פרק כג

שטרי חוב מוקדמין ומאוחרין

במשנה (שביעית פרק י משנה ה)

שטרי חוב המוקדמים פסולים והמאוחרים כשרים

שטרי חוב מוקדמים הם שטרות בהם כתוב תאריך מוקדם לתאריך ההלוואה. לשטרות כאלה יש פוטנציאל עוול, שכן ניתן לגבות בהם, שלא בצדק, מלקוחות שקנו מהלווה בין התאריך הרשום בשטר לבין התאריך בו התבצעה ההלוואה בפועל.

שטרי חוב מאוחרים הם שטרות בהם נכתב תאריך מאוחר מתאריך ההלוואה בפועל. ככלל, אין בהם פוטנציאל לגביה שלא כדין מלקוחות. אדרבא, יתכנו לקוחות שראוי לטרוף מהם, כי קנו לאחר ההלוואה, אך בי"ד לא יעשו זאת, משום שהם קנו לפני התאריך המופיע על השטר^[344].

הגמרא בבבא מציעא (עב.) מעלה אפשרות לפרש את דברי המשנה בשביעית כקנס-

תנו רבנן: שטר שכתוב בו רבית - קונסין אותו, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

במאי קמיפלגי? רבי מאיר סבר: קנסינן התירא משום איסורא, ורבנן סברי: לא קנסינן התירא משום איסורא.

תנן התם: שטרי חוב המוקדמין - פסולין, והמאוחרין - כשרין.

מוקדמין אמאי פסולין? נהי דלא גבו מזמן ראשון, ניגבו מזמן שני!

אמר רבי שמעון בן לקיש: במחלוקת שנויה, ורבי מאיר היא.

ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן, גזירה שמא יגבה מזמן ראשון

רבי מאיר סובר שקונסים היתר משום איסור. לכן לדוגמה, שטר של ריבית, אין גובים בו אפילו את הקרן^[345]. חכמים חולקים וסוברים שגובים את הקרן. ריש לקיש סובר שאותה מחלוקת אמורה גם לגבי שטר מוקדם. כלומר, ר' מאיר יפסוק שאין לגבות בו כלל, אפילו לא מתאריך ההלוואה האמיתי, ואילו לדעת חכמים, ברגע שיש עדות על תאריך ההלוואה האמיתי, ניתן להתעלם מהתאריך שבשטר, ועדיין לגבות בעזרתו מנכסים משועבדים.

ר' יוחנן חולק ואומר שבשטרות מוקדמים אף חכמים יסכימו לפסול, כיוון שאין שטר ריבית ושטר מוקדם דומים זה לזה. בשטר שיש בו ריבית, העיוות ברור לעין ושום בית דין בעולם לא יגבה את הריבית שבו. לעומת זה בשטר מוקדם, אם בית הדין לא יפסלוהו מכל וכל (אלא רק יציינו עליו שהוא מוקדם וכיוצא בכך), יכול לוקח שאינו בקי מספיק, שלא לעמוד על הדבר ולהסכים שיגבה ממנו המלווה אף שהמיקח קודם לזמן ההלוואה בפועל (רש"י).

נחלקו הראשונים בגדר הפסול של שטרות מוקדמים-

התוספות (שם ד"ה "שטר") מבינים מפשט לשון המשנה בשביעית ששטרות מוקדמים פסולים לגמרי, ואין להשתמש בהם אפילו לא כראיה להלוואה.

לעומתם, רש"י והרמב"ם פוסקים ששטרות מוקדמים פסולים רק במובן זה שאי אפשר לגבות בהם מנכסים משועבדים (קרקעות שנמכרו ע"י הלווה), אך עדיין ניתן להשתמש בהם כראיה על החוב ולגבות, כבמלווה על פה, מנכסים בני חורין^[346].

לדעת הסוברים שהשטר אינו פסול לחלוטין, יש מקום לשאול מדוע העדים שעליו אינם פסולים מתוך כך שחתמו על שקר^[347]. המפרשים מסבירים שמדובר במצב בו העדים היו אנוסים לחתום, או שטעו בתאריך.

השו"ע (חו"מ מג ז) פוסק כרש"י ותוספות, והרמ"א (שם) פסק כתוספות. בהמשך (שם, ח) פוסק השו"ע שהשטר כשר לגבות בו מבני חורין רק כאשר העדים לא חתמו שקר בכוונה.

נכתב ביום ונחתם בלילה

במשנה (גיטין יז.)-

נכתב ביום ונחתם ביום, בלילה ונחתם בלילה, בלילה ונחתם ביום - כשר.

ביום ונחתם בלילה - פסול, רבי שמעון מכשיר,

שהיה רבי שמעון אומר: כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה - פסולין, חוץ מגיטי נשים.

המשנה מביאה את מחלוקת התנאים בנוגע לגט גירושין שנכתב ביום ונחתם בלילה שאחריו. עם זאת, קיימת תמימות דעים ששטרות אחרים שנכתבו ביום ונחתמו בלילה, פסולין משום שטרות מוקדמים, שהרי בין הכתיבה לבין החתימה התחלף התאריך.

בהמשך (יח.) מובאים דברי ר' אלעזר ברבי צדוק בברייתא-

תניא, אמר רבי אלעזר בר רבי צדוק: לא שנו אלא כשאין עסוקין באותו ענין, אבל עסוקין באותו ענין - כשר.

המפרשים מסבירים שדבריו של ר' אלעזר מכוונים על מה שפסלה המשנה כל שטרות שנכתבו ביום ונחתמו בלילה, ונחלקו בטעם הדבר-

לדעת רש"י והתוספות, "עסוקים באותו עניין" הכוונה למצב בו העדים כבר היו מזומנים לחתום מבעוד לילה, אלא שבגלל עיכובים טכניים בכתיבה השתהו מלחתום עד שהגיע לילה. במקרה כזה יש תהודה ציבורית לכתיבת השטר כבר מבעוד יום, ולכן לקוחות שקנו ביום כתיבת השטר, אפילו שמדובר על יום לפני חתימתו, בדין שיטרפו מהם, כי ידעו על השעבוד.

המאירי מפרש באופן שונה במקצת. לדבריו העובדה שהלווה מצוי במעמד כתיבת השטר מהיום עד הלילה ברציפות מבטיחה שלא מכר דבר בפרק הזמן שבין הכתיבה לחתימה, ולכן אין חשש שמא יגבו מלקוחות שלא כדין, פשוט כי אין לקוחות כאלה.

השו"ע (חו"מ מג טז) פוסק כדברי ר' אלעזר שאם עסוקים באותו עניין כשר.

שטר שבוודאי לא נכתב בזמן המצויין בו

בגמרא (ב"ב קעא.)-

תנו רבנן: שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי - שטר מאוחר הוא וכשר, דברי ר' יהודה,

רבי יוסי פוסל...

אמר רבי פדת: הכל מודים, שאם הוזקקנו לעונתו של שטר, ונמצאת עונתו מכוונתו בשבת או בעשרה בתשרי - ששטר מאוחר הוא וכשר...

מדובר בשטר שכתוב בו ציון זמן המכוון ליום בו אין לכתוב שטרות כגון שבת, יוכ"פ או שאר המועדות^[348]. כלומר, ברור ששטר זה לא נכתב ביום המצויין בו, אלא או לפני או אחרי. כפי שנראה להלן (הלכה ו), לגיטימי לעיתים לכתוב שטר מאוחר אף לכתחילה, מה שלא נכון לגבי שטר מוקדם. לכן, מתוך חזקה שהעדים נהגו כשורה, מניחים שהשטר נכתב לפני התאריך שעליו והוא כשר.

כך גם עולה מדברי הגמרא בסנהדרין (לב.) לגבי עדי שטר שהוזמו-

שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה,

ובאו עדים ואמרו: היאך אתם מעידין על שטר זה? והלא ביום פלוני עמנו הייתם, במקום פלוני! -

שטר כשר, ועדיו כשרין. חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו.

כלומר, אף שברור שמעשה ההלוואה, אם אירע במקום המצויין בשטר, לא אירע בתאריך שעליו, שכן יש עדים מזימים הטוענים שעדי השטר היו איתם במקום אחר כל אותו יום, תולים שהשטר מאוחר ולא מוקדם^[349].

השו"ע (חו"מ מג יד) כותב כדברי הגמרא, ששטר שכתוב בו שבת יום יוכ"פ, מחזיקים אותו כשטר מאוחר וכשר.

כתיבת שטר חוב למלווה או ללווה לחוד

במשנה (בבא בתרא קסז:)-

כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו

כאשר המלווה מבקש מהעדים לכתוב שטר הלוואה, שיעידו עליו שהוא מלווה כסף ללווה, ואין הלווה שם עימו, אסור לכתוב שטר זה, כיוון שהשטר נשאר ביד המלווה, והוא יוכל בעזרתו לגבות כסף מהלווה אפילו אם לא ילווה לו לבסוף. עם זאת, יכול לווה לבקש שהעדים יכתבו עבורו שהוא לווה חוב מהמלווה, אפילו שאין המלווה עימו שם. לאחר הכתיבה יוכל הלווה לתת את השטר למלווה תמורת כסף ההלוואה, ואם לא יקבל את הכסף, יכול גם לקרוע את השטר.

הגמרא בבבא מציעא (יב:) מקשה על היתר המשנה לכתוב שטר ללווה אעפ"י שאין המלווה עמו-

הא דתנן: כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו,

לכתחילה היכי כתבינהו?

ניחוש שמא כתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין!

אמר רב אסי: בשטרי הקנאה, דהא שעביד נפשיה...

אביי אמר: עדיו בחתומיו זכין לו, ואפילו שטרי דלאו הקנאה.

כלומר, המצב שהמשנה מאפשרת, לכתוב שטר ללוה אעפ"י שאין מלווה עימו, עלול ליצור מצב בו התאריך על השטר קודם לתאריך ההלוואה בפועל, ונמצא השטר מוקדם ויטרפו שלא כדין מלקוחות שקנו מהלווה בין כתיבה להלוואה. שני הסברים נאמרים על זה בגמרא-

רב אסי מסביר שדברי המשנה להתיר כתיבת שטר ללווה אעפ"י שאין מלווה עמו אמורים דווקא במקרה בו מדובר ב"שטרי הקנאה". כלומר, שטר האומר שהלווה מתחייב מיד בשעת הכתיבה כך וכך כסף למלווה. אם יתן לו המלווה את הכסף יתן לו הלווה את השטר. התאריך הרלוונטי לשטר כזה הוא אכן תאריך כתיבתו ואין בו בעיה של שטר מוקדם.

אביי אומר שאף אם מדובר בשטר הלוואה רגיל, מכיוון שלמעמד כתיבת השטר יש משמעות של מעשה הקניין ולא רק של ראיה למעשה הקניין ("עדיו בחתומיו זכין לו"), תאריך תחילת ההתחייבות הוא תאריך כתיבת השטר ולא תאריך מתן המעות. לכן כאן אין חשש של שטר מוקדם.

הראשונים נחלקו כמי לפסוק. הרא"ש (סי' מט) והתוספות (כתובות צד: ד"ה "כתב") פוסקים כאביי, והרמב"ם פסק כרב אסי. לכן, על פי הרמב"ם אין לכתוב שטר חוב לא ללווה לבדו ולא למלווה לבדו, אא"כ יש בו הקנאה. לעומת זה, לפי הרא"ש ניתן לכתוב שטר חוב רגיל ללווה ללא המלווה.

השו"ע (חו"מ לט יג) פסק כרמב"ם.

שטר הנכתב לאחר המעשה ובמקום אחר

בגמרא (בבא בתרא קעב.)-

אמר להו רבא בר רב שילא להנהו כתבי שטרא אקניאתא:

כי כתביתו שטרי אקניאתא, אי ידעיתו יומא דקניתו ביה - כתבו, ואי לא - כתבו יומא דקיימיתו ביה, כי היכי דלא מתחזי כשקרא.

כלומר, שטר שיש בו התחייבות קניינית, הנכתב לאחר מעשה הקניין, אם ידוע לעדים תאריך מעשה הקניין, התאריך בשטר צריך להיות תאריך מעשה הקניין, ורק אם לא ידוע להם התאריך המדוייק, יכתבו את תאריך כתיבת השטר. הרשב"ם מסביר שכתיבת זמן הקניין, במידת האפשר, נועדה בכדי למנוע מצב בו המוכר מכר שלא כדין לאדם אחר בין תאריך הקניין לבין תאריך הכתיבה.

עוד נחלקו הראשונים בדין זה-

הרשב"ם אומר שדין זה אמור רק בשטרי מתנה ומכר, אך בשטרי הלוואה, אפילו אם יש בהם קניין^[350], אין לכתוב את התאריך בו היה המעשה אלא רק את התאריך בו נכתב השטר, כיוון שכתיבת השטר היא המוציאה את הקול על כך שקיימת הלוואה, קול הנדרש בכדי להגן על לקוחות מקניית נכסים משועבדים. ואם יכתב תאריך המעשה, יטרפו מלקוחות שקנו מהלווה בין זמן ההלוואה לזמן הכתיבה שלא כדין, וזהו שטר מוקדם הפסול. רק אם מדובר בשטר קניין די בכך שהיו עדים בשעת הקניין בכדי להוציא קול^[351] ולשמור על הלקוחות מטעות^[352].

הרשב"א והרמב"ם חלוקים, וסוברים שגם שטרי הלוואה, אם יש קניין בעדים, קול יוצא לדבר, והתאריך הרלוונטי הוא תאריך המעשה ולא תאריך הכתיבה, וממילא דברי רבא בר רב שילא נכונים גם בשטרי הלוואה שכאלה.

עוד שם בהמשך-

אמר להו רב לספריה, וכן אמר להו רב הונא לספריה:

כי קיימיתו בשילי כתבו בשילי, ואף על גב דמסירן לכו מילי בהיני;

כי קיימיתו בהיני כתבו בהיני, ואף על גב דמסירן לכו מילי בשילי.

רב ותלמידו רב הונא, הורו לסופרים כותבי השטרות, שאם מתגלגל לידם, שהם כותבים את השטר באיחור לאחר המעשה עליו הוא מעיד ובמקום אחר, שיכתבו את המקום בו הם כותבים ולא את המקום בו אירע המעשה.

הרשב"א והריטב"א כותבים שהדברים אמורים רק במקרה בו השטרות הם העושים את הקניין, ולכן התאריך צריך להיות התאריך של הכתיבה, ולכן גם המקום צריך להיות מקום הכתיבה^[353], אעפ"י שבעלי הדין אינם שם איתם, וזאת משום שאם יכתבו את המקום שם ציוו עליהם בעלי הדין לכתוב את השטר, יוכלו לבוא אח"כ עדים אחרים ולומר שבאותו התאריך (של הכתיבה) כלל לא היו עדי השטר במקום הכתוב בשטר. ברם, אם השטרות רק מעידים על הקניין שנעשה מכבר במקום אחר, יש לכתוב את אותו המקום שנעשה שם הקניין, יחד עם התאריך בו נעשה הקניין. במקרים אלה תאריך ומקום הכתיבה עצמה אינם רלוונטים.

מדברי האגודה נראה שהטעם שונה, והוא כדי שיהיה קל לבית דין שבאותו מקום למצוא עדים היכולים לאמת את חתימת ידי עדי השטר. לכן בכל מקרה יש צורך לכתוב את מקום הכתיבה. נראה שעל פי טעם זה יש לכתוב גם את מקום המעשה וגם את מקום הכתיבה, וכן כותב הרשב"ם. גם היד רמ"ה מורה לכתוב את שני המקומות.

שיטה מיוחדת למאירי בדין זה. לדבריו כוונת רב ורב הונא לא היתה לחייב איזכור מקום כתיבת השטר, אלא לומר שאין צורך לכתוב דווקא את מקום המעשה, אלא ניתן תמיד לכתוב את מקום כתיבת השטר. זאת משום שכאשר כותבים "בתאריך כך וכך למניין שאנו מונים פה, מקום כזה וכזה..." אין באיזכור המקום דבר מלבד פירוש של מניין הזמן. על דרך זו פוסק המאירי, שאפילו אם לא הזכירו שום מקום כלל, השטר כשר.

השו"ע (חו"מ מג סוף הלכה טז) מסביר שכאשר התחייב הלווה בקניין, יתכן שבשטר הלוואה יהיה הזמן שבשטר מוקדם לזמן הכתיבה (שלא כשיטת הרשב"ם). בהמשך (שם יח-יט) כותב השו"ע כדברי הגמרא שיש לכתוב במידת האפשר את הזמן בו היה הקניין, ורק אם אינו ידוע, לכתוב את זמן הכתיבה. בהלכה הבאה (כ) פוסק השו"ע כרשב"א וכריטב"א, שאם המעשה והכתיבה היו במקומות שונים, יש לכתוב את המקום לפי הזמן. אם מציינים את זמן המעשה יש לכתוב את מקום המעשה, ואם מציינים את זמן הכתיבה בלבד (כגון שאינם זוכרים זמן המעשה) יש לכתוב את מקום הכתיבה.

שטרי מיקח וממכר מאוחרים ומוקדמים

לעיל עסק הרמב"ם בפסול שטרי חוב מוקדמים ובהכשרם של שטרי חוב מאוחרים. לגבי שטרי מיקח וממכר מוקדמים, אם יש בהם אחריות, ברור שקיימת בעיה דומה. כלומר, על פי השטר המיקח היה לפני התאריך בו היה בפועל, ולכן אם יממש הלוקח את האחריות ע"י טריפה מלקוחות, יתכן שיבוא לטרוף, שלא כהוגן, מלקוחות שקנו מהמוכר לפני שמכר את השדה המדוברת. הגמרא (בבא בתרא קעא:) מציינת שבשטרי מיקח וממכר יש בעיה גם כאשר השטר מאוחר-

תנן התם: שטרי חוב המוקדמין פסולין, והמאוחרין כשרין.

אמר רב המנונא: לא שנו אלא שטרי הלואה, אבל שטרי מקח וממכר - אפילו מאוחרין נמי פסולין;

מ"ט? זימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה בתשרי, ומתרמי ליה זוזי ביני ביני וזבין ליה מיניה, וכי מטי תשרי מפיק ליה ואמר ליה: הדר זבנתה מינך.

כלומר, אם התאריך שעל שטר המכר מאוחר ביחס לתאריך בו התבצע הקניין, יתכן מצב בו בין תאריך הקניין לתאריך שעל השטר קנה המוכר בחזרה את השדה, וכאשר יעבור התאריך שעל השטר יוציא הקונה את שטרו ויטען שלאחר שהמוכר חזר וקנה מידו, חזר הוא וקנה שוב מהמוכר, והשטר שבידו הוא השטר השני.

הגמרא מעירה שלכאורה, בעיה דומה יכולה לצוץ גם בשטרי הלוואה מאוחרים (שהמשנה הכריעה שהם כשרים)-

אי הכי, שטרי הלואה נמי,

זמנין דיזיף בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי, ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה, ואמר ליה: הב לי שטראי, וא"ל: אירכס לי, וכתיב ליה תברא,

וכי מטי זמניה מפיק ליה וא"ל: הני השתא הוא דיזפת מינאי!

פירוש, גם בשטר הלוואה מאוחר, אם פורע הלווה את החוב עוד לפני שמגיע התאריך המצויין בשטר, ובמקום לקבל את השטר לידיו, כותבים לו שובר^[354], כאשר יגיע התאריך של השטר יכול המלווה להוציאו ולטעון שהלווה לווה ממנו שוב לאחר שפרע.

כמה פתרונות מוצעים בגמרא כדי להסביר מדוע בכל זאת שטרי חוב מאוחרים נחשבים ככשרים-

קסבר: אין כותבין שובר...

בתר דאמר להו ר' אבא לספריה: כי כתביתו שטר מאוחרי, כתבו הכי: שטרא דנן לא בזמניה כתבניה אלא אחרנוהו וכתבנוהו...

בתר דאמר ליה רב ספרא לספריה: כי כתביתו הני תברי, אי ידעיתו זימנא דשטרא - כתבו, אי לא - כתבו סתמא, דכל אימת דנפיק לרעיה. אמר ליה רבינא לרב אשי... והא האידנא דלא קעבדינן הכי! אמר ליה: רבנן תקוני תקיני, מאן דעביד - עביד, מאן דלא עביד - איהו הוא דאפסיד אנפשיה.

האפשרות הראשונה היא לא לאפשר מצב בו חוב נפרע מבלי ששטר החוב עובר מהמלווה ללווה, כלומר, לא לאפשר שובר. בפועל, אין זו אפשרות ריאלית כי משמע שכתיבת שובר היתה רווחת בימי הגמרא. האפשרות השניה היא לציין על שטר חוב מאוחר שזמנו אינו זמן ההלוואה אלא זמן ההלוואה מוקדם יותר. אפשרות שלישית היא לציין על השובר את התאריך של השטר שהוא מבטל, ואם התאריך אינו ידוע, לכתוב את השובר ללא תאריך הפרעון, כך שהוא יבטל כל שטר חוב^[355]. מדברי הגמרא עולה שגם אפשרויות אלה לא היו נוהגות בימי האמוראים האחרונים, אך כיוון שיש ביד הלווה לנהוג כך, אם לא נהג כך, הוא שהזיק את עצמו, וחכמים לא ראו לנכון לפסול שטרות מאוחרים.

הרמב"ן כותב על פי הפתרון השני, ששטר מיקח וממכר המציין שזמנו מאוחר כשר.

השו"ע (חו"מ מג יג) פוסק כדברי הגמרא והרמב"ן, ששטרי מיקח וממכר מאוחרים פסולים, אא"כ נאמר בהם במפורש שהם מאוחרים.

שטר שלא ניתן להיכתב

בגמרא (בבא מציעא עב.) מובא מעשה-

ההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה, אכלה תלת שני. אמר ליה: אי מזבנית לה ניהלי - מוטב, ואי לא - כבישנא לה לשטר משכנתא, ואמינא: לקוחה היא בידי. - אזל, קם אקנייה לבנו קטן, והדר זבנה ניהליה.

אדם החכיר את שדהו ולאחר זמן הכריח אותו החוכר למכור לו את השדה על ידי כך שאיים עליו שאם לא ימכור לו את השדה יטען שהשדה שלו^[356]. בעל השדה מכר בסתר את השדה לבנו הקטן, ואח"כ ביצע "הצגה" של מכירה לחוכר, כולל קבלת כסף וכתיבת שטר מכר שיש בו אחריות.

זביני - ודאי לא הוי זביני, זוזי, כמלוה בשטר דמו וגובה מנכסים משועבדים, או דילמא: כמלוה על פה דמו ואינו גובה מנכסים משועבדים?

ברור שהמכירה איננה מכירה, שהרי מכר לפני זה לבנו, ולכן את כסף המכירה צריך בעל השדה להחזיר. הגמרא מתלבטת האם כדי לגבות את הכסף יכול החוכר לטרוף גם מנכסים משועבדים, שהרי יש כאן שטר מכר, או שמא כיוון שהשטר נכתב כהצגה בלבד אין יכולת לגבות בעזרתו מנכסים משועבדים.

אמר אביי: ולאו היינו דרבי אסי? דאמר רבי אסי: מודה בשטר שכתבו - אינו צריך לקיימו, וגובה מנכסים משועבדים.

אמר ליה רבא: מי דמי? התם - ניתן להכתב, הכא - לא ניתן להכתב.

אביי מציע שכשם שלווה המודה ששטר שביד המלווה הוא אמת, מחוייב לשלם לו מבלי שיתאמתו חתימות העדים, כך גם כאן, כיוון שבעל השדה מודה בכך שהיה אירוע מכירה, הרי הוא נותן בכך תוקף לשטר וניתן לגבות ממשועבדים על בסיס שטר זה.

רבא חולק ומסביר שכאן מדובר בשטר שלא ניתן להיכתב. כלומר, כל אירוע המכירה היה רק הצגה חסרת משמעות, ולכן השטר חסר משמעות ואין לגבות בעזרתו מנכסים משועבדים^[357].

הגמרא מבררת את גדר שטר שלא ניתן להיכתב-

אלא הא דתניא: לשבח קרקעות כיצד? הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה, והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה - גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ושבח גובה מנכסים בני חורין. נימא: לא ניתן ליכתב! –

הכי השתא! התם, אי למאן דאמר ניחא ליה דלא ניקרייה גזלנא, אי למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה - מפייס ליה למריה ומוקים ליה לשטריה, הכא - לאברוחי מיניה קמכוין, שטרא מקיים ליה?

המשנה מדברת באדם שמכר שדה גזולה באחריות והלוקח השביח אותה. לאחר שהבעלים החזיר את השדה אליו הלוקח תובע את הגזלן שמכר לו. על בסיס שטר המכר, יכול הלוקח לטרוף את שווי השדה אף מנכסים משועבדים, וזאת למרות שכמו במקרה הנדון בסוגייתנו, המכירה לא חלה כלל מעיקרא, כיוון שהשדה גזולה. הגמרא דוחה ומחלקת, שאעפ"י שהמכירה לא חלה לא במקרה ששם ולא במקרה הנדון כאן, הגישה של המוכר שונה. הגזלן שם במשנה התכוון שהמכירה תעמוד^[358], והתייחס ברצינות לאחריות שבשטר כדי שלא להרוס את המוניטין שלו. לעומתו, בעל השדה המוכר במקרה שלנו ביצע הצגה שאין בה דבר ולא התייחס ברצינות לשטר ולאחריות שבו אף לרגע, כי כל כוונתו היתה להרחיק מעליו את איומיו של החוכר על ידי מצג שוא של מכירה.

המאירי לומד מסוגיה זו, שכל שטר הנכתב באונס אין לו דין שטר כלל. ובדומה לכך כותב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' אלף קמ"ט), שהודאה שנכתבה בשטר למרות רצונו של המודה, אינה חשובה כשטר הודאה ודינה כמילווה ע"פ^[359].

השו"ע הביא את המעשה שבגמרא ואת פסקה בהלכות חזקת קרקעות (חו"מ קנ ב), ועוד פסק בסימן לט (ו) ששטר שנכתב ונחתם שלא על פי רצון המתחייב, אין לו דין שטר.

חששות בכתיבת שני שטרות על מכר או חוב אחד

במקרה שאבד שטר המכר שביד הקונה או שטר החוב שביד המלווה, עולה צורך לכתוב שטר חדש על פי עדות עדי המעשה. הגמרא בבבא בתרא (קסח:) מביאה ברייתא המתייחסת למקרה זה-

תנו רבנן:

הרי שבא ואמר אבד שטר חובי, אף על פי שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו –

אין כותבין לו את השטר;

במה דברים אמורים - בשטרי הלואה, אבל שטרי מקח וממכר - כותבין, חוץ מן האחריות שבו.

מדובר במלווה הטוען שאיבד את שטרו ומבקש מבית הדין לכתוב לו שטר חדש בהסתמך על עדות בעל פה של עדי השטר הראשון. הבעיה בכתיבת שטר חוב חדש היא שיתכן שהשטר הראשון לא אבד אלא הושב ללווה כחלק ממחילה או פרעון ואם יכתב שטר חדש יוכל המלווה לגבות בו שוב שלא כדין^[360]. גם אם החוב עדיין לא נפרע או נמחל יתכן שימצא המלווה את השטר האבוד ואז יהיו בידו שני שטרות שיוכל בעזרתם לפרוע פעמיים את אותו החוב. בשטר מקח וממכר שיש בו אחריות קיימת בעיה דומה, כיוון שאם השדה נטרף מהלוקח הופך שטר המכר שביד הלוקח לשטר הלוואה בו הוא מממש את האחריות ממי שמכר לו ויכול לטרוף בו מלקוחות אחרים, מאוחרים יותר, שקנו מאותו מוכר. רב ספרא מסביר מה יכול לקרות כאשר יש ביד הקונה שני שטרות על אותו השדה-

אמר מר: חוץ מאחריות שבו.

מאי טעמא?

אמר רב ספרא: לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת, דלמא אזיל בעל חוב טריף ליה להאי, ואזיל האי ומפיק חד וטריף לקוחות, ואמר ליה לבעל חוב: שוף לי דאיקום בה והדר תא טירפן, ומפיק אחרינא והדר אזיל טריף לקוחות אחריני.

וכיון דקרעניה לשטרא דמלוה, במאי הדר טריף לה? ...

לא צריכא, דקאתי מכח אבהתיה.

לוי קנה קרקע משמעון, ובידו שני שטרי מכר עליה. ראובן, בעל חובו של שמעון טרף את הקרקע מלוי. הולך לוי וטורף בשטר המכר שבידו מקונה אחר שקנה משמעון. לאחר מכן הוא עושה קנוניה עם ראובן ומבקש ממנו שיחזיר לו את השדה שטרף ממנו, ושוב לאחר כמה שנים כשישתכח הדבר יבוא ראובן ויטרוף ממנו שוב, ובעזרת שטר המכר השני שביד לוי ילך ללקוח נוסף של שמעון ויטרוף ממנו עוד שדה שלא כדין, ואת רווחי ההונאה יחלוק עם ראובן שעזר לו. הגמרא מעירה שתרחיש שכזה, בו ראובן טורף פעמיים את אותה שדה, אפשרי רק אם ראובן אינו גובה בכח שטר שבידו, שאם כך היה, היו קורעים את שטרו לאחר הפעם הראשונה, ולא היה יכול לטרוף שוב, אלא הוא גובה מכח עדים המעידים בעל פה שהשדה נגזל או שנפסק לטובת אביו.

הפתרון שהציעה הברייתא לאדם שאיבד שטר מכר היא כתיבתו מחדש "חוץ מן האחריות שבו" ומסבירה הגמרא-

אמר מר: חוץ מן האחריות שבו. היכי כתבינן?

אמר רב נחמן, דכתבי הכי: שטרא דנן דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי, אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה דלוקח.

כלומר, שטר המכר שביד לוי מספק הוכחה שלוי קנה את השדה משמעון, אך במקרה בו יטרוף ראובן את הקרקע מלוי אין השטר יכול לתפקד כשטר חוב למימוש אחריות ע"י טריפה מלקוח אחר של שמעון. כמובן, שפתרון זה מהווה פגיעה בלוי, כי אם לא ימצא את השטר שאבד לו לא יוכל לממש את אחריות המיקח ע"י השטר החדש. לכן דנה הגמרא בשאלה האם כתיבת שובר יכולה לאפשר כתיבת שטר מכר חדש כולל האחריות-

ולכתוב להאי שטרא מעליא, ולכתוב תברא למוכר: כל שטרי דיפקון על ארעא דא פסולין, לבר מן דיפוק בזמנא דא!...

הכא היינו טעמא, דדלמא אזיל בעל חוב וטריף מיניה דלוקח, ואזיל איהו וטריף לקוחות, ושובר גבי לקוחות ליכא.

סוף סוף, לקוחות לאו אמרי דארעא הדרי? אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי; אי נמי, ללוקח שלא באחריות.

אי הכי, שטרי הלואה נמי!

התם דזוזי מסיק, אמרי: פייסיה בעל חוב בזוזי, הכא דארעא מסיק, מידע ידעי דמאן דמסיק ארעא - בזוזי לא מפייס.

ההצעה היא שעם כתיבת השטר החדש יכתב גם שובר שיהיה ביד המוכר, שמעון, ועליו כתוב שכל שטרי המכר בטלים חוץ מאותו השטר החדש שנכתב בתאריך כזה וכזה. הגמרא מסבירה שסידור כזה בעייתי מכיוון שהשובר בידי שמעון ולא בידי לקוחותיו האחרים, ויכול לוי לטרוף מלקוחות אלה מבלי שהם מודעים לכך שהוא טורף בשטר שאין לו תוקף על פי השובר. הגמרא מסבירה שאפילו אם מכר שמעון לאותם לקוחות באחריות, וכעבור זמן יחזרו הם אצל שמעון בתביעה לפיצוי, ואז יגלו שטרף לוי מהם שלא כדין, מכל מקום בינתיים אוכל לוי פירות בשדה שלהם שלא כדין.

השו"ע (חו"מ מא ג) פוסק כדברי הגמרא, שאין כותבים מחדש שטר חוב שאבד, אא"כ ברור שאכן אבד מהמלווה, ושאין סיכוי שימצא אותו המלווה שוב (אז אין חשש שהוא פרוע, ואף אין חשש שיגבה פעמיים את אותו החוב). במקביל פוסק השו"ע בהלכות אונאה (רלט א) ששטר מכר שאבד כותבים אחר במקומו בו נאמר בפירוש שאין בו יכולת לגבות מנכסים משועבדים.

קיום שטר למי שנמחק שטרו

במשנה (בבא בתרא קסח.)-

מי שנמחק שטר חובו - מעמיד עליו עדים, ובא לפני בית דין ועושין לו קיום: "איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו".

ובגמרא-

תנו רבנן: איזהו קיומו?

"במותב תלתא הוינא אנו פלוני ופלוני ופלוני, הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו"

ואם כתוב בו "הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מכוונת" - גובה ואינו צריך להביא ראיה,

ואם לאו - צריך להביא ראיה;

הראשונים נחלקו בהבנת המקרה והדין

הרשב"ם כותב שכל השטר נמחק, כולל חתימות העדים, והעדים המעידים עתה לפני בית הדין מעידים על כל מה שהיה כתוב בשטר, כולל שמות העדים שהיו חתומים עליו. בעקבות כך, בית הדין כותבים שטר המתעד את השטר שנמחק, ואם כתבו בית הדין "הוזקקנו לעדותן... מכוונת" משמע שכל הפרטים שבשטר ה"משוחזר" נכונים במהימנות גבוהה ואין לערער עליהם. ומשמע מדבריו שבעזרת עדות העדים הנוכחיים, ניתן לאמת שחתימות העדים שנמחקו היו אותנטיות ולגבות בשטר. וכן הסבירו הטור^[361] (חו"מ מא).

הרא"ש (סי' כ) מסביר שמדובר בשטר שעדדיין אינו מחוק אלא רק עומד להימחק, ובית הדין כותב שטר המתעד את הפרטים על השטר המקורי, ועל בסיס עדים המעידים שהם מכירים את חתימת העדים שעל השטר, בית הדין כותבים קיום המאפשר לגבות בשטר ללא ראיה נוספת. לדבריו בית הדין צריך לראות את החתימות כדי לקיים את השטר. הראב"ד (בשיטת הקדמונים) מפרש שכל השטר נמחק ונשארו רק חתימות העדים שבי"ד יכולים לאמת ע"י השוואת כתב ידם, ומשמע שאף הוא סובר כרא"ש, שאין לאמת את החתימות אם הן אינן לפנינו כעת. כך גם משמע מלשון הרמב"ם, המפרש כרא"ש, שמדובר בשטר שעדיין ניכר רישומו ואף חתימות העדים ניכרות והעדים הנוכחיים מעידים עליהן^[362].

השו"ע (חו"מ מא א) מעתיק את לשון הרמב"ם להלכה, והרמ"א מביא את שיטת הרשב"ם.

שטר קרוע

בהמשך הברייתא שלעיל (בבלי ב"ב קסח:)-

נקרע - פסול, נתקרע - כשר; נמחק או נטשטש, אם רישומו ניכר - כשר.

הגמרא מבררת מהי הקריעה הפוסלת-

היכי דמי נקרע, היכי דמי נתקרע?

אמר רב יהודה: נקרע, קרע של בית דין, נתקרע - קרע שאינו של ב"ד.

היכי דמי קרע של בית דין?

אמר רב יהודה: מקום עדים ומקום הזמן ומקום התורף.

אביי אמר: שתי וערב.

הגמרא מפרשת ש"נקרע" הוא קרע שמורה על כך שבית דין ביטלו את השטר וקרעוהו, ולכן שטר כזה פסול ו"נתקרע" הוא קרע סתמי שאינו מורה על כזה תרחיש ולכן כשר. עוד מובאת מחלוקת האמוראים לגבי הגדרת קרע של בית דין, האם הוא קרע העשוי בכוונה כדי להשמיד את עיקר השטר (רב יהודה), או שהוא שתי וערב (אביי)^[363].

הראשונים נחלקו האם רב יהודה ואביי חלוקים זה על זה, או שכל אחד מהם נתן דוגמה וניתן לפסוק כשניהם. הטור (חו"מ נב) פוסק כשניהם, והרמב"ם פוסק כאביי.

ההבנה העקרונית שכל שטר שנראה שהושמד בכוונה פסול, הביאה פוסקים להתייחס למקרים נוספים. כך למשל כותב הרא"ש (כלל סח סי' ל) שאם ברור שהקרע נעשה בסכין, פסול, ובעל התרומות (נז, א, ב) כותב שאם הקרע חוצה את השטר לשני חצאים, הדבר מורה על כך שנקרע בכוונה ופסול.

בקצה השני, כאשר יש מקום לומר שהקרע נעשה מעצמו, כגון שנקרע במקום קיפולו נחלקו הפוסקים. הש"ך כותב^[364] שבכל זאת, אם נקרע על מקום העדים הזמן והתורף, פסול, ואחרונים אחרים (סמ"ע, ערוה"ש) נחלקו על זה והכשירו.

השו"ע (חו"מ נב) פוסק כטור, שפסק כרב יהודה ואביי, והוסיף את דברי הרא"ש והתרומות. ערוה"ש מסכם שכל הדינים בזה הם לפי "ראיית עיני הדיין" שישפוט האם הקרע נעשה בכוונה.

תיעוד משפטי למי שפרע מקצת חובו

במשנה (בבא בתרא קע:) נחלקו התנאים מה הדרך הראויה לתעד משפטית חוב שחלקו נפרע-

מי שפרע מקצת חובו –

ר' יהודה אומר: יחליף;

רבי יוסי אומר: יכתוב שובר.

אמר רבי יהודה: נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים!

אמר לו רבי יוסי: כך יפה לו, ולא ירע כחו של זה.

רבי יהודה אומר שיש לכתוב שטר חדש על חצי מהסכום ואת השטר הישן לקרוע, ולעומתו רבי יוסי סובר שהמלווה כותב שובר ללווה, המעיד על פריעת חלק החוב, ובעתיד כשיבוא המלווה עם השטר לגבות, יוכל הלווה להוכיח בעזרת השובר שחלק מהחוב כבר נפרע. מהשיח בהמשך המשנה ניתן לראות שרבי יהודה מסכים ששובר יועיל, אלא שהוא חושב שאין לכפות על הלווה דרך זו משום שהיא מחייבת אותו לשמור את השובר ולקחת את הסיכון שהשובר יאבד והמלווה יגבה ממנו את מלוא החוב ללא הצדקה. רבי יוסי מעדיף שיכתב שובר כיוון שלדעתו החלפה בשטר על חצי הסכום מרעה את כוחו של המלווה.

הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר שלדעת ר' יוסי, אם יכתב שטר חדש על הסכום הנותר צריך להיות מצויין בו רק תאריך כתיבתו שלו^[365], ואז לא יכול המלווה לטרוף בעזרתו אחורה נכסים שנמכרו לאחר תאריך ההלוואה, וזוהי הרעת התנאים למלווה^[366]. ומוסיף הרמב"ן ש"כן יפה לו", הכוונה ללווה, שהדבר מאפשר לו לפרוע לחצאין, וזה אינטרס שלו. אחרת מביא הרמב"ן בשם ר"ש, ש"כן יפה לו" הכוונה למלווה, שזה אינטרס שלו שיקבל את הכסף בחצאין^[367].

בגמרא (קעא.) מובאת ברייתא המרחיבה את הדברים

הרי שהיו נושין בו אלף זוז, ופרע מהן חמש מאות זוז –

עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון, דברי רבי יהודה

רבי יוסי אומר: שטר זה יהא מונח במקומו ויכתבו שובר; ומפני שני דברים אמרו כותבין שובר: אחת, כדי שיכוף לפורעו, ואחת, כדי שיגבה מזמן ראשון

שני דברים מחדשת הברייתא ביחס למשנה. האחד, שכתיבת השטר החדש נעשית ע"י העדים, ללא התערבות בית הדין, בדיוק כמו כתיבת שטר החוב הראשון. ושני, שבעצם מחלוקת האמוראים היא האם העדים יכולים לכתוב שטר חדש על סכום חלקי שזמנו כשל השטר הראשון. ר' יהודה אומר שכן, ולכן אין לדידו בעיה כלל, ואילו ר' יוסי סובר שלא, והשטר החדש יהיה עם תאריך נוכחי. לכך לפיו נגרמת הרעת תנאים למלווה.

עוד מובאת בגמרא דעת רב, כחולקת על ר' יהודה ור' יוסי-

אמר רב הונא אמר רב: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי,

אלא ב"ד מקרעין השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון.

כלומר, לדעתו אין לכתוב שטר חדש על הסכום הנותר כאשר הזמן שעל השטר הוא זמן ההלוואה הראשון, אלא אם כן נעשה הדבר בבית דין, ואין לעשות כן בעדים בלבד ללא בית דין. וטעמו-

בשלמא בי דינא - אלימי לאפקועי ממונא, אלא עדים שעשו שליחותן - חוזרין ועושין שליחותן?

פירוש, הלווה והעדים אינם יכולים לשעבד נכסים מחדש למפרע על חשבון הלקוחות שקנו בין תאריך ההלוואה לבין תאריך כתיבת השטר החדש, והשטר הישן שנקרע, כמי שאינו (רמב"ן) ושיעבודו בטל. רק בית דין, שיש להם יכולת להפקיע ממון, יכולים לתת תוקף לשיעבוד למפרע לפני זמן כתיבת השטר.

הרמב"ם והטור (חו"מ נד) פוסקים כרב, שיש צורך בבי"ד כדי לכתוב שטר חדש שעליו תאריך ההלוואה. כמו כן, מכיוון שפוסקים שניתן לכתוב שובר על פרעון שטר חוב (ר' לעיל), גם אפשרות זו קבילה אם יבחר בה המלווה. כך פוסק גם השו"ע (חו"מ נד א).

כתיבת שובר על כל ההלוואה

כזכור, הגמרא בבבא בתרא (קסט.) מסבירה שכאשר כותבים שטר מכר חדש במקום אחד שאבד, הוא חייב להיות ללא אחריות כדי למנוע גביה כפולה מלקוחות. הגמרא מציעה פתרון של כתיבת שובר המבטל את כל השטרות חוץ מזה החדש-

ולכתוב להאי שטרא מעליא, ולכתוב תברא למוכר: כל שטרי דיפקון על ארעא דא פסולין, לבר מן דיפוק בזמנא דא!

מתוך כך שפתרון זה אינו מקובל בברייתא, יש מהחכמים שרצו להסיק שבאופן קטגורי אין לכתוב שובר-

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא, ואמרי לה קמיה דרב אשי, זאת אומרת: אין כותבין שובר!

ברם, רב אשי מסביר שאין הדבר כך

אמר להו: בעלמא כותבין שובר, והכא היינו טעמא, דדלמא אזיל בעל חוב וטריף מיניה דלוקח, ואזיל איהו וטריף לקוחות, ושובר גבי לקוחות ליכא.

כלומר, מכלל הדברים נמצאנו למדים שהפתרון של כתיבת שובר כנגד שטר שביד המלווה הוא פתרון קביל (וכאן יש בעיה אחרת. עי' בדברינו על הלכות י-יא לעיל).

הרמב"ם מוסיף שהאפשרות לכתוב שובר גורמת לכך שהלווה אינו יכול להתנות את הפרעון בכך שיקבל את השטר בחזרה, ויכול לכל היותר להחרים על תנאי כלפי המלווה, או, אם הוא טוען טענת וודאי, לדרוש מהמלווה להישבע שהשטר לא בידו. כך פוסק גם השו"ע (נד א-ב)

פיצול ואיחוד שטרות וכתיבת שטר על סכום חדש

עוד שם בגמרא (קעב.)-

אמר רבא:

האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי, ואמר: שויה ניהלי תרי בני חמשין חמשין - לא משוינן להו.

מאי טעמא? עבדו רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה, ניחא ליה למלוה - כדי שיכוף לפורעו, וניחא ללוה - כי היכי דניפגם שטריה.

ואמר רבא:

האי מאן דנקיט תרי שטרי בני חמשין חמשין, ואמר: שוינהו ניהלי חד בר מאה - לא משוינן ליה.

עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה, ניחא ליה למלוה - כי היכי דלא ניפגום שטריה, וניחא ליה ללוה - כדי שלא יכוף לפורעו.

רבא דן במקרים בהם המלווה לבי"ד ומבקש שיכתבו לו בי"ד שטר המאחד שני שטרות (למשל שטר על מאה משני שטרות של חמישים), או הפוך, שיפצלו שטר אחד לשנים. בשני המקרים רבא אינו מתיר זאת מבלי שהלווה יאפשר זאת במפורש, וזאת משום שיש ללווה יתרון בשטר אחוד ובשטרות מפוצלים. במקרה הראשון היתרון ללווה הוא שאם יפרע חלק, יהפוך השטר ל"שטר פגום" והמלווה יחוייב שבועה כשיפרע את השאר. במקרה השני היתרון ללווה הוא שהסיכוי שיפתחו הליכי גביה של כל החוב נגדו קטן יותר, כי מדובר בשני חובות שונים. ולכן, כיוון שיתכן שלפי ראות עיני הלווה הבקשה שמבקש המלווה (פיצול/איחוד) גורעת מזכויותיו של הלווה, אין לבי"ד לשמוע למלווה.

רב אשי מוסיף-

אמר רב אשי:

האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי, ואמר: שוונהי ניהלי חד בר חמשין - לא משוינא ליה.

מ"ט? אמרינן: האי מיפרע פרעיה, ואמר ליה: הב לי שטראי, ואמר ליה: אירכס לי, וכתיב ליה תברא, ומפיק ליה האי ואמר ליה: האי אחרינא הוא.

מדובר במלווה האומר שהלווה פרע חלק מהחוב ולכן הוא מבקש שיכתבו לו שטר חדש עם הסכום המעודכן. רב אשי חושש לרמאות ופוסק שאין לשמוע לו לעשות כן ללא הסכמה של הלווה, כיוון שיתכן שכל השטר נפרע והמלווה אמר ללווה שהשטר אבד ותמורת השטר נתן לו שובר, והשובר מבטל שטר על סך 100, ועתה יבוא המלווה עם שטר של 50 ויטען שזהו חוב אחר נפרד שאין השובר מבטל.

הרמב"ן מעיר שחששו של רב אשי קיים גם בשני המקרים בהם דן רבא, שכן תמיד כאשר נכתב שובר הוא נכתב כנגד שטר ספציפי, ולכן כל התמרה לשטר אחר יכולה להביא למצב ששובר לא יעשה את תפקידו. לכן, דבריו של רבא נועדו כדי לרבות גם מקרים בהם ברור לנו שלא היה פרעון.

הרמב"ם פוסק כדברי האמוראים הנ"ל וכן פסק בשו"ע (נג א).