פרק יז

גביה לאחר שמתו המלווה או הלווה

במשנה בשבועות (מה.)

כשם שאמרו: הפוגמת כתובתה - לא תפרע אלא בשבועה,

ועד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תפרע אלא בשבועה,

מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים - לא תפרע אלא בשבועה,

והנפרעת שלא בפניו - לא תפרע אלא בשבועה,

וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה- שבועה שלא פקדנו אבא, ולא אמר לנו אבא, שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע;

ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אפי' נולד הבן לאחר מיתת האב - הרי זה נשבע ונוטל;

אמר ר' שמעון בן גמליאל: אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע - הוא נוטל שלא בשבועה.

המשנה מציינת שורה ארוכה של מקרים בהם התובע פורע בשבועה אעפ"י שיש שטר מקויים בידו. מקרים אלה כוללים אשה הפוגמת כתובתה^[251], או שעד אחד מעיד שהכתובה פרועה, או הגובה מנכסי יתומים/נכסים משועבדים או הגובה שלא בפני בעל חובו. המשנה אומרת שכשם שבמקרים אלה, התובע גובה בשבועה, כך "היתומים לא יפרעו אלא בשבועה". כלומר, יורשיו של המלווה שמצאו שטר בעזבונו, אינם יכולים לגבותו מהלווה מבלי שישבעו שאביהם לא אמר להם להם לפני מותו, לא ישירות ולא ע"י אדם אחר, ששטר זה פרוע, ושלא מצאו בעזבונו של האב מסמך המעיד על כך שהשטר פרוע.

הגמרא (מח.) מבררת-

ממאן? (=ממי נפרעים יתומי המלווה)?

אילימא מלוה, אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבועה?

הכי קאמר: וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה.

הגמרא אינה מקבלת את האפשרות שיתומיו של המלווה יאלצו להישבע ללווה כאשר הוא עצמו יכול היה לגבות את השטר מבלי שישבע, שהרי אין היגיון בדבר. לכן היא מעמידה את המשנה במקרה בו מתו גם הלוה וגם המלווה ולכן על יורשי המלווה חל הכלל שכבר הוזכר במשנה, שמנכסי יתומים אין נפרעים אלא בשבועה. אמנם, בניגוד לאביהם המלווה המנוח, היתומים אינם יכולים לדעת בוודאות וכל שכן להישבע שהשטר לא נפרע, אך חייבים הם לפחות להישבע שאינם יודעים על שום אינדיקציה לכך שהשטר נפרע. שבועה זו נקראת שבועת היורשים.

מכלל דברי הגמרא משמע שבמקום בו היה המלווה נאלץ להישבע, חייבים גם יורשיו להישבע שבועת היורשים. לכן פוסק הרמב"ם שבמקרה בו הלווה טוען שהשטר פרוע, כפי שיכול לדרוש שבועה מהמלווה (כפי שהתבאר לעיל בפרק יד), כך יכול להשביע את יורשיו שבועת יורשים.

על פי דברי ר' יוחנן בן ברוקא במשנה, יכול היורש להישבע שבועת יורשים אפילו אם לא היה בר דעת בעת מיתת האב וממילא שבועתו מספקת פחות מידע ביחס למה שאירע, ומכיוון שלא משמע שיש החולקים עליו, פוסקים כמותו המפרשים ובכללם הרמב"ם^[252].

רשב"ג פוסק במשנה שאם יש עדים שהמלווה אמר בשעת מיתתו שהשטר אינו פרוע, אין צריך היורש להישבע שבועת יורשים. וכן פסקו הרמב"ם והטור^[253].

מת לוה בחיי מלוה

בהקשר זה מובאים דברי רב ושמואל-

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה,

אבל מת לוה בחיי מלוה - כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו.

כלומר, ניתן לגבות מיתומי הלווה בשבועת היורשים ("שלא פקדנו...") רק אם מת מלוה בחיי לווה, אך אם מת הלווה ואח"כ מת המלווה, כיוון שלו היה המלווה גובה, היה נאלץ להישבע ליתומי הלווה שהשטר לא פרוע, כך גם יורשיו צריכים להישבע שבועה כזו, ואין מקלים עליהם להישבע שבועת היורשים. מעשית, מכיוון שככלל אין יורשי המלווה יכולים להישבע שהשטר אינו פרוע, משמעות הפסק היא שלא ניתן לפרוע בשטר זה מעזבונו של הלווה.

מהמשך הגמרא משמע שפסקם של רב ושמואל שנוי במחלוקת-

שלחוה קמיה דר' אלעזר: שבועה זו מה טיבה? שלח להו: יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין.

שלחוה בימי רבי אמי, אמר... הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא: עמד בדין ומת - כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, לא עמד בדין ומת - יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין.

מתקיף לה רב נחמן: אטו בי דינא קא מחייבי ליה שבועה? מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה מלוה לבני לוה שבועה! אלא אמר רב נחמן: אי איתא לדרב ודשמואל - איתא, אי ליתא - ליתא...

ר' אלעזר חלק בפירוש על דברי רב ושמואל ואמר שהיורשים תמיד נשבעים שבועת יורשים ונוטלים^[254].

ר' אמי ניסה להציע מעין פשרה ולהגביל את דברי רב ושמואל למקרים בהם הלווה מת ונידונה תביעת המלווה בבית דין ולאחר שבית הדין חייב את המלווה להישבע שהשטר אינו פרוע מת גם הוא ונשארה חובת השבועה על היתומים. אמנם, במקרים בהם התביעה הגיעה לבית הדין רק לאחר מיתת שניהם, ישבעו יורשי המלווה שבות יורשים ויטלו.

רב נחמן אינו מסכים להצעתו של ר' אמי משום שמשעה שמת הלווה כבר התחייב המלווה שבועה ליורשי הלווה, ללא קשר להבאת הדברים לבית הדין.

מתוך ההסתייגות מדברי רב ושמואל מוצעים בגמרא גדרים המגבילים אותם-

איקלע רב נחמן לסורא, עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא; אמרו ליה: ליתי מר נעקרא להא דרב ושמואל, אמר להו: איכפלי ואתאי כל הני פרסי למעקרא להא דרב ושמואל? אלא הבו דלא לוסיף עלה.

כגון מאי? דאמר רב פפא: הפוגם את שטרו ומת - יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין.

רב נחמן לא רצה לעקור את פסקם של רב ושמואל, אך כן הורה להגבילו למקרה בו נאמר.

בעקבות כך פוסק ר' פפא, שכאשר תובע התחייב שבועה בנסיבות אחרות, למשל אם פגם את שטרו (טען ששטרו נפרע כבר חלקית), ובכך התחייב להישבע שבועה שכל השאר טרם נפרע, ואז מת, יורשיו יכולים להסתפק בשבועת היורשים ויכולים לגבות בעזרתה מהנתבע.

הגמרא מתלבטת לגבי שני מקרים האם הם חלק מפסקם המקורי של רב ושמואל, או מקרים אחרים בהם על פי העיקרון שהציע ר' נחמן, אין הכרח לפסוק כרב ושמואל-

ההוא דשכיב ושבק ערבא, סבר רב פפא למימר: הא נמי דלא לוסיף עלה הוא, אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל?

ההוא דשכיב ושבק אחא, סבר רמי בר חמא למימר: הא נמי דלא לוסיף עלה הוא, אמר ליה רבא: מה לי שלא פקדני אבא, ומה לי שלא פקדני אחי.

במקרה הראשון הלווה המלווה ללווה ע"י ערב, בהמשך מת הלווה ואחריו מת המלווה. כעת באים יורשי המלווה להיפרע מהערב והוא דורש שישבעו שהחוב עדיין לא נפרע. רב פפא חשב להחריג מקרה זה מפסקם של רב ושמואל ולאפשר ליורשי המלווה להישבע שבועה מותאמת, אך רב הונא אינו רואה הבדל בין מקרה זה לבין המקרה הרגיל שהרי סוף סוף הערב אינו אלא חוליה מקשרת. יורשי המלווה גובים ממנו, אך הוא ממשיך ותובע את יורשי הלווה.

במקרה השני אין מדובר ביתומי המלווה אלא ביורש אחר (אחיו). גם בזה המסקנה היא שיש להחיל את דינם של רב ושמואל משום שאותו יורש, כמו היתומים, יכול להישבע רק שבועת היורשים ולא את שבועת המלווה המקורית שרב ושמואל דורשים.

גם לגבי פסיקת ההלכה המעשית הגמרא מציירת מצב ללא הכרעה

אמר רב חמא: השתא דלא איתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כרבי אלעזר, האי דיינא דעבד כרב ושמואל - עבד, דעבד כרבי אלעזר - עבד.

אמר רב פפא: האי שטרא דיתמי, לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה; אגבויי לא מגבינן ביה, דלמא סבירא לן כרב ושמואל; ומקרע לא קרעינן ליה, דהאי דיינא דעבד כרבי אלעזר - עבד.

רב חמא אומר שהכרעת הדין נתונה לדעתו של הדיין הספציפי לפניו הדין נידון. רב פפא אומר, שאין לגבות במקרה בו מת הלווה בחיי המלווה, כי אפשר שהלכה כרב ושמואל, ואז אין היורש יכול להישבע שבועת היורשים, אך גם אין לקרוע את השטר, כיוון שאפשר שהלכה כר' אלעזר ודיין שידון כמותו יגבה את החוב בשבועת היורשים.

לגבי הבנת סברתם של רב ושמואל נחלקו המפרשים^[255]

רש"י כותב

אין אדם מוריש ממון שהוא מחויב עליו שבועה לבניו לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה זו שנתחייב אביהם

מדבריו משמע שהלשון "מוריש שבועה לבניו" אינה מדוייקת. רב ושמואל התכוונו לומר שבניו של המלווה אינם יורשים ממון כאשר אביהם היה חייב שבועה עליו שהם אינם יכולים להישבע.

פירוש כזה בגמרא, עם מסקנה הלכתית קיצונית יותר עולה מדברי ר' יהודה אלברצלוני (הביאוהו הרמב"ן והרשב"א) המתייחס למקרה בו מת המלווה לפני הלווה, כך שבן המלווה יכול להישבע שבועת היורשים, אלא שאז מת אף הוא. במקרה זה הוא פוסק שאין בנו (נכד המלווה) יכול לגבות את החוב, למרות שהשבועה שהנכד יכול היה להישבע אינה שונה משמעותית מזו של הבן^[256]. כלומר, ממון שאדם חייב עליו שבועה כדי לגבותו, אין הוא מוריש לבניו כלל. כדברים אלה נראה שפסק גם הרשב"א.

ראשונים רבים (רמב"ן, רא"ש סי' טז) החולקים על פסק זה הבינו שהבעיה קיימת רק ביחס לבני המלווה (במקרה שמת הלווה ואז המלווה), משום שהם אינם יכולים להישבע, כאביהם, שהחוב נפרע. בעל התרומות (שער יד ח"ב ס"ג) מסביר שהבנתם בגמרא היא שלשון "מוריש שבועה לבניו" אמורה באמת ביחס לשבועה עצמה, וכוונתה לומר בסגנון ציורי, שבניגוד לממון שאדם מוריש לבניו, את הוודאות לגבי המציאות, הנדרשת לעניין שבועה, אין אדם יכול להוריש לבניו. לכן, כל עוד היורש יכול להישבע שבועה הדומה לזו שמורישו התחייב בה, יכול להישבע ולגבות אפילו לדברי רב ושמואל.

יורשי הלווה או הלווה עצמו הטוענים שכלל לא לווה

הגמרא בכתובות (פח.) דנה במשנה האמורה

תנן התם: וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה...

אמר ר' זריקא אמר רב יהודה, לא שנו אלא שאמרו יתומים: אמר לנו אבא לויתי ופרעתי, אבל אמרו: אמר לנו אבא לא לויתי - אף בשבועה לא יפרעו.

מתקיף לה רבא: אדרבה, כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי!

אלא אי אתמר הכי אתמר:

אמר ר' זריקא אמר רב יהודה, לא שנו אלא שאמרו יתומים: אמר לנו אבא לויתי ופרעתי, אבל אמרו: אמר לנו אבא לא לויתי - נפרעין שלא בשבועה, שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי.

במקרה הרגיל שנידון בהלכות הקודמות יורשי הלווה טוענים שהחוב נפרע. הגמרא דנה בשאלה מה קורה אם טוענים יורשי הלווה שמעולם לא לוה אביהם. בתחילה מובא בשם ר' זריקא שבמקרה כזה אין גובים יורשי המלווה, אפילו לא בשבועה^[257]. רבא אינו מקבל זאת, משום שאדרבה, רק טענת פרעון יכולה להתמודד מול השטר, אך כנגד טענת אי הלוואה השטר מוכיח, ויותר מכך, מכיוון שטענת אי הלוואה מהווה מיניה וביה הודאה באי פרעון^[258], חייבים יורשי הלווה לשלם. לכן מתקנת הגמרא את דברי ר' זריקא ואומרת שאם יורשי הלווה כפרו בעצם ההלוואה, כיוון שליורשי המלווה יש שטר, הרי הם גובים בו ללא צורך בשבועה.

הרמב"ם כותב כדברים האלה ומרחיב את הדין בטבעיות למקרה בו המלווה תובע את יורשי הלווה עצמם ואפילו אם האמין המלווה את הלווה ויורשיו^[259]. השו"ע (חו"מ קח טו) פוסק כרמב"ם.

נאמנות ללווה או למלווה

דברי הרמב"ם מתבארים עפ"י מה שהובא בפרק טו לגבי דין נאמנות.

שובר על שטר היתומים שיצא לאחר מיתת האב

בגמרא בבבא בתרא (ז:)

ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא,

אמר רב חמא: אגבויי לא מגבינן ליה ומיקרע לא קרעינן ליה;

אגבויי לא מגבינן ליה, דנפק תברא עליה;

מיקרע לא קרעינן ליה, דכי גדלי יתמי דילמא מייתו ראיה ומרעי ליה.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרבינא: הלכתא מאי?

א"ל: בכולהו הלכתא כרב חמא, לבר מתברא, דסהדי בשקרי לא מחזקינן.

מר זוטרא בריה דרב מרי אמר: בהא נמי הלכתא כרב חמא, דאם איתא דתברא מעליא הוא - איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון, ומדלא אפקיה, שמע מינה זיופי זייפיה.

מדובר במקרה בו אב נפטר והשאיר לבניו הקטנים שטר חוב. לאחר מיתת האב כאשר באו לפרוע מהלווה, הוציא הלווה שובר חתום על ידי עדים, המעיד על פרעון השטר. רב חמא פסק שאין לגבות בשטר, מחמת השובר, אך מאידך אף אין לקורעו כי אפשר שכאשר יגדלו היתומים ימצאו ראיה לזיוף^[260]. רבינא אינו מקבל את דברי רב חמא, כיוון שאם יש חתימת עדים מקויימת הרי זו עדות ויש לסמוך עליה. לעומתו מר זוטרא מצדד בדברי רב חמא ומסביר שאף שבד"כ יש לסמוך על עדות אפילו בשטר, כאן יש נסיבות מחשידות כיוון שהלווה המתין עד מות המלווה כדי להוציא את השובר.

רוב הראשונים פסקו כדברי רב חמא ועל פי הסברו של מר זוטרא, אלא שנחלקו באיזה מובן ועד כמה חוששים לזיוף גם כאשר לפנינו שובר מקויים בחתימת עדים.

הרמב"ן טוען שמול חתימת עדים מקויימת אין לחשוש לזיוף ורמאות, ולכן הוא מעמיד את המקרה הנדון בשובר שחתימת העדים שעליו עדיין אינה מקויימת. דווקא בזה סובר רב חמא שמחמת הנסיבות מעלות החשד יש לדחות את הקיום עד שיגדלו היתומים. אם השובר כבר מקויים, לדעת הכל יש לקרוע את השטר שביד היתומים.

מולו סובר הרשב"א שאפילו אם השטר מקויים יש מקום לחשוש וזאת אם יש חשד סביר לזיוף. הרשב"א מסביר שחשד כזה הוא דווקא אם תבע האב את הלווה בבי"ד לפני שמת והלווה טען שפרע אך לא הוציא שובר. במקרה כזה התזמון של הוצאת השובר לאחר מות המלווה מחשיד מאד. בנוסף מעיר הרשב"א שמקבלים עדים כשבעל הדין אינו בחיים (ויורשיו קטנים) רק כאשר מדובר על פעולה דחופה לצורך מניעת הפסד, שאינה יכול לחכות עד שיגדלו היתומים, למשל, אם היתומים לקחו בחוזקה שדה ממישהו. לעומת זה, כאן מקפיאים את המצב- אין גובים ואין קורעים את השטר. לכן, אין מקבלים עדים לאימות השובר, כי בינתיים אין הלווה מפסיד כלום מהמצב.

בנקודה אחרונה זו נחלקו על הרשב"א הרא"ש (סי' כא) והר"י מיגא"ש. לדעתם אפילו אם לא נתבע הלווה בחיי האב (כגון שזמן הפרעון הגיע רק לאחר מות האב), מצופה שאם פרע הלוה וכתב שובר, יגיע מוקדם ככל האפשר מיוזמתו לבית הדין ויבקש שיכפו על המלווה לקרוע את השטר^[261].

הרמב"ם פוסק כדברי רב חמא וכהסברו של מר זוטרא, ואינו מתייחס לשאלות הנ"ל. השו"ע (חו"מ קח טז) מעתיק את לשון הרמב"ם ומוסיף את דברי הרשב"א לעניין זה שאין מקבלים עדים לאימות השטר עד שיגדלו היתומים.

מחלוקת לגבי סוג המטבע של החוב

הגמרא בכתובות דנה במקרה בו הנישואין והגירושין היו במדינות שונות בהן לאותה מטבע נהג משקל שונה^[262]. דעה אחת סוברת שכיוון שכתובה דרבנן ניתן לפרוע את הכתובה בשיעור הנמוך מבין השנים. אך לדעת רשב"ג הכל הולך אחר מקום הנישואין שם נשתעבד הבעל על הסכום. בהקשר זה מובאת ברייתא

תנו רבנן: המוציא שטר חוב על חבירו,

כתוב בו בבל - מגבהו ממעות בבל,

כתוב בו ארץ ישראל - מגבהו ממעות ארץ ישראל;

כתוב בו סתם, הוציאו בבבל - מגבהו ממעות בבל, הוציאו בארץ ישראל - מגבהו ממעות ארץ ישראל...

מה שאין כן בכתובה.

הברייתא כותבת שבשטר חוב בו מצויין מקום ההלוואה, ערך המעות יהיה על פי מקום זה. במקרה בו לא מצויין המקום ("כתוב בו סתם"), הולכים על פי מקום הגביה.

הראשונים נחלקו בביאור הסיבה שבהיעדר ידע על מקום ההלוואה הולכים על פי מקום הגביה.

לדעת הר"ן (סה: מדפי הרי"ף) שמניחים שאם לא נכתב המקום בשטר מקבל הלווה על עצמו לפרוע כפי מקום גבית החוב.

לעומתו, הרמב"ם דן במקרה בו הלווה טוען שההלוואה היתה במקום בו המעות זולות יותר מאשר במקום הפרעון, ומתוך כך מבין הר"ן שלדעתו של הרמב"ם יש לפרוע לפי השער במקום בו היתה ההלוואה, שכן זהו הערך שהלווה קיבל לידיו בתחילה, והטעם שבשטר שלא כתוב בו מקום הולכים אחר מקום הגביה הוא משום שמסתמא מקום הגביה הוא גם מקום ההלוואה. כך כותב במפורש המאירי^[263].

לגבי המקרה שמתאר הרמב"ם, בו הלווה טוען שההלוואה היתה במקום בו המעות זולות יותר מאשר במקום הפרעון, הרמב"ם פוסק שאם לא הביא הלווה הוכחה לדבריו, נשבע המלווה היסת ונוטל. הדבר מעלה תמיהה, שכן המוחזק הוא הלווה, ולכאורה נטל חובת ההוכחה צריך להיות על כתפי המלווה. הב"י (חו"מ מב ד"ה "ואם אין") כותב שטעם הדבר משום שטענת הלווה היא כטענת האומר פרעתי, שיכול בכך הלווה להשביע את המלווה, אך המוחזק נחשב המלווה, שבידו השטר.

השו"ע (מב יד) פוסק כרמב"ם והרמ"א מביא את דברי המאירי לגבי הבאת ראיה חיצונית למקום ההלוואה.