פרק יג

פריעת שטר שלא בפני הלווה

המשנה בשבועות (פז.) מדברת על אשה הנפרעת כתובתה מנכסי בעלה בהיעדרו ופוסקת שהאשה יכולה לגבות בכפוף לכך שתישבע שטרם קיבלה את כתובתה. בגמרא (שם פח.) נחלקו האמוראים האם גם בעל חוב יכול לגבות מנכסי הלווה שלא בפני הלווה, כאשר הלווה אינו זמין-

אמר רב אחא שר הבירה: מעשה בא לפני רבי יצחק באנטוכיא, ואמר: לא שנו אלא לכתובת אשה, משום חינא, אבל בעל חוב לא

ורבא אמר רב נחמן: אפי' בעל חוב, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב במדינת הים, ואתה נועל דלת בפני לווין

לדעת רב יצחק רק בכתובת אשה הקלו חכמים לגבות בהיעדרו של הנתבע, לרווחתה של האשה, אך במילווה לא תיקנו כן. מולו סובר רבא שגם בבעל חוב תיקנו חכמים שניתן לגבות בהיעדרו של הנתבע, כדי שלא ימנעו המלווים מלהלוות מחשש שמא הלווה יברח בכוונה למדינת הים.

גם הירושלמי על משנה הזו (הלכה ח) דן בשאלת היכולת לגבות חוב שלא בפני הנתבע, אך מגיע למסקנה שונה

כיני מתניתא "והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה"

ונפרעין מאדם שלא בפניו?!

אמר ר' ירמיה תיפתר בשטר שהריבית אוכלת בו

ר' ירמיה, בניגוד לרבא, מסביר שרק במקרה בו קיימת ריבית, כך שהשתהות בגביה תהיה לרעת הנתבע ולא לטובתו, ניתן לגבות שלא בפניו של הנתבע.

הראשונים נחלקו בפסיקת ההלכה במחלוקת האמוראים, כאשר רבינו חננאל פוסק כר' יצחק וכר' ירמיה בירושלמי, והרי"ף והרמב"ם פוסקים כרבא, משום שטעמו מסתבר.

השו"ע (חו"מ קו א-ב) פוסק כדברי הרמב"ם והרי"ף

מכירת משכון לצורך פרעון החוב

לעיל, בפרק ג הלכה ו, נלמד שאם היה המשכון שביד המלווה מדברים שאינם חיוניים ללווה (ולכן אין בהם מצוות השבת משכון), מוכרם בבית דין לאחר שלושים יום. ועי' שם למקור דין זה. מנוסח הרמב"ם שלפנינו משמע שבית הדין אינם מעכבים ביד המלווה עד שיבוא הלווה ויטעון טענותיו^[173], אלא מוכר מיד, כי יש לו מיגו לומר שהמשכון קנוי בידו. עם זאת, בנוסחאות אחרות נאמר "אין בית דין נזקקין לו עד שיבא לווה ויטעון" (ללא המילים "לומר" ו"המתן"). כלומר, בית הדין כלל לא דנים בדין זה^[174], והטעם הוא משום שגם ללא בית הדין יכול הוא לומר שהמשכון לקוח בידו ולמוכרו. בשתי האפשרויות עולה שעל פי הרמב"ם הלווה מוכר את המשכון שלא בפני הבעלים אפילו מבלי להודיעו^[175].

ספר התרומות (שער מט, ה א-ב) חולק על זה ואומר שכיוון שמדובר על מכירה בבית דין, יש צורך להודיע ללווה, שהוא בעל הדין, לפני שמוכרים את משכונו.

הדוגמה השניה שמביא הרמב"ם, בה מתו הלווה והמלווה, מחדדת את ההבדל בין גביה ממשכון לבין גביה רגילה. במקרה הרגיל בו מתו יורשי הלווה, והתחייב המלווה שבועה כדין הנפרע מן היורשים, ואז מת גם הוא, כיוון שיורשיו שלו אינם יכולים להישבע איבדו את החוב. לעומת זה, כאן, כיוון שיורשו של המלווה "נפרע ממה שתחת ידו" יכול להישבע^[176].

הרמב"ם ממשיך במקרה בו החל, כלומר, המלווה והלווה בחיים, ויש עדים המעידים שמה שביד המלווה הוא משכון ("היו שם עדים..."), כך שאינו יכול לטעון שהוא שלו ולמוכרו, והוא נזקק להתערבות בית הדין, אם אין ראיה לגובה החוב ("ולא ידעו כל כמה וכמה"), על המלווה להישבע על גובה החוב לפני שהוא מוכר את המשכון.

ההלכה מסיימת בדין נוסף- "והואיל ואין שם עדים... עד שיטול מה שטען". כלומר, אפילו אם אין עדים שמדובר במשכון, אם בית הדין נזקקים לדון בדבר^[177] (כגון שהלווה טוען כנגדו שפרע, או שבא לפרוע מהיתומים), חייב להישבע למרות שיש לו טענת מיגו לומר שהמשכון לקוח בידו. הטעם הוא משום שהמיגו רק מאפשר לו להחשב כמוחזק ולגבות את החוב מתוך המשכון שבידו, אך אינו מקנה לו מהימנות מספיקה הפוטרת אותו מהשבועה שהיה נשבע אלמלא היה לו מיגו.

השו"ע (עג יב) כותב "ואם הלוה בעיר יודיעוהו בית דין שאם לא יפרע יתנו לו רשות למכור המשכון ואם אינו בעיר..." ואך כותב את לשון הרמב"ם "אין ב"ד נזקקין לומר לו המתן עד שיבא הלוה ויטעון". כלומר, מותר למלווה למכור את המשכון שלא בנוכחות הלווה רק אם הלווה אינו בעיר.

מחלוקת בין המלווה ללווה על ערכו של משכון שאבד

במשנה בשבועות (מג.)-

המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון,

אמר לו: סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה - פטור.

סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה - חייב.

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה - פטור.

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה - חייב.

ומי נשבע? מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון

ארבעה מקרים במשנה. בשני הראשונים טוען המלווה שהמשכון שאבד לו היה שווה פחות מדמי החוב (שקל הוא שני דינרים, שהם חצי סלע). במקרה הראשון מהשנים הלווה משיב שהמשכון שווה את כל דמי החוב, והמשנה פוטרתו מלשלם. במקרה השני מהשנים הלווה מודה שהמשכון זול מדמי החוב, אך עדיין טוען שהוא יקר מכפי שהמלווה טוען (שלושה דינרים ולא שקל), והמשנה פוסקת שהלווה חייב.

בשני המקרים שבסיפא הלווה הוא התובע את המלווה וטוען שהמשכון היה יקר פי שנים מדמי החוב. במקרה הראשון מביניהם המלווה טוען לעומתו שדמי המשכון היו בדיוק כדמי החוב, והמשנה פוטרת את המלווה מלשלם. במקרה השני המלווה מודה שאכן המשכון היה יקר מדמי החוב, אך עדיין טוען שאין דמי המשכון גבוהים כפי שהלווה טוען. במקרה זה המשנה מחייבת את המלווה.

הסיפא אומרת שעל המלווה, שהחזיק את הפיקדון, להישבע, אף שמעיקר הדין על זה שכנגדו להישבע. אמנם, המשנה אינה מציינת לאיזה מארבעת המקרים מכוון דין זה.

הגמרא בבבא מציעא (לד:) מביאה את המשנה הנ"ל בהקשר של דינו של ר' הונא, ששומר הטוען טענה הפוטרתו, חייב להישבע שהפיקדון אכן אינו ברשותו-

...אהייא?... אסיפא דרישא: סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, שלשה דינרין היה שוה - חייב. דשבועה גבי לוה הוא, ואמור רבנן: לשתבע מלוה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.

הגמרא מבינה שהסיפא, המלמדת שחכמים הפכו את השבועה והטילו אותה על המלווה (כדי שלא ישבע הלווה ואז יוציא המלווה את המשכון) מתכוונת למקרה השני מבין השנים הראשונים במשנה. במקרה זה הלווה מודה במקצת למלווה, והיה מן הדין שישבע הלווה ויפטר, אלא שמהטעם האמור, הפכו חכמים את השבועה והמלווה הוא שנשבע ונוטל. מכאן מקשה הגמרא על דינו של ר' הונא-

ואם איתא לדרב הונא, כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - היכי מצי מפיק לה?

כלומר, איזה מקום יש לחשוש שמא יוציא המלווה את המשכון לאחר שבועה (ועקב כך להשביע את המלווה במקום את הלווה)? והרי הוא אמור להישבע שאין המשכון ברשותו!

כמה תשובות מוצעות בגמרא-

אמר רבא: שיש עדים שנשרפה. - אי הכי מהיכא מייתי לה? –

אלא אמר רב יוסף: שיש עדים שנגנבה. - סוף סוף מהיכא מייתי לה? - דטרח ומייתי לה...

אביי אומר: גזירה שמא יטעון ויאמר לו: אחר שבועה מצאתיה.

רב אשי אמר: זה נשבע וזה נשבע - זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר: מי נשבע תחילה - מלוה נשבע תחילה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון

רבא ורב יוסף מציעים שהמשנה עוסקת ספציפית במקרה בו אין צורך לשבועה שאינה ברשותו, כגון שיש עדים לכך שנגנב וכיוצ"ב, אלא שיש חשש שיחזיר המלווה את המשכון לרשותו לאחר מכן ויוציא אותו לאחר שישבע הלווה.

אביי אומר שיש חשש שישבע המלווה שהמשכון אינו ברשותו, ואח"כ יחזור וימצאנו ויוציא אותו לאחר שישבע הלווה על ערכו, ולכן הצריכו את המלווה להישבע על ערכו.

רב אשי מחדש שאין הדברים כפשטם, והלווה הוא שנשבע על ערכו של המשכון, כדין כל מודה במקצת. מה שאמרה המשנה "מי נשבע", כוונתה היא "מי נשבע תחילה". ופירושו, שלפני שבועת מודה במקצת שנשבע הלווה, נשבע המלווה שבועה שאינה ברשותו, בכדי למנוע מהלווה שבועה מיותרת.

בהמשך הגמרא מקשה הגמרא על דין שבועה שאינה ברשותו מהמקרה השלישי במשנה-

רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: רישא דסיפא תיובתא לרב הונא: סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה - פטור. ואם איתא לדרב הונא, מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה! –

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא, ואמר לי: תהא במאמינו.

במקרה זה הלווה טוען שהמשכון היה שווה יותר מהחוב אך המלווה אינו מודה, אף לא במקצת, ואומר שהיה שווה בדיוק כמו החוב ולכן נפטר. רב הונא בר תחליפא שואל מדוע לא ישבע המלווה על ערכו של המשכון אגב השבועה שהוא ממילא צריך להישבע על כך שהמשכון אינו ברשותו. רב אשי מסביר שמדובר במשנה על מקרה בו הלווה מאמין למלווה שהמשכון אבד ואינו ברשותו, וכל הוויכוח הוא רק על ערכו. ובאמת, במקרה בו המלווה נדרש להישבע שאין המשכון ברשותו, הרי מגלגלים עליו גם להישבע על טענתו לגבי ערכו של המשכון.

הרמב"ם והשו"ע (חו"מ עב ,ט-י ובהמשך יב) פסקו כדברי הגמרא וכהבנות ר' אשי גם במקרה השני וגם במקרה השלישי שבמשנה.

משכון שאבד ואחד הצדדים אינו יודע את ערכו

כפי שראינו לעיל, המקרים השני והרביעי במשנה מושתתים על דין מודה במקצת ולכן הנתבע (ברישא זהו הלווה ובסיפא המלווה) חייב להישבע. כאשר יש הודאה במקצת, וטענת "איני יודע" על השאר, הדין הוא שמתוך שאינו יכול הנתבע להישבע, משלם.

הרמב"ם משליך מדין זה לענייננו בשני מקרים-

המלווה תובע וטוען שהיה המשכון שווה רק מחצית מדמי החוב והלווה מודה לו שהוא פחות מדמי החוב, אלא שטוען ששווה יותר ממחצית ואינו יודע כמה. הרי הלווה מודה למלווה ומתחייב שבועה, אך אינו יכול להישבע כי אינו יודע, ולכן חייב לשלם.

הלווה תובע וטוען שהיה המשכון שווה פי שתים מהחוב, והמלווה מודה לו שהיה יותר מהחוב, אלא שטוען שפחות מפי שתים. אף כאן הודה המלווה במקצת ללווה אך אינו יכול להישבע ולכן משלם.

הראב"ד חולק על יישום דין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" במקרה זה. לדעתו לא כל מי שנתחייב שבועה וטוען שאינו יודע, משלם. רק במקרים בהם בעל הדין שכנגד טוען שטענת "איני יודע" היא התחמקות והיה לו לדעת, מחייבים אותו לשלם. מטרת הדין היא כדי לאלץ את הנתבע להישבע ולא להתחמק בתואנת שווא שאינו יודע את המציאות. לכן, במקרה שלנו, כיוון שלא מוטל על אף אחד מהצדדים לדעת בוודאות את שווי המשכון, הטוען איני יודע פטור. ועי' במה שכתבנו הלכות שאלה ופיקדון, פרק ה הלכה ה-ו, שם בארנו את מחלוקת הראשונים בעניין זה.

קביעת זמן להחזר

במשנה (מכות ג.)

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים - אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז, בין נותנן מכאן ועד ל' יום, בין נותנן מכאן ועד עשר שנים

עדים זוממים, דינם שעונשים אותם בדבר אותו רצו לסבב בעדותם. המשנה דנה בעדים זוממים שהעידו בשקר שפלוני לווה לתקופה של שלושים יום, כאר בפועל לווה לתקופה של עשר שנים. בין כה ובין כה היה על הלווה להחזיר את חובו, ולכן לא ניתן לענוש את העדים בסכום החוב. מה שכן ניתן לעשות זה לכמת את ההפרש בין מה שאדם היה נותן על מנת שילווהו לעשר שנים ביחס למה שהיה נותן על מנת שילווהו לשלושים יום, וזה כימות הנזק שרצו העדים לסבב בעדותם ושיש להשיתו עליהם.

מתוך כך נמצאנו למדים שקצובת הזמן היא זכות מוחלטת ביד הלווה, ואין המלווה יכול לקצר חד צדדית את הזמן שהוסכם עליו.

בתוספתא (ב"מ י, א)-

המלוה את חבירו סתם אין פחות משלשים יום

ובמדינה שהיא נוהגת פחות מיכן או יתר על כן אין משנין ממנהג המדינה

הגמרא במכות (שם בהמשך ג:) מביאה גרסה של התוספתא ודנה בה-

תנא: המלוה את חבירו סתם - אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום.

סבר רבה בר בר חנה קמיה דרב למימר: ה"מ במלוה בשטר, דלא עבד איניש דטרח דכתב שטר בציר מתלתין יומין, אבל מלוה על פה לא;

אמר ליה רב, הכי אמר חביבי: אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה.

תניא נמי הכי: המלוה את חבירו סתם - אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה.

אמר ליה שמואל לרב מתנה: לא תיתיב אכרעיך עד דמפרשת לה להא שמעתא, מנא הא מילתא דאמור רבנן: המלוה את חבירו סתם - אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה?

א"ל, דכתיב: קרבה שנת השבע שנת השמטה, ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע, איני יודע שהיא שנת שמטה? אלא מה תלמוד לומר שנת השמטה? לומר לך: יש שמטה אחרת שהיא כזו, ואיזו זו? המלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום, דאמר מר: שלשים יום בשנה חשוב שנה.

האמוראים מתמודדים עם השאלה מה טעם הדין, שהרי יש מקום לומר שאם הלווה סתם, כיוון שלא נתן קצבה לדבר, יכול לגבות בכל רגע, ומדוע שיקבל הלווה זכות שלא נתנה לו במפורש.

רבה בר בר חנה מבין שמדובר על אומדן דעתם של המלווה והלווה. למרות שלא נקצב זמן במפורש, כיוון שנכתב שטר עם כל הטרחה שבדבר, ברור לצדדים שלא מדובר על הלוואה לזמן של ימים ספורים, אלא לפחות לשלושים יום. עם זאת שיטה זו אינה עולה בקנה אחד עם דבריו של ר' חייא ("חביבי", דודו של רב) המלמד שאין בדין זה חילוק בין הלוואה בשטר לבין הלוואה בע"פ.

על רקע זה מסביר רב מתנה שיש לדין סמך בפסוק (דברים טו ט) המזהיר מלהימנע מלהלוות לפני שנת שמיטה-

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ד' וְהָיָה בְךָ חֵטְא

מהייתור "שנת השבע, שנת השמיטה" נלמד שקיימת תקופה בה המלווה אינו רשאי לגבות את חובו^[178].

השו"ע (עג א) פוסק כדברי התוספתא וכולל בפסקו את דבריה שבמקום בו יש מנהג אחר בדבר הולכים על פי המנהג.

עוד עי' בהלכות שאלה ופקדון פרק א ד-ה לעניין מחלוקת הראשונים בסתם שאילה.

מחלוקת לעניין זמן הפרעון

כפי שנלמד מהסוגיה במכות (עי' בהלכה הקודמת), לזמן פרעון מאוחר יותר יש ביטוי כספי, ולכן תביעה לשלם בזמן מוקדם יותר ממה שהלווה מודה היא כתביעת ממון לכל דבר אפילו אם לעניין עצם החוב המלווה והלווה שניהם מודים בסכום ההחזר.

מתוך כך נגזרות כאן שתי הלכות. על פי הראשונה, אם המלווה תובע את הלווה וטוען שזמן הפרעון הוא כעת, ומולו אומר הלווה שזמן הפרעון מרוחק יותר, כשם שיכול הלווה לכפור בכל החוב, כך יכול לכפור בזמן הפרעון. לכן מעיקר דין תורה הלווה צריך לפרוע רק בהמשך, כפי טענתו, ומדברי חכמים עליו להישבע היסת על טענתו.

הלכה נוספת אמורה במקרה בו ביד המלווה שטר, ומולו טוען הלווה שיש עוד זמן עד הפרעון, נחשב הלווה לתובע, שהרי הוא תובע הארכת זמן, בעלת ערך כספי, מהמלווה. במקרה זה הדין הפוך, המלווה הוא שנשבע היסת בכדי ליטול את ההלואה מיד.

השו"ע (חו"מ עג ב-ד) פוסק כדברי הרמב"ם.

פריעת מלווה ותביעתו במקומות שונים

במשנה (בבא קמא קיח.)-

הגוזל את חבירו, או שהלוה הימנו, או שהפקיד לו בישוב - לא יחזיר לו במדבר,

על מנת לצאת במדבר - יחזיר לו במדבר.

כלומר, אדם שלווה בישוב אינו רשאי לפרוע למלווה במדבר אם אין הלה מסכים. הטעם הוא משום שהמלווה אינו יכול לשמור על הממון במדבר כפי שניתן לשומרו בישוב. עוד משמע שאם גם ההלוואה היתה שם באותו מדבר, רשאי הלווה לחייב את המלווה לקבל את החפץ בחזרה במדבר, משום שמצב זה אינו גרוע יותר ממה שהיה בשעת ההלוואה.

הגמרא מקשה מברייתא ממנה משמע שרשות ביד הלווה להשיב את הכסף ללווה בכל מקום ולא רק במקום בו הלווה לו-

מלוה משתלמת בכל מקום,

אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן!

אביי מתרץ ומסביר באופן שונה את הברייתא-

אמר אביי, הכי קאמר: מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום, אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן.

כלומר, הברייתא אינה עוסקת ברשותו של המחזיק להחזיר לבעלים אלא ברשותו של הבעלים לתבוע את רכושו מהמחזיק. כלומר, הלווה אינו יכול להחזיר את הכסף במדבר ללא הסכמת המלוה, אך המלוה יכול לתבוע את כספו מהלווה בכל מקום. בדין זה שונה הלוואה מאבידה ופיקדון, שלא ניתנו להיתבע אלא במקומם, משום שאין מצפים מהשומר או המוצא שיהלך תמיד כאשר החפץ בידו.

הרמב"ם פוסק כדברים אלה, שאם הלווה ביישוב, אין סימטריה בין המלווה ללווה, ובעוד שהמלווה יכול לתבוע את חובו גם במדבר, הלווה אינו יכול לכוף את המלווה לקבל פרעון במדבר. כן פוסק השו"ע (חו"מ עד א)