פרק יא

המלווה את חבירו בפני עדים והמלווה את חבירו בשטר

בסוגיית הגמרא בשבועות (מא:)

אמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדים - אינו צריך לפורעו בעדים, ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים - צריך לפורעו בעדים.

כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי, יכול לומר לו: פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים.

תנן: מנה לי בידך, אמר לו: הן, אמר לו: אל תתנהו לי אלא בפני עדים, למחר אמר לו: תנהו לי, נתתיו לך - חייב, מפני שצריך ליתן לו בעדים; תיובתא דשמואל!

אמר לך שמואל: תנאי היא,

דתניא: בעדים הלויתיך בעדים פרע לי - או יתן או יביא ראיה שנתן;

רבי יהודה בן בתירא אומר, יכול לומר לו: פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים.

במקרה בו אדם מלווה לחבירו בפני עדים, אך ללא שטר, אומר רב אסי שאין צורך לפרוע לו בפני עדים. לכן הלווה הטוען שפרע אינו נדרש להביא עדים כראיה לטענתו. מחלוקת האמוראים, שבהמשך מתגלה כמחלוקת תנאים, מתייחס למקרה בו בשעת ההלוואה דרש המלווה, בפני עדי ההלוואה, שיפרע ממנו הלווה בפני עדים. לדעה אחת (רב אסי ותנא קמא בברייתא) הלווה צריך להביא עדים שפרע כדי שנאמינו. לדעה השניה (שמואל ור' יהודה בן בתירא) יכול הלווה לטעון שאכן פרע בפני עדים והלכו למדינת הים, ונאמינו^[142].

בהמשך (שם) נפסק להלכה-

אמר רב פפי משמיה דרבא, הלכתא: המלוה את חבירו בעדים - צריך לפורעו בעדים;

ורב פפא משמיה דרבא אמר: המלוה את חבירו בעדים - אין צריך לפורעו בעדים,

ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים - צריך לפורעו בעדים,

ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים - נאמן.

במסכת סנהדרין (כט:) מתייחסת הסוגיה לשאלה מתי שנים, העדים למעמד בו אדם מודה בחוב יכולים לכתוב שטר על כך-

הודה בפני שנים וקנו מידו - כותבין, ואם לאו - אין כותבין.

בפני שלשה ולא קנו מידו, רב (אמי) אמר: כותבין, ורב אסי אמר: אין כותבין.

הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי.

במקרה בו אדם הודה בפני שני עדים שהוא חייב כסף לפלוני (ואף אמר להם לפני כן "אתם עדי"), אין העדים רשאים לכתוב על כך שטר, ולתת לאותו פלוני, משום שאף אם הוא חייב, יש יתרון ללווה במילווה בע"פ ביחס למילווה בשטר, ולכן אין להניח שהלווה מסכים לכתיבה. אמנם, אם הלווה ביצע קניין כדי להראות את רצינותו, יש להניח שהתכוון לכך שיכתבו שטר, משום ש"סתם קנין לכתיבה עומד" (ב"ב מ.). במקרה בו כינס הלווה שלושה אנשים והודה בפניהם, יש מקום להבין שהתכוון שיהיו בית דין בעניינו, ולכן יש להם יכולת לעשות כאילו החוב נוצר עכשיו והוא מילווה בשטר. לכן אומר רב אמי שכותבים שטר חוב. לעומתו רב אסי אומר שאם לא ביקש זאת הלווה בפירוש, אין כותבים שטר.

הגמרא בכתובות (נה.) מדברת על מקרה שאמר החייב בפירוש לעדים שיכתבו שטר ויתנו אותו לבעל החוב-

אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה,

קנו מיניה - לא צריך אימלוכי ביה,

לא קנו מיניה - פומבדיתא אמרי: לא צריך אימלוכי ביה,

בני מתא מחסיא אמרי: צריך אימלוכי ביה.

והלכתא: צריך אימלוכי ביה.

במקרה בו התבצע קניין מודים הכל שהעדים מוסרים את השטר לבעל החוב מיד לאחר הכתיבה והחתימה. במקרה בו לא בוצע קניין נחלקו, כאשר בני מתא מחסיא נהגו שהעדים ישאלו את החייב שוב האם הוא רוצה שימסרו את השטר לבעל חובו.

הראשונים נחלקו בשאלה על מה בדיוק מדובר.

הראב"ד הבין שמדובר בתוספת שמתחייב החתן להוסיף לכתובה. "קנו מידו" הכוונה שמתחייב כבר משעת האירוסין, אך במקרה שלא קנו מידו, אין בדעתו לתת עד שעת הנישואין ולכן אין לתת את השטר לאשה עד שעת הנישואין שמא יתחרט הבעל עד אז. לעומת זה, כאשר מדובר על הודאה בחוב שאדם מודה בפני שנים ואומר להם לכתוב ולתת, אין להם להימלך בו לפני הנתינה למלווה. הדברים עולים בקנה אחד עם הגמרא בסנהדרין שדיברה על הודאה במילווה ולא הזכירה הימלכות בלווה. גם רש"י מפרש, שמדובר בגמרא בכתובות לא במילווה אלא במתנת קרקע, ובהתאמה פוסק הטור (חו"מ לט) שהמודה בהלוואה ואמר לעדים לכתוב, אין נמלכים בו לפני מסירת השטר למלווה.

לעומתו, הר"י מיגאש (מובא בשטמ"ק) והרמב"ם מבינים שהגמרא בכתובות מתייחסת גם למודה במילווה בע"פ. כשם שבנותן מתנה צריך להימלך לפני מסירת השטר לזוכה, שהיא ביצוע הדברים בפועל, כך במודה במילווה על פה, יש להימלך בו כי עם מסירת השטר למלווה יקבל המלווה "מתנה" שהיא הפריבילגיות של מלווה האוחז בשטר ביחס למלווה שהלווה בע"פ^[143].

השו"ע (חו"מ לט ב) כותב כשיטת הטור, ומביא כ"יש אומרים" את שיטת הרמב"ם.

הגדרת שטר חוב לעניין דיני מילווה בשטר- שטר שאין עליו עדים והודאה בכתב ידו של הלווה

במשנה (גיטין פו.)-

שלשה גיטין פסולין, ואם נשאת - הוולד כשר:

כתב בכתב ידו ואין עליו עדים...

רבי אליעזר אומר: אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים - כשר, וגובה מנכסים משועבדים,

שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם.

המשנה משקפת מחלוקת רוחבית בין התנאים. רבי מאיר (שהוא תנא קמא במשנה) סובר ש"עדי חתימה כרתי" כלומר, העדים החתומים על הגט הם המגדירים את הגט כספר כריתות ולכן הם ההכרחיים לביצוע מעשה הגירושין. מולו רבי אליעזר סובר ש"עדי מסירה כרתי" והעדים למסירת הגט לאשה הם הנותנים לגט את תוקפו. מלבד המחלוקת לגבי גיטי נשים, רבי אליעזר אף מציין במשנה שאם מדובר בשטר חוב שאין עליו עדים אך נמסר בפני עדים המלווה "גובה מנכסים משועבדים" משום שהמילווה מוגדר כמילווה בשטר.

בגמרא נחלקו האמוראים בפסיקת ההלכה

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר' אלעזר בגיטין.

כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: אף בשטרות.

ורב סבר בשטרות לא? הא קתני: וגובה מנכסים משועבדים!

רבי אלעזר תרתי אמר, ורב סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא.

בעוד ששמואל פוסק כרבי אליעזר לגמרי, בין בגיטי נשים ובין בשטרי חוב, רב פוסק כרבי אליעזר רק בגיטי נשים, אך בשטרי חוב הוא סובר ששטר שאין העדים חתומים עליו אינו מגדיר את המילווה כמילווה בשטר.

הרמב"ם ורוב הראשונים פוסקים כשמואל, לעומתם הרי"ף (גיטין מז. מדפיו) כותב לסיכום הסוגיה "והלכתא כר"א בגיטין".

במשנה במסכת בבא בתרא (קעה:)-

המלוה את חבירו בשטר - גובה מנכסים משועבדים, על ידי עדים - גובין מנכסים בני חורין.

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו - גובה מנכסים בני חורין.

המשנה פוסקת שאם המלווה מציג מסמך בכתב ידו של הלווה, בו כתב הלווה שהוא חייב כסף למלווה, הדבר מהווה ראיה אך ניתן לגבות על ידו מנכסים בני חורין בלבד ולא מנכסים משועבדים כבשטר רגיל.

הגמרא (קעו.) מבררת-

בעא מיניה רבה בר נתן מר' יוחנן:

הוחזק כתב ידו בבית דין, מאי?

אמר ליה: אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין - אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

כלומר, אפילו בית דין דנו בדבר, הגיעו למסקנה שאכן מדובר בכתב ידו של הלווה ואימתו את המסמך, עדיין דינו להיגבות כמילווה על פה בלבד.

הגמרא מקשה משיטת ר' אליעזר במשנה בגיטין-

מתיב רמי בר חמא: שלשה גיטין פסולין, ואם נישאת - הולד כשר, ואלו הן: כתב בכתב ידו ואין עליו עדים...

רבי אליעזר אומר: אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים - כשר, וגובה מנכסים משועבדים!

ומחלקת-

שאני התם דמשעת כתיבה הוא דשעבד נפשיה.

הראשונים נחלקו בביאור הקושיה ותירוצה^[144]-

הרשב"א והריטב"א מסבירים שהשאלה היא מדוע מצד אחד שטר שנמסר בפני עדים יוצר קול ומאפשר גביה מנכסים משועבדים, ומאידך במקרה בו כתב ידו של הלווה אומת בבית דין, כברת זמן לאחר שנמסר למלווה ועקב כך נוצר קול (כך שהלקוחות שקנו לאחר מכן יכלו לדעת שמיקחם משועבד) אומר ר' יוחנן שגובים רק מנכסים בני חורין. לפירושם הגמרא מתרצת שאכן הקול שנוצר כאשר שטר נכתב על דעת למוסרו בפני עדים הוא קול משמעותי יותר מאשר הקול שנוצר כאשר בית דין מאמתים את מהימנות כתב ידו של הלווה שאצל המלווה. לשיטתם אפשר שכתב יד הלווה שנמסר למלווה בפני עדים, דינו כשטר לגבות ממשועבדים.

לעומתם, מהרשב"ם משמע שהגמרא מבינה שגם אם כתב ידו של הלווה נמסר למלווה בפני עדים, אין דינו כשטר הנמסר בפני עדים, ואין גובים בו מנכסים משועבדים. על הבדל זה תמהה הגמרא ומתרצת שבשטר הלווה משעבד את כל רכושו למלווה, אך כתב ידו של הלווה שנמסר למלווה, אפילו אם נמסר בפני עדים, נמסר לו כראיה בעלמא ואין בדעת הלווה לצאת מגדר דיני מילווה על פה ולהתחייב כבמילווה בשטר.

עוד נחלקו הראשונים במקרה של "הוציא כתב ידו", האם דינו ממש כמילווה על פה במקרה בו הלווה טוען שפרע-

הרי"ף (פג. מהלכותיו) והרמב"ם כותבים שדינו כמילווה על פה לכל דבר ולכן כשם שאם מודה הלווה, גובה המלווה מנכסים בני חורין בלבד, כך אם הוא טוען שפרע, נשבע שבועת היסת ונפטר מלשלם. הרי"ף מסביר שאין המלווה יכול להביא ראיה מכך שהכתב עדיין בידו (טענת "שטרך בידי מאי בעי"), משום שאפשר שהלווה לא טרח לקחת בחזרה את הכתב כי אין זה שטר של ממש לגבות בו מנכסים משועבדים.

הרשב"א (בחידושיו ובתשובות המיוחסות לרמב"ן, סי' צ) חולק ואומר שאמנם אין המלווה גובה מנכסים משועבדים, כי לא היה קול מספיק בכדי להזהיר את הלקוחות, אך מאידך אם הלווה טוען שפרע אין מאמינים לו כיוון שלו היה הלווה פורע, היה נוטל את הכתב שכתב מיד המלווה^[145], והרי הוא טוען "שטרך בידי מאי בעי". כדברים אלה פוסק הרמ"ה (הובא בטור חו"מ סט)

הריב"ש (בתשובותיו תנד) כותב שהדיין יפסוק במחלוקת זו כפי מה שהוא רואה שיותר אמיתי תחת הסיטואציה הבאה לפניו.

השו"ע (חו"מ מ, ב; נא, ז) פוסק כר' אליעזר, ולפי ההבנה שדבריו מורחבים גם לשטרי חוב, וכותב שגם שטר הכתוב בכתב יד הלווה ואין עליו עדים אלא שנמסר בפני עדים, כשר, והרי המילווה כמילווה בשטר לכל דבר. עוד פוסק השו"ע (חו"מ סט, ב) כרמב"ם שלווה שמוציא המלווה כתב יד שלו כנגדו יכול לטעון שפרע. הרמ"א (שם) מביא את דעת הרשב"א החולקת, ומורה לנהוג כריב"ש הלכה למעשה.

גביה מיורשים ומלקוחות במילווה בשטר ובמילווה בעל פה

בגמרא בבבא בתרא (קעה:) נחלקו האמוראים ביחס ליכולת הגביה מנכסים משועבדים (כלומר, נכסים שנמכרו או הורשו וכבר אינם בחזקת הלוה) מדין תורה-

אמר עולא: דבר תורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ - גובה מנכסים משועבדים, מאי טעמא? שעבודא דאורייתא,

ואלא מה טעם אמרו: מלוה על פה - אינו גובה אלא מנכסין בני חורין? משום פסידא דלקוחות.

אי הכי, מלוה בשטר נמי! התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו.

ורבה אמר: דבר תורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה - אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, מ"ט? שעבודא לאו דאורייתא,

ומה טעם אמרו: מלוה בשטר - גובה מנכסים משועבדים? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

אי הכי, מלוה על פה נמי! התם לית ליה קלא.

עולא סובר ש"שעבודא דאורייתא", כלומר, מהתורה כל נכסיו של הלוה משועבדים לפריעת חובו, אלא שבמילוה על פה, כיוון שאין לו קול ופרסום, דאגו חכמים ללקוחות שקנו מהלוה ולא ידעו שהוא חייב כסף, והתקינו שלא ניתן יהיה לגבות אלא מנכסים שעדיין תחת יד הלוה. מולו מבין רבה שמהתורה אין נכסיו של הלוה משועבדים כלל, אלא מצוה היא החלה על הלווה לפרוע את החוב שלקח^[146]. חכמים הם שהתקינו במלווה בשטר, שיגבה גם מנכסים שכבר אינם תחת יד הלוה, כדי שלא ירתעו אנשים מלהלוות. עם זאת במילווה על פה לא תיקנו כן, כיוון שאין לו קול.

בהמשך אומרת הגמרא שדברי רבה אינם מייצגים את דעתו שלו, אלא הם דברי "בני מערבא". עוד בהמשך מובא שאמוראים נוספים נחלקו בעניין-

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות,

מ"ט? שעבודא לאו דאורייתא.

ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות,

מ"ט? שעבודא דאורייתא.

עולא ורבה הסכימו הלכה למעשה שמילווה בשטר גובה מנכסים משועבדים ומילווה על פה לא. האמוראים המובאים כאן נחלקים להלכה במקרה של מילווה על פה. רב ושמואל אומרים ששיעבודא לא דאורייתא ולכן תיקנו חכמים, כדי שלא לנעול דלת בפני לווים, שיגבה המלווה מנכסים משועבדים רק במילווה בשטר^[147]. שיטה זו עולה בקנה אחד עם דברי רבה. מולם ר' יוחנן וריש לקיש סוברים ששעבודא דאורייתא, אך שלא כעולא, אינם חוששים להפסד הלקוחות ולכן לדעתם גם במילווה על פה ניתן לגבות מלקוחות.

בהמשך מובאת דעת רב פפא למסקנה-

אמר רב פפא, הלכתא: מלוה על פה - גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות,

גובה מן היורשין - כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואינו גובה מן הלקוחות - דלית ליה קלא.

הגמרא בקידושין (יג:) דנה ביולדת, שהביאה את חטאתה, ולפני שהספיקה להביא את עולתה, מתה. דין המשנה הוא שהיורשים מביאים במקומה את העולה. הגמרא מבארת שאם שעבוד דאורייתא, היורשים מביאים עולה בכל אופן, אך אם שעבודא לא דאורייתא, היורשים מביאים רק אם היולדת הספיקה להפריש את העולה, כך שיש גוף ספציפי שחלה עליו הקדושה.

למסקנת הסוגיה אומר שם רב פפא פסק דומה מאד למה שהובא לעיל, אך שונה במקצת

אמר רב פפא, הילכתא: מלוה על פה - גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות;

גובה מן היורשין - שיעבודא דאורייתא, ואינו גובה מן הלקוחות - דלית ליה קלא.

שתי המימרות שונות בטעם מדוע מילווה על פה גובה מן היורשים. האם כדי שלא לנעול דלת בפני לווים או משום ששעבודא דאורייתא. כמה ראשונים בתוכם התוספות (קידושין יג: ד"ה "אמר") מסבירים שבסוגיות השונות מדובר בנושאים שונים. בקידושין מדובר על יולדת ה"חייבת" קרבן. כיוון שחיוב זה מפורש בתורה הוא משעבד את הנכסים מדאורייתא בדומה לשטר. לעומת זאת בסוגיית בבא בתרא מדובר על מילווה רגיל שבין אדם לחבירו ובזה לא אומרים שעבודא דאורייתא והסיבה שגובה מהיורשים היא כדי שלא לנעול דלת בפני לווים.

גם הראב"ד (הובא בשטמ"ק, ב"ב) כותב שלדעת רב פפא שעבודא לאו דאורייתא, ובסוגיית קידושין הכוונה היא שעשו חכמים את הדין כאילו שעבודא דאורייתא כדי שלא לנעול דלת בפני לווים^[148].

גם הרמב"ן והרשב"א מבינים שרב פפא סובר ששעבודא לאו דאורייתא וכוונתו בסוגיית קידושין היא שאף למי שאומר ששעבודא דאורייתא, ולכן גובים מהיורשים, עדיין אין גובים מלקוחות, משום ש"לית ליה קלא". עם זאת, להלכה הם כותבים ששעבודא דאורייתא, כדברי עולא.

לעומת כל הראשונים הנ"ל הרי"ף (ב"ב פג. מדפיו) פירש שלדעת רב פפא, וכן להלכה, שעבודא דאורייתא, ומה שרב פפא אמר שגובים מהיורשים כדי שלא לנעול דלת בפני לווים, כוונתו שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה בכדי שלא לנעול דלת בפני לווים.

אם כהבנת הרמב"ן ואם כפירוש הרי"ף, הרמב"ם פוסק ששעבודא דאורייתא.

גביית הקונה שדה באחריות ונטרפה מידו

הסוגיה בבבא בתרא (מא:-מב.) עוסקת, בהקשר של חזקת שלוש שנים, בשלושה לקוחות שקנו שדה באופן עוקב זה מזה, כשכל אחד מהם ישב בה שנה. בכדי שתהיה להם חזקת ג' שנים, צריך להיות שהמערער ידע מהקניינים ולא ערער. רב מעיר שבכדי שתהיה חזקת ג' שנים במקרה כזה צריכים הקניינים להתבצע בשטר. מכאן מסיקה הגמרא לגבי מידת הפרסום (קלא) שיש בשטר לעומת עדים בלבד-

למימרא, דסבר רב: שטר אית ליה קלא, ועדים לית להו קלא?

והאמר רב: המוכר שדה בעדים - גובה מנכסים משועבדים!

התם, לקוחות אינהו אפסידו אנפשייהו.

רב פוסק שמי שמוכר שדה באחריות בעדים בלבד, ללא שטר, ולאחר זמן נטרף השדה מהלוקח וחזר הלוקח אל המוכר בכדי לממש את האחריות, יכול אותו לוקח לגבות משדות נוספים שמכר המוכר לקונה אחר בזמן מאוחר יותר. זאת משום שכל שדותיו של המוכר נחשבים משועבדים למימוש האחריות. מכאן משמע שלמרות שהמכירה הראשונה היתה בלא שטר, עדיין יש לה פרסום מסויים המאפשר ללקוחות הבאים לדעת שלמוכר יש התחייבות בדמות אחריות שיכולה להביא להפקעת השדה מידם. אכן, הגמרא אומרת שהלקוחות היו צריכים ויכולים לברר לגבי התחיבויותיו הקודמות של מי שמוכר להם, ומשלא עשו זאת הם שהפסידו לעצמם.

הגמרא מעמתת את דברי רב לגבי המוכר שדהו בעדים עם דבריו ביחס להלוואה שלא בשטר-

ומי אמר רב הכי?...

והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות!

מלוה אזביני קא רמית?

מלוה, כי קא יזיף - בצנעא קא יזיף, כי היכי דלא ליתזלו נכסיה עליה;

זביני, מאן דזבין ארעא - בפרהסיא זבין, כי היכי דליפוק לה קלא.

בהלוואה ללא שטר פוסק רב שהמלווה אינו יכול לגבות מנכסים משועבדים, ומשמע שמכיוון שלהלוואה זו אין פרסום והלקוחות אינם יכולים להגן על עצמם, אין לגבות מהם. הגמרא מחלקת, שיש הבדל בין מילווה לבין מכר. אדם הנצרך להלוואה לווה בצנעה כדי שלא ידעו הבריות שהוא זקוק למעות ויאלץ למכור את נכסיו יותר בזול. לכן, אם הלוואה כזו מתבצעת ללא שטר, הלקוחות אינם יודעים ממנה. לעומת זה, המוכר שדה, עושה זאת בפרסום. לכן, אפילו אם המכר נעשה בעדים, יש קול בדבר ולקוחות שקנו מהמוכר לאחר מכן היו צריכים לדעת שמכר לפני כן שדה באחריות.

הראשונים פסקו כולם כדברי רב וכביאור הגמרא, אך נחלקו בדין הנותן מתנה באחריות בעדים (ללא שטר).

לדעת ר"ח, המוכר שדה מפרסם זאת לפני המכר כדי שיבואו קונים רבים ויוכל למכור ביוקר, אך הנותן מתנה לאדם ספציפי אינו מפרסם זאת, ולכן הנותן מתנה באחריות ונטרפה מיד המקבל, אין המקבל גובה מנכסים שמכר הנותן לאחרים לפני כן.

לעומתו סובר הריטב"א שבמכר הלוקח הוא שמפרסם הדבר לאחר המכר כדי שכולם ידעו שהקרקע שלו ויכירו בזכותו עליה, ואותו הטעם בדיוק שייך בנותן מתנה, שמקבל המתנה מפרסם הדבר. יתר על כן, במתנה הנותן גם כן מפרסם כדי שידעו כולם בנדיבותו. לכן דין מתנה כדין מכר והנותן בעדים באחריות, המקבל גובה מנכסים משועבדים.

השו"ע (חו"מ קטז א) פוסק כדברי רב, והרמ"א (שם) מביא את דברי ר"ח להלכה.

כיצד מלווה על פה נגבית מהיורשים

בגמרא בבא בתרא (קעד.:)-

ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי,

אמר רב פפא: פריעת בע"ח מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו;

ורב הונא בריה דרב יהושע אמר: אימר צררי אתפסיה.

מאי בינייהו? איכא בינייהו כשחייב מודה. אי נמי, דשמתוהו ומת בשמתיה.

שלחו מתם: שמתוהו ומת בשמתיה, הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.

מדובר על מקרה בו חוב אביהם של היתומים, שהיה בהלוואה בע"פ, נפרע ע"י ערב, ועתה הערב בא להיפרע מהיתומים הקטנים. האמוראים תמימי דעים שאין הערב יכול להיפרע מהם, אך נחלקו בסיבה. רב פפא אומר שחובת אביהם לפרוע היתה חובה מצד המצווה שבפרעון. היתומים עצמם, אף שירשו את רכוש אביהם, אין להם מצוה כזו ולכן פטורים. רב הונא אומר שפשוט חוששים שהאב כבר שילם למלווה לפני שמת והיתומים אינם יודעים מזה, שהרי מילווה בע"פ אין צריך לפורעה בעדים.

הגמרא מציינת שבמקרים בהם ברור שהחוב עוד לא שולם, כגון אם אבי היתומים הודה סמוך למיתתו שלא פרע את החוב, או שנידוהו כי לא פרע, ומת כשהוא עדיין מנודה, יהיה הבדל להלכה בין השיטות. בעוד שרב הונא יורה שניתן להיפרע מהיתומים, כי אין חשש לפרעון, רב פפא יטען שעדיין אין להשית על היתומים חובת פירעון של אביהם.

לגבי האפשרות שאדם יפרע חוב לפני זמן הפרעון נחלקו האמוראים (בבא בתרא ה.:)-

אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני - אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמו ליה זוזי, אמר: איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן...

והלכתא כריש לקיש, ואפילו מיתמי;

ואף על גב דאמר מר: הבא ליפרע מנכסי יתומים - לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה.

הגמרא פוסקת הלכה כריש לקיש, שיש להניח שאדם לא פרע את חובו בתוך זמנו. הכרעה זו קיצונית עד כדי כך שהבא להיפרע מנכסי יתומים, שבד"כ מחייבים אתו להישבע כדי להגן על היתומים שאינם יודעים מה היה בחיי אביהם, גובה מהיתומים ללא שבועה אם מת האב לפני זמן הפרעון.

הרמב"ם מתבסס על שתי הסוגיות הנ"ל ומציין שלושה מקרים בהם ברור שהחוב עדיין לא נפרע- או שמת האב לפני הפרעון, או שלפני שמת הודה או שנידוהו ומת מתוך הנידוי. השו"ע (חו"מ קא, א) כותב כדברי הרמב"ם להלכה.

פריעת חוב ממיטלטלין או מקרקע

כמבוא לדין התולה מעותיו ביד אחר נקדים בעניין החובה לפרוע ממעות דווקא.

בגמרא (בבא בתרא צב:)-

איתמר: המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן -

רב אמר: הרי זה מקח טעות, ושמואל אמר: יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך...

היכי דמי? אי דליכא לאישתלומי מיניה - ליעכב תורא בזוזיה, דאמרי אינשי: מן מרי רשותיך פארי אפרע! לא צריכא, דאיכא לאישתלומי מיניה

האמוראים חלוקים במקרה בו אדם מכר שור לחבירו ונמצא שהשור נגחן ולא טוב לחרישה. רב אומר שמדובר במיקח טעות ושמואל אומר שיכול המוכר לומר שחשב שהשור נמכר לשחיטה^[149]. הגמרא מעירה שאם אין למוכר כסף להשיב לקונה, נמצא שאין הבדל, למעשה, בין רב לבין שמואל, כיוון שהקונה, במקום לקבל את דמיו בחזרה, מקבל את השור ומוכר אותו^[150]. לכן, בכדי שיהיה הבדל בין רב ושמואל יש לפרש שמדובר בכגון שיש למוכר גם כסף מזומן, ולדעת רב המוכר מחזיר כסף מזומן והקונה משיב את השור.

הרי"ף (שם, מו: מדפיו) לומד מהערת הגמרא, שכאשר אדם חב לחבירו, אם בשל מילווה או בשל ביטול מיקח וכיוצא בו, ויש לחָייב מעות תחת ידו, יש לו להשיב מעות, ואינו יכול להשיב מיטלטלין במקומן. כך גם פוסק השו"ע (חו"מ קא א)^[151].

עם זאת, לכלל זה יש יוצאים מן הכלל. לעיתים, כאשר יש ללווה תועלת מכך שיפרעו ממנו קרקע דווקא ולא דמים, שומעים לו ונפרעים ממנו קרקע אף שיש תחת ידיו דמים. דבר זה נלמד מהסוגיה בכתובות (צב.)-

אמר רמי בר חמא:

ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה, ומת ראובן,

ואתא בעל חוב דראובן וקטריף לה משמעון ופייסיה בזוזי,

דינא הוא, דאמרי ליה בני ראובן: אנן מטלטלי שבק אבון גבך, ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי.

אמר רבא: אי פקח אידך, מגבי להו ניהלייהו ארעא והדר גבי לה מינייהו.

מתואר מקרה בו ראובן מכר לשמעון שדה באחריות, אך לשמעון לא היה כסף ולכן כתב שטר חוב על דמי השדה. לאחר מכן מת ראובן ושטר החוב עבר לידי יתומיו. במקביל בא בעל חוב של ראובן, ביקש לטרוף את השדה מיד שמעון ושמעון פייסו במעות כך שהשדה נשארה אצלו. כעת שמעון מבקש, מתוקף האחריות, לקבל בחזרה מיתומי ראובן את מעות השדה ששילם לבעל החוב. מן העבר השני ליתומים יש שטר חוב בו הם תובעים את שמעון. רמי בר חמא קובע ששמעון אינו יכול לממש את האחריות מיתומיו של ראובן, אך הוא כן צריך לפרוע את החוב שהוא חב לאביהם^[152]. עם זאת, רבא מציע עצה לשמעון לממש את האחריות על ידי כך שיפרע את חובו ליתומים ע"י קרקע, ואז יממש את האחריות ע"י גביית אותה הקרקע.

התוספות (שם ד"ה "אי פקח") מוכיחים מדברי רבא, שבנסיבות מיוחדות מותר לאדם (כאן, לשמעון) לפרוע את חובו בקרקע אפילו אם יש לו מיטלטלין.

הרי"ד (בפסקיו כתובות פו.) כותב שהוא הדין לגבי חייב שיש לו רק קרקע ואין לו מעות, שמעיקר הדין אין מאלצים אותו למכור את הקרקע כי הנדרש למכור קרקע בבהילות, קרוב לוודאי שימכרנה במחיר נמוך מהראוי ויפסיד.

התולה מעותיו ביד אחרים

בגמרא (כתובות פו.)-

אמר ליה רב פפא לרב חמא, ודאי דאמריתו משמיה דרבא: האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא, ואתא בעל חוב וקא תבע מיניה, ואמר ליה זיל שקול מארעא, אמרינן ליה: זיל זבין את ואייתי הב ליה?

א"ל: לא, אימא לי גופא דעובדא היכי הוה,

א"ל: תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה, הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן.

רב פפא ורב חמא דנו בפסק שפסק רבא בנוגע לאדם שהיה חייב כסף ולא היו בידו מיטלטלין אלא רק קרקעות. רבא אילץ אותו אדם למכור את קרקעותיו ולהחזיר את חובו מהכסף. רב פפא ורב חמא מסבירים שאין זה הדין המצוי, כי בד"כ, אם אין מיטלטלין ללווה, המלווה טורף את הקרקע ולא לוקח דמים. במקרה שנידון בפני רבא היו נסיבות לא רגילות בהן ללווה היה כסף והוא ניסה להבריח אותו מהמלווה ע"י כך שנתן אותו לאחרים. לכן נהגו בו בחומרה והצריכוהו למכור בעצמו את הקרקע ולהשיב ממון.

הריטב"א לומד ממעשה זה הנחיה כללית שבכל מקרה בו הלווה מערים בכדי להבריח נכסים מבעל חובו, יש לבית הדין לעשות גם דברים לא שגרתיים בכדי לסכל זאת ולמנוע הפסד מבעל החוב.

מצות היתומים לפרוע חוב אביהם

בגמרא (כתובות פו.)-

אמר ליה רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי?

אמר ליה, תנינא: במה דברים אמורים - במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו.

רב פפא סובר שפריעת בעל חוב היא מצוה^[153]. הוא מביא ברייתא הפוסקת שבניגוד למצוות לא תעשה, שהעובר עליה בעדים והתראה חייב ל"ט מלקות, מצוות עשה שאדם מסרב לעשות, בי"ד כופים אותו אפילו במלקות ואפילו עד שתצא נשמתו. מברייתא זו הוא לומד שאף בעל חוב שאינו רוצה לפרוע, בי"ד כופים אותו לעשות כך בכל אמצעי העומד לרשותם.

עוד (שם צא:) מסופר-

ההוא גברא דהוו מסקי ביה מאה זוזי, שכיב, שבק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוזי,

אתא בעל חוב וקטריף ליה, אזול יתמי יהבו ליה חמשין זוזי, הדר קטריף לה, אתו לקמיה דאביי,

אמר להן: מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן, הני קמאי מצוה עבדיתו, השתא כי טריף בדין קטריף.

ולא אמרן - דלא אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי דארעא קטינא, אבל אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי ארעא קטינא - סלוקי סלקוה.

אדם לוה מאה זוזים, מת והניח לבניו שדה השווה חמישים זוזים. בעל החוב טרף בחובו את השדה, והבנים שילמו לו חמישים זוז כדי שיחזיר אותו. למרבה הפתעתם, הוא חזר וטרף את השדה בעבור החמישים הנותרים שנשארו לחוב. אביי פסק שהדין עם המלווה, שכן היתומים, בשלמם את החמישים, רק קיימו מצוה שיש עליהם לפרוע את חוב אביהם ולא הפקיעו את זכותו של המלווה לחזור ולגבות מכל נכס משועבד שהיה קיים בשעת מותו של האב. אמנם, אם ייחדו היתומים את הכסף לפדיון של הקרקע הספציפית, דומה הדבר כאילו קנו אותה ושוב אין יכול המלווה לטורפה.

מסוגיה זו לומדים התוספות (כתובות פו. ד"ה "פריעת") שאף שמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם, אין כופים אותם לקיים מצוה זו. בניגוד ללווה עצמו, המחויב לעמוד בדיבורו, הבנים מצווים לפרוע רק משום כבוד אביהם המת, ואין בית הדין כופים את היורשים לקיימה, אם משום שכבוד הורים היא מצווה שמתן שכרה בצידה (תוספות הנ"ל, עפ"י חולין קי:), או משום שמצוות היתומים לפרוע חוב אביהם היא מדרבנן (רש"י צא: ד"ה "מצוה").

הרמב"ם והטור (קז) כותבים שהמצווה על היתומים לפרוע חוב אביהם היא רק אם הוריש להם אביהם לכל הפחות מיטלטלין (אף שכפי שיתבאר לקמן, מדין הגמרא אין גובים ממיטלטלין שירשו יתומים) אך אם לא הוריש להם דבר, אין אפילו מצווה עליהם לפרוע^[154].

אחרת משמע מדברי ר"י (מובא בהגהות אשר"י, כתובות פ"ט, סי' יד), האומר שמצווה על היתומים לפרוע חוב אביהם אפילו אם לא ירשו ממנו דבר^[155]. בהתאמה כותב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' קז), שאף אם לא ירש הבן דבר, מצווה עליו לפרוע חוב אביו, אלא שאין כופים על קיום מצווה זו.

הרא"ש (כתובות פ"ט, סי' יד) כותב, שבזמן הזה, לאחר תקנת הגאונים שיהיה ניתן לגבות מיורשים גם מיטלטלין, סומך המלווה על מיטלטלין כמו על קרקע וכופים את היורש לפרוע לבעל החוב ממיטלטלין.

פריעת מיטלטין מן היורשים

במשנה (כתובות פד.)-

מי שמת, והניח אשה ובעל חוב ויורשין...

הניח פירות תלושין מן הקרקע - כל הקודם בהן זכה בהן.

זכתה אשה יותר מכתובתה, ובעל חוב יותר על חובו, המותר -

רבי טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן, רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין, אלא ינתנו ליורשין, שכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה.

במקרה הנדון אדם הלך לעולמו והשאיר פירות. לפירות טוענים בעל חוב, אשה (הצריכה לקבל את כתובתה) ויורשים, ואין בעזבון בכדי לשלם לכולם. רבי טרפון אומר שכל הקודם לתפוס זכה בפירות, ואם נותר עוד משהו ינתנו ל"כושל שבהן" (בגמרא נחלקו לגבי משמעות הביטוי). לעומתו, רבי עקיבא קובע שהיורשים זוכים בכל הפירות^[156] שכן זכיית היורשים היא מיידית וללא תנאי, ולעומתה בעלי חוב, כולל אשה התובעת כתובתה, צריכים להישבע בכדי להיפרע מיתומים, ונמצא שבעלי החוב עדיין אינם זוכים בממון כאשר בידי היורשים הוא כבר נמצא.

מדברי ר' עקיבא ניתן ללמוד, שבעל חובו של המנוח אינו יכול לגבות מהיורשים מיטלטלין שירש.

בהמשך (פד:) מבררת הגמרא-

ורבי עקיבא, תפיסה לא מהניא כלל?

אמר רבא אמר רב נחמן: והוא שתפס מחיים.

כלומר, אפילו לדעת ר' עקיבא, אם תפס בעל החוב בטרם ימות המנוח, כיוון שתפס לפני שנפל הרכוש לידי היורשים ויש לו ראיה על טענתו, מועילה תפיסתו ואין היורשים מוציאים ממנו.

בהמשך הסוגיה מובא שאמוראים שונים נחלקו אף הם במחלוקתם של ר' עקיבא ור' טרפון, ושההכרעה היא על פי ר' עקיבא. אכן, כך פסקו רוב הראשונים והרמב"ם בכללם.

בהמשך (שם) דנה הגמרא במקרה בו התובע שתפס טוען שמחיים תפס, ואין הנתבע מודה לו-

ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה,

בעל חוב אמר: מחיים תפיסנא ליה, ובקרא אמר: לאחר מיתה תפסיה,

אתו לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: אית לך סהדי דתפסיה?

אמר ליה: לאו,

אמר ליה: מגו דיכול למימר לקוח הוא בידי, יכול נמי למימר מחיים תפיסנא ליה.

בעל חוב תפס בחובו בהמת יתומים מהרועה ששמר עליה, וטען שתפסה עוד בחיי האב ולכן בדין תפסה. מולו טוען הרועה שהתפיסה היתה לאחר מיתת האב, ולכן יש להחזיר את הבהמה ליתומים. לאחר שרב נחמן בירר שאין עדים על התפיסה, פסק שיש להאמין לתופס, שכן היה יכול לטעון שלקוחה הבהמה בידו.

הראשונים נחלקו האם מאמינים לתופס אפילו ללא שבועת היסת.

לדעת הרשב"א יש להאמין לתופס אפילו ללא שבועת היסת, שכן אין מולו טענת ברי, כי היתומים עצמם אינם יודעים את האמת האם אביהם היה חייב לו או שמא כבר השיב לו את החוב.

מולו פוסק הרמב"ם, שיש להאמין לבעל החוב התופס רק אם ישבע שאכן האב היה חייב לו, ויכלול בשבועתו שמחייו של האב תפס. הר"ן (בחידושיו) מסביר שדברי הרמב"ם נובעים מתקנת הגאונים שאמרו שהמחזיק רכוש וטוען לא על גוף הרכוש, אלא בכח החזקתו, כדוגמת המלווה הטוען שהלווה חייב לו, ומחזיק בידו משכון^[157], בזה חייב התובע להישבע שבועת היסת^[158].

בהמשך הגמרא (פה.) מובא מקרה יוצא דופן של תפיסה מחיים-

ההיא איתתא דהוו מיפקדי גבה מלוגא דשטרי [=תיק ובו שטרות חוב],

אתו יורשים קא תבעי ליה מינה,

אמרה להו: מחיים תפיסנא להו.

אתאי לקמי' דרב נחמן,

אמר לה: אית ליך סהדי דתבעוה מיניך מחיים ולא יהבית ניהליה? א"ל: לא.

א"כ, הוי תפיסה דלאחר מיתה, ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום היא.

המנוח הפקיד בחייו שטרות חוב שיש לו על אחרים ביד אשה אחת. לאחר שמת, ביקשו היתומים את השטרות, אך האשה סרבה לתת להם אותם וטענה שאביהם המנוח היה חייב לה כסף ועוד בחייו טענה מולו שעד שיפרע חוב זה מהעיזבון לא תשיב את השטרות. לאחר שבירר רב נחמן שלא היתה ראיה לכך שהאב תבע את השטרות מהאשה כדבריה, פסק שלמרות שבד"כ תפיסה בחיי המנוח מועילה, כאן על האשה להשיב את השטרות ליורשים ללא תנאי, כי אינה יכולה להוכיח שתפסה מחיים.

רש"י מסביר שעצם העובדה שכבר בחיי האב היו השטרות ביד האשה אינה מועילה להיקרא "תפיסה מחיים", כיוון שאם השטרות בידה בתורת פיקדון ולא בתורת גביה, מיד עם מות האב זוכים בהם היתומים.

הרי"ף (מג. מדפיו) מוסיף, שמקרה זה שונה מהמקרה של "בקרא דיתמי" שנידון לעיל. שם, מאמינים לטענת המלווה הטוען שמחיים תפס, שכן יש לו מיגו לומר שקנה את הבהמה. לעומת זאת, כאן האשה אינה יכולה לטעון שמחיי האב קנתה את השטרות, משום שהלכה היא ש"אין אותיות נקנות במסירה"^[159]. כדבריו כותב הרמב"ם.

הרא"ש (סי' ה) מוסיף על דברי הרי"ף, שיש עוד טענות מיגו שהאשה יכולה היתה לטעון למרות ש"אין אותיות נקנות במסירה". למשל, יכולה לטעון שתפסה את השטרות בתורת משכון ולא לגבותם, או שהחזירה אותם או שלא היו דברים מעולם וכד'. לכן מפרש הרא"ש שדין הגמרא, שאין מאמינים לאשה, אמור רק במקרה בו אין האשה יכולה לטעון את הטענות הללו, כגון שיש עדים שהופקדו השטרות בידה בתורת פיקדון, ושרואים אותם כעת בידה.

לעומתו, התוספות (ד"ה "אית") והש"ך (חו"מ סד ס"ק ד) מציעים הסברים ספציפיים מדוע אותן טענות מיגו אינן קבילות^[160].

השו"ע (חו"מ סד א) פוסק כרמב"ם וכרא"ש, והש"ך (ס"ק ד) תמה מדוע לא הביא גם את דברי התוספות.

גביה מהיתומים של מילווה שהלווה אביהם

בסוגיה בכתובות (צב.) נאמר-

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן, בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן.

כלומר, אף שבעל חובו של המנוח גובה מהיתומים רק קרקע שהוריש להם האב, וכאן הקרקע מעולם לא היתה בחזקת האב, עדיין, כיוון שהקרקע שועבדה לאב בחייו, נחשב הדבר כאילו הורישה ליתומיו ולכן יכול בעל חובו לגבות ממנה.

בנוסף נידון מקרה-

אמר רמי בר חמא:

ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה, ומת ראובן,

ואתא בעל חוב דראובן וקטריף לה משמעון ופייסיה בזוזי,

דינא הוא, דאמרי ליה בני ראובן: אנן מטלטלי שבק אבון גבך, ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי.

שמעון קנה באחריות שדה מראובן ובמקום לשלם לו כתבו שטר חוב בו נאמר ששמעון חייב את דמי השדה לראובן. לאחר מכן הלך ראובן לעולמו והשדה נטרף משמעון ע"י בעל חובו של ראובן. בתגובה, שילם שמעון את דמי השדה לבעל החוב, כדי שיחזיר לו את השדה. כעת היתומים תובעים את שמעון על החוב שיש לו לאביהם, והוא מצידו טוען שאת הכסף שהיה אמור לשלם לראובן, הרי שילם לבעל חובו של ראובן, ועוד, שהשדה נקנה באחריות ולכן כיוון שנטרף ממנו אין הוא צריך לשלם לראובן ולא ליורשיו.

רמי בר חמא פוסק, שהצדק עם היתומים, שכן לבעל החוב אין נגיעה למילווה ששמעון חב למנוח, כיוון שמילווה נחשב כמיטלטלין, ומיטלטלין של לווה שהגיעו לידי יורשיו, אין המלווה גובה מהם. גם את האחריות אין יכול שמעון לגבות מהיתומים, כיוון שאין בידיהם כעת קרקע.

רבא מחדש, על בסיס דינו של רב נחמן לעיל-

אמר רבא: אי פקח אידך, מגבי להו ניהלייהו ארעא והדר גבי לה מינייהו, כרב נחמן.

רבא מחדש, שיש עצה לשמעון, שיפרע ליתומים את חובו בקרקע, ואז נמצא שיש בידיהם קרקע והוא יכול לגבות מאותה קרקע את האחריות. דבר זה נסמך על הדין שאמר רב נחמן לפיו יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם, אינה נחשבת כקרקע שקנו עתה, אלא כקרקע שהיתה כבר בחזקת אביהם, ולכן יכול לבוא בע"ח של אביהם ולגבות אותה מהם, אלא שבמקרה דנן, שמעון, שנגבית הקרקע ממנו לטובת היתומים, הוא הוא גם הגובה מהם.

השו"ע (חו"מ קז א) פוסק את דברי רב נחמן, שניתן לגבות מיורשים הגובים מילווה שהיה למורישם. עוד פוסק השו"ע שכפי שיתבאר בהלכה הבאה, על פי תקנת הגאונים, גובים חוב מיתומים גם ממיטלטלין שהוריש להם אביהם. לכן גם אם גבו יורשים מיטלטלין במילווה שהיתה של מורישם, ניתן לגבות מהם^[161].

תקנת הגאונים לגביית בעל חוב ממיטלטלין שירשו היתומים

באיגרת רב שרירא גאון:

...ובתריה מלך מר רב חנינאי כהנא גאון בר מר רב אברהם גאון בשנת צ"ג ועבריה נשיא. וקם בתריה מר רב הונא בר מר הלוי בר מר יצחק בשנת (אלף) צ"ו^[162]. וביומיה התקינו למיגבי בעל חוב וכתובה מן יתמי ממטלטלי...

יש לציין שהתקנה כוללת רק פריעה מנכסי יורשי ולא מנכסי לקוחות. כלומר, גם לאחריה מיטלטלין אינם משתעבדים לבעל חוב ולא ניתן לגבות אותם מלקוחות.