פרק י

סאה בסאה- האיסור

במשנה (עה.)-

לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני אתן לך לגורן

אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח

והלל אוסר

וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנו דמים שמא יוקירו חטים ונמצאו באות לידי רבית

המקרה המתואר ברישא נקרא גם "סאה בסאה"- אדם מלווה לחבירו דבר שאינו כסף לצורך הוצאה (אכילה או שימוש מכלה אחר, במקרה שלנו "כור חיטים") וחבירו מתחייב להשיב לו את אותו הדבר באותה כמות. חכמים אוסרים ללוות כור חיטים על מנת להחזיר בתקופה מאוחרת יותר, בשעת הגורן, אך מתירים כאשר יש ללווה את הסחורה אפילו אם במקום בלתי נגיש (נעול או אצל בנו).

הלל אוסר אפילו במקרה בו חכמים מתירים ומוסיף שאף אין ללוות כיכר לחם בכיכר לחם. הלל מסביר שטעם האיסור הוא שמא יעלה מחיר הלחם ונמצא ההחזר גדול מההלוואה. מתוך כך מתיר הלל אם ההלוואה מנוסחת כהלוואת מעות, כלומר שההחזר יהיה לפי השווי העכשווי של הלחם בין אם יתייקר או שיוזל ("עד שתעשנו דמים").

בגמרא מעיר רב יהודה על המשנה-

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי הלל, אבל חכמים אומרים: לוים סתם, ופורעים סתם^[138]

הראשונים נחלקו בהבנת הערתו של רב יהודה ובהבנת המשנה-

רש"י מפרש שרב יהודה מתייחס לאיסור שאסר הלל על הלואת כיכרות. "לווים סתם ופורעים סתם" הכוונה מבלי לנסח את הלוואת הכיכרות במונחים של דמים. שתי סברות לדבר כותב בעל המאור (מה. מדפי הרי"ף), האחת שכיכר לחם היא דבר ששכרו ופחתו מעט ובכגון זה לא אסרו חכמים סאה בסאה. הסברה השניה היא שכיכר לחם היא דבר מצוי מאד ולכן אפילו אם אין ממנה ללווה, תמיד הדין יהיה כמו במקרה שיש לו.

הרמב"ן מביא את פירוש הגאונים המבינים את דברי רב יהודה בהקשר כללי יותר. הלל רואה את העובדה שיש שווי מוגדר לכיכר בתור מקור הבעיה שכן שינוי השער יכול להביא לכך שהכיכר תתייקר וההחזר יעלה על השווי הראשון. מולו טוענים חכמים ש"לווים סתם ופורעים סתם", כלומר, אם יצא השער מותר ללוות סאה בסאה תמיד, ולא רק בכיכרות לחם.

על פי שתי הדרכים הנ"ל, המאפיין של המקרה במשנה בו חכמים מקלים והלל מחמיר, "עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח" הוא שמדובר ב"יש לו". כלומר, סחורה כמו זו שנותן המלווה נמצאת כבר אצל הלווה אך אינה זמינה לו. מכאן נובע שהלל מחמיר אפילו בכגון זה ואוסר גם כאשר יש לו ללווה.

לרמב"ם פירוש אחר בהבנת דברי רב יהודה ובהבנת מחלוקת הלל וחכמים. לדעת הרמב"ם מה שאוסרים חכמים "הלויני כור חיטים ואני אתן לך לגורן" הוא מפני שמועד ההחזר נקוב מראש (לאחר האסף התבואה לגורן). בהתאמה, מה שאומר רב יהודה שלדעת חכמים "לווים סתם ופורעים סתם", פירושו, ללא קביעת זמן. הרמב"ם מסביר שכאשר לא נקבע זמן ויצא השער, הלווה עשוי לקנות ולהחזיר בכל עת, אף לפני שיתייקר השער, מה שאין כן כאשר נקבע זמן, ואז חזקה שלא יקנה הלווה את הסחורה עד שיגיע זמן ההחזר, ועד אז אפשר שתתייקר. בנוסף, המשנה כולה לדעת הרמב"ם מדברת על מצב בו יצא השער. נמצא שהלל מחמיר ואוסר אפילו אם יצא השער ואפילו אם ההלוואה אינה קצובת זמן.

השו"ע (קסב א) מדגיש שאיסור סאה בסאה אינו תלוי בקציבת זמן הפרעון (שלא כרמב"ם). הרמ"א (שם) הוסיף כסברת בעל המאור, שבדברים מועטים כמו כיכר לחם לא מקפידים אנשים ולכן מותר ללוות בו סאה בסאה בכל אופן.

היתר הלוואת סאה בסאה כשיש מהסחורה ללווה וכשיצא השער

במשנה מרומז ("עד שאמצא מפתח...") שכאשר יש לו ללווה מהסחורה, מותר לו ללוות סאה בסאה. הסברה הפשוטה לכך היא שאם יש ללווה את הסחורה אצלו יכול להחזיר אותה ואז גם אם התייקרה אין בכך דבר כי לא הוציא עליה יותר כסף. בגמרא הדבר מפורש ונתון במחלוקת אמוראים-

אמר רב הונא: יש לו סאה - לוה סאה, סאתים - לוה סאתים.

רבי יצחק אומר: אפילו יש לו סאה - לוה עליה כמה כורין.

תני רבי חייא לסיועיה לרבי יצחק: טיפת יין אין לו, טיפת שמן אין לו. הא יש לו - לוה עליה כמה טיפין.

רב הונא אומר שמותר ללוות עד כדי מה שיש ללווה ולא יותר. מולו סובר רבי יצחק שמותר ללוות אפילו יותר ממה שיש ללווה. בברייתא שיטת רבי יצחק מובעת באופן קיצוני יותר- אפילו אם יש לו ללווה טיפה אחת של יין, יכול ללוות עליה כמות גדולה של יין. בעקבות הברייתא פסקו כל הראשונים כרבי יצחק.

שיטתו של רב הונא פשוטה להבנה, שכן אם יש לו מעט ולווה הרבה, הרי שאם תתייקר הסחורה יהיה צריך לקנות את ההפרש ונמצא מפסיד. רש"י מסביר שלפי רבי יצחק, כיוון שאין הכרח ל"שריין" את הסאה שיש ללווה לטובת פירעון החוב, נמצא שאפשר ללוות עליה עוד סאה ועוד סאה וכך ללא הגבלה, ואם כן די בכך שיש לו סאה אחת בכדי ללוות עליה הרבה סאין. למרות שהדבר מעט מלאכותי, מדגיש רש"י שכיוון שכל איסור סאה בסאה הוא מדרבנן, הקלו בו חכמים.

בעקבות טעמו של רש"י בשיטת רבי יצחק, פוסק ריב"ן (מובא בתוספות ד"ה "ולית") שכשמלווה כמה סאים וללווה יש רק סאה אחת, צריך לומר בפירוש שההלוואה מחולקת לסאה ועוד סאה וכו', כדי שכל סאה וסאה תהיה כנגד הסאה שכבר יש ללווה. התוספות עצמם (שם) מקלים ואינם מחייבים זאת. עוד אפשרות ליצור במכוון היתר של סאה בסאה מציע הרשב"א (שו"ת החדשות סי' עה), לפיו יתן המלווה ללווה מעט ועל המעט שנתן לו ילווה לו הרבה.

בגמרא (עב:) דנה הגמרא האם "לווין על שער שבשוק"-

אמר רב ששת אמר רב הונא: אין לוין על שער שבשוק...

מעיקרא סבר רב הונא: אין לוין, כיון דשמעה להא דאמר רבי שמואל בר חייא אמר רבי אלעזר: לוין, אמר איהו נמי לוין.

אחד הפירושים ל"לווין על שער שבשוק" מובא ברש"י (שם ד"ה "אין") ולפיו מדובר בהלוואת סאה בסאה כאשר יצא השער לסחורה ממין זה. לפי זה משמע שבסופו של דבר גם רב הונא השתכנע שמותר ללוות סאה בסאה כאשר כבר יצא השער.

התוספות (שם ד"ה "אין") מסבירים שאם יצא השער ויש ללווה מעות, הרי שהוא יכול לקנות כזו סחורה וחזר הדין להיות כאילו יש לו ללווה מאותה סחורה ולכן יכול ללוות עליה כפי שהתבאר לעיל^[139]. לפיכך מקשים התוספות מדוע צריך שיצא השער, והרי די בכך שיש מאותה סחורה בשוק, לא חשוב באיזה מחיר, כך שהלווה יכול לרכוש סחורה זו ויחשב הדבר כאילו יש לו ממנה וילווה על בסיס כך סאה בסאה^[140]. בהתאמה נפסק בהגהות אשרי (סי' ז) שדי שיהיו מעות ללווה. למרות תמיהת התוספות, מחייבים ראשונים אחרים בהם הרא"ש (סי' סא), הרי"ף והרמב"ם שיצא השער בכדי ללוות סאה בסאה.

השו"ע (קסב ב) פוסק כר' יצחק ואף מוסיף את האפשרות של המלווה לתת סאה אחת ללווה ולהלוות עליה כמה סאים. בהלכה הבאה (ג) כותב השו"ע שאם יצא שער קבוע בשוק מותר ללוות סאה בסאה.

הדין בדיעבד כאשר לווה סאה בסאה

בגמרא (עד:) מובאת בריתא-

תנו רבנן: אומר אדם לחבירו הלויני כור חטין וקוצץ לו דמים, הוזלו - נותן לו חטים, הוקרו - נותן דמיהם. - והלא קצץ! - אמר רב ששת, הכי קאמר: אם לא קצץ, הוזלו נוטל חטיו, הוקרו - נותן דמיהם.

רב ששת מסביר שמדובר במקרה של סאה בסאה כאשר ההלוואה לא נוסחה כהלוואת מעות. במקרה זה על פי הברייתא, בכדי להימנע מריבית שתבוא בעקבות עליית ערך כור החיטים עד שעת ההחזר מחזיר הלווה כור חיטים רק אם לא התייקרו, אך אם התייקרו מחזיר את הדמים שהיו שווים בתחילה.

לשון הברייתא אינה מנוסחת כאיסור ואכן הרמב"ן (שבת קמח:) כותב שמותר ללוות סאה בסאה לכתחילה ובלבד שבשעת ההחזר יעשו כפי דברי הברייתא.

הלוואת סאה בסאה לאריס

במשנה (עד:)

מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע, אבל לא לאכול.

שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו חטין בחטין לזרע, ביוקר והוזלו, או בזול והוקרו - נוטל מהן כשער הזול.

ולא מפני שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו.

למרות האיסור להלוות סאה בסאה, המשנה מתירה לבעל הבית להלוות לאריסו חיטין והאריס מחזיר לו מהתבואה לאחר שתגדל בשדה, ובלבד שהחיטה נועדה לצורך הזריעה בשדה ולא בכדי לאוכלה.

בגמרא מובאת ברייתא המוסיפה סייג-

תנו רבנן: מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע. במה דברים אמורים - שלא ירד, אבל ירד - אסור.

כלומר, ההיתר להלוות חיטין לזריעה לאריס הוא דווקא לפני שירד האריס לשדה, אך לאחר שכבר ירד והחלה כבר ההתקשרות העסקית שבין בעל השדה לאריס אסור להלוות לו סאה בסאה.

הגמרא מסבירה מדוע הברייתא מחלקת בין אריס שירד לבין אריס שטרם ירד בעוד המשנה אינה מחלקת-

אמר רבא: רבי אידי אסברה ניהלי:

באתרא דתנא דידן אריסא יהיב ביזרא, בין ירד ובין לא ירד - כמה דלא יהיב ביזרא מצי מסליק ליה, וכי קא נחית לבציר מהכי קא נחית.

באתרא דתנא ברא מרי ארעא יהיב ביזרא, אי לא ירד דמצי מסליק ליה, כי קא נחית - לבציר מהכי קא נחית, אי ירד, דלא מצי מסליק ליה - אסור.

כלומר, מדובר על מקומות שונים. המשנה מתייחסת למקום בו מקובל שהאריס מביא זרעים משלו. לכן, גם לאחר שירד האריס לשדה מצופה ממנו שיביא זרעים. כיוון שביקש זרעים מבעל השדה יכול בעל השדה לשנות את שיעור התבואה שיקבל האריס בתמורה לכך שהוא מביא לו זרעים. לכן, אין מדובר בריבית כי הזרע שנותן בעל השדה לאריס אינו הלוואה אלא חלק ממה שהוא מספק לאריס לצורך עבודתו (כמו השדה עצמה) וכמו כן מה שמחזיר האריס לבעל השדה אינו החזר הלוואה אלא חלק מהסכם האריסות הכולל את דרך חלוקת היבול ביניהם.

הברייתא לעומת זאת מדברת על מקום בו בעל הקרקע מביא את הזרעים. לכן, אם כבר ירד האריס לקרקע, מצופה מבעל הבית שיתן לו זרעים ללא תמורה. אם הוא מבקש תמורה בעד זרעיו לא ניתן לשייך תמורה זו לחלוקת היבול שבהסכם האריסות אלא להחזר של הלוואה ונמצא שבעל השדה מלווה סאה בסאה.

הרמב"ם והשו"ע (קסב ד) כתבו להלכה כדברי הגמרא.

העמדת מילווה על פירות

בסוגיית הגמרא (סב:) מובאות שתי ברייתות החלוקות זו על זו. הראשונה-

הרי שהיה נושה בחבירו מנה, והלך ועמד על גורנו, ואומר: תן לי מעותי, שאני רוצה ליקח בהם חטים. אמר לו: חטים יש לי, שאני נותן לך, צא ועשה עלי כשער של עכשיו, ואני אעלה לך כל שנים עשר חדש - אסור, דלאו כאיסרו הבא לידו דמי.

ובהמשך (סג.) ברייתא נוספת-

תני רבי אושעיא: הרי שהיה נושה בחבירו מנה, והלך ועמד על גורנו, ואמר: תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חטין. ואמר לו: חטין יש לי שאני נותן לך, צא ועשאן עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן חטין למכור, אמר לו: תן לי חטין, שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין, אמר לו: יש לי יין שאני נותן לך, צא ועשאן עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן יין למכור, ואמר לו: תן לי ייני, שאני רוצה למוכרו וליקח בו שמן. אמר לו: שמן יש לי שאני נותן לך, צא ועשהו עלי כשער של עכשיו. כולם, אם יש לו - מותר, אין לו - אסור.

למדנו לעיל (בתחילת פרק ט) שמותר לפסוק על סחורה, כלומר לתת מעות עבור סחורה שתסופק לאחר מכן, אם יצא השער. כאן מדובר על מצב דומה, אלא שבמקום לתת מעות, הקונה חפץ להשתמש בכסף שחייב לו המוכר. בניגוד לנותן מעות ופוסק, בנידון דנן אם אין למוכר (הלווה) את הסחורה אצלו אין לעשות זאת, משום שההיתר בפסיקה מתבסס על כך שמקבל המעות יכול לקנות את הסחורה מיד לאחר קבלת המעות ולכן גם אם לא עשה זאת והתייקרה הסחורה אין הדבר אסור, לעומת זה, אם הפסיקה היא על מילווה, ללא נתינת מעות, אין למוכר כסף זמין בכדי לקנות את הסחורה כעת ולכן חוששים לכך שהסחורה תתייקר בהמשך.

הברייתות חולקות זו על זו במקרה בו יש למוכר (הלווה) את הסחורה. הברייתא הראשונה אוסרת אפילו בזה כיוון ש"לא כאיסרו הבא לידו". פירוש, בניגוד לפסיקה ע"י מתן מעות, שהיא בעיקרה פעולת מכר, כאן ההתקשרות בין הצדדים החלה כהלוואה ואספקת הסחורה היא החזר הלוואה. אם הסחורה תתייקר נראה הדבר כהחזר הגבוה מסכום ההלוואה ונראה כריבית. לעומת זה, הברייתא של רבי אושעיא מקלה ומתירה כל עוד יש ללווה את הסחורה תחת ידו, כיוון שרואים את הסחורה כאילו היא כבר קנויה במידת מה למלווה^[141], ולכן ברשותו של האחרון התייקרה.

רבא מכריע כברייתא השניה-

אמר רבא: שמע מינה מדרבי אושעיא תלת: שמע מינה דמעמידין מלוה על גבי פירות, ולא אמרינן דלא כאיסרו הבא לידו הוא...

הרמב"ם ורוב המפרשים הבינו את הברייתא דר' אושעיא כפשוטה, ודרשו שהסחורה תהיה ברשות הלווה בכדי לאפשר העמדת מילווה על גבי פירות.

לעומתם, כתב הרא"ש (סי' ז) ש"אין לו- אסור", הכוונה "אין לו לא מעות ולא חיטין". ומשמע מדבריו שאם יש מעות זמינות ללווה, שיכול לקנות מהן סחורה כזו כעת, מותר להעמיד מילווה ע"ג פירות.

פירוש מעניין נוסף מביא רבינו ירוחם (הובא בב"י) ולפיו כמו בסאה בסאה, די בכך שיהיה ביד הלווה רק חלק קטן מהסחורה בכדי שניתן יהיה להעמיד את המילווה על הכל.

השו"ע (קסג א-ב) פוסק כרבי אושעיא וכדברי רוב הראשונים הדורשים שיהיה ביד הלווה סחורה (ולא כרא"ש) ואת כל הסחורה (שלא כר' ירוחם).