פרק ה

בהמה שנשכרה ולא צלחה למטרתה

במשנה, בבא מציעא (עח.)-

השוכר את החמור והבריקה, או שנעשית אנגריא (=נלקחה למלכות כמס) - אומר לו: הרי שלך לפניך.

מתה או נשברה - חייב להעמיד [לו] חמור.

המשנה עוסקת במקרה בו לאחר שכירת החמור אירע דבר מה שמנע מהחמור מלמלא, לפחות באופן מלא, את היעוד שלשמו נשכר. המשנה מחלקת בין שני מצבים-

במצב הראשון, בו חלתה הבהמה חולי שאינו משבית לגמרי ממלאכה ("הבריקה"- מתפרש בגמרא כחולי עיוורון או חולי ברגליה) הדין עם המשכיר, האומר לשוכר "הרי שלך לפניך".

במצב השני מתה הבהמה או נשברה, כך שיצאה מכלל שימוש לחלוטין. במקרה זה הדין עם השוכר וחייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר.

הגמרא דנה בשני מצבים אלה בנפרד-

מתה או נשברה

לגבי המצב בו מתה הבהמה או יצאה מכלל פעולה לחלוטין, מביאה הגמרא את דברי רב (עט.)-

אמר רבה בר רב הונא אמר רב: השוכר את החמור לרכוב עליה, ומתה לו בחצי הדרך - נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומות.

מדובר במקרה בו חמור מיועד לרכיבה מת בחצי הדרך, ובו רב פוסק שעל אף שהשוכר לא הגשים את המטרה בעבורה שכר את החמור, בכל אופן צריך השוכר לשלם למשכיר כנגד הדרך שעשה עד שמת החמור, וטעם הדבר-

משום דאמר ליה: אילו בעית למיתי עד הכא - לאו אגרא בעית למיתב?

כלומר, אומר המשכיר לשוכר "לו רוצה היית להגיע עד הנה, לא היית משלם?". ובמילים אחרות- גם לחצי עבודה יש ערך ויש לשלם עליה^[78].

הגמרא ממשיכה ומחלקת בין שני מצבים אפשריים שיכולים לאפיין את הסכם השכירות. בראשון שכר השוכר "חמור זה", כלומר, ההסכם דיבר על חמור מסויים. האפשרות השניה היא שהשוכר ביקש "חמור סתם", ולאו דווקא חמור ספציפי. הגמרא קובעת שלא יכול להיות שדברי רב נאמרו במקרה של "חמור סתם" משום ש-

אי דאמר ליה: חמור סתם - הא חייב להעמיד לו חמור אחר!

כלומר, במקום בו סוכם על "חמור סתם" מבלי להתחייב דווקא לחמור המסויים שמת, אין זה נכון ש"נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומות", אלא חייב המשכיר להעמיד לו לשוכר חמור אחר במקום זה שמת.

בנוסף, הגמרא מעלה את האפשרות שהשוכר ינסה להשתמש בערכה של נבלת החמור בכדי להגיע ליעדו. אפשרות זו קיימת בין במקרה בו סוכם על "חמור זה" ובין במקרה בו סוכם על "חמור סתם". יישומה של דרך זו נתון במחלוקת האמוראים-

אתמר: השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך.

אמר רב: אם יש בדמיה ליקח - יקח, לשכור - אל ישכור.

ושמואל אמר: אף לשכור - ישכור.

במאי קמיפלגי? רב סבר: לא מכלינן קרנא (=מכלים את הקרן), ושמואל סבר: מכלינן קרנא

כלומר, אם ניתן לקנות בדמי נבלת החמור חמור אחר (מן הסתם גרוע יותר מהחמור שמת), יש לנקוט באפשרות זו, משום שבאופן זה מחזיר השוכר למשכיר דבר מה תמורת הנבלה. אמנם, אם לא ניתן לקנות חמור תמורת הנבלה, אלא רק לשכור, כך שבסופו של דבר יאבד המשכיר את הנבלה, נחלקו בדבר. רב אומר שאסור לו לשוכר לשכור חמור אחר תמורת הנבילה, ואילו שמואל אומר שמותר. הגמרא מלמדת שמחלוקתם היא יסודית- האם השוכר, שבעיקרון שכר את הרכוש בכדי להשתמש בפירותיו, יכול, במקרה הצורך, להשתמש שימוש מכלה ("מכליא קרנא") גם ברכוש עצמו.

הבריקה או שנעשית אנגריא

בגמרא מובאת ברייתא, ממנה משמע, בניגוד לאמור במשנה, שדין האנגריא כדין מתה-

השוכר את החמור והבריקה או שנשתטתה, אומר לו: הרי שלך לפניך.

מתה או שנעשית אנגריא - חייב להעמיד לו חמור.

הגמרא פותרת שיש לחלק בין מצבים שונים של אנגריא, כך שלעיתים אנגריא נחשבת כאילו מתה הבהמה או נשברה, ולעיתים אנגריא נחשבת כ'הבריקה'. האמוראים נחלקו באיזה אופן יש לחלק בין סוגים שונים של אנגריא-

אמר רב: לא שנו אלא באנגריא חוזרת, אבל אנגריא שאינה חוזרת - חייב להעמיד לו חמור.

ושמואל אמר: בין אנגריא חוזרת בין אנגריא שאינה חוזרת, אם בדרך הליכה ניטלה - אומר לו: הרי שלך לפניך, ואם לאו בדרך הליכתה ניטלה - חייב להעמיד לו חמור.

כלומר, השאלה היא האם משך הזמן שהבהמה נדרשת לעבודת המלך וחסרה אצל השוכר, הוא הקריטריון החשוב, או שמא האופי של לקיחתה.

השאלה האם מצב המוריד מתפוקתה של הבהמה (חולי\אנגריא וכו') נחשב לעיתים כמיתה תלויה גם בשימוש שלשמה נשכרה. בעניין זה מובאים דברי רבי שמעון בן אלעזר ודברי האמוראים המפרשים אותם-

רבי שמעון בן אלעזר אמר: השוכר את החמור לרכוב עליה והבריקה או שנשתטתה - חייב להעמיד לו חמור!

אמר רבה בר רב הונא: לרכוב עליה שאני.

אמר רב פפא: וכלי זכוכית - כלרכוב עליה דמי

כלומר, אם הצורך שלשמה נשכר החמור הוא רכיבה או נשיאת משא הנשבר בנקל, אזי מחלות בהן לקתה הבהמה, המונעות שימוש בה למטרה זאת נחשבות כ"שבורה ומתה" ולכן אין המשכיר יכול לומר לשוכר "הרי שלך לפניך" אלא חייב להעמיד לו חמור אחר.

הראשונים חלקו בהבנה של גדר נטילה "בדרך הליכתה" ו"שלא בדרך הליכתה" ובהתאמה, גם בהבנה מהי "אנגריא שאינה חוזרת"-

רש"י מסביר ש"ניטלה בדרך הליכתה" הכוונה לכך שאנשי המלך שנטלו את החמור, הלכו איתו בדרך שממילא היה אמור השוכר ללכת בה. במקרה זה הנזק הנגרם לשוכר הוא קטן דיו בכדי שיאמר לו השוכר "הרי שלך לפניך". בהתאמה נראה שלדעתו של רש"י, אנגריא שאינה חוזרת כוונתה שאין לה זמן מוגבל, ובה אנשי המלך מחזירים את הבהמה לבעליה רק כאשר הם רואים אחת אחרת ולוקחים אותה. בדרך זו מסביר גם רבי ברוך הספרדי.

התוספות מביאים את דברי ר"ח המסביר ש"בדרך הליכתה" הוא מצב בו אנשי המלך אינם עוברים בבתים לקחת את הבהמות משם, אלא נוטלים את הבהמה אותה הם פוגשים בדרכם. במקרה זה מזלו של השוכר הוא שגרם, שכן הבהמה נלקחה בעקבות השימוש שעשה בה השוכר. לעומת זאת, המינוח "שלא בדרך הליכתה" מכוון למציאות בה אנשי המלך עוברים בבתים ונוטלים משם בהמות לעבודת המלך. בסיטואציה כזו נטילת הבהמה לא נבעה ישירות ממעשי השוכר ולכן היא מתפרשת כמזלו של המשכיר (או לכל הפחות לא כמזלו הבלעדי של השוכר).

הראב"ד (מובא בשטמ"ק) מפרש באופן דומה במקצת, אך מדגיש את שאלת אשמתו של השוכר ללקיחת הבהמה. לפירושו, "דרך הליכתה" הכוונה להליכתם של אנשי האנגריא. אם נלקחה הבהמה באקראי, שאגב הילוכם של אלה, פגעו בה ולקחוה, הדין עם המשכיר. אמנם, אם לא באו באקראי, אלא משום שהיו למשכיר חובות כלפיהם, בוודאי שהאשמה היא של המשכיר, והשוכר טוען לעומתו למיקח טעות, שהרי ידע המשכיר שהחמור יכול להילקח לאנגריא בגללו.

תלמיד רבינו פרץ (מובא בשטמ"ק) מעלה אפשרות נוספת- "דרך הליכתה" היא הדרך שעושה השוכר עם הבהמה מבית המשכיר לביתו מיד עם שכירתה. אם נלקחה הבהמה לאנגריא בהקשר זה, הרי זה עדיין נחשב מזלו של המשכיר, מה שאין כן אם כבר הגיעה הבהמה לבית השוכר, שאז אם נלקחה נחשב הדבר כחלק ממזלו של השוכר והוא נושא באחריות.

בנקודה נוספת חלוקה שיטת הרמב"ם על שיטת הראשונים האחרים. לעיל ראינו את דברי רבה בר רב הונא ורב פפא, הפוסקים שחמור שנשכר לרכיבה או למשא כלי זכוכית, וחלה או נתעוור, נחשב כאילו מת וחייב המשכיר להעמיד חמור אחר.

רוב הראשונים (למשל, הראב"ד בהגהה) הבינו את הדברים כפשוטם- לדבריהם, מכיוון שמלאכות אלה דורשות חמור שאינו נוטה מהדרך ואינו נופל, הרי שחמור ש"הבריקה או שנשתטתה" נחשב כאילו אינו, וחזר הדין להיות כאילו מת החמור.

לעומתם, הרמב"ם הבין שדברי רבה בר רב הונא ורב פפא מחלקים בין משא לבין רכיבה (או משא כלי זכוכית) במובן רחב יותר. כך, לפי הרמב"ם-

גם אם נלקחה הבהמה לאנגריא, מחלק הרמב"ם חילוק זה, שאם נשכרה לרכיבה או לכלי זכוכית, אף באנגריא חוזרת נוהג הדין של חמור שמת.

השוכר "חמור זה" ומת רשאי לעשות שימוש בנבלה (למוכרה על מנת לשכור לו חמור אחר) רק אם נשכר החמור לרכיבה או לכלי זכוכית (עי' בסוף הערה 80 בהסבר שיטת הרמב"ם).

עוד חלקו הראשונים במשמעות ההלכתית של הקביעה "חייב להעמיד לו חמור אחר", ובהתאמה, גם בהבנת המשמעות של הפסק ההפוך- "הרי שלך לפניך"-

הרשב"א, הראב"ד (מביאו הרשב"א), הטור (שי) והרמ"ך (הובא בשטמ"ק) מבינים את הביטוי "חייב להעמיד" כפשוטו. כלומר, המשכיר מתחייב להעמיד לשוכר חמור אחר תמורת זה שמת, ואם הוא אינו עושה זאת, יכול השוכר לכוף אותו בבי"ד. בהתאמה, "הרי שלך לפניך" כוונתו- אין אני מעמיד לך חמור אחר, שכן מהחמור שנתתי לך עדיין ניתן להוציא תפוקה כלשהי, שגם אם נלקח באנגריא או שחלה, עדיין יכול לבצע עבודה כלשהי. גם במקרים בהם אומר המשכיר לשוכר "הרי שלך לפניך" וגם במקרים בהם "חייב להעמיד", אין השוכר נדרש לשלם על הימים בהם החמור נלקח לאנגריא ולא היה אצלו^[79]. במילים אחרות, על פי שיטות אלה, ההבדל בין "חייב להעמיד" לבין "הרי שלך לפניך" הוא רק ביחס לשאלה האם חייב המשכיר להעמיד לשוכר חמור אחר.

הרמב"ם מפרש אחרת. לדעתו "חייב להעמיד לו חמור אחר" הכוונה שאם המשכיר רוצה להמשיך ולקבל דמי שכירות, חייב הוא להעמיד חמור אחר ואינו יכול לקבל דמי שכירות על זמן בו החמור כבר מת מבלי לספק חמור חלופי. בהתאמה, טענת "הרי שלך לפניך" משמעותה- כיוון שברשותך ניזק/נלקח החמור הרי שמבחינתי, המשכיר, הוא עדיין אצלך, ואני רשאי לגבות ממך את מלוא דמי השכירות למרות שאין ביכולתך למצות את כח העבודה של חמור בריא^[80]. כלומר, על פי שיטת הרמב"ם, ההבדל בין "חייב להעמיד" לבין "הרי שלך לפניך" הוא ביחס לשאלה האם חייב השוכר לשלם למשכיר על התקופה בה החמור מת/חולה/נלקח.

השו"ע (שי א-ב) מעתיק את דברי הרמב"ם. הרמ"א כותב את הסתייגות הראשונים מהחילוק הגורף שעשה הרמב"ם בין משא לרכיבה (ומשא זכוכית).

השוכר ספינה וטבעה עם הסחורה

שתי ההלכות הקודמות (הלכה א-ב לעיל) עסקו במקרים בהם, מסיבה שאינה תלויה במשכיר או בשוכר, לא יכול השוכר (באופן מלא או חלקי) להשתמש בבהמה ששכר. הלכה זו מדברת על מקרה דומה- אדם ששכר ספינה וזו טבעה באונס מוחלט. ברם, יש כאן אלמנט נוסף- לא רק הספינה טבעה אלא גם המטען שרצה זה להוליך בה, כך שהמניעה של השוכר מלהוציא את תוכניתו לפועל אינה רק תוצאה של כשל בנכס המושכר.

הגמרא (בבא מציעא עט.) מביאה ברייתא ובה דברי רבי נתן-

תנו רבנן: השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך,

רבי נתן אומר: אם נתן לא יטול, ואם לא נתן - לא יתן.

מדובר באדם השוכר ספינה כדי להוליך בה יין^[81] וטבעה עם היין בחצי הדרך. מן הצד האחד (בדומה להלכות א-ב) טוען השוכר שהמשכיר לא השלים את חובתו, כי הספינה טבעה, ולכן אינו רוצה לשלם לו את דמי השכירות. מן הצד השני דורש המשכיר את דמי השכירות וטוען שלא טביעת הספינה מעכבת את השוכר מלמלא את מבוקשו, אלא טביעת היין, ומדוע שיפסיד המשכיר בגלל טביעת יינו של השוכר?

רבי נתן פוסק שידו של המוחזק על העליונה. כלומר, אם עדיין לא שילם השוכר, אינו חייב לשלם, אך אם כבר שילם, אין המשכיר מחזיר לו את כספו. הגמרא דנה כלפי איזה מקרה בדיוק אמורים דבריו של רבי נתן, ומחלקת בין כמה מצבים אפשריים-

היכי דמי?

אילימא בספינה זו, ויין סתם –

אם נתן אמאי לא יטול? נימא ליה: הב לי ספינתא, דאנא מייתינא חמרא.

אלא בספינה סתם ויין זה,

אם לא נתן אמאי לא יתן? נימא ליה: הב לי ההוא חמרא, ואנא מייתינא ספינתא! –

אמר רב פפא: לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה,

אבל בספינה סתם ויין סתם - חולקין.

כלומר, יש לחלק בין ארבעה מצבים אפשריים-

ההסכם היה על שירותי הובלה, מבלי להתייחס לספינה ספציפית ("ספינה סתם"), אך מתוך התייחסות לסחורה מסויימת ("יין זה"). במקרה זה אומר המשכיר, שהוא עדיין יכול לקיים את ההסכם אם יביא ספינה אחרת, ואי קיום ההסכם מונח על כתפי השוכר, שאינו יכול להביא את היין הספציפי, שהרי זה טבע. לכן, במקרה זה צריך השוכר לשלם למשכיר.

ההסכם התייחס לספינה המסויימת ("ספינה זו"), ולסחורה כללית ("יין סתם"). במקרה זה המצב הפוך- אי קיום ההסכם נובע בלעדית מכך שבעל הספינה אינו יכול למשות את ספינתו ולהשמישה. לכן בעל היין אינו משלם לו.

ההסכם התייחס לספינה המסויימת ("ספינה זו") וליין המסויים שטבע עימה ("יין זה"). על מקרה זה דיבר רבי נתן, וכיוון שאין לדבר הכרע, המוציא מחברו עליו הראיה.

מקרה נוסף הוא כאשר מדובר על ספינה כללית ("ספינה סתם") ומטען כללי ("יין סתם"). במקרה זה כל אחד מהצדדים יכול להשלים את תנאו, ואכן, אם אחד הצדדים יעשה זאת באופן בלעדי, תהיה ידו על העליונה, הוא יוכל להאשים את הצד השני באי מילוי הסכם ולשלם או להימנע מלשלם לו בהתאמה. אמנם, עד שימלא אחד הצדדים את התחייבותו, הדין הוא שחולקים את השכר. באופן זה, יש למשכיר עדיין מוטיבציה להביא ספינה ולהסיע בה יין אחר שיביא השוכר (בכדי לקבל את המחצית השניה), ומאידך, השוכר אינו משלם מחיר מלא על שירות שלא הושלם.

התוספות מעלים שאלה יסודית- על פי דברי הגמרא ניתן להבין שבמקרה בו מדובר על יין זה וספינה סתם (או במקרה בו מדובר על יין זה וספינה זו, וכבר שילם בעל היין לבעל הספינה מראש), מקבל בעל הספינה את כל שכרו. הבנה זו אינה עולה בקנה אחד עם הלכה פסוקה בדיני שכירות פועלים- השוכר פועלים ומסיבה שאינה תלויה בו ואף לא יכול היה לדעתה התברר שאינו צריך את מלאכתם ("הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה", ר' להלן פרק ט הלכה ד) אינו נותן להם שכר. לכאורה אף כאן, כיוון שיינו של השוכר טבע, ועתה אין הוא צריך לשירותיו של בעל הספינה, אין הוא צריך לשלם לו על השירות שלא קיבל.

התוספות מביאים שתי שיטות המתמודדות עם שאלה זו-

ריב"ן (עט. ד"ה "אלא") מחלק, שבמקרה של הפועלים, כל הנזק שבא להם הוא ביטול זמנם, זאת לעומת המקרה שלנו בו בעל הספינה איבד את ספינתו, לכן דין הוא שיקבל שכר כאלו השלים את המשימה, כל עוד הוא מזומן לקיים את חלקו בעיסקה^[82] (כלומר להביא ספינה אחרת, באומר ספינה סתם).

ריב"ם (עט: ד"ה "אי אתה") מפרש, שהשכר שמקבל בעל הספינה במקרה של "ספינה סתם" ו"יין זה", הוא רק שכר חצי הדרך שעשה עד שטבעה הספינה, אך שכר על שאר חצי הדרך הוא בוודאי אינו מקבל, בדיוק כמו פועלים המקבלים תמורת מה שעשו, ואינם מקבלים תמורת מהשלא עשו אם המניעה באה לאונסו של בעל הבית. דברים דומים כותבים התוס' שאנץ (מובא בשטמ"ק), הריטב"א (עט. ד"ה "תנו רבנן") והרא"ש (סי' יא)^[83].

הריטב"א (עט: ד"ה "ועדיין") מביא בשם מורו הסבר אחר לפיו ההבדל בין ספן המקבל על עצמו להוליך מטען ממקום למקום לבין פועלים, הוא שהראשון משך את המטען, ומשעה שעשה זאת הופכת החובה לשלם לו לחובה גמורה שאינה תלויה בשאלה האם בסופו של דבר עשה את חלקו או לא, כל זמן שהוא מזומן לעשות את מה שהתחייב עליו ואין העכבה מצידו.

גם בתוך השיטות (שיטות ריב"ן והריטב"א, וכן משמע מהרי"ף ומלשון הרמב"ם לפנינו) הסוברות שבספינה סתם ויין זה מקבל המשכיר את שכר כל הדרך, כולל החצי שלא עשה, נחלקו המפרשים האם מקבל בעל הספינה ממש מה שהיה מקבל אילו היה משלים את המלאכה-

הרמב"ם כותב שבעל הספינה מקבל על חצי הדרך שלא עשה תעריף חלקי, כפועל בטל. הרמב"ם לומד דין זה מדין הפועלים שבאו לעשות מלאכה ולא יכלו לעשותה, במקרה שהיה על בעה"ב לדעת זאת מראש^[84].

הרמ"ה (הובאו דבריו בטור סי' שיא) חולק ומסביר שכיוון שספינתו של המשכיר טבעה, ונגרם לו הפסד גדול, אין זה נכון לתת לו שכר בטלה בלבד, ויש לתת לו את מלוא דמי השכירות אף על החלק שלא עשה^[85].

נקודה נוספת בה נחלקו הפוסקים נוגעת למידת המחויבות של כל אחד מהצדדים לפרטים האמורים בחוזה-

הרמ"ה (מובא בטור שיא) למד מסוגייתנו, ששני הצדדים מחוייבים באופן מלא לנוסח שהוסכם ביניהם. לכן, אם נאמר בהסכם שביניהם "יין זה", אין רשות לבעל היין לשנות ולהטעין יין אחר, אם לא שיאשר זאת בעל הספינה, על אף שלכאורה אין בזה הבדל עבור בעל הספינה. גם ההפוך נכון- אם סוכם על "ספינה זו" שמורה ביד בעל היין הזכות להקפיד שלא יהיה שימוש בספינה אחרת.

לעומת זאת, הרמב"ן (עט: ד"ה "והא") פוסק, שתנאים האמורים בהסכם, שאינם משנים דבר מהותי לאחד הצדדים, אינם מחייבים. דיוק הנוסח של התנאים מתחיל לשנות רק כאשר החלתו מביאה להבדל ממוני משמעותי, כמו במקרה דנן.

השו"ע (שיא ב-ה) כותב כדברי הרמב"ם, שבספינה סתם ויין זה, מקבל בעל הספינה שכר אף על הדרך שלא הלך, אך כפועל בטל. הרמ"א (ג) מביא את שיטת ריב"ם והרא"ש, הסוברים שבמקרה זה מקבל בעל הספינה שכר רק עבור הדרך שהלך עד שטבעה ספינתו.

שוכר המסיים את השכירות באמצע הזמן שהוסכם

בסוגיית הגמרא (ב"מ עט:) מובאת ברייתא-

השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך - נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת.

בקריאה ראשונה נראה שהברייתא מתארת מקרה בו בעל המטען החליט לפרוק את מטענו בחצי הדרך, וטוען שהוא רוצה לשלם רק חצי השכר לבעל הספינה. מולו טוען בעל הספינה שהוא רוצה את מלוא הסכום שהוסכם מראש על עשית כל הדרך.

הגמרא מתלבטת כיצד להבין את הברייתא-

היכי דמי? אילימא דקא משכח לאגורה - אמאי אית ליה תרעומת?

ואי דלא קא משכח לאגורה - כוליה אגרה בעי שלומי!

מחד גיסא, לא מסתבר שמדובר בכגון שבמקום בו פרק השוכר את מטענו יכול הספן למצוא שוכר אחר בקלות, שימשיך איתו את שאר הדרך, שאם כן הדבר, מה מקום לתרעומת? מאידך גיסא, אם בעל הספינה לא יוכל למצוא שוכר אחר באותו מקום, הדעת נותנת שצריך השוכר לשלם לו את כל שכרו!

תחילה מנסה הגמרא לתרץ שמדובר בכגון שיוכל הספן למצוא שוכר אחר בקלות, והתרעומת באה מתוך כך שהוצאת והכנסת המטען מהספינה גורם להתרועעותה. אך הגמרא פוסלת הבנה זו-

...אמאי אית ליה תרעומת? משום רפסתא דספינתא?

אי הכי, טענתא מעלייתא הוא, וממונא אית ליה גביה!

כלומר, אם ההחלטה הפתאומית והחד-צדדית שקיבל השוכר גרמה להתרועעות הספינה בעקבות פריקה וטעינה בלתי צפויות, לא רק תרעומת ביד בעל הספינה, אלא צריך השוכר לפצות של בעל הספינה על הנזק שנגרם לספינתו.

לכן מסבירה הגמרא את הברייתא באופן שונה לגמרי-

אלא מאי פרקה - דפרקה לטועניה בגויה (=פרקה לטוענה בתוכה). –

אלא מאי תרעומת? - משום שינוי דעתא.

אי נמי: לאשלא יתירא.

הראשונים חלקו בהבנת פירוש הגמרא לברייתא-

רש"י מסביר שמדובר במקרה בו סיכמו מראש בעל הספינה והשוכר, שרשאי השוכר להוסיף סחורה כרצונו, תמורת תוספת תשלום. השוכר ניצל זכות זו ובאמצע הדרך הוסיף מטען. על מטען זה הוא משלם תוספת רק עבור חצי הדרך האחרון (זו כוונת דברי הברייתא "נותן לו שכרו של חצי הדרך"- שכר תוספת מטען של חצי הדרך האחרון). תרעומתו של הספן באה מתוך כך שהשוכר לא הודיע לו מראש שהוא הולך לעשות כך. לכן הספן נאלץ עתה לעשות את הדרך לאט יותר מפאת המשקל ("שינוי דעתא"), או לקנות חבלים ארוכים שלא הכין מבעוד מועד ("אשלא יתירא").

התוספות (עט: ד"ה "דפרקיה") מביאים את שיטת ר"ח המסביר ש"פרקיה לטועניה בגוה" אין הכוונה שפרק דבר באמצע הדרך, אלא שמכר את המטען בעודו בתוך הספינה, בחצי הדרך, לאדם אחר^[86], שעלה במקומו על הספינה לשארית המסע. במקרה זה התרעומת של בעל הספינה יכולה לנבוע מכך שעתה הוא נאלץ לעבוד מול אדם אחר שלא הורגל לו ואולי הוא אדם קשה יותר ("שינוי דעתא") או מתוך שהא צריך לקנות חבלים חדשים לצורך הוצאת תשמישיו האישיים של הראשון והכנסת אלה של השני^[87]. בדרך זו מפרשים גם הרי"ף (מט. מדפיו), הרא"ש (סי יא), הר"ן והריטב"א.

עוד שיטה המובאת בתוספות היא שיטת ריב"ם, המסביר שהגמרא אינה חוזרת בה מההבנה המקורית של הברייתא, ואכן מדובר במקרה בו השוכר פורק את סחורתו באמצע הדרך. כוונת הגמרא היא להסביר שמדובר במקרה בו יכול בעל הספינה למצוא בקלות שוכר אחר באותו מקום, וטענת ריעוע הספינה שהועלתה לעיל אינה משמעותית כי "פרקה לטועניה בגויה", כלומר, פורק את של הראשון מעט מעט בעוד שהוא מכניס את של השני, ואין הדבר מזיק לספינה. בנוסף מסבירה הגמרא מדוע בכל זאת יש תרעומת- משום "שינוי דעתא", שהיא ההתרגלות לשוכר חדש, או משום "אשלא יתירא" שהם חבלים נוספים שיזדקק להם הספן אם השוכר החדש יעמיס סחורה כבידה משל הראשון.

כאמור, במקרה בו פרק השוכר את מטענו ונכנס שוכר אחר עם מטען אחר, קבעה הגמרא כי הדבר מביא להתרועעות הספינה, והשוכר הראשון צריך לפצות את הספן על כך. הראשונים חלקו האם קביעה זו שרירה להלכה-

רוב הראשונים, ובתוכם הראב"ד (בהשגות), הרי"ף (שם) והרא"ש (שם) כותבים שכך גם הלכה, שאם הספינה ניזוקה במידה ידועה בגלל שהשוכר החליט במפתיע לעזוב באמצע הדרך והספן נאלץ להכניס שוכר אחר, צריך הראשון לשלם על כך.

לעומתם, הרמב"ם אינו מזכיר תשלום זה בדבריו ונראה שהבין שכיוון שטענת "רפסתא דספינתא" הועלתה בכדי להסביר מדוע יש תרעומת במקרה בו מוצא המשכיר שוכר אלטרנטיבי, הרי שלמסקנת הגמרא אין בה צורך שכן התרעומת מוסברת כנובעת מ"שינוי דעתא"- השפעת חילופי השוכרים על הספן^[88].

מתוך מה שנפשט בגמרא, שאם מוצא הספן שוכר חילופי, אין לו שום תביעה על השוכר הראשון שהחליט לעזוב (מלבד ריעוע הספינה וכדלעיל), למד הרמב"ם שדין דומה יתקיים גם בשכירות בית. כלומר, השוכר בית לתקופה, והחליט לעזוב באמצע התקופה, ומצא שוכר אחר תמורתו (הדומה לו מבחינת מספר הנפשות), רשאי לעזוב את הבית ולשלם רק את מה שהתגורר בו, ואת שאר השכירות ישלם השוכר השני הנכנס תחתיו^[89].

הריטב"א טוען שאין אפשרות להוכיח כן מסוגייתנו, שבה לא השוכר, אלא המשכיר, מצא שוכר חילופי^[90]. עם זאת, מודה הריטב"א לעיקר דינו של הרמב"ם במקום בו השוכרים שווים לחלוטין, בכל מובן.

הראב"ד מעיר (בהשגות) שאפשר שלא נכון להקיש מספינה, שם הספן נמצא עם השוכר, לבית, שם אין הבעלים נמצא בכל עת, שכן ישנם אנשים המזיקים לבית בהתגוררם בו, ואנשים שכאלה לא תהיה לו לשוכר רשות להכניס תחתיו ללא הסכמת המשכיר.

השו"ע (שיא ו) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה. הרמ"א מוסיף את דין הפיצוי שצריך השוכר הראשון לפצות את הספן על ריעוע הספינה.

דין הרמב"ם בעניין השוכר בית שעזב והכניס אחר תחתיו מובא בשו"ע בסי' שטז (א).

המשכיר בית לחבירו ונפל

המשנה בסוף פרק השואל (ב"מ קג.) דנה באדם שהשכיר בית לחבירו, ונפל הבית בתוך תקופת השכירות-

המשכיר בית לחבירו ונפל - חייב להעמיד לו בית.

היה קטן - לא יעשנו גדול, גדול - לא יעשנו קטן,

אחד - לא יעשנו שנים, שנים - לא יעשנו אחד.

לא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם, אלא מדעת שניהם.

המשנה קובעת שעל המשכיר לבנות מחדש בית למגורי השוכר, שיהיה דומה לבית שנהרס במידותיו ובתכונותיו.

הגמרא מנסה לברר במה דברים אמורים-

היכי דמי?

אי דאמר ליה "בית זה" - נפל אזל ליה!

אי דאמר ליה "בית סתם" - אחד אמאי לא יעשנו שנים, קטן אמאי לא יעשנו גדול?

כלומר, אם מדובר בכגון שהשכיר בית מסויים ("בית זה"), ברור שאם נפל הבית אין המשכיר חייב לבנות בית חדש עבור השוכר, אלא משלם לו מה שהתגורר בו עד שנפל והולך לו.

מאידך, אם מדובר במקרה בו הושכר דיור באופן כללי, (כדוגמת מלון, המתחייב להעמיד לפני אורחיו חדר), דבר המכונה בגמרא "בית סתם", אזי המשכיר מחוייב אמנם להעמיד בית אחר בפני השוכר, אך כיוון שלא התחייב לבית מסויים, יכול לצא ידי חובת התחייבותו בכל בית, קטן או גדול. לכן, גם באופן כזה אין לפרש את המשנה.

מתוך כך מסבירה הגמרא את המשנה-

אמר ריש לקיש: דאמר ליה: בית שאני משכיר לך מדת ארכו כך וכך. –

אי הכי, מאי למימרא? –

אלא, כי אתא רבין אמר ריש לקיש: דאמר ליה בית כזה אני משכיר לך. –

ואכתי מאי למימרא? - לא צריכא דקאי אגודא דנהרא.

מהו דתימא: מאי כזה - דקאי אגודא דנהרא, קא משמע לן.

כלומר, המשנה מדברת על מקרה בו התחייב המשכיר להמצאת דיור לשוכר (ולא השכרה של בית ספציפי), אך דיור בבית שגודלו מסויים. במקרה שהתחייב במפורש על מידות הבית, הדבר פשוט שצריך לספק לו בית שכזה אם נפל הראשון. המשנה מדברת על מקרה בו המשכיר התחייב לספק, לאורך כל התקופה, בית כמו הבית הראשון ("בית כזה אני משכיר לך"). במקרה כזה היינו יכולים להבין שהמשכיר התכוון לבית "כמו הראשון" מבחינת מיקומו (שיהיה על שפת הנהר, קרוב לשוק או לבית המרחץ וכד') ולא על גודלו. בדבר זה משמיעה לנו המשנה שהמשכיר התכוון לגודלו ומאפייניו של הבית (כדוגמת מספר חלונותיו) והוא מחויב לדבריו באופן זה.

נמצאנו למדים ששלושה חילוקים הם- המשכיר לחבירו "בית זה" ונפל, אינו חייב לתת לו בית חילופי. המשכיר לחבירו "בית סתם" ונפל, חייב לתת לו דיור חילופי כלשהו. המשכיר לחבירו "בית כזה" ונפל חייב לתת לו בית חילופי כדוגמת הראשון, וכן מתפרשת המשנה.

הראשונים חלקו מה היחס בין המקרה בו שכר אדם "חמור זה" (עי' לעיל בתחילת הפרק) שם אם מת החמור יכול השוכר להשתמש בנבילה בכדי לקנות או אפילו לשכור חמור אחר, לבין המקרה של השוכר "בית זה" ונפל, בו פסקה הגמרא שהשוכר הולך לו, ואינו יכול למכור את עציו ואבניו של הבית ולממן לעצמו מגורים אחרים-

התוספות (עט. ד"ה "ואם יש בדמיה") מתרצים שבית הרוס, בניגוד לנבילת חמור, אינו עומד למכירה, אלא לבניה מחדש. לכן, כאשר אדם משכיר "חמור זה", הוא לוקח בחשבון שבמקרה הצורך גם נבילת החמור תשמש למטרתו של המשכיר, מה שאין כן כאשר אדם משכיר "בית זה", שאז כוונתו היא להשכרת הבית כל עוד הוא עומד על תילו. הרא"ש בתשובותיו (כלל לה סי' ו) מצטט את דברי התוספות ומסיק מהן שהסיבה שהמשכיר פטור מלבנות בית חדש במקרה שהשכיר "בית זה" היא שבלשון זו מובלע שההסכם תקף רק כל עוד קיים בית. מכאן לומד הרא"ש שאם לא נפל הבית, אלא אירע בו קלקול משמעותי שאינו מאפשר להתגורר בו, לא פקע הסכם השכירות, והמשכיר חייב לתקן את הבית בכדי למלא את התחייבותו לאפשר לשוכר מגורים בו^[91].

הרמב"ן (קג. ד"ה "אי") כותב את הסבר התוספות, ומציע תשובה נוספת על פיה שם "חמור" קרוי גם על חמור חי וגם על חמור מת, ולכן המשכיר לחברו "חמור זה", משכירו בין חי ובין מת, ולכן יכול להשתמש בערך הנבילה. לעומת זאת, שם "בית" אינו קרוי על בית הרוס, ולכן המשכיר לחברו "בית זה" השכירו במצב הבנוי ולא במצבו ההרוס.

לעומת שיטות אלה, הרמ"ה (הובאו דבריו בטור סי' שיב) השווה באופן מלא בין בית שנפל לבין חמור שמת, ולכן פסק שכפי שהשוכר חמור (בלשון "חמור זה") ומת יכול להשתמש בנבלה ולקנות או לשכור חמור אחר, כך גם השוכר "בית זה" ונפל, רשאי להשתמש בעצים ובאבנים על מנת לשכור בית חילופי.

עוד נחלקו הראשונים בשאלה האם המשכיר לחברו בית ומתחייב ל"בית כזה" מחוייב רק לגודלו (כפי שהמשנה כותבת), או גם למיקומו-

רש"י כותבת שהמשנה מלמדת אותנו שהאומר "בית כזה" מתכוון לכל ענייני הבית, ולא רק למיקומו של הבית שנפל.

לעומתו, הריטב"א כתב שהמשנה מלמדת שהאומר "בית כזה" מתכון לדברים העיקריים בבית, שהם מידותיו או מספר חלונותיו, ולא למיקומו.

השו"ע (שיב יז) כותב להלכה את החילוק העולה בגמרא בין "בית זה", "בית סתם", ו"בית כזה". כמו כן כותב השו"ע את דברי הרא"ש בתשובה. הרמ"א מוסיף שהמשכיר "בית כזה" מחוייב לספק בית מתאים רק מבחינת מידותיו, ולא מבחינת נוי, ולכן נראה שפסק כריטב"א כנגד רש"י. כך פסק מפורשות הסמ"ע.

המשכיר עליה ונפחתה רצפתה

במשנה (ב"מ קטז:)-

הבית והעלייה,

נפחתה העלייה ואין בעל הבית רוצה לתקן - הרי בעל העלייה יורד ודר למטה, עד שיתקן לו את העלייה.

רבי יוסי אומר: התחתון נותן את התקרה, והעליון את המעזיבה

הגמרא מבארת שמדובר בבעל הבית המשכיר את עלייתו (=הקומה השניה) לאדם אחר. לאחר זמן נפער חור ברצפת העליה, והמשנה פוסקת שבמקרה זה יורד השוכר ודר עם בעל הבית בביתו עד שיתקן לו את העליה^[92].

האמוראים חלוקים עד כמה יכולה תקרת העליה להיפחת לפני שהשוכר רשאי לרדת ולדור עם בעל הבית בביתו-

נפחתה, בכמה?

רב אמר: ברובה, ושמואל אמר: בארבעה.

רב אמר: ברובה, אבל בארבעה - לא, אדם דר חציו למטה וחציו למעלה.

ושמואל אמר: בארבעה, אין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה.

כלומר, השוכר הדר בעליה, שחלק משמעותי (יותר מארבעה טפחים^[93]) מרצפתו קרסה, נאלץ להעביר את הריהוט שהיה במקום זה (או אחר תמורתו) לקומת הקרקע, ולרדת למטה בכל פעם שהוא נזקק לו, ובלשון הגמרא, לדור "חציו למטה וחציו למטה"^[94]. האמוראים חולקים האם מצב בו אדם נאלץ לעשות כך הוא מצב נורמלי של מגורים. רב סובר שכן, אך שמואל סובר שלא.

הגמרא ממשיכה ומבררת מהו המצב העקרוני עליו מדברת המשנה:

היכי דמי?

אי דאמר עלייה זו - אזדא.

אלא דאמר ליה עלייה סתם - לוגר ליה אחריתי! –

אמר רבא: לא צריכא, דאמר ליה עלייה זו שאני משכיר לך, כי סלקא - סליק בהדה, וכי נחית - חות בהדה.

אי הכי, מאי למימרא? אלא אמר רב אשי: דאמר ליה עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך, דהא שעביד בית לעלייה.

בדומה לדין במשכיר בית לחבירו ונפל (ר' בנושא הקודם) ברור לגמרא שאם המשכיר השכיר את העליה הספציפית המדוברת ("עליה זו"), אין לו אחריות אם נפחתה רצפתה, כיוון שהכוונה להשכירה כל עוד היא ראויה למגורים. מאידך, אם השכיר לו מגורים בְּעָלִיה כלשהי באופן כללי ("עליה סתם"), חייב לספק לו עליה אחרת, אך כל עליה שהיא תמלא את הדרישה, וכמו כן אין היגיון שכל עוד שלא סיפק לו ירד להתגורר בביתו של המשכיר.

רבא מציע שמדובר בכגון שהתנו המשכיר והשוכר ביניהם באופן מפורש, שאם תיפחת ריצפת העליה, ירד השוכר וישתמש בבית שתחתיה. אמנם גם פיתרון זה נדחה, כיוון שאם התנו מפורשות, מה חידוש יש בדברי המשנה?

לכן מגיע רב אשי למסקנה, שמדובר בכגון שאמר לו המשכיר לשוכר "עליה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך". ומתוך כך שיעבד את הבית לטובת שוכר העליה.

הגמרא משווה דין זה לפסק שפסק ר' חייא בעניין אחר-

וכי הא דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה באחד שאמר לחבירו דלית שעל גבי פרסק זה אני מוכר לך, ונעקר הפרסק, ובא מעשה לפני רבי חייא ואמר: חייב אתה להעמיד לו פרסק, כל זמן שהדלית קיימא.

מדובר בגפן שהיתה מודלית על גבי עץ אפרסקים, ושכר אותה אדם. לשון הסכם השכירות היתה "דלית (גפן) זו שעל גבי הפרסק (העץ) אני משכיר^[95] לך". לימים נעקר האילן והגפן נותרה על הקרקע, דבר שאינו מאפשר את השימוש בה. רבי חייא פסק שחייב בעל העץ להעמידו כדי שהגפן תחזור להיות מודלית עליו.

הרשב"א (מובא בר"ן ואינו נמצא במלואו בחידושי הרשב"א) מציע שתי דרכים להבין את הנוסח "עליה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך"-

מדובר על הגדרה מורחבת של הנכס המושכר. פירוש, יכולת השימוש בעליה מותנית לא רק בתקינותה שלה, אלא גם בשלמותו של הבית שתחתיה. בניגוד למשכיר לחברו "עליה זו", המשכירה כל עוד היא קיימת, בנוסח של "עליה זו שעל גבי בית זה" מגדיר המשכיר שזכות המגורים בעליה כוללת גם את האפשרות לדור בבית שמתחתיה אם נפחתה הריצפה והעליה עצמה קיימת. לפי דרך זו, אומר הרשב"א, אם העליה נהרסה לגמרי (ולא רק נפחתה הרצפה), פקעה השכירות ואין המשכיר חייב לבנותה מחדש. הרמ"ה (מובא בטור שיב) כותב דברים דומים, ואף מסיק שהמשכיר כלל אינו חייב לתקן את ריצפת העלייה, ורשאי להמשיך להתגורר עם השוכר למטה בבית.

מדובר במעין 'ביטוח'. כלומר, במשפט זה מובלע תנאי- שאם יקרה משהו לעליה שימנע מגורים בה, יוכל השוכר לרדת ולהתגורר בבית^[96]. לפי פירוש זה, אפילו אם העליה נהרסה כליל יכול השוכר לרדת לבית המשכיר עד שיתקן. הטור (שם) כותב כאפשרות זו, ולכן, שלא כרמ"ה, פוסק שבעל הבית חייב בתיקון הריצפה^[97].

הגמרא ממשיכה ודנה באופן בו גרים יחדיו השוכר והמשכיר כאשר הראשון יורד לגור עם האחרון בבית-

בעי רבי אבא בר ממל-

כשהוא דר, לבדו הוא דר כדמעיקרא, או דלמא שניהם דרין, דאמר ליה: אדעתא לאפקינן - לא אגרי לך.

אם תמצא לומר שניהם דרין בו, כשהוא משתמש - דרך פתחים משתמש או דרך גגין משתמש?

מי אמר: כדמעיקרא, מה מעיקרא - דרך גגין, השתא נמי - דרך גגין. או דלמא מצי אמר ליה: עלייה - קבילי עלאי, עלייה וירידה - לא קבילי עלאי?

אם תמצא לומר, מצי אמר ליה: עלייה וירידה לא קבילי עלאי, שתי עליות זו על גב זו מהו?

איפחית עליונה - נחית ודר בתחתונה, איפחית תחתונה מהו למיסלק לגמרי בעליונה?

מי אמרינן, דאמר ליה: שם עלייה קבילית עלך, או דלמא: חד עלייה - קביל עליה, שתי עליות - לא קביל עליה? - תיקו.

השאלה הראשונה היא האם השוכר דר יחידי בבית, או שמא, כיוון שהמשכיר לא קיבל עליו שיוציאוהו מביתו, השוכר דר יחד עימו. אם האפשרות השניה היא הנכונה, נשאלת השאלה האם השוכר משתמש בפתח הבית כמו המשכיר, או יורד מהעליה לבית בכניסתו והפוך ביציאתו. בהנחה שמשתמש בבית דרך הפתח העיקרי, נשאלת שאלה שלישית- מה הדין אם היו שתי עליות, והשוכר שכר את התחתונה ונפחתה רצפתה, האם רשאי המשכיר להקצות לו את העליה העליונה במקום שירד לדור עימו בבית. על שאלה אחרונה זו נשארת הגמרא בתיקו.

הרמב"ם ורוב הראשונים פסקו שהשוכר דר עם המשכיר, ומשתמש בפתח העיקרי. ונותרו בספק לגבי השאלה השלישית. לכן פוסק הרמב"ם שבמקרה זה, אם כבר נכנס השוכר לבית, אין להוציאו משם.

השו"ע (שיב יח-כ) כותב את דין הגמרא בשלושת המקרים החלוקים במשכיר עליה ("עליה סתם", "עליה זו" ו"עליה זו על גבי בית זה"), ובדין המשכיר דלית על גבי עץ. הרמ"א פוסק כדברי הטור, שגם אם נהרסה העליה לחלוטין, כל עוד הבית קיים, חייב המשכיר לבנות את העליה לשוכר.