פרק יג

אכילת בהמה ממשא שעל גבה

(המקורות לאכילת בהמה במלאכתה מובאים לעיל- עמוד 189 ושם בהמשך)

במשנה (צא:)-

וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה,

אבל משום השב אבידה לבעלים אמרו:

פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת,

ובחמור כשהיא פורקת.

פירוש החלק הראשון- תקנת אכילת הפועלים בהליכתם, נידון לעיל (עמוד 191).

מצד ההקשר, יש שתי אפשרויות עקרוניות להבין את החלק האחרון של המשנה-

כפירוט של הקביעה "וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה". כלומר, ראשית מופיעה קביעה זו, שפועלים אוכלים בשעת מלאכה. לאחר מכן, במאמר מוסגר, מלמדת המשנה שחכמים תיקנו שיהיו הפועלים אוכלים גם בשעת הליכתן מאומן לאומן וכו', ולגבי חמור, חוזרת המשנה לקביעה הראשונה ומסבירה שאכילתו היא גם כן רק בשעת מלאכה.

כהמשך של האכילות שתיקנו חכמים מצד "השב אבידה לבעלים".

כפי שיתבאר, שתי אפשרויות אלה עומדות במרכז מחלוקת המפרשים בהבנת המשנה והגמרא.

הגמרא (צב.) מסבירה את הדין האחרון שבמשנה ("ובחמור כשהיא פורקת")-

כשהיא פורקת מהיכן אכלה? אימא: עד שתהא פורקת.

תנינא להא, דתנו רבנן: חמור וגמל אוכלים ממשאוי שעל גביהן, ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם.

הגמרא מבהירה שהכוונה באכילת חמור "כשהיא פורקת", לכך שהבהמה יכולה לאכול עד הפריקה ולא עד בכלל. כך גם משתמע מברייתא האומרת שחמור וגמל אוכלים ממה שעל גביהם, עוד לפני שעת הפריקה.

ראשונים רבים הבינו כאפשרות הראשונה דלעיל בביאור המשנה. כלומר, המשנה משמיעה לנו את הזמן בו הבהמה אוכלת מהתורה ומגדירה את "שעת מלאכתה" של בהמת משא. כך כותבים במפורש התוספות (צב. ד"ה "אלא אימא"). כן גם משמע מפירוש הראב"ד, המסביר שהגמרא מפרשת שהבהמה אוכלת "עד שתהא פורקת", ולא בשעת פריקה, כיוון שבשעת הפריקה נחשב שהבהמה כבר סיימה את מלאכתה (שהרי היא עומדת ואנשים פורקים ממנה), ואין היא זכאית לאכול מדאורייתא.

לעומת ראשונים אלה, הרשב"א (צב. ד"ה "ובחמור") מפרש את המשנה באופן השני, לפיו המשנה מדברת על אכילת בהמה שתיקנו חכמים, בזמן בו אינה זכאית לאכול מן התורה (בדומה לאכילת פועלים בהליכתם מאומן לאומן וכו'). לכן מסביר הרשב"א, שמעיקר הדין, אין הבהמה זכאית לאכול ממשאוי שעל גבה, כיוון שמרגע שהעמיסו עליה, נחשב הדבר כאילו כבר הגיעו הפירות לגת ונגמרה מלאכתם. וחכמים הם שתיקנו שתאכל הבהמה עד שעת הפריקה. תקנה זו ניתקנה לטובת הבהמה (בניגוד לתקנת אכילת פועל בשעת הליכתו, שניתקנה לטובת בעל הבית)^[292].

השו"ע (שלח א) כתב העתיק את דברי הרמב"ם, שבהמה אוכלת ממשא שעל גבה, ונראה מלשונם, שדעתם שאוכלת מדאורייתא.

העושה מלאכה בבהמה חסומה

בגמרא (צ:)-

בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי: חסמה מבחוץ, מהו? שור בדישו אמר רחמנא - והא לאו בדישו הוא, או דלמא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא? –

ר' יונתן מברר מה הדין במקרה בו אדם חסם בהמה, ורק אח"כ עבד בה, האם גם במקרה זה לוקה, או שיש להבין מלשון הכתוב "שור בדישו", שרק אם חסם תוך כדי דישה לוקה.

אמר לו: מבית אביך אתה למד יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם, בבואכם הוא דאסור, הא מישתא ומיעל - שרי? ולהבדיל בין הקדש ובין החל אמר רחמנא! אלא, מה התם - בשעת ביאה לא תהא שכרות, הכא נמי - בשעת דישה לא תהא חסימה.

ר' סימאי עונה ע"י אנלוגיה לאיסור עבודת כוהנים בשיכרות. כוונת הכתוב "יין ושכר אל תשת... בבואכם...", הכוונה שלא לבוא לעבוד עבודה בעת שיכרות. אף בדין לא תחסום, האיסור הוא לעשות עבודה בבהמה חסומה, שאינה יכולה לאכול מה שהיא עובדת בו.

סימוכין לדבר מובאים גם מברייתא-

תנו רבנן: החוסם את הפרה והמזווג בכלאים - פטור, ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד.

כלומר, אם אדם חסם פרה ואדם אחר דש בה כאשר היא חסומה, הראשון פטור ממלקות והשני חייב, שכן מהות האיסור הוא לדוש בבהמה חסומה. בדומה, הקושר צמד כלאים (שור וחמור) למחרשה, ובא אחר וחרש בהם יחדיו, הראשון אינו לוקה, והשני כן, שכן מהות איסור חרישה בכלאיים הוא החרישה ולא קשירתם יחד.

מלקות בחסימה בקול

הגמרא בסנהדרין (סג:) לומדת שישנה מחלוקת תנאים בשאלה האם לוקים על לאו שאין בו מעשה-

"לא תותירו ממנו עד בקר [והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו]" - בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה,

רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה, אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

מכלל דרבי יהודה סבר לוקין עליו!

מתוך כך שהכתוב מצווה על שריפתו של הנותר מקרבן הפסח לומד ר' יהודה שהמותיר מבשר הפסח עד בוקר, אף שעבר על לאו, אינו לוקה. מולו סובר ר' יעקב שהסיבה שלא לוקים היא משום שהוֹתרה אינה מעשה אקטיבי ואין לוקים על לאו שאין בו מעשה. סוגייתנו נקוטה על פי דרכו של ר' יעקב, שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה.

על פי הנלמד לעיל, בלאו של "לא תחסום שור בדישו", קיים מעשה, והוא הדישה בבהמה חסומה, ולכן על חסימה רגילה בוודאי לוֹקים. חלקו האמוראים (צ:) מה דין חסימה על ידי קול-

איתמר, חסמה בקול והנהיגה בקול, רבי יוחנן אמר: חייב, ריש לקיש אמר: פטור.

רבי יוחנן אמר: חייב, עקימת פיו הויא מעשה.

ריש לקיש אמר: פטור, קלא לא הוי מעשה.

לדעת רבי יוחנן דיבור נחשב כמעשה, ולכן הדש בבהמה ומונע ממנה מלאכול על ידי כך שגוער בה (רש"י) חייב. לעומתו סובר ריש לקיש שְקוֹל אינו מעשה ולכן פטור, משום שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו^[293].

ר' יוחנן מקשה על ריש לקיש מהמשנה הראשונה במסכת תמורה-

לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר - מומר, וסופג את הארבעים.

הממיר המדובר הוא אדם האומר שקדושה תעבור מבהמת קודשים לבהמה אחרת ובכך עובר על איסור התורה "לא יחליפנו ולא ימירנו". לאמירה זו שתי תוצאות, האחת היא ששתי הבהמות קדושות עתה, והשניה היא שהממיר חייב מלקות. זוהי דוגמה של אדם העובר על לאו בדיבור, ללא מעשה, וחייב. לדעת ר' יוחנן טעם הדבר הוא שבדומה לחסימה בקול, דיבורו של הממיר נחשב כמעשה, ולכן לוקים עליו. אך רש לקיש משיב-

אמר ליה: הא מני - רבי יהודה היא, דאמר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו

כלומר, המשנה המחייבת מלקות בממיר היא כשיטת ר' יהודה, המחייב מלקות גם על לאו שאין בו מעשה. אך לפי ההלכה הנקוטה בידינו, שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, הממיר אינו לוקה.

מלבד חסימה על ידי קול, קיימים בסוגיות התלמוד כמה מקרים נוספים של לאו העוברים בו ע"י דיבור. חלק ניכר ממקרים אלה מוגדרים כלאו שאין בו מעשה. למשל, בתמורה (ג.) נאמר-

אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי הגלילי:

כל לא תעשה שבתורה, עשה בו מעשה - לוקה, לא עשה בו מעשה - פטור;

חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, אף על פי שלא עשה מעשה - חייב.

כלומר, הנשבע שבועת שוא, הממיר (ר' לעיל) והמקלל חבירו בשם, כל אלה איסורים הנעשים על ידי דיבור בלבד, ללא מעשה, ולכן אם לא היתה תורה כותבת זאת במפורש, היינו פוטרים בהם ממלקות. יש לציין שבהמשך הגמרא (שם ג:) אומר ר' יוחנן שיש להשמיט את הממיר מרשימה זו, שהוא דווקא נחשב ללאו שיש בו מעשה, משום שבדיבורו של הממיר מתפשטת קדושה מבהמה לבהמה.

הראשונים עסקו בשאלה מה ההבדל בין חסימה בקול, שר' יוחנן הגדיר כלאו שיש בו מעשה, לבין נשבע, מקלל ואיסורים נוספים, המוגדרים גם על פי ר' יוחנן כאיסורים שאין בהם מעשה.

התוספות (צ: ד"ה "ר' יוחנן") מבארים שחסימה בקול אמנם אינה כרוכה בתנועה חוץ מתזוזת השפתיים, אך יש לה השלכה מעשית- הבהמה נמנעת מלאכול. לכן זה נחשב ללאו שיש בו מעשה. לעומת זה, הנשבע והמקלל אין אמירתם גורמת לשינוי מעשי, ולכן הם נחשבים, גם לשיטת ר' יוחנן, כלאו שאין בו מעשה. דברי ר' יוחנן, שהממיר נחשב כלאו שיש בו מעשה מוסברים על פי שיטה זו בכך שגם הממיר גורם לשינוי במציאות על ידי אמירתו- הקדושה מתפשטת מבהמה לבהמה. כדברים אלה כותב גם הרמב"ן.

לעומתם, הראב"ד (צ:, מובא בשטמ"ק) מסביר שכל חסימה ע"י קול דורשת תנועה כלשהי עם השפתיים, ולכן לא ניתן לעבור על האיסור כלל, מבלי שיהיה מעורב בדבר מעשה מינימלי של הזזת שפתיים. לעומת זה, במגדף או במקלל אף העושה אותם בליבו בלבד, ללא שום סימן חיצוני, מתחייב כלפי שמיא. כלומר, ניתן לעבור עליהם אף ללא מעשה, ומשום כך הם מוגדרים "לאו שאין בו מעשה".

המגיד משנה כאן מעלה אפשרות נוספת הדומה במקצת לפירושו של הראב"ד. בעוד שהראב"ד חילק בין קול המעורב בתנועת שפתיים, לבין קול שאין חייב להיות מלווה בתנועת שפתיים, המגיד משנה אומר שכל איסור שיכול להיעשות על ידי מעשה, אינו יכול להיחשב ללאו שאין בו מעשה. כך, חסימה, כיוון שיכולה (ולרוב אף נעשית) ע"י מעשה ממשי, גם אם עשה אותה אדם ע"י דיבור, נחשבת ללאו שיש בו מעשה. לעומת זה, מגדף או מקלל, שאינם נעשים אלא ע"י דיבור, נחשבים כלאו שאין בו מעשה^[294].

תשלום לבעל הבהמה על חסימתה

הגמרא (צא.) מביאה ברייתא הפוסקת שהחוסם ודש בפרה שאינה שלו, חוץ מזה שחייב מלקות על כך שעבר על איסור תורה, אף חייב לשלם לבעל הפרה תמורת האוכל שלא אכלה תוך כדי דישתה-

תנו רבנן: החוסם את הפרה ודש בה - לוקה, ומשלם ארבעה קבין לפרה, ושלשה קבין לחמור.

הדבר נראה כעומד בסתירה לדין המקובל, לפיו המתחייב מלקות (או מיתה) נפטר מחיובי ממון שבאו לו תוך כדי שעשה את האיסור-

והא אינו לוקה ומת, ואינו לוקה ומשלם!

האמוראים מציעים כמה תשובות-

אמר אביי: הא מני - רבי מאיר היא, דאמר לוקה ומשלם.

רבא אמר: אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו.

רב פפא אמר: משעת משיכה איחייב לה במזונותיה, ומילקא לא לקי עד שעת חסימה.

אביי מתרץ שברייתא זו היא כשיטת ר' מאיר, לפיו חיוב מלקות אינו פוטר מתשלומין, ובאמת, כיוון שלא נפסקה הלכה כר' מאיר, כך אין הלכה כברייתא זו.

רבא מתרץ שיכול אדם להתחייב במלקות או מיתה, ובמקביל להתחייב ממונית למישהו. למשל, אם אדם מתחייב לאימו שיבוא אליה ובשכרה יתן לה טלה. אם בא עליה, ונתן לה טלה, נחשב הטלה לאתנן ואסור בהקרבה. כלומר, הבועל התחייב ממונית לנבעלת, למרות שגם התחייב בנפשו במעשה זה, ובשל כך בית דין אינם יכולים להוציא ממון זה מידו אם ימאן לתנו לה. לפי דרך זו, החוסם פרה שאינה שלו ומתחייב מלקות על כך, אף שחייב לשלם מדיני שמים, אם ממאן לשלם, אין בית הדין יכולים להוציא מידו, כיוון שאין אדם לוקה ומשלם^[295].

רב פפא אומר שכלל אין כאן מקרה של אדם המתחייב מלקות וממון כאחד, משום שהחיוב שלו בממון חל כבר משעת משיכת הבהמה, שהרי חלק מהסכם השכירות הוא שהוא צריך לדאוג לבהמה למזונותיה וסיפוק צרכיה, ובכלל זה שלא לחוסמה.

הרמב"ם פסק כברייתא וכפירושו של רב פפא, ולכן אף אדם הלוקה על חסימת בהמת חברו, יחויב בבדין הדין לשלם פיצוי לחברו על מה שלא אכלה הבהמה תוך כדי דישה. כך פסק גם השו"ע (שלח ד.)

בהשראת הברייתא הנ"ל עולה השאלה האם החוסם פועל, למרות שפטור ממלקות, מתחייב לשלם לו פיצויים על מה שלא אכל. הרשב"א (צב:) סובר שכן, וזאת למרות שנפסק שפועל משל שמים הוא אוכל^[296]. כך גם כותב הריטב"א (פח:) וכך פוסקה ערוה"ש (שלז ב) להלכה.

ישראל החוסם פרתו של גוי וגוי החוסם פרתו של ישראל

הגמרא (צ.) מביאה ברייתא-

נכרי הדש בפרתו של ישראל - אינו עובר משום בל תחסום,

וישראל הדש בפרתו של נכרי - עובר משום בל תחסום

המפרשים מסבירים שהחלק הראשון של הדין עוסק בחיובו של יהודי המורה לגוי לחסום ולדש בפרתו של היהודי. הברייתא אומרת שבמקרה זה אין היהודי עובר על איסור לא תחסום. החלק השני מחדש, שאף אם הבהמה שייכת לגוי, בכל זאת עובר היהודי באיסור לא תחסום אם חסמה ודש בה.

בהמשך מעלה הגמרא שאלה-

איבעיא להו: מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה?

מי אמרינן: כי אמרינן אמירה לנכרי שבות - הני מילי לענין שבת, דאיסור סקילה, אבל חסימה דאיסור לאו - לא.

או דלמא לא שנא?

כלומר, אף שהנוכרי אינו עובר באיסור אם חסם ודש בפרתו של ישראל, נשאלת השאלה האם מותר ליהודי לצוות לנוכרי שיעשה זאת, או שכמו בשבת, אסרו גם אמירה לנוכרי. מחד, יש מקום לומר שדווקא בשבת, שהיא איסור חמור, גזרו חכמים על אמירה לגוי. מאידך ניתן לומר שבכל לאו יש מקום לגזור.

הגמרא מנסה להוכיח שאכן חכמים אסרו ציווי לגוי שיחסום, מתוך כך שגזרו חכמים שאם יהודי הערים וגרם לכך שגוי יסרס את שורו (בכך הופך השור להיות טוב יותר לחרישה), יאלץ בעל השורו למוכרו, כדי שלא ירוויח מהמעשה. אמנם רב פפא דוחה ואומר שאפשר שדין זה נאמר רק לפי דעתו של רב חידקא, לפיה גם לגויים אסור לסרס, ונמצא היהודי האומר לגוי שיסרס מכשילו באיסור, ואין הדבר דומה לחסימה שהותרה בגוי מכל וכל.

הראשונים נחלקו ביחס לאיזה מקרה מתלבטת הגמרא האם אמירה לגוי נאסרה-

רש"י מסביר שהמקרה הוא שיהודי אומר לגוי שיחסום את פי פרתו של היהודי, ויחרוש בתבואתו של הגוי. מדברי הטור (שלח) נראה שמסכים עם רש"י.

לעומתם, התוספות והרמב"ן מפרשים שהמקרה הוא כגון שהיהודי אומר לגוי שיחסום את פי פרתו של היהודי ויחרוש בתבואתו של היהודי. ראשונים אלה מסבירים שבמקרה שמדובר בתבואתו של הגוי ברור שלא גזרו חכמים, כפי שלא גזרו חכמים על אמירה בשבת אלא במקום בו מטרת האמירה היא שגוי יבצע מלאכה עבור יהודי בשבת^[297].

בנוסף, חלקו הראשונים כיצד לפסוק להלכה. הראב"ד (הובא בטור) הבין שהגמרא נשארה בספק, ומתוך כך שמדובר בדין דרבנן, פוסק הוא לקולא, שאמירה לגוי בחסימה לא נאסרה.

לעומתו, כותב הרמב"ן שדחייתו של ר' פפא אינה טובה, וההוכחה מגזירת חכמים על המסרס ע"י גוי נותרת על כנה, כך שלמסקנה אמירה לגוי בחסימה אסורה.

בעל המאור (נב: מדפי הרי"ף) כותב אף הוא שיש לאסור להלכה, אלא שלדעתו הסוגיה נשארה בספק, ויש לנקוט לחומרא ולאסור.

אף הרמב"ם אסר להלכה אמירה לגוי שיחסום פרתו של יהודי, אך נקט את לשון הגמרא ולא התייחס לשאלה האם מדובר בתבואה של היהודי או של הגוי. השו"ע (שלח ו) העתיק את לשון הרמב"ם. והרמ"א מוסיף שטעם הדבר הוא ההכרעה הרחבה, שאמירה לגוי נאסרה בכל לאו, ולא רק באיסורי שבת.

חסימה בגרמא

בסוגיית הגמרא (צ:) מעלה רמי בר חמא כמה שאלות הקשורות לאופנים שונים למניעת בהמה דשה מלאכול-

בעי רמי בר חמא:

הושיב לה קוץ בפיה, מהו? - הושיב לה? חסימה מעלייתא היא! אלא: ישב לה קוץ בפיה, מהו?

הרביץ לה ארי מבחוץ, מהו? - הרביץ לה? חסימה מעלייתא היא! אלא: רבץ לה ארי מבחוץ, מהו?

העמיד בנה מבחוץ, מהו?

היתה צמאה למים, מהו?

פרס לה קטבליא על גבי דישה, מהו?

מדובר במצבים בהם הבהמה אינה יכולה לאכול, אם משום שיש קוץ בפיה, אריה או בנה מבחוץ, היא צמאה, או שיש כיסוי המונח על התבואה ומונע ממנה מלאכול. מצד אחד האדם לא חסם את הבהמה ממש כי לא עשה בה שום מעשה. מצד שני, הבהמה דשה מבלי שתוכל לאכול.

הגמרא מנסה ללמוד לגבי המקרה האחרון (פרס לה קטבליא), מברייתא-

רשאי בעל פרה להרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה,

ורשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה.

הברייתא (בחלקה השני) מתירה לבעל התבואה להתיר אלומת קש לפני הבהמה בכדי שלא תאכל הרבה מהדישה. הגמרא מבינה שהברייתא מתירה לבעל התבואה לפזר את הקש על גבי התבואה, ונמצא שכמו בכיסוי קטבליא, חוצץ הקש בין הבהמה לבין התבואה, ואף לכסות את התבואה בקטבליא יהיה מותר.

הגמרא דוחה את ההוכחה בשני אופנים-

שאני התם דקא אכלה.

איבעית אימא: רשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני בהמה מעיקרא, כדי שלא תאכל הרבה מן הדישה.

או שנחלק ונאמר שמה שהותר זה לשים לבהמה אוכל אחר (הקש) בינה לבין התבואה, כך שהיא אוכלת תוך כדי דישה. אפשרות אחרת היא שכוונת הברייתא לומר שלפני הדישה מותר לבעל התבואה להאכיל את הבהמה בקש כדי שלא תהיה רעבה כל כך ותאכל מתבואת הדישה עצמה.

מכיוון שהגמרא לא פשטה אף אחד מהספיקות הנ"ל, פסק הרמב"ם לחומרא. כמו כן, הבנת הברייתא כמדברת על האכלת הבהמה בקש לפני הדישה נפסקה להלכה בהמשך (הלכה ו).

חסימת בהמה כאשר אכילת התבואה אינה טובה לבריאותה

הגמרא (צ.) מספרת על שאלה שנשאל רב ששת-

בעו מיניה מרב ששת: היתה אוכלת ומתרזת, מהו?

משום דמעלי לה הוא - והא לא מעלי לה,

או דלמא דחזיא ומצטערא, והא חזיא ומצטערא?

רב ששת נשאל מה הדין כאשר התבואה מזיקה לבריאותה של הבהמה. שאלה זו חושפת התלבטות מהותית בהבנת איסור לא תחסום, האם הבעייתיות באיסור היא מניעת הטוב מהבהמה או ציעורה במניעת הנאת האכילה. על פי הדרך הראשונה יש להתיר חסימה כאשר התבואה עלולה להזיק לבהמה. לעומת זה, על פי הדרך השניה, כיוון שסוף סוף הבהמה חפצה לאכול, אין לחסום אותה אפילו אם האכילה תגרום לה נזק.

רב ששת מוכיח מברייתא (פט:)-

פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ומעשר - אינו עובר משום בל תחסום אבל מפני מראית העין מביא בול מאותו המין ותולה לה בטרסקלין שבפיה.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל.

הברייתא עוסקת בפרות שאינן זכאות באכילה, ולכן מותר מעיקר הדין לחוסמן (עי' בהלכה הבאה בדין זה). הברייתא מציינת שאף שמותר לחסום פרות אלה, כדי שלא יראה הדבר כאילו עובר הדש בהן על איסור לא תחסום, חובה לקשור שק לצואר הבהמה שתוכל לאכול ממנו תוך כדי עבודתה. בעוד שתנא קמא אומר שבשק צריכה להיות תבואה מאותו המין שהבהמה דשה, רבי שמעון בר יוחאי אומר שיש לשים לה שם כרשינים, "כיוון שהכרשינים יפות לה מן הכל". כרשינים הן קטניות המשמשים למאכל בהמות ובשעת הדחק למאכל אדם, ויש להניח שהם זולים מהתבואה שהבהמה דשה. מתוך כך שרבי שמעון בר יוחאי סובר שהתולה שק עם כרשינים על צואר הבהמה ומונע ממנה מלאכול מהדישה אינו עובר על לא תחסום לומד רב ששת שהאיסור מתמקד בטובת הבהמה ולא בהנאתה^[298]. מתוך כך פוסק רב ששת שאם האכילה תזיק לבהמה מותר לחסום אותה.

הרמב"ם פסק כדברי רב ששת וכן העתיק השו"ע (שלח ז).

בהמה הדשה בתרומה ומעשר

הגמרא (פט:) מביאה שתי ברייתות הנראות כסותרות. האחת (הובאה גם לעיל)-

פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ומעשר- אינו עובר משום בל תחסום

אבל מפני מראית העין מביא בול מאותו המין ותולה לה בטרסקלין שבפיה.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל.

והשניה-

פרות המרכסות בתבואה - אינו עובר משום בל תחסום,

והדשות בתרומה ומעשר - עובר משום בל תחסום.

בעוד שעל פי הברייתא הראשונה פרות הדשות בתרומה ובמעשר אינן זכאות באכילתם ומותר לחוסמן, על פי הברייתא השניה גם פרות הדשות בתרומה ובמעשר זכאות באכילתם ואסור לחוסמן.

לגבי הפער שבין הברייתות בעניין תרומה מתרצת הגמרא-

כאן - בתרומה, כאן - בגידולי תרומה

כלומר, מתרומה ממש אסור לפרה לאכול, אך גידולי תרומה, שהם גרעינים של תרומה שנזרעו וגדלה מהן תבואה שחכמים גזרו עליה שתהיה כתרומה, מהם מותר לבהמה לאכול.

לגבי מעשר הגמרא מעלה כמה אפשרויות לפתור את הסתירה שבין הברייתות-

הברייתא המתירה לפרות לאכול מעשר מדברת במעשר שני וכשיטת ר' יהודה הסובר שמעשר שני הוא ממון הדיוט, אלא שמותר לאוכלו רק בירושלים. בכדי להסביר את הברייתו המתירה כך, יש להעמידה (באופן דחוק משהו) באדם הדש לפנים מהחומה.

הברייתא המתירה עוסקת במעשר של דמאי, כלומר, מעשר שהופרש מספק, הנחשב מעשר רק מדברי חכמים. ואילו הברייתא האוסרת עוסקת במעשר וודאי.

הגמרא מציינת עוד שגם את ההבדל בין הברייתות לעניין תרומה ניתן להסביר על פי ההבדל שבין ודאי לבין דמאי- הברייתא האוסרת עוסקת בתרומת מעשר שהורמה ממעשר ודאי, ואילו הברייתא המתירה עוסקת בתרומת מעשר שהורמה ממעשר דמאי.

הראשונים דנו מדוע אסור לבהמות הדשות בתרומה ובמעשר לאכול מהדישה.

רש"י (צ. ד"ה "תרומה ומעשר") מסביר שהפסוק אינו עוסק בתבואה שהיא תרומה או מעשר משום שלרוב התבואה מתחייבת בהפרשה רק לאחר המירוח, שנעשה לאחר הדישה.

התוספות (שם ד"ה "והדשות") אומרים שהדבר נלמד מלשון "שור בדישו" שבפסוק, שכוונתה דיש הראוי לו, כלומר, דבר שהאדם יכול לתת לפני בהמתו אם ירצה. וכיוון שמעשר הוא ממון גבוה, ואף תרומה כהן יכול להאכיל לבהמתו רק אם מדובר במזון לבהמות, נמצא שהפסוק מוציא תרומה ומעשר מאיסור לא תחסום.

הריטב"א (שם) מסביר באופן דומה לתוספות אך אומר שאין הדבר נלמד מהפסוק (שמשמעו, כפשטו, "בדישו- תוך כדי דישה"), אלא מסברה, שאיסור לא תחסום אינו מקנה לבהמה זכות לאכול דברים שאסור להאכילה באופן הרגיל.

הרמב"ם פוסק שבהמה הדשה בתרומה ומעשר ודאי אינה זכאית באכילה מהדישה ולכן מותר לחוסמה. כיוון שלדעת הרמב"ם מעשר ממון גבוה הוא (הלכות מעשר שני ג יז), שלא כר' יהודה, הרמב"ם פוסק עוד שגם פרה הדשה במעשר שני מותר לחוסמה. לגבי מעשר שהופרש מדמאי או תרומת מעשר שהופרשה ממעשר שכזה פוסק הרמב"ם על פי מסקנת הגמרא, שאין לחסום את הבהמה. כמו כן, כמו שעולה מההסבר הראשון שבגמרא, גם בהמה הדשה בגידולי תרומה אין לחוסמה.

פרות המרכסות בתבואה

שתי הברייתות שהובאו לעיל מתירות לחסום "פרות המרכסות בתבואה".

הראשונים חלקו במה דברים אמורים ומה טעם הדין-

רש"י מסביר שמדובר בדישה משנית, המתבצעת לאחר שהשעורים כבר הופרדו מהמוץ ונקלו בתנור, ועתה דשים אות בכדי להפריד מהם את קליפתם החיצונית שנתקשתה בקליה. כיוון שמדובר בשלב שהוא כבר אחר חיוב מעשרות, אין זכות לבהמה לאכול מהם. התוספות (פט: ד"ה "המרכסות") הולכים אף הם על פי פירוש זה, ובצירוף דעתם לגבי זכות אכילת פועל בתבואה לפני חיוב בהפרשת חלה (עי' לעיל עמוד עד מתי אוכל הפועל בתלוש193) פוסקים שאם הכוונה לעשות מאותם שעורים קלויות לחם, יש איסור לחסום את הבהמות המרכסות משום שעדיין לא התחייב היבול בחלה.

הרמב"ם פירש שמדובר בבהמות ההולכות על תבואה ואכן מבצעות בה עבודת דישה מסויימת, אך הכוונה בהליכתן היא להגיע ממקום למקום (מרכסות- מלשון רכס-דרך). במקרה זה אין הליכתם נחשבת עבודה ואין הם זוכות באכילה מהתבואה, ולכן מותר לחוסמן.

הריא"ז (קונטרס הראיות פט:) מבין "מרכסות" מלשון "ריכסא"-אָבַד. לדבריו מדובר בבהמות שהן כבר שבעות ואינן אוכלות לשם רעבון אלא "משליכות התבואה ומפזרת אותה בפיהן ומאבדות אותה בפיהן". כפי שנתבאר בפרק הקודם (הלכה יא) שמותר לפועל לאכול רק אם הוא רעב ואסורה לו אכילה גסה, כך גם בהמות שכאלה מותר לחוסמן.

כפי שנתבאר, הברייתא אומרת שבמקרים אלה בהם מותר לחסום את הבהמה, יש לתלות שק בצוארה מאותו המין (תנא קמא) או של כרשינים (ר' שמעון בר יוחאי).

השו"ע (שלח ח) פסק כרמב"ם, והרמ"א הביא את פירוש רש"י והתוספות^[299].

גרימה לבהמה או לפועל להיות רעבים או שבעים

בתוספתא (ח ג-ד)-

רשאין פועלין לאכול פיתן בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה ורשאי בעל הבית להשקותן יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה.

רשיי בעל הבית להרעיב ולסגיף את פרתו כדי שתאכל הרבה בשעה שדשה ורשיי השוכר להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרבה בשעה שדשה.

התוספתא מחדשת, שאף על פי שהתורה זיכתה לפועל ולבהמה לאכול ממלאכתם, והזהירה פועל שלא לאכול יותר מהמידה הראויה ובדרך הראויה, בכל זאת מותר לפועל או לבעל בהמה לגרום לכך שיאכלו יותר בדרכים שונות. כמו כן מותר לבעל הדישה או למעסיק לגרום לכך שהפועלים או הבהמה לא יהיו רעבים וכך יאכלו פחות.

השו"ע (שלח ט, שלז טו) פוסק כדברי הרמב"ם כשתי ההלכות שבתוספתא.