הלכות שכירות - פרק יא
הלכות שכירות

פרק יא

הקדמה

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר:

ויקרא פרק יט פסוק יג

לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ:

בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

דברים פרק כד יד-טו

פרק יא מוקדש כולו לחיוב לתת שכר שכיר בזמנו ולאיסור הלנת שכר. התנאים נחלקו האם יש הבדל בדינים אלה בין שכר אדם לבין המשכיר בהמה וכלים, וכמו כן נחלקו האם יש הבדל בין ישראל לבין גוי. להלכה נפסק שאין הבדל בין שכר אדם לבין שכר בהמה וכלים, ובגוי יש רק מצוות עשה לתת שכרו בזמנו ואין איסור לאו. בנוסף לאיסור, המצויין בהלכה א, עליו עובר המעסיק אם לא נתן שכר השכיר בזמנו, מפרטת הלכה ב עוד איסורים עליהם עובר הכובש שכר שכיר, שהוא הנמנע מלתת לו את שכרו מתוך שרוצה שלא לשלם לו כלל. בהמשך (הלכה ה) קיימת גם התייחסות לנמנע מלשלם לעובד במשך זמן ארוך, העובר על איסור מדרבנן. עוד מבואר בהלכה ב שהזמן הראוי לשלם לשכיר משתנה משכיר לשכיר. בעוד שלשכיר יום ניתן לשלם כל הלילה, לשכיר לילה מותר לשלם כל היום שלמחרת. סוגים אחרים של שכיר מקבלים את שכרם כל אותו היום או הלילה בו יצאו ממלאכתם.

הלכה ג עוסקת בשאלה האם באומן קבלן, המקבל שכר על תוצאת מלאכתו, יש איסור הלנת שכר. בגמרא מתבאר שהדבר תלוי בשאלה האם אומן קונה בשבח כלי (עי' בפרק הקודם). אם אומן קונה בשבח כלי הרי שהוא מוכרו מחדש ללקוח ולכן אין עוברים בו על הלנת שכר. לעומת זה, אם אין אומן קונה בשבח כלי, אם הלקוח מאחר לשלם לו, הרי הוא עובר על איסור הלנת שכר.

בהלכה ד מתבאים שלושה דינים. האחד- שאם השכיר עובד אצל מישהו שלא שכרו באופן ישיר, אין מעסיק זה עובר על איסור הלנת שכר. השני- שאין המעסיק עובר על האיסור אלא אם כן הוא נמנע בפועל מלתת את השכר, למרות שהשכיר ביקש ממנו לשלם, ויש בידו את הכסף. הדין השלישי הוא שאם קיים הסכם עם השכיר שהאחרון יקבל את שכרו דרך סחורה מצד שלישי, והמעסיק ישלם לאותו צד שלישי, אין עובר המעסיק על איסור בל תלין אם הוא מתמהמה מלשלם לו.

מהלכה ו ואילך עוסק הפרק במחלוקות שונות שעלולות להתגלע בין המעסיק לבין המועסק בנוגע לשאלות האם שולם השכר ומה גובה השכר. ראשית, נידונה תקנת חכמים, שבמקרה בו שכיר טוען שהמעסיק עדיין לא שילם לו, אף אם המעסיק טוען כנגדו שכבר שילם, יכול השכיר להישבע וליטול. יש שהסבירו שטעם התקנה העיקרי הוא משום שאין לסמוך על דברי המעסיק, שהוא טרוד בפועליו, ויש שהסבירו שטעם התקנה העיקרי הוא כדי למנוע מצב בו שכיר יצא מעבודתו ללא תשלום, והטיעון של טירדת המעסיק נצרך רק בכדי להסביר מדוע השכיר הוא שנשבע ולא המעסיק.

תקנת "שכיר נשבע ונוטל" מסוייגת בשני אופנים. ראשית, מדובר בכגון שהתביעה היא דווקא בזמן הראוי לתשלום, לעומת זה, אם תבעו לאחר זמנו יש מקום לסמוך על דברי המעסיק שבוודאי נתן את ליבו לבל יעבור על איסור הלנת שכר, וכמו כן טענת השכיר מעורערת ע"י כך שחיכה עד עתה. תנאי שני הוא ששכיר נשבע ונוטל רק אם יש עדים על עצם השכירות, אך אם לא, יש למעסיק מיגו, שיכול היה לטעון שמעולם לא שכרו.

הלכה ז ממשיכה ומדברת על מקרה בו המחלוקת בין השכיר לבין המעסיק אינה בשאלה האם שולם השכר, אלא בשאלה כמה שכר נקצץ. במקרה זה סוברים חלק מהפוסקים שלא תוקנה שום תקנה, והדין שווה לכל טענה אחרת, שאם עוד לא שילם המעסיק הרי הוא מודה במקצת (ונשבע שבועת התורה ונפטר), ואם כבר שילם ("הילך") אינו נשבע והמוציא מחברו עליו הראיה. פוסקים אחרים סוברים שגם כאן תיקנו חכמים תקנה מיוחדת לטובת השכיר, אך כיוון שסביר שהמעסיק זוכר היטב את גובה קציצת השכר, יכול הוא להישבע ולהיפטר, במקום שהשכיר ישבע ויטול. בהלכה ח מובאת דעתו הייחודית של הרמב"ם המחלקת בין שכיר לבין אומן, במקרה של מחלוקת על גובה השכר שסוכם. בניגוד לשכיר בו תיקנו חכמים שיישבע המעסיק, באומן סובר הרמב"ם שלא תיקנו זאת. כמו כן, הלכה מיוחדת באומן שאין בשכיר היא שכל עוד החפץ מצוי אצל האומן, יש בידו מיגו לטעון שלקוחה היא בידו.

הלכה ט מסיימת בציון הקלות מיוחדות הנהוגות בשבועת שכיר, שמטרתן לעודד אותו להישבע וליטול את שכרו. ראשית, אין מגלגלים שבועות אחרות על שכיר הנשבע, ושנית אין מסתירים ממנו את האפשרות שלו להישבע וליטול, אלא אדרבא, מעודדים אותו במפורש להישבע.

הלכה א-ב

מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו וגו', ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת שנאמר ולא תבוא עליו השמש ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם, אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים חייב ליתן בזמנו ואם איחר לאחר זמן עובר בל"ת, וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחרו אינו עובר בל"ת.
כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו, אי זהו זמנו שכיר יום גובה כל הלילה ועליו נאמר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ושכיר לילה גובה כל היום ועליו נאמר ביומו תתן שכרו, ושכיר שעות של יום גובה כל היום ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה, שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל (אותו) הלילה.

עשין ולאוין בהלנת שכר

הגמרא (קי:) מביאה ברייתא-

תנו רבנן: מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה - תלמוד לומר לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר.

ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום - שנאמר ביומו תתן שכרו ["ולא תבוא עליו השמש"].

בפסוקים מתוארים תרחישים שונים (ובמידת מה, סותרים) לעיכוב שכר שכיר. בפרשת קדושים העיכוב מתואר כהלנה "עד בוקר", ואילו בפרשת כי תצא האיסור הוא לעכב את שכר השכיר עד ביאת השמש. הברייתא (וביתר ביאור, הגמרא) מסבירה ששכירות משתלמת רק בסופה, ולכן חובת התשלום נוצרת רק עם סיום העבודה (עבור שכיר יום, עם תום היום ועבור שכיר לילה עם תום הלילה). בנוסף, הדעת נותנת שאין עוברים על איסור הלנת שכר מיד עם תחילת חובת התשלום.

מתוך כך מוסבר שהפסוקים מתארים מקרים שונים- לשכיר יום מותר לשלם במשך כל הלילה שאחרי יום עבודתו ואם עבר הלילה ("עד בוקר") ולא שילמו לו, עבר בעל הבית על איסור תורה. לעומת זאת, לשכיר לילה מותר לשלם במשך כל היום ולכן אם לא שילם בעל הבית עם תום אותו יום (ביאת שמש), עובר באיסור תורה.

הגמרא מקשה על כך מברייתא-

כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו, וְעשֵׂה: משום בל תעשק את רעך, ומשום בל תגזל, ומשום בל תעשק שכיר עני, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום לא תבא עליו השמש

על פי פשטה של ברייתא זו, כל מי שעובר על איסור הלנת שכר, נאמרו בו כל חמש מצוות הלא תעשה וביטל את העשה של "ביומו תתן שכרו", בין בשכיר לילה ובין בשכיר יום. בהתאמה, מסביר רב חסדא-

שֵם שכירות בעלמא

כלומר, כוונת הברייתא היא שכל האיסורים הנקובים כלולים בכובש שכר שכיר.

הרמב"ם בהלכה א כותב שהמאחר מתן שכר שכיר לאחר זמנו עובר בעשה ("ביומו תתן שכרו") ובלאו ("לא תבוא עליו השמש"). לעומת זאת, בהלכה ב' כותב הרמב"ם שהכובש שכר שכיר עובר בכל ארבעת הלאוין והעשה שמונה הברייתא.

הכסף משנה מסביר שהרמב"ם מעמיד את הברייתא במי שכובש שכר שכיר, כלומר, אינו רוצה לשלם כלל, או שמתכוון לצערו, והוא עובר בכל האיסורים שנאמרו בדין זה, אך מי שמתאחר בתשלום עובר רק על לאו אחד ואליו התייחס ר' חסדא ואת דינו מבאר הרמב"ם בהלכה א.

השו"ע (שלט א-ב) כותב כדברי הרמב"ם.

שכר גר תושב, עכו"ם ושכירות בהמה וכלים

במשנה (קיא.)-

אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים - יש בו משום ביומו תתן שכרו, ויש בו משום לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר...

גֵר תושב - יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר.

כלומר, כל הלאוים שנאמרו בהלנת שכר אמורים ביחס לשכיר יהודי, בין אם מדובר בעבודתו שלו, ובין בהשכרת בהמתו או כליו. לעומת זאת, בגר תושב (אינו יהודי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח) קיימת מצוות העשה "ביומו תתן שכרו", אך לא הלאווים.

הגמרא מציינת שדעת המשנה היא כדעת ר' ישמעאל-

תנא דבי רבי ישמעאל: אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים - יש בו משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תלין. גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום בל תלין.

עוד מתבאר שדעת ר' ישמעאל עומדת בין שתי שיטות קצה -

"מאחיך" - פרט לאחרים, "גרך" - זה גר צדק, "בשעריך" - זה אוכל נבילות. אין לי אלא שכר אדם, מנין לרבות בהמה וכלים - תלמוד לומר בארצך, כל שבארצך. וכולן עוברים בכל השמות הללו.

מכאן אמרו: אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים - יש בו משום ביומו תתן שכרו ויש בהן משום בל תלין פעלת שכיר.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו[243] ואין בו משום לא תלין. בהמה וכלים אין בהן אלא משום בל תעשק בלבד.

לדעת חכמים (תנא קמא שבברייתא), אין שום הבדל בדין הלנת שכר, בין שכיר מישראל לשכיר גר תושב, ובין שכר אדם לשכר בהמה וכלים. מן העבר השני סובר רבי יוסי שגר תושב אין בו אלא מצוות עשה לתת שכרו ביומו (ולפי נוסחים מסויימים גם "לא תעשק"), ואילו הלנת שכר בהמה וכלים שונה מהותית ויש בה רק איסור עושק.

הגמרא מסבירה כיצד השיטות השונות נובעות מהפסוקים בפרשת קדושים ובפרשת כי תצא-

מהפירוט "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ" נובע שגם שכיר שהוא גר תושב נכלל בדין זה וגם שכר בהמה וכלים ("בארצך- כל שבארצך"). חכמים מקישים בין שתי הפרשיות ומסיקים שכל האיסורים אמורים בגר ובשכר בהמה וכלים[244].

לעומתם לומדים רבי ישמעאל ור' יוסי מהפסוק "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ...לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר", שלאדם מישראל ("רעך") יש מעמד מיוחד בדין הלנת שכר שכיר. את ההרחבה לגר תושב הם משאירים בהקשר של הפסוקים בכי תצא המלמדים על מצוות עשה של "ביומו תתן שכרו" ועל איסור העושק הכללי.

הגמרא מסבירה עוד שרבי ישמעאל לומד שהמילה "אתך" שבפסוק ("לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר") מכוונת לפעולתו של השכיר שפעל עם בעל הבית. מכאן לומד ר' ישמעאל שאין מדובר רק בשכר אדם אלא גם בשכר בהמה וכלים שעבדו אצל בעל הבית ופעולתם היתה איתו. לעומתו ממעט ר' יוסי שכר בהמה וכלים וטעמו בפסוק מובא בברייתא בשם ר' חנניא-

תני רבי חנניא: אמר קרא ולא תבא עליו השמש כי עני הוא - מי שהן באין לידי עניות ועשירות,

יצאו בהמה וכלים שאינן באין לידי עניות ועשירות[245].

הרמב"ם ורוב הראשונים פסקו כר' ישמעאל שכשיטתו נכתבה המשנה, ולכן שכר בהמה וכלים נכלל באיסור בל תלין. לעניין שכר קרקעות נחלקו הדעות-

המדרש בספרא (קדושים פרשה ב) לומד מהפסוק שאף שכר קרקעות נכלל באיסור-

לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר, אין לי אלא שכר האדם שכר הבהמה והכלים מנין?

שכר הקרקעות מנין?

תלמוד לומר לא תלין פעולת כל דבר

כדברים אלה נראה שפסק היראים (סי' קכו). לעומתו, הרמ"ה (מובא בטור שלט) למד מלשון המדרש המצוטט בגמרא "כל אשר בארצך", ולא ארצך, כלומר, שכר קרקעות אינן בכלל איסור בל תלין[246].

השו"ע (שלט א) מביא את שיטת הרמ"ה בתור "יש מי שאומר".

זמן הגביה וזמן האיסור

במשנה (קי:)-

שכיר יום גובה כל הלילה, שכיר לילה גובה כל היום, שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום.

שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, יצא ביום - גובה כל היום, יצא בלילה - גובה כל הלילה וכל היום

המשנה מציינת את הזמן בו ראוי ומותר לשלם לשכיר, ומחלקת בין ארבעה סוגי שכירים-

שכיר שעבד במשך כל היום, הגובה את שכרו במשך כל הלילה הבא.

שכיר שעבד כל הלילה, הגובה את שכרו במשך כל היום הבא.

שכיר שנשכר לשעות (ולא יום או לילה שלמים), הגובה את שכרו כל הלילה וכל היום (עי' בהמשך).

שכיר לתקופה ארוכה יותר מיום, הגובה בזמן שבין סיום השכירות לבין השקיעה הסמוכה לו.

בגמרא (קיא.) נחלקו האמוראים, והגמרא דנה ביחס בין מחלוקתם לבין המשנה-

אמר רב: שכיר שעות דיום - גובה כל היום, שכיר שעות דלילה - גובה כל הלילה.

ושמואל אמר: שכיר שעות דיום - גובה כל היום, ושכיר שעות דלילה - גובה כל הלילה וכל היום.

תנן: שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום, תיובתא דרב!

אמר לך רב: לצדדין קתני- שכיר שעות דיום - גובה כל היום, שכיר שעות דלילה - גובה כל הלילה

תנן: היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, יוצא ביום - גובה כל היום, יוצא בלילה - גובה כל הלילה וכל היום!

רב ושמואל נחלקו בזמן הגביה בשכיר לשעות. שמואל סובר שהדין אחיד- שכיר שעות גובה עד תום היממה בה סיים לעבוד, כלומר, עד שקיעת השמש ותחילת היום הבא, בין אם סיים לעבוד ביום ובין אם סיים לעבוד בלילה. לעומת זאת, לדעת רב שכיר שעות ביום, גובה עד תום אותו היום (עד השקיעה) ושכיר שעות בלילה גובה עד סוף אותו הלילה (עד הזריחה)[247].

מהמשנה משמע כדברי שמואל, שהרי המשנה אומרת ששכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום[248]. כמו כן, המשנה קובעת ששכיר לתקופה ארוכה גובה במשך כל היממה בה סיים לעבוד, עד השקיעה הקרובה. לכן מסביר רב שמדובר במחלוקת תנאים, והמשנה היא כשיטת רבי שמעון, בעוד רב עצמו סובר כרבי יהודה.

אמר לך רב: תנאי היא; דתניא:

שכיר שעות דיום - גובה כל היום, שכיר שעות דלילה - גובה כל הלילה, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: שכיר שעות דיום - גובה כל היום, שכיר שעות דלילה - גובה כל הלילה וכל היום.

הראשונים נחלקו בפסיקת ההלכה-

הסמ"ג (לאוין קפא) פוסק כשמואל, שהלכה כמותו בדיני ממונות.

לעומתו, רוב הראשונים, ובכללם הרי"ף (סח. מדפיו), הרא"ש (סי' מג) והרמב"ם פסקו כרב. הרי"ף מסביר שיש לפסוק כרב כי הלנת שכר היא דבר של איסור ולא של ממון[249], והלכה כרב באיסורי. הרא"ש מוסיף עוד, שיש לפסוק כרב גם משום שדבריו כרבי יהודה שהלכה כמותו מול ר' שמעון.

עוד נידונה בגמרא השאלה האם איסור הלנת שכר הוא איסור נקודתי או מתמשך. בעניין זה מובאת ברייתא (קי:)-

ממשמע שנאמר לא תלין פעלת שכיר אתך איני יודע שעד בקר? מה תלמוד לומר עד בקר?

מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד.

כלומר, על איסור הלנת שכר עוברים בנקודת הזמן הראשונה בה תם זמן הגביה של השכיר. על כל יום שעובר מכאן ואילך אין עוברים על האיסור. לגמרא ברור שגם אם אין עוברים על האיסור במלואו, המעכב שכר שכיר, גם מעבר לזמן האיסור, עובר על איסור כלשהו, גם אם אין זה איסור תורה מובהק-

מכאן ואילך מאי? - אמר רב: עובר משום בל תשהא.

אמר רב יוסף מאי קראה – "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך" (משלי ג כח).

הרמב"ם מסביר, שאיסור "בל תשהא" הוא כינוי לאיסור מדרבנן[250].

בהמשך (קיא.) מתייחס רבה בר רב הונא למקרים בהם נהוג שהמועד בו עוברים על בל תלין הוא זמן רב יותר לאחר סוף זמן השכירות-

אמר רבה בר רב הונא: הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין.

מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי, אבל משום בל תשהא - ודאי עובר.

מדובר במקום בו הפועלים השכירים יודעים שבד"כ יש מעות למעסיק רק לאחר יום השוק. הראשונים נחלקו במשמעות ההלכתית של דברי רבה ב"ר הונא-

רש"י כותב שכיוון שהפועלים נשכרו על דעת לשלם להם רק ביום השוק, אין זמן התשלום שלה מגיע לפני כן, ולכן אפילו אם יש ביד המעסיק מעות, אין הוא עובר על שום איסור עד לאחר יום השוק. גם לאחר יום השוק אם אין הוא משלם, אין הוא עובר על איסור לא תלין, אלא על האיסור מדרבנן של בל תשהא, וזאת משום שאין עוברים על איסור לא תלין אלא "עד בוקר ראשון בלבד".

המאירי חולק ומסביר שכיוון שלא הוסכם בפירוש שמועד התשלום הוא לאחר יום השוק, עובר המעסיק בבל תשהא אם יש בידו מעות ותבעו הפועל לפני יום השוק. עם זאת, על איסור לא תלין עובר המעסיק רק אם חלף יום השוק ועדיין לא שילם[251].

השו"ע (שלט ג-ה) פוסק כרב, וכראשונים המחילים את דברי רב גם על שכיר לתקופה ארוכה. על סמך אותה הדרך מעיר הרמ"א (שם ג) ששכירי יום היוצאים ממלאכתם קצת לפני השקיעה, עוברים בהם על האיסור מיד עם השקיעה. לעניין שכירים היודעים שישלמו להם רק ביום השוק, פוסק השו"ע (שלט ט) כדעת רש"י.

הלכה ג

נתן טליתו לאומן וגמרה והודיעו אפילו איחרו עשרה ימים כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר, נתנה בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין שהקבלנות כשכירות היא וחייב ליתן לו בזמנו.

בל תלין בקבלן

בגמרא (קיב.) נשאל רב ששת בשאלה האם קבלן, המחוייב כלפי הלקוח להשלמתה של מלאכה מסויימת (בניגוד לשכיר המחוייב לעבוד אצל המעסיק זמן נקוב, בין יעשה הרבה ובין מעט), עובר בבל תלין-

בעו מיניה מרב ששת: קבלנות עובר עליו משום בל תלין או אין עובר משום בל תלין?

אומן קונה בשבח כלי - והלואה היא, או אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות היא? –

אמר להו רב ששת: עובר.

הגמרא תולה את התשובה בשאלה האם אומן קונה בשבח כלי (עי' לעיל פרק י הלכה ד). אם אומן קונה בשבח כלי, מסירת הכלי ללקוח נחשבת כמכירה, ועל איחור בתשלום למוכר אין עוברים בבל תלין. לעומת זאת, אם אומן אינו קונה בשבח כלי, התשלום לאומן ניתן רק על עבודתו, ובזה דומה הוא לשכיר ויש מקום לומר שעוברים בו בבל תלין. רב ששת עונה שאכן יש בל תלין בקבלן והגמרא מנסה להוכיח זאת מברייתא-

הנותן טליתו לאומן, גמרה והודיעו - אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר משום בל תלין, נתנה לו בחצי היום - מששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין.

זמן התשלום לאומן על טלית שתיקן האומן מתחיל מהרגע בו מסר האומן את הטלית המתוקנת לידי הלקוח. אם הטלית נמסרה ללקוח ביום וזה לא שילם עד ששקעה החמה, עובר הלקוח בבל תלין.

הגמרא פורכת הוכחה זו ומעמידה את הברייתא במקרה בו האומן קיבל טלית קשה לרככה ומקבל שכר על פי כמות העבודה שהוא משקיע בה (מעה על כל מכה שהוא מכה בה לרככה). כלומר, אין מדובר בקבלן, אלא בשכיר.

כפי שנתבאר לעיל (פרק י הלכה ד) חלקו ראשונים האם אומן קונה בשבח כלי או לא, ונראה שהראשונים הפוסקים שאומן קונה בשבח כלי יסברו שיש בל תלין בקבלן רק בכגון שמקבל כסף לפי העבודה ולא לפי התפוקה (שאז, כאמור, הוא אינו באמת קבלן, אלא שכיר).

הרמב"ם (שם) פוסק שאומן אינו קונה בשבח כלי, ולכן יש בו איסור בל תלין, כפשט הברייתא. כך גם פוסק השו"ע (שלט ו).

הלכה ד

האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים, אמר להם שכרכם על בעה"ב שניהם אינן עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתן אצלו ואם לא אמר להם שכרכם על בעל הבית השליח עובר, אין השוכר עובר אלא בזמן שתבעו השכיר ולא נתן לו אבל אם לא תבעו או שתבעו ולא היה לו מה יתן לו או שהמחהו אצל אחר וקבל ה"ז פטור.

דין בל תלין כששוכר הפועלים אינו המשלם

בגמרא (קי:) מובאת ברייתא-

האומר לחבירו צא שכור לי פועלים - שניהן אין עוברין משום בל תלין, זה - לפי שלא שכרן, וזה לפי שאין פעולתו אצלו

לעיל (פרק ט הלכה ג) התבאר שכאשר אדם שוכר פועלים לעבוד בשדה של אדם אחר, נחשבים הם כפועלים שלו לכל דבר ועליו לשלם להם מכיסו על פי התעריף שציין בפניהם (במקביל, זכאי הוא לקבל אח"כ החזר מבעל השדה בו עבדו, על פי מידת ההנאה שנגרמה לבעל השדה). לעומת זאת, אם השוכר אומר לפועלים ששכרם על בעל הבית, אין בעל הבית מחוייב לשלם להם לפי השער שציין בפניהם השוכר, וזאת משום שבעל הבית משלם להם על ההנאה שגרמו לו בעבודתם (כדין המהנה את חבירו), והשוכר כלל אינו מחוייב להם, כיוון שאמר להם מראש ששכרם על בעל הבית.

הברייתא מלמדת שבמקרה השני לא בעל הבית ולא השוכר מתחייבים בבל תלין על עיכוב שכר הפועלים.

הנימוקי יוסף (סז: מדפי הרי"ף) כותב שדברי הברייתא נסמכים על הכתוב "לא תלין פעולת שכיר אתך...". ממנו נלמד שהפועל חייב להיות שכיר של בעל הבית, כך שהסכם השכירות יהיה מולו ("שכיר"), וגם עושה מלאכה לטובתו ("אתך").

השו"ע (שלט ז) פוסק כדברי הברייתא.

תנאים לחיוב בל תלין- תביעת השכיר, זמינות המעות וזהות המשלם.

במשנה (קיא.)-

אימתי - בזמן שתבעו, לא תבעו - אינו עובר עליו

המחהו אצל חנוני או אצל שולחני - אינו עובר עליו

בגמרא (קיב.) מובאת ברייתא ובה המקור לדין זה-

לא תלין פעלת שכיר יכול אפילו לא תבעו - תלמוד לומר "אתך"- לדעתך.

יכול אפילו אין לו - תלמוד לומר "אתך"- שיש אתך.

יכול אפילו המחהו אצל חנוני ואצל שולחני - תלמוד לומר "אתך"- ולא שהמחהו אצל חנוני ואצל שולחני.

הברייתא לומדת את הפסוק "לא תלין פעולת שכיר אתך" באופן שהמילה "אתך" מתייחסת לתשלום ומסיקה ממילה זו שלושה דינים (שנים מתוכם נמנו במשנה)-

המעסיק עובר על בל תלין רק אם תבעו השכיר בזמנו ולא שילם לו. הדבר נלמד מהמילה "אתך"- לדעתך. פירוש, צריך שמאחורי עיכוב המעות תהיה מחשבת זדון של המעסיק המעדיפה השארת הכסף איתו מנתינה לשכיר התובעו.

המעסיק עובר על בל תלין רק אם יש בידו מעות ובכל זאת הוא אינו משלם. גם דין זה נלמד מהמילה "אתך" המורה על השארת כסף הקיים אצל המעסיק.

אם המחה המעסיק אצל חנווני\שולחני, כלומר ביקש מהם לתת לשכיר פירות או מעות, והוא, המעסיק, ישלם להם אח"כ והסכימו הם והסכים השכיר, אין עובר המעסיק על בל תלין ("אתך"- שהמעות צריכים להגיע ממך ולא מאחר). דין זה אמור אפילו אם עדיין לא שילם המעסיק דבר לחנווני\שולחני.

לגבי הדין השלישי, לקמן יידונו הפרטים בנוגע לאופי ההתחייבות בין השלושה- המעסיק השכיר והחנווני, ואפשרותם של השכיר או החנווני לחזור בהם.

המחהו אצל חנווני\שולחני, האם חוזר בו?

בנוגע למקרה בו המחה אצל חנווני\שולחני, נחלקו האמוראים (שם)-

איבעיא להו: חוזר או אינו חוזר?

רב ששת אמר: אינו חוזר, ורבה אמר: חוזר.

אמר רבה: מנא אמינא לה - מדקתני: אינו עובר עליו, מעבר הוא דלא עבר, - הא מיהדר - הדר.

ורב ששת אמר: מאי אינו עובר - אינו בתורת לעבור.

רבה סובר שאם התחרט השכיר, והחנווני לא נתן לו את התמורה שסוכמה, יכול הוא לחזור אצל המעסיק ולבקש את התשלום ישירות ממנו.

לעומתו סובר רב ששת, שמהרגע בו הוסכם שהשכיר יקבל פירות אצל החנווני והחנווני יקבל החזר מהמעסיק, אין אחד הצדדים יכל לחזור בו ושוב אין לשכיר תביעה כלפי המעסיק.

הפוסקים פסקו להלכה כרבה, אך נחלקו בהבנת המחלוקת.

התוספות (שם ד"ה "חוזר") מציעים כמה הסברים למחלוקת רב ששת ורבה-

לפי הסבר אחד, מדובר בכגון שהשולחני מסרב לתת את מה שהתחייב, ועתה חלוקים האמוראים האם השכיר תובע את השולחני, או שתביעתו חוזרת על המעסיק. על פי דרך זו מסבירים התוס' שהמחלוקת היא האם השולחני יכול לחזור בו, כיוון שסוף סוף לא נעשה קניין, או שמא אינו יכול לחזור בו, כדין ערב המתחייב לשלם אף ללא קניין. רבה סובר שהשולחני יכול לחזור בו, וממילא לא סביר שהשכיר מחל למעסיק על התשלום, כיוון שאין אדם מוחל למישהו שחייב לו ומסתמך על אחר שאינו חייב לו. לעומת זאת, רב ששת סובר שהשולחני אינו יכול לחזור בו, ולכן אפשר שהשכיר באמת מחל למעסיק מכיוון שהחנווני מחוייב לו באופן מוחלט.

הסבר אחר הוא שבאמת, לכ"ע במקום בו החנווני ממאן לשלם, חוזר השכיר על המעסיק, כיוון שבוודאי שלא וויתר על זכויותיו בכגון דא. במקרה הנידון כאן החנווני מוכן לשלם, אלא שהשכיר עצמו שינה את דעתו, ועתה מעדיף לקבל מעות מהמעסיק ולא מזון מהחנווני.

הסבר שלישי הוא שכלל אין מדובר בשאלה האם וויתר השכיר על חובותיו של המעסיק כלפיו במידה כלשהי, ובוודאי שכולם מודים שבכל זמן שירצה השכיר, חוזר ותובע את המעסיק, בין אם החנווני חפץ לשלם לו ובין אם לא. המחלוקת היא ביחס לאיסור בל תלין והיא אמורה במקרה בו עוד בתוך זמן התשלום חזר בו השכיר מהסכמתו ליטול מהחנווני. לדעת רב ששת, כיוון שזמן מסויים ניתן המעסיק מחובת התשלום הישירה לשכיר, שוב אינו עובר על בל תלין. לדעת רבה, כיון שסוף סוף חזרו דברים לכפי שהיו לפני שהמחהו אצל החנווני, וכיוון שתום זמן הגביה, בו עוברים על איסור בל תלין, עוד לא הגיע, חוזר המצב לקדמותו, ושוב יתחייב המעסיק בבל תלין אם לא ישלם לשכיר.

חשוב להדגיש שעל פי שני ההסברים האחרונים, יכול השכיר לחזור בו אפילו אם החנווני אינו יכול לחזור בו, וכן פסק הטור (שלט).

הרי"ף (סח. מדפיו) תומך בהסבר הראשון, אך מוסיף שמחלוקת האמוראים היא דווקא בכגון שהחנווני אינו חייב למעסיק כלום (אלא המעסיק מבקשו לתת פירות לשכיר ואת תמורתם יקבל בהקפה), אך אם חייב החנווני למעסיק מלפני כן, חל הדין לפיו ניתן להעביר חוב ב"מעמד שלושתם"[252] ולכן אין החנווני יכול לחזור בו, ומתוך שאין החנווני יכול לחזור בו אף אין השכיר יכול לחזור בו, כל עוד יכול החנווני לעמוד בהתחייבותו[253].

השו"ע (שלט י) כותב כדברי רבה וכפירוש התוספות והטור, לפיהם השכיר יכול לחזור בו אף אם החנווני אינו חוזר בו.

הלכה ה

המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אף על פי שכבר עבר בעשה ול"ת ה"ז חייב ליתן מיד, וכל עת שישהה עובר על לאו של דבריהם שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב.

איסור "בל תשהא"

עי' לעיל בעמוד 172, "זמן הגביה וזמן האיסור".

הלכה ו

כל שכיר ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ואמר בעל הבית נתתי לך שכרך והשכיר אומר לא נטלתי כלום תקנו חכמים שישבע השכיר בנקיטת חפץ ויטול כדין כל נשבע ונוטל מפני שבעל הבית טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה, אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל, שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית היסת שנתן או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות, היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל לו כלום וכן אם תבעו אחר זמנו אף על פי ששכרו בעדים המוציא מחבירו עליו הראייה, ואם לא הביא ראייה ישבע בעל הבית היסת, הביא ראייה שתבעו כל זמנו ה"ז נשבע ונוטל כל אותו היום של תביעה, כיצד היה עושה עמו ביום שני עד הערב זמנו כל ליל שלישי וביום השלישי אינו נשבע ונוטל, ואם הביא עדים שהיה תובעו כל ליל שלישי ה"ז נשבע ונוטל כל יום שלישי אבל מליל רביעי והלאה המוציא מחבירו עליו הראייה, וכן אם הביא עדים שהיה תובעו והולך עד יום ה' ה"ז נשבע ונוטל כל יום ה'. אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. א"א אין הדעת מסכמת על זה שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעל הבית ואף על פי שאין תביעת קטן כלום.

שכיר בזמנו נשבע ונוטל

בדרך כלל, כאשר אדם תובע את חבירו ללא ראיה, וחבירו כופר בכל, הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה[254]. במשנה (ב"מ קיא.) מוצגת תקנה יוצאת דופן, לפיה אם שכיר תובע (ללא הבאת ראיה נוספת) את המעסיק וטוען שלא קיבל את שכרו, והמעסיק טוען שכבר שילם לו, נשבע השכיר על נכונות תביעתו ונוטל מהמעסיק-

שכיר בזמנו - נשבע ונוטל, עבר זמנו - אינו נשבע ונוטל.

אם יש עדים שתבעו (בזמנו) - הרי זה נשבע ונוטל.

המשנה מגבילה תקנה זו ל"זמנו" של השכיר. כלומר, מדובר דווקא בשכיר התובע את המעסיק לפני שמגיע הזמן בו עובר הלה על "בל תלין", והמעסיק טוען ששילם לו מכבר.

דין זה מובא גם במשנה בשבועות (מד:) כמחלוקת תנאים-

השכיר כיצד?

אמר לו: תן לי שכרי שיש לי בידך, הוא אומר: נתתי, והלה אומר: לא נטלתי - הוא נשבע ונוטל

רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה,

כיצד? אמר לו: תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך, והוא אומר: התקבלת דינר זהב [דינר זהב = 25 דינר].

לדעת רבי יהודה השכיר נשבע ונוטל רק במקרה בו המעסיק מודה במקצת, כגון שהשכיר טוען שהמעסיק לא שילם לו דבר, בעוד שהלה טוען שכבר שילם חלק. במקרה זה חובת השבועה מן התורה, מדין מודה במקצת, חלה על המעסיק, והעבירוה חכמים, לדעת ר' יהודה, לשכיר (רש"י).

הגמרא (ב"מ קיב:) דנה בטעם הדין-

שבועה דבעל הבית היא ועקרוה רבנן לשבועה דבעל הבית ושדיוה אשכיר, משום כדי חייו דשכיר.

ומשום כדי חייו דשכיר מפסדנא ליה לבעל הבית?...

אלא, בעל הבית טרוד בפועלים הוא. –

אי הכי ניתב ליה בלא שבועה! –

כדי להפיס דעתו של בעל הבית.

הגמרא מעלה שני טעמים לתקנה. הראשון הוא שחכמים איפשרו לשכיר להישבע וליטול משום "כדי חייו של שכיר", כלומר, מתוך דאגה לפרנסתו הדחוקה של השכיר[255]. טיעון אחר הוא ש"בעל הבית טרוד בפועלים". בסוף דבריה אף מציעה הגמרא שיטול השכיר ללא שבועה כלל, ומסבירה שתפקידה של שבועת השכיר הוא "להפיס דעתו של בעל הבית".

גם הירושלמי (שבועות פ' ז הל' א) מתייחס לטעם התקנה-

אמר ר' אבין על ידי שבעל הבית עסקיו מרובין תיקנו בשכיר לישבע וליטול,

ודכוותה תיקנו בבעל הבית שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול.

הראשונים נחלקו בהבנת טעם התקנה ששכיר נשבע ונוטל -

התוספות (שבועות מה. ד"ה "וניתב") מסבירים שדין זה דומה לדין בו אדם תובע את חבירו- "מנה לי בידך" והלה משיב "איני יודע אם החזרתיו" (ב"ק קיח. במשנה). במקרה זה הדין הוא שהתובע נוטל מהנתבע ללא שבועה. גם בנידון דנן, כיוון שהמעסיק טרוד, אנו מתייחסים לטענתו כ"איני יודע אם פרעתי", למרות שהוא טוען בוודאות ששילם לפועל. ההבדל הוא שכאן מחייבים את השכיר בשבועה בכדי להפיס את דעתו של המעסיק, שסוף סוף טוען בתוקף ששילם. על פי דרך זו, טעם התקנה המרכזי אינו טובת השכיר ("כדי חייו של שכיר") אלא מצבו הפסיכולוגי של המעסיק ("בעה"ב טרוד בפועליו").

לעומת זה, הרי"ף (שבועות כה: מדפיו), הרמב"ן (שבועות מה.), הרשב"א (שם) והריטב"א (שם), פרשו שעיקר התקנה נתקנה לטובתו של השכיר, בכדי למנוע מצב בו שכיר יצא מעבודתו ריקם. לטעם של "בעה"ב טרוד בפועליו" חשיבות משנית והוא נצרך רק בכדי להסביר מדוע לא חייבו את המעסיק להישבע ולהיפטר[256], והעדיפו שהשכיר ישבע ויטול. סמך לפירוש זה ניתן למצוא בדברי הירושלמי (שהובאו לעיל), לפיהם תיקנו חכמים תקנה כפולה- תיקנו לשכיר שיישבע ויטול, בכדי למנוע מצב בו בגלל טרדת בעל הבית לא יקבל השכיר את שכרו, ולעומת זה, לטובת בעל הבית ("ודכוותה תיקנו..."), תיקנו שזכות זו של השכיר תוגבל רק לתביעה בזמנו. הסבר זה עולה בקנה אחד עם שיטת הרי"ף, לפיו התקנה היא לטובת השכיר, ולכן הגבלתה בזמן נובעת מאיזון בין טובת השכיר לבין טובת המעסיק.

השו"ע (פט ב) כותב את דין השכיר הנשבע ונוטל על פי שיטת ת"ק במשנה.

שכיר שתבע את המעסיק לאחר זמנו, והמעסיק טוען שכבר שילם

הגמרא ממשיכה ומבררת מדוע תיקנו חכמים את התקנה המתוארת במשנה רק אם השכיר תבע בזמנו-

אי הכי, אפילו עבר זמנו נמי! ...

חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין. –

והא אמרת בעל הבית טרוד בפועליו הוא! –

הני מילי מקמיה דלימטייה זמן חיוביה, אבל מטא זמן חיוביה - רמי אנפשיה ומידכר. –

וכי שכיר עובר משום בל תגזל? –

התם תרי חזקי, הכא חדא חזקה – גבי בעל הבית איכא תרי חזקי: חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין, וחדא דאין שכיר משהא שכרו. והכא - חדא חזקה.

בתוך זמן התשלום המעסיק טרוד בפועליו ולעיתים מתוך בלבול אומר ששילם למרות שאין הדבר נכון. עדיין, בסמוך לסוף זמן התשלום (בו עוברים על בל תלין) כיוון שההשלכה של אי תשלום היא עבירה על איסור תורה, המעסיק חושב ומדקדק עם עצמו האם שילם או לא, ואם עתה, לאחר סוף זמן התשלום, הוא טוען ששילם, יש להאמינו.

לחזקה זו, שאין המעסיק מניח לעצמו לחטוא בהלנת שכר בגלל טירדה ושיכחה, מצטרפת עוד חזקה- "אין שכיר משהה שכרו". כלומר, קרוב לוודאי שהשכיר לא המתין, ותבע את בעל הבית עוד בתוך זמן התשלום[257].

השילוב של שתי חזקות אלה גובר על חזקה התומכת בגירסתו של הפועל- שאין השכיר עובר על לא תגזול (ע"י תביעת שכרו פעמיים), ולכן פועל התובע לאחר זמנו אינו נשבע ונוטל אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.

מדברי הירושלמי (הובאו גם לעיל), יכול להשתמע הסבר שונה לגבי הטעם שבעטיו שכיר נשבע ונוטל רק בזמנו-

אמר ר' אבין על ידי שבעל הבית עסקיו מרובין תיקנו בשכיר לישבע וליטול,

ודכוותה תיקנו בבעל הבית שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול.

כפי שנתבאר בנושא הקודם, משמע מדברים אלו שהגבלת הדין רק לתביעה בזמנו היא תקנה משלימה, שבאה לצמצם את התקנה הראשונה (שכיר נשבע ונוטל), בכדי לא לפגוע במעסיקים יתר על המידה.

מתי שכיר נשבע ונוטל אף לאחר זמנו

כאמור, המשנה (קיא.) קובעת שלמרות שבאופן רגיל שכיר שתבע את בעל הבית לאחר זמנו אינו נשבע ונוטל, "אם יש עדים שתבעו הרי זה נשבע ונוטל" אפילו אם תבעו לאחר זמנו. הגמרא (ב"מ קיג.) דנה בדברי המשנה -

אמר רבי אסי: שתבעו בזמנו.

ודלמא לבתר הכי פרע!

אמר אביי: שתבעו כל זמנו.

ולעולם?

אמר רב חמא בר עוקבא: כנגד אותו היום של תביעה.

מהגמרא עולה שטעם דברי המשנה, שאם יש עדים שתבעו בזמנו נשבע ונוטל, הם משום שעדות כזו מורה על כך שבודאי לא שילם בעל הבית לשכיר את שכרו בזמנו. לכן דין שכיר נשבע ונוטל מועבר ללאחר זמנו. לגמרא ברור שבכל אופן הזמן בו יכול השכיר להישבע וליטול לאחר זמנו מוגבל, ולכן היא שואלת "ולעולם?", ועונה, שאכן הזמן מוגבל- כנגד יום התביעה בלבד.

בירושלמי (שבועות פ' ז הל' א) נחלקו האמוראים בעניין זה:

תני ר' חייה אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו לאחר שנה נשבע ונוטל

אמר ר' יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד.

בעוד ר' יוסי מבטא את עמדת הבבלי, שהתקנה מוגבלת תמיד בזמן, ר' חייה סובר שאם יש עדים שתבעו בזמנו, שוב אין התקנה מוגבלת בזמן.

הראשונים נחלקו במחלוקת הדומה למחלוקת האמוראים בירושלמי-

רוב הראשונים פרשו את דברי הבבלי כפשוטם, הבינו שזמן התקנה מוגבל תמיד, וכמו כן הבינו ש"כנגד אותו היום של תביעה" הכוונה ליום לאחר זמנו של השכיר.

לעומתם, בעל המאור (ב"מ סח: מדפי הרי"ף) מסביר את דברי ר' חמא בר עוקבא "כנגד אותו היום של תביעה" ברוח שיטת ר' חייה בירושלמי (אף שאינו מביאו כסמך לדבריו), וכותב שאם יש עדים שתבעו כל זמנו ואמר לו שנתן, יכול השכיר להישבע וליטול אפילו לאחר זמן רב. בעל המאור מסביר שבמקרה זה החזקות שבד"כ לא מאפשרות לשכיר להישבע וליטול לאחר זמנו מתערערות- השכיר תבע בזמנו כנדרש, ולכן אין ריעותא בטענתו, וכמו כן סביר שבעל הבית לא דיקדק עם עצמו לפני שעבר הזמן אלא נמשך אחר הטענה שטען מול השכיר בראשונה.

השו"ע (פט ג) כותב כדברי רב חמא בר עוקבא בבבלי, ופוסק כשיטת ר' יוסי בירושלמי וכשיטת רוב הראשונים, שאף אם תבעו כל זמנו ולא נתן לו, התקנה מוגבלת בזמן של תקופה אחת (יום או לילה) לאחר המועד האחרון בו תבע.

במקרה בו שכרו ללא עדים

הסוגיה בשבועות (מה:) מסייגת את זכותו של השכיר להישבע וליטול-

אמר רב נחמן אמר שמואל: לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך.

רב נחמן מעמיד את המשנה במקרה בו השכיר נשכר בעדים. לעומת זה, כאשר אין עדים על עצם העובדה שהשכיר נשכר לבעל הבית, הדבר מאפשר, עקרונית, למעסיק לכפור בכך ששכרו. מתוך יכולת זו, יכול לומר לו "שכרתיך ונתתי לך שכרך" ואין השכיר נשבע ונוטל.

הראשונים הצביעו על בעייתיות כפולה במיגו זה-

באופן הרגיל, מיגו מלמד על כך שאדם אינו משקר במודע, משום שלו היה רוצה לשקר היה טוען טענה כדאית יותר. ברם, בנידון דנן ההנחה היא שהמעסיק אינו משקר, אלא מכיוון שהוא טרוד בפועליו נדמה לו ששילם לשכיר והוא חושב שאמת הוא טוען.

גם אילו היה המעסיק חשוד בשקר מודע קשה לומר את המיגו בנידון דנן, משום שמדובר ב"מיגו דהעזה". פירוש- גם אדם המבקש לשקר יימנע מלשקר שקר בוטה, כמו לומר לשכיר שמעולם לא שכרו, ויעדיף לשקר שקר פחות בוטה, כמו לומר לשכיר שכבר שילם לו[258].

הרמב"ן מתייחס לבעיה הראשונה ומתרץ שהמעסיק אינו טוען בתום לב גמור. הוא אינו זוכר (או לפחות אינו בטוח בצדקתו) ומעדיף לשקר ולומר שהוא בטוח שכבר שילם. לכן דין מיגו שייך גם כאן. באופן דומה מתרץ גם הריטב"א.

לגבי השאלה השניה עלו בפוסקים כמה תשובות-

הרשב"א מביא את דברי הרמב"ן דלעיל ועל בסיסם מתרץ בשם רבינו יונה את השאלה השניה. לדבריו, כיוון שתום ליבו של המעסיק אינו גמור, טענתו כלפי השכיר שוודאי שילם לו אף היא כרוכה בהעזה מסויימת, ולכן יכול להשתמש בטענה האלטרנטיבית במיגו, על אף שהיא כרוכה ביותר העזה[259].

הריטב"א מתרץ בשם רבו הרא"ה באופן אחר, שיש לו השלכה הלכתית משמעותית. לדעת הרא"ה אם אין עדים ששכרו, השכיר אמנם אינו יכול ליטול בשבועה, אך המעסיק חייב עדיין להישבע שבועת התורה (ולא רק שבועת היסת!) בכדי להיפטר[260]. לכן, הטענה האלטרנטיבית שקולה לטענה שאמר בפועל, וניתן להשתמש בה בהקשר של מיגו- אם היה טוען שלא שכרו מעולם, היה פטור משבועה, אף שבטענה יש העזה, לעומת זאת, הטענה שאמר בפועל, ששכרו ושילם שכרו, אינה כרוכה בהעזה, אך כן כרוכה בשבועה[261].

המאירי מסביר שאם המעסיק בטוח ששילם, הרי הוא מתייחס לטענתו של השכיר כאל שקר גמור וזדוני. על רקע זה הוא מוכן גם כן לשקר ולהעיז פניו בפני השכיר (שלדעתו של המעסיק היה הראשון שהעיז פנים). מאחר שמבחינה פסיכולוגית הופכת טענת לא שכרתיך ללגיטימית, ניתן להשתמש בה בהקשר של מיגו.

ראשונים רבים מביאים גם את דעתו של ר' האי גאון, המסביר שמפאת הדאגה לשכיר, תיקנו חכמים לטובתו תקנה הנוטה מעיקר הדין, ולכן בכל מצב בו יש מקום להחזיק את הדין לראשיתו, אפילו בגלל טעם קל כמו מיגו שבהקשר אחר לא ניתן לאומרו, ביטלו תקנתם והחזירו את הדין לראשיתו[262].

עוד נחלקו הראשונים מה הדין כאשר יש רק עד אחד ששכרו.

ר' ישעיה (מובא בטור) סובר שבמקרה זה השכיר נשבע ונוטל כאילו היה מדובר בשני עדים המעידים ששכרו[263].

הרמ"ה (מובא בטור שם) סובר שבמקרה זה אמנם אין השכיר נשבע ונוטל, אך המעסיק נשבע שבועת התורה בכדי להיפטר[264]. כדבריו מצדד הטור (שם).

לעומתם, הרמב"ם כותב בפירוש שאם שכרו בעד אחד הרי זה כאילו שכרו ללא עדים כלל.

השו"ע (פט ג) כתב כדברי הרמב"ם, שרק אם שכרו בשני עדים נשבע השכיר ונוטל, ואם לא נשבע בעל הבית היסת ונפטר. לעומתו כתב הרמ"א כדברי הרמ"ה והטור, שאם יש עד אחד ששכרו, נשבע בעל הבית שבועת התורה ונפטר.

הלכה ז

בעה"ב אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלש קצצת לי לא תקנו חכמים שישבע השכיר כאן אלא המוציא מחבירו עליו הראייה, ואם לא הביא ראיה אף על פי שכבר נתן לו שתים או שאמר לו הילך הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש, בד"א בששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו אבל אם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע בעה"ב היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו או שלא נשאר לו אצלו אלא זה שאמר לו הילך כדין כל הטענות.

מחלוקת בין המעסיק לשכיר על גובה השכר שסוכם

בגמרא בשבועות (מה:) מובאת ברייתא כהנְגָדה לדין השכיר הנשבע ונוטל-

תניא: אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת - המוציא מחבירו עליו הראיה!

הגמרא מסבירה שההבדל נעוץ בכך ש

קציצה ודאי מידכר דכיר ליה.

כלומר, בניגוד לשאלה האם המעסיק שילם או לא, בה אין לסמוך על דעת השכיר, שהרי הוא טרוד בפועליו, לגבי השאלה כמה סוכם, אין טרדת הפועלים משפיעה על זכרונו של המעסיק[265] ויש לסמוך על דבריו.

בהתאמה, נשנית בהמשך ברייתא המרחיבה את דין המשנה, ממנה משתמע שתקנת חכמים ששכיר נשבע ונוטל שייכת רק במחלוקת על עצם נתינת השכר אך לא על גובהו-

אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל, אמר ליה: תני מר מידי בשכיר? אמר ליה: אין, תנינא:

שכיר בזמנו נשבע ונוטל, כיצד?

בזמן שאמר לו: שכרתני ולא נתת לי שכרי, והלה אומר: שכרתיך ונתתי לך שכרך,

אבל אמר לו: שתים קצצת לי, והלה אומר: לא קצצתי לך אלא אחת - המוציא מחבירו עליו הראיה

בהמשך (מו.) נשמעת הלכה מפי שמואל, שלכאורה סותרת את המקורות הנ"ל-

אמר ר' ירמיה בר אבא, שלחו ליה מבי רב לשמואל:

ילמדנו רבינו, אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת, מי נשבע?

אמר להן: בזו ישבע בעל הבית ויפסיד אומן, קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי.

בדומה לדברי הברייתא, שמואל סובר שלגבי גובה קציצת השכר ניתן לסמוך על זכרונו של המעסיק. אמנם בניגוד לדברי הברייתא, שפסקה בפשטות שהמוציא מחברו עליו הראיה, גם לשואלי השאלה וגם לשמואל, ברור שאחד הצדדים צריך להישבע! בשלב השאלה עדיין קיימת האפשרות שיהיה זה השכיר, כדין שכיר הנשבע ונוטל, אך בשלב התשובה מכריע שמואל שהמעסיק הוא הנשבע ונפטר.

רב נחמן מבאר את דברי הברייתות באופן שיעלה בקנה אחד עם דברי שמואל-

אמר רב נחמן: לצדדין קתני, או מביא ראיה ויטול, או ישבע בעל הבית ויפסיד אומן

הגמרא (שם) מביאה ברייתא נוספת ממנה משמע שגם במחלוקת על קציצת השכר נוהג דין שכיר נשבע ונוטל-

מיתיבי: הנותן טליתו לאומן, אומן אומר קצצת לי שתים, והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת,

כל זמן שטלית ביד אומן - על בעה"ב להביא ראיה,

נתנה לו, בזמנו - נשבע ונוטל, עבר זמנו – המוציא עליו הראיה.

כלומר, הברייתא אומרת, שגם במחלוקת לגבי קציצה, כל זמן שהשכיר תובע בזמנו (זמן התשלום הצמוד למועד מסירת הטלית המתוקנת), נשבע ונוטל!

רב נחמן בר יצחק מתרץ שברייתא זו, הגורסת ששכיר נשבע ונוטל אף במחלוקת על גובה השכר היא כשיטת ר' יהודה-

אמר רב נחמן בר יצחק: הא מני? ר' יהודה היא, דאמר: כל זמן ששבועה נוטה אצל בעה"ב, שכיר נשבע ונוטל...

אמר רבא: בהא קמיפלגי, רבי יהודה סבר: בדאורייתא עבדו ליה תקנתא לשכיר, ובדרבנן הואי תקנתא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן; ורבנן סברי: בדרבנן נמי עבדינן תקנתא לשכיר, וקציצה מידכר דכיר

כלומר, לדעת ר' יהודה, תקנת חכמים להיטיב עם השכיר היא שבכל מצב בו המעסיק מודה במקצת ומתוך כך מתחייב שבועה מהתורה, תיקנו חכמים שבמקום שהוא יישבע ויפטר, יישבע השכיר ויטול. לכן, גם במקום בו המחלוקת היא על גובה השכר, כיוון שהמעסיק נחשב כמודה במקצת, חובת השבועה מוטלת עליו מהתורה, ולטובת השכיר העבירו חכמים את השבועה אליו.

לעומת זה, לפי חכמים, תקנת חכמים אינה נסמכת על מצב דאורייתא, ובכל מקרה שקלו לגופו אם ראוי לתקן שישבע השכיר ויפטר או לא. במקרה בו המחלוקת היא על מתן השכר, מתוך שהמעסיק עלול לשיכחה בזה, תיקנו שישבע השכיר ויטול, אך במחלוקת לגבי גובה השכר, מכיוון שסביר שהמעסיק זוכר היטב, לא תיקנו שהשכיר ישבע ויטול.

לכל הפוסקים ברור שהלכה כחכמים במחלוקתם על ר' יהודה, ברם נחלקו בשאלה האם תקנת חכמים לטובת השכיר בכלל קיימת במצב בו המחלוקת עם המעסיק היא על קציצת השכר-

הר"י מיגאש (שבועות מה. ד"ה "הני") כותב שחכמים תיקנו שבועה כעין דאורייתא (בנקיטת חפץ) על המעסיק במקום בו המחלוקת היא על גובה קציצת השכר. כלומר, גם במקום בו המעסיק פטור משבועת מודה במקצת מן התורה (למשל, אם כבר נתן לו את דמי השכר לשיטתו, שאז הם נחלקים רק על תשלום ההפרש) תקנו חכמים לטובת השכיר שישבע המעסיק שבועה כעין של תורה ויפטר. בשיטה זו עומדים גם הרמב"ם, הרמב"ן (במלחמות ה') וראשונים נוספים.

לעומתם, בעל המאור (שבועות כו: מדפי הרי"ף) סובר שכאשר המחלוקת בין המעסיק לשכיר היא על גובה השכר, לא תיקנו חכמים שום תקנה. לכן, אם המצב עונה לקריטריונים של מודה במקצת (כגון שעוד לא ניתן חלק הכסף עליו שני הצדדים מודים) נשבע המעסיק שבועת מודה במקצת מהתורה, אך אם כבר נתן לו את חלק השכר ששניהם מסכימים עליו, אינו נשבע עוד, ופטור (בשבועת היסת) כדין כל הנתבע ללא ראיה וכופר בכל. מדברי התוספות (שבועות מה. ד"ה "אפילו") נראה שכך גם דעתם.

יצויין שמחלוקת זו מקבילה בדיוק למחלוקת הראשונים באשר לטעם דין שכיר נשבע ונוטל (עי' לעיל בנושא "שכיר בזמנו נשבע ונוטל")- השיטה הסוברת שמדובר בתקנת חכמים לטובת השכיר הכוללת שבועה שתוקנה מעיקרה על המעסיק והועברה לשכיר במקום בו המעסיק אינו זוכר טוב, מתאימה לשיטת הר"י מיגאש וסיעתו, לפיה במקום בו סביר שהמעסיק זוכר נכון, הוחזרה התקנה למקומה והשבועה חלה על המעסיק. לעומת זאת, השיטה הסוברת שטעם התקנה הוא התייחסות לדברי המעסיק כאמירת "איני יודע", מתאימה לשיטת בעל המאור וסיעתו, לפיהם כאשר המעסיק כן זוכר (בגובה השכר שקצץ), בטלה התקנה מעיקרה.

השו"ע (פט ד) פסק כדברי הר"י מיגאש וסיעתו, והש"ך (שם ס"ק ט) חלק ופסק כדברי בעל המאור וסיעתו, שבמחלוקת על גובה השכר קיימת רק שבועת מודה במקצת דאורייתא ותו לא.

הלכה ח

הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחד כל זמן שהטלית ביד האומן אם יכול לטעון שהיא לקוחה בידו הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, ויכול לטעון שהיא בשכרו עד כדי דמיה, ואם יצאת טלית מתחת ידו או שאין לו בה חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו המוציא מחבירו עליו הראייה ואם לא הביא ראייה ישבע בעל הטלית היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כדין כל הטענות שאין זה כדין השכיר.

מחלוקת בין בעל הבית לבין אומן על גובה השכר שסוכם

באופן כללי ישנה חזקה שמיטלטלין שתחת ידו של אדם, שלו הם. לכן אדם הטוען לבעלות על חפץ הנמצא תחת יד חבירו, עליו הראיה, וכל עוד לא הביא ראיה אין מוציאים את החפץ מתחת יד מי שמחזיקו. הגמרא בבבא בתרא (מה.) דנה בשאלה האם גם בטוען כלפי אומן הדין כך. כלומר, האם לאומן יש חזקה שמה שנמצא תחת ידיו הוא שלו, או שמא, מכיוון שאנשים רבים נותנים לו חפציהם לתיקון, אם נמצא תחת ידו חפץ מעין זה, אין חזקה שהוא שלו. על פי הדרך האחרונה, במקרה בו אדם מספר שנתן חפץ לאומן לתיקון ותובע אותו בחזרה, והאומן משיב שמכרו לו, אין לאומן חזקה וניתן להוציא את החפץ מתחת ידו.

הגמרא מלמדת, שלעיתים יש לאומן חזקה, וזאת במקרה בו נמסר לו החפץ שלא בעדים, ואף אין הטוען רואה את החפץ בידיו. במקרה זה, מתוך שיכול האומן לטעון שהחפץ מעולם לא היה אצלו, יכול לטעון שקנה את החפץ ועתה הוא שלו.

בהקשר זה מובאת (מה:) הברייתא (שצוטטה לעיל מסוגיית שבועות) -

הנותן טליתו לאומן, אומן אומר: שתים קצצת לי, והלה אומר: לא קצצתי לך אלא אחת, כל זמן שהטלית ביד אומן - על בעה"ב להביא ראיה, נתנה לו בזמנו - נשבע ונוטל, עבר זמנו - המוציא מחבירו עליו הראיה

הגמרא מתרכזת בחלקה הראשון של הברייתא, ומניחה שמדובר בכגון שאין עדי מסירה-

ה"ד? אי דאיכא עדים, ליחזי עדים מאי קאמרי! אלא לאו דליכא עדים, וקתני: אומן מהימן מיגו דאי בעי א"ל לקוחה היא בידי, מהימן נמי אאגריה!... והוא דלא ראה.

כלומר, רק אם הטלית לא נראתה ביד האומן כלל, יש לאומן מיגו ש"לא היו דברים מעולם", ולכן נאמן במיגו זה על טענתו ביחס לגובה השכר שסוכם. בעז"ה יתבאר דין זה בפירוט במקומו בהלכות טוען ונטען, פרק ט הלכה א-ב.

הרמב"ם מתייחס לדין במקרה שאינו מוזכר בברייתא- כאשר אין לאומן מיגו (כי יש עדי מסירה, או שהחפץ נראה מלפנים בידיו של האומן). הרמב"ם כותב שבכגון דא חובת האומן להביא ראיה לטענתו על גובה השכר, ואם אינו מביא ראיה, נשבע הלקוח היסת בלבד, משלם כדבריו ונוטל את טליתו. הרמב"ם כותב שזה משום ש"אין זה כדין השכיר", בו כתב לעיל שבמחלוקת עם המעסיק על גובה השכר צריך המעסיק להישבע שבועה כעין דאורייתא.

המפרשים התחבטו בהבנת חילוק זה בין שכיר לאומן, מה גם שלא מצאו לו מקור בגמרא ובדברי הראשונים שלפני הרמב"ם.

הבית יוסף (פט ד"ה "ומה שכתב רבינו ואם אין לו ראיה") מבין שלדעת הרמב"ם, בניגוד לשכיר, בו בכדי להגן על פרנסתו תיקנו חכמים שבמחלוקת עם המעסיק על גובה השכר ישבע המעסיק שבועה חמורה, באומן לא תיקנו זאת ונותר הדין שהלקוח נשבע שבועת היסת בלבד. הבית יוסף מציע שטעם חילוק זה הוא שבעוד שהשכיר זקוק לשכרו דבר יום ביומו, ואם לא קבלנו לא יהיה לו ממה לחיות, האומן מקבל את הדמים לעיתים לא קצובות ואם לא יקבל, כנראה לא יגרם מזה נזק מיידי.

ביד פשוטה הסביר בפשטות, שכל האמור בהלכה זו מתייחס למצב בו הטלית עדיין ביד האומן בשעת התביעה, וזה נחשב קודם זמן התשלום (עי' לעיל הל' ג), ובזה לא תיקנו חכמים את תקנתם. לעומת זה, אם כבר החזיר האומן את הטלית ללקוח, שווה דינו בדיוק לדין השכיר, ולכן אם מדובר בתוך זמן התשלום ומתעוררת מחלוקת על גובה התשלום שסוכם, נשבע הלקוח שבועה כעין דאורייתא. כדברים אלה עולה מדברי הגר"א (ס"ק יז).

להלכה פסק השו"ע (פט ה) שאם הטלית תחת יד האומן ויש לאומן מיגו, נשבע האומן ונוטל, ואם אין לאומן מיגו, נשבע הלקוח שבועה כעין דאוריתא ונוטל.

הלכה ט

שכיר הבא להשבע אין מחמירין עליו ואין מגלגלין עליו כלל אלא נשבע שלא נטל ויטול, ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול, אפילו היה שכרו פרוטה אחת ובעה"ב אומר נתתיה לא יטול אלא בשבועה, וכן כל הנשבע ונוטל אפילו לא יטעון אלא פרוטה אחת לא יטול אותה אלא בשבועה כעין של תורה.

גלגול שבועה ושידול לשבועה בשבועת שכיר

הגמרא בשבועות (מח:-מט.) עוסקת בדין גלגול שבועה, לפיו אם ראובן מתחייב לשמעון שבועה, יכול שמעון להשביעו גם על תביעות נוספות שהיו ביניהם בעבר ושלא היתה יכולת בידו להשביע את ראובן עליהם כשלעצמם.

האמוראים חלקו בשאלת גילגול שבועה בשבועת שכיר הנבע ונוטל-

אמר רב הונא: לכל מגלגלין, חוץ משכיר שאין מגלגלין

רב חסדא אמר: לכל אין מקילין, חוץ משכיר דמקילין.

מאי בינייהו? איכא בינייהו: לפתוח לו.

המפרשים חלקו בביאור דברי האמוראים ובטעם ההבדל הקיים בין שבועת שכיר לבין שאר השבועות-

רש"י מסביר שהאמוראים חלוקים גם בנוגע למקרה הכללי וגם בנוגע לשבועת השכיר. רב הונא סובר שבדרך כלל מגלגלים ביה"ד שבועה, כלומר, פותחים ואומרים לתובע שעתה הוא יכול לגלגל שבועה נוספת על הנשבע, ובשכיר אין עושים זאת, אך אם המעסיק תובע מעצמו גלגול שבועה, שומעים לו, ונשבע השכיר גם על הדבר הנוסף. לעומתו, רב חסדא סובר שבד"כ "אין מקילים" ביה"ד, כלומר, מקבלים את טענת התובע החפץ בגלגול שבועה (אך אין פותחים לו אם לא העלה זאת מעצמו), ובשכיר אפילו אם המעסיק העלה את עניין גלגול השבועה מעצמו, אין שומעים לו ואין מגלגלים על השכיר שבועה נוספת.

רש"י מתייחס גם לטעם ההבדל, וכותב ששבועת שכיר אינה מעיקר הדין, אלא רק כדי להפיס דעתו של בעל הבית (עי' לעיל בנושא "שכיר בזמנו נשבע ונוטל", בשיטת התוספות), ולכן יש להקל בגילגול שבועות נוספות על גבה. לטעם זה מסכים גם ר"י (תוס' ד"ה "לכל").

הריטב"א מפרש שכל האמוראים מסכימים שיש לשכיר את הזכות שלא יגלגלו עליו שבועות אחרות (כלומר הלשונות "אין מגלגלין" ו"מקילים" מכוונות לאותה ההלכה העקרונית). ההבדלים הקלים בלשון מלמדים על מחלוקת שהיא רק בדרך בה מוטל על ביה"ד לנהוג. לדעת ר' הונא בית הדין אינו חייב לגלות לשכיר את זכותו זו שלא להישבע על גילגול, ואילו לדעת רב חסדא בית הדין צריך ליידע את השכיר על זכותו להיפטר משבועות גילגול.

הר"י מיגאש מסביר שרב הונא ורב חסדא התייחסו לשתי קולות שונות שהקלו בשכיר. לדעת רב הונא אין מגלגלים שבועה על שכיר, וזאת בכדי שלא ימנע מלהישבע וליטול וילך לביתו בפחי נפש, ונמצאת תכלית התקנה[266] בטלה. לעומת זאת, רב חסדא אומר שאם במצב הרגיל אל לו לבית הדין ללמד את הנתבע כל מיני טענות שיאפשרו לו להיפטר אף ללא שבועה[267], בשכיר יש לבית הדין לטעון עבור השכיר כל מה שניתן בכדי שיוכל לקבל את שכרו אף ללא שבועה, וזאת מאותו הטעם- שמא יימנע מלהישבע. מהגמרא משמע שרב חסדא בוודאי מודה לרב הונא לעניין זה שאין מגלגלים על השכיר שבועות נוספות.

הרמב"ם[268] מבין באופן דומה לר"י מיגאש אך בהבדל קטן. כמו הר"י מיגאש סובר הרמב"ם שרב הונא אומר שאין מגלגלים על השכיר שבועה אחרת, ורב חסדא מסכים לדבר. רב חסדא מוסיף על רב הונא שאף שבד"כ אין על בית הדין ללמד את המידיינים טענות, בשכיר על בית הדין להודיע לשכיר על זכותו להישבע וליטול, ואף לשדל אותו לכך (זו הכוונה "לפתוח לו").

כל הראשונים שהבינו שרב חסדא ור' הונא חלוקים זה על זה, פסקו כרב הונא, שהוא רבו של רב חסדא. הרמב"ם, שהבין שאין מחלוקת, פסק כשניהם, מה שבא לידי ביטוי בכך שלשון ההלכה שלפנינו מורכב מדבריהם של שני האמוראים.

השו"ע (פט ו) כתב כדברי הרמב"ם להלכה.

הערות שוליים