פרק ה

השומר על ממון שאין לו תובעים

הגמרא בבבא קמא (צג.) מביאה ברייתא הפוטרת שומר במקרים מסויימים-

"[כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים] לשמור" - ולא לאבד, "לשמור" - ולא לקרוע, "לשמור" - ולא לחלק לעניים.

כלומר, פרשיית השומרים וחיוביהם נאמרת דווקא באדם שקיבל פיקדון לשומרו. אם קיבל את הפיקדון באופן שבעל הפיקדון מתנתק ממנו ואינו מצפה לראותו שוב, כגון אדם הנותן לחבירו חפץ כדי שיאבדו, או אפילו בכדי שיתן אותו לצדקה, אין השומר מתחייב אפילו אם פשע בפיקדון.

מתוך כך מסופר מעשה-

ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא, אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא, פשע בה, אתו גנבי גנבוה.

חייביה רב יוסף.

אמר ליה אביי, והתניא: לשמור - ולא לחלק לעניים!

אמר ליה: עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו, ולשמור הוא.

פירוש המעשה- אדם שהופקדו אצלו מעות שיועדו לעניי פומפדיתא, פשע בהם ונגבו. ר' יוסף חייב את אותו שומר, למרות דברי הברייתא דלעיל, וזאת משום ש"עניי דפומפדיתא מיקץ קיץ להו".

הראשונים נחלקו מהו עניין "מיקץ קיץ"-

רש"י (שם ד"ה "קיץ") מסביר שמעות אלו היו קצובות לכל אחד מעניי פומפדיתא באופן ספציפי לכל שבוע ושבוע. לכן מדובר בממון שיש לו תובעים והוא נכלל במילה "לשמור". במילים אחרות, השומר שומר על הממון עבור כל עני, וכל עני בפני עצמו נחשב כמפקיד עצמו. המגיד משנה מדייק מדברי הרמב"ם "והרי הוא קצוץ להם", שאף דעתו כרש"י. גם המאירי פוסק כך, ומוסיף ששומר פטור על מעות צדקה דווקא במקרה בו קיבל השומר את המעות לחלקם לעניים, אך אם היה אמור להחזיר אותם לגבאי שהפקיד אצלו, נחשב הוא ככל שומר ואינו נפטר. המרדכי (רמז קא) מוסיף על כך ומחייב את השומר אפילו אם לא היה אמור להשיב את המעות לגבאי, אלא די בכך שהגבאי יבהיר לשומר שהוא שומר עבור הגבאי, ושאם יפשע יתחייב ישירות לגבאי.

לעומתם, הרמ"ה (מובא בשטמ"ק) מסביר שטעם הפטור של השומר מעות לעניים הוא משום שבכל רגע יכולים לבוא עניים ולבקש כסף ולכן השומר אינו יכול לקבור את המעות, שהרי אז לא יהיו זמינות לכל עני. לכן, אם המעות מחולקות בזמנים קצובים ובכמויות קצובות, ברור מתי העניים יזדקקו לכסף ולכן מוטל על השומר לקבור את המעות ואם לא עשה זאת פשע. לפי שיטה זו, אם פשע השומר באופן אחר, או שיכול היה לשמור היטב באופן בו המעות עדיין זמינות, חייב בכל אופן.

עוד מעשה בשומר על מעות צדקה מובא בסוגית הגמרא (ב"ק קיז:)-

ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויים,

סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה ניהלייהו, אתא לקמיה דרבא, פטריה.

אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא!

אמר ליה: אין לך פדיון שבויים גדול מזה.

מדובר בשומר שבכדי להציל את חייו נתן לשודדים מעות של פדיון שבויים שהיו עימו. אביי סבר שמדובר במציל עצמו בממון חבירו, שעליו להשיב את הממון, אך רבא סבר שהשומר פטור, כיוון שהמעות היו מיועדים לפדיון שבויים, כלומר, להצלת יהודים, והנה הוא הציל עצמו בהם והרי זה פדיון שבויים גם כן.

במקביל מצאנו במשנה (שקלים פרק ב משנה ה)-

מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי

כלומר, כסף נאסף לפדיון שבויים ונותר ממנו ממון, שומרים אותו לפדיון שבויים. לעומת זה, כסף שנאסף לפדיונו של שבוי ספציפי ונותר ממנו סכום, שומרים את הסכום לאותו שבוי שישתמש בו אף לאחר שישתחרר.

הרמב"ם מצרף את דברי משנה זו עם הסוגיה בצג ע"א (שעניים שקצוב להם סכום הצדקה דינם שונה), ומתוך כך הוא מסיק שרבא, שהצדיק את הגבאי שהציל עצמו בממון פדיון שבויים, דיבר דווקא במקרה בו מעות פדיון השבויים לא היו מיוחדות לשבויים מסויימים, אך אם היו מיועדים לשבויים מסויימים, הרי נחשבים אותם שבויים כבעלי הפיקדון, והשומר חייב לשלם את שאיבד.

השו"ע (שא ו) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה, ובמקום אחר (רצב ט) הוא פוסק שהמציל עצמו בממון פדיון שבוים (אם אין לו ממון אחר) פטור, אא"כ היה ממון המיועד לפדיון שבויים מסויימים.

שומר המציל עצמו בפיקדון

דין המציל עצמו בממון חבירו נצרך כאן לעניין הקדמה ועי' בפרק ח מהלכות חובל ומזיק ובדברינו שם. נביא כאן רק את יסוד הדין והוא, שהמראה ממון חבירו מתוך אונס בכדי להציל את גופו או את חייו פטור אך אם גם עשה מעשה ו"נשא ונתן ביד", חייב, שהרי הוא ככל גוזל ממון בכדי להציל עצמו, והמציל עצמו בממון חברו חייב. כמו כן, אם האנס יכול להגיע לממון בעצמו, ורק הכריח את היהודי לעשות כן עבורו, אפילו אם נשא ונתן ביד פטור, שהרי הממון נחשב כבר כאילו הוא ביד האנס.

בב"ק קיז: מסופר עוד-

ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא, סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה להו,

אתא לקמיה דרבה- פטריה.

א"ל אביי: האי מציל עצמו בממון חבירו הוא!

אלא אמר רב אשי: חזינן, אי איניש אמיד הוא - אדעתא דידיה אתו, ואי לא - אדעתא דכספא אתו.

מדובר בשומר על כוס כסף, שבאו עליו גנבים והוציא את הכוס ונתן להם ובכך נסתלקו להם והלכו. רבה פטר את השומר, ואביי תמה- הרי הוא מציל את עצמו בממון חבירו, ולא עוד אלא ש"נתן ונתן ביד" בו קימא לן הדין שחייב!

רב אשי מסביר שיש לחלק בין מקרים שונים- במקרה בו השומר הוא אדם אמיד, הגנבים באו כדי לקחת את ממונו, ולכן את נתן להם את הכוס- חייב. לעומת זה, במקרה בו אין מדובר באדם אמיד, יש להניח שהגנבים באו מראש בכדי לקחת את כוס הכסף ולכן השומר פטור.

הראשונים נחלקו בטעם החילוק בין שומר אמיד לשומר שאינו אמיד.

הרמב"ם מפרש שאין מדובר דווקא באונס גופו (כלומר, הגנבים לא מאיימים להכותו או להורגו) אלא באונס ממונו (כלומר, שהגנבים דורשים ממנו שיביא להם ממון, ואם לא יביא, יקחו בכח). לפני שהספיקו הגנבים לקחת דבר מה בכח, קדם השומר והוציא את כוס הכסף כדי שיקחוה וילכו להם. הרמב"ם מסביר שאם השומר אינו אמיד, והגנבים באו בכדי לגנוב את כוס הכסף, הרי אין מדובר במציל עצמו בממון חבירו, אלא במי שנמנע מלהציל את ממון חבירו ע"י ממונו שלו. וכיוון שאין אדם מחויב להציל ממון חבירו ע"י ממון עצמו, פטור השומר^[67].

רבינו יהונתן (בשטמ"ק) מפרש שאם באו הגנבים על אותה הכוס, הרי הם יודעים שהיא בבית, ואף אם לא יתנה להם יחפשו בכל הבית עד שימצאוה, ונמצא אם כן שלא הזיק השומר בפועל, ולכן למרות שנשא ונתן להם את הכוס בידו, פטור. לעומת זה, אם מדובר באדם אמיד, ולא באו הגנבים דווקא על הכוס, כיוון שהביא להם את הכוס, חייב, ככל נושא ונותן ביד לאנס, שחייב אפילו אם נאנס לעשות כן.

בניגוד לפירושים אלה, לפיהם אין כאן דין מיוחד לשומר, אלא דין השומר כאן שווה לדין כל אדם המוסר ממון לאנס, הרא"ש (סי' כח בפירושו הראשון) מעלה את האפשרות שיש כאן דין מיוחד בשומר. כלומר, אם השומר הוא אדם שאינו אמיד, כיוון שהעובדה שעתה הוא שומר על רכוש יקר מעלה את האפשרות שהוא ישדד, מראש לקח המפקיד אפשרות כזו בחשבון, שיבואו שודדים דווקא על ממון הפיקדון הזה, ומחל על כך. על פי דרך זו של הרא"ש, אם מדובר במוסר ממון חבירו שאינו מופקד איתו, אפילו אם באו השודדים לצורך ממון חבירו, אם נשא ונתן להם ביד, חייב.

השו"ע (רצב ח) מעתיק את לשון הרמב"ם להלכה, אך הש"ך (ס"ק כא) מבאר את דבריו על פי פירושו הראשון של הרא"ש.

שומר שנמנע מלקרוא לעזרה

בגמרא (בבא מציעא דף צג:) מובא מעשה-

איבו אפקיד כיתנא בי רוניא. אזל שבו שמטיה מיניה. לסוף הוכר הגנב. אתא לקמיה דרב נחמן, חייביה... אמר רבא: התם גברי דפרמוסקא הוו קיימי, דאי רמא קלא הוו אתו ומצלין ליה.

רוניא שמר על כותנה עבור איבו, וגזלן חמוש ששמו שבו גזל את הכותנה. רב נחמן חייב את רוניא, ורבא מבאר שאין הדבר משום שזהות הגנב ידועה ואנו דורשים שהשומר יעשה עימו דין, אלא משום שמראש כלל לא מדובר באונס, כיוון שלמרות שמדובר בליסטים מזויין, היו שם בשעת מעשה אנשי השלטון (פרמוסתקא), שלו היה רוניא מרים את קולו, היו עוזרים לו ומונעים את הגניבה.

השו"ע (רצא ח) פוסק כדברי הרמב"ם.

עוד לגבי מאמצים מיוחדים שחייב השומר לעשות ומידת ההוצאה שהוא צריך להוציא עבורם, עי' בפרק ג מהלכות שכירות הלכה ו.

שומר המסתפק למי להחזיר את הפיקדון

המשנה (בבא מציעא לז.) עוסקת במקרים בהם גזלן שבא להשיב אבידה, או שומר שבא להשיב פיקדון אינו יודע למי מבין שנים עליו להחזיר-

אמר לשנים: גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם. או: אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה הוא - נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו

שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים - נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי? - אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.

ברישא מדובר במקרים בהם אדם חייב רק לאחד מתוך שנים. הוא אינו יודע למי מהשנים הוא חייב ואף הם אינם יודעים זאת. למשל, אם אדם מודיע לשני אנשים שהוא יודע שגזל אחד מהם ואינו יודע איזה מהם ואף הם אינם יודעים, או ששומר מודיע לשני אנשים שאביו של אחד מהם (שכבר אינו בחיים) הפקיד אצלו, וכעת הוא אינו זוכר אביו של איזה משני האנשים היה זה. במקרים אלה פוסקת המשנה שצריך השומר\גזלן להשיב לשניהם, כדי שיצא שבוודאות האדם לו הוא חייב קיבל את שלו.

לעומת זאת, בסיפא מדובר על שומר שהפקידו אצלו שני אנשים, האחד הפקיד 100 והשני 200. כל אחד מהאנשים טוען (טענת וודאי) שהוא זה שהפקיד את ה200, והשומר עצמו אינו זוכר מי היה בעל ה200 ומי היה בעל ה100. במקרה זה, בניגוד למקרה שברישא, אין השומר חייב להחזיר לכל אחד מהם 200, אלא מחזיר לכל אחד מהם 100, ואת ה100 העומד בספק מניחים עד שיפתר הספק. רבי יוסי מחמיר עוד יותר וסובר שאפילו המאה בה שניהם מודים צריכה להיות מונחת עד שיפתר הספק, וזאת בכדי להפעיל לחץ על הרמאי מבין השנים שיודה.

הגמרא מבררת את ההבדל בין הרישא לבין הסיפא- מדוע ברישא השומר צריך לשלם לכל אחד מהצדדים, בכדי שיהיה בטוח שהמפקיד קיבל בחזרה את הפיקדון, ואילו בסיפא השומר אינו מחוייב לשלם לכל אחד מהתובעים 200-

אמר רבא:

רישא נעשה כמי שהפקידו לו בשני כריכות, דהוה ליה למידק.

סיפא - נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד, דלא הוה ליה למידק,

כגון דאפקידו תרוייהו בהדי הדדי בחד זימנא, דאמר להו: אנת גופייכו לא קפדיתו אהדדי, אנא קפידנא?

רבא מסביר שמדובר בהפקדות בעלות אופי שונה. ברישא מצופה שהשומר יזכור מי הוא שהפקיד אצלו ("שתי כריכות"), וכיוון שאינו זוכר, מוטל עליו לוודא שהמפקיד האמיתי יקבל את שלו, אפילו במחיר הפסד של השומר. לעומת זה, בסיפא מדובר במקרה כזה ("כרך אחד") בו לא מוטל על השומר לזכור מיהו שהפקיד את המאה ומיהו שהפקיד את המאתיים. במקרה זה אין השומר חייב לשאת בהפסד של הספק (כפי שיתבאר בהמשך, קיימות דעות שונות בביאור המצב של "כרך אחד" מול "שתי כריכות").

עוד דנה הגמרא במקרה ברישא בו מדובר על גזלן המסתפק למי עליו להחזיר. הגמרא מביאה משנה (יבמות קיח:) המדברת על מקרה דומה, ונראית כסותרת את הנאמר במשנתנו-

גזל אחד מחמשה ואין יודע מאיזה גזל כל אחד אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהן ומסתלק דברי רבי טרפון.

רבי עקיבא אומר אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד.

דברי משנתנו, לפיהם הגזלן צריך להשיב לכל אחד מהנגזלים האפשריים, נראים כסותרים את דברי רבי טרפון, לפיהם אדם שגזל אחד מחמישה ואינו יודע מי מהם גזל, מניח את הגזילה ביניהם ואינו חייב לשלם לכל אחד ואחד מהם.

הגמרא מחלקת-

התם דקא תבעי ליה, הכא - בבא לצאת ידי שמים

כלומר, כאשר הגזלן נתבע על ידי הנגזלים האפשריים, אין בית דין מחייבים אותו יותר מאשר לשלם את הגזילה פעם אחת ("מניח ביניהם ומסתלק"). ברם, מלשונו של ר' עקיבא ("לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה") נלמד שכאשר הגזלן מעצמו רוצה לצאת ידי שמים, כלומר, שעבירת הגזילה שעשה תתכפר, הוא צריך לדאוג שהנגזל יקבל חזרה את הגזילה שנגזלה ממנו אפילו אם זה אומר לשלם לכל אחד ואחד מהנגזלים האפשריים.

הראשונים התייחסו לשאלה כיצד יש לפרש את המשנה ואת ההלכות היוצאות ממנה, לאור שני החילוקים הנ"ל- בין "כרך אחד" ל"שתי כריכות", ובין חובת התשלומים הפורמלית לחובה של הבא לצאת ידי שמים-

התוספות (ד"ה "התם") מסבירים ששני חילוקים אלה תקפים למסקנה. כלומר, המשנה כולה מדברת ב"בא לצאת ידי שמים". כאשר מצופה מהשומר לדעת בדיוק מי היה המפקיד ומה בדיוק הפקיד (כגון שהיה רק מפקיד אחד, או ששני מפקידים הפקידו ב"שתי כריכות") אזי אפילו אם אין הוא נתבע על ידי המפקידים (כמו במקרה שבמשנה בו האבות הם שהפקידו), מוטלת עליו החובה להחזיר לכל מפקיד אפשרי, אם רצונו לצאת ידי שמים. לעומת זה, אם לא מצופה מהשומר לדעת איזה מהמפקידים הפקיד מאתים ואיזה מאה (כגון שהפקידו ב"כריכה אחת"), אין נדרש ממנו להחזיר לשניהם מאתיים, אפילו אם שניהם תובעים אותו ואפילו לא כדי לצאת ידי שמים. התוספות מוסיפים, שבמקרה של "שתי כריכות" (בו היה על השומר לזכור מי המפקידים של כל פיקדון), אם תובעים המפקידים, חייב המפקיד לשלם לכל אחד מהם גם בדיני אדם^[68].

הרא"ש (סי' ח) אומר דברים דומים, אך חולק על דברי התוספות במקרה בו מדובר ב"כריכה אחת" (כך שהשומר לא פשע בכך שאינו יודע מי המפקיד של כל פיקדון) והמפקידים תובעים את השומר. כולם מודים שבדיני אדם אין לחייב את השומר, אך בעוד שהתוספות פוטרים אותו גם מדיני שמים, הרא"ש מחייבו אם בא לצאת ידי שמים, וזאת מתוך הבנה כוללת, לפיה כל אדם הנתבע תביעת ברי ואינו יודע לטעון כנגדה טענה וודאית (אלא מסתפק בעצמו האם התובע צודק או לא), ראוי לו שישלם אם רוצה לצאת ידי שמים^[69].

הרמב"ם אינו מתייחס ל"בא לצאת ידי שמים", קרי, למצב בו השומר פשע (שאין ידועה לו זהות המפקידים על אף שהפיקדון הופקד ב"שתי כריכות") והמפקידים אינם תובעים את השומר, אלא הוא בא לצאת ידי שמים. כמו כן, הרמב"ם (גזלה ואבידה ד י) בבואו לפסוק את הרישא של משנתנו, כותב שב"גזלתי אחד מכם או אביו של אחד מכם ואיני יודע איזהו" חייב להחזיר לכל אחד מהם אם בא לצאת ידי שמים. בולטת העובדה שהרמב"ם לא כתב להלכה את המקרה של "אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה הוא". מכל זה עולה הרושם שלדעת הרמב"ם, בניגוד לדעת התוספות והרא"ש, המושג של "בא לצאת ידי שמים" בהקשר של סוגייתנו מכוון רק להשבת גזל. עבור שומר, אעפ"י שפשע (בכך שלא זכר מי המפקיד), אין מקום לתשלום שמטרתו רק כדי לצאת ידי שמים^[70].

בהמשך (לז:) מקשה הגמרא על החילוק שמחלק רבא בין "כריכה אחת" לבין "שתי כריכות"-

אמר ליה רבינא לרב אשי: ומי אמר רבא כל בשתי כריכות הוה ליה למידק? והאמר רבא, ואי תימא רב פפא: הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה, שמניח רועה ביניהן ומסתלק! –

פירוש, ידוע בשם רבא, שמודים ר"ע ור' טרפון, ששנים שהפקידו אצל רועה, ואין ידוע מי הפקיד מה (או שמתה אחת הבהמות), מניח הרועה ביניהם ומסתלק, ואינו חייב לשלם לזה ולזה מביתו. מתוך שהגמרא מניחה שהפקדת שתי בהמות אצל רועה נחשבת כ"שתי כריכות", קשה לרבא, שכן רבא טוען ששומר שהפקידו אצלו בשתי כריכות אמור לזכור של מי כל פיקדון, ואם אינו זוכר משלם מביתו! לכן מסבירה הגמרא,

אמר ליה: התם - כשהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו.

כלומר, הרועה אינו חיב לזכור איזו בהמה שיכת לאיזה מפקיד רק אם הפקידו בעדרו כשלא היה שם, כך שלא שכח את זהות המפקידים, אלא כלל לא ידע אותה מראש.

לאור דברי המשנה והגמרא, נחלקו הראשונים בפירוש "שתי כריכות" מול "כריכה אחת"-

רש"י מפרש שבסיפא, במקרה בו השומר אינו אמור לזכור מי המפקיד של כל פיקדון ("כריכה אחת"), מדובר במקרה בו הפקידו שני המפקידים זה בפני זה^[71], כלומר, הם ידעו זה על זה ובכל זאת לא דאגו שיהיה על צרור הכסף של כל אחד מהם סימן זיהוי אישי. משום כך, הבין השומר שאם להם לא אכפת והם אינם חוששים זה מזה, אף לו אין צריך שיהיה אכפת ולכן לא טרח לזכור מי מהם הפקיד מה. לעומת זה, הפקדה ב"שתי כריכות" היא הפקדה בה המפקידים הפקידו בזמנים שונים, ולכן כל אחד מהם סמך על השומר שיזכור מה שייך למי. במקרה של שנים שהפקידו אצל רועה מסביר רש"י שהדמיון ל"שתי כריכות" נובע מכך שמפקידי בהמות, גם כאשר הם מפקידים זה בפני זה, סומכים הם על העובדה שהבהמות שונות זו מזו, ולכן הם מצפים מהשומר שיזכור איזו בהמה שייכת למי^[72].

הרמב"ם, לעומתו, מפרש ש"כריכה אחת" הכוונה, כפשוטו, למקרה בו המפקידים אכן הפקידו צרור כסף אחד^[73], ומכיוון שהפקידו בצרור אחד הבין השומר שלא עליו מוטל לזכור כיצד מתחלקת ביניהם תכולת הצרור. בהתאמה, "שתי כריכות" מתבאר כפשוטו והוא מקרה בו כל אחד מהמפקידים הפקיד צרור כסף נפרד, ולכן על השומר לזכור מה שייך למי^[74]. ברור לפיכך, שבמקרה של שתי בהמות מצופה שהשומר יזכור איזו בהמה שייכת לאיזה מפקיד פשוט מפני שהבהמות אינן "אגודות" בכיסוי אחת.

השו"ע (ש א) מעתיק את לשון הרמב"ם, ומכאן משמע שהוא פוסק כמותו להלכה במחלוקתו עם רש"י לגבי הגדרת "כריכה אחת". אמנם, לאחר שכותב השו"ע את דין השומר שפשע ולא כתב את שם המפקיד על כל צרור, מוסיף בתוך לשון הרמב"ם משפט: "ואי אינהו לא תבעי ליה כל חד בברי, אם בא לצאת ידי שמים חייב אבל בדיני אדם, פטור". זוהי כמובן שיטת הרא"ש והתוספות. בהמשך, פוסק השו"ע כתוספות, שכאשר השומר לא פשע, אין כל חובה שישלם, אפילו לא כי לצאת ידי שמים. הרמ"א מביא את שיטת הרא"ש, לפיה גם שומר שלא פשע כלל, ונתבע תביעת וודאי והוא מסתפק בדבר, ראוי שישלם לכל תובע כדי לצאת ידי שמים.

בכלי יקר וכלי זול

המשנה (שם, לז.) ממשיכה ומביאה עוד מקרה דומה מאד למקרה בו שני מפקידים מתווכחים מי הפקיד מאה ומי הפקיד מאתיים, אלא שבמקרה זה מדובר על כי מפקידים שהפקידו כלי זול וכלי יקר ושניהם טוענים שאת הגדול הפקידו-

וכן, שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז,

זה אומר יפה שלי וזה אומר יפה שלי - נותן את הקטן לאחד מהן, ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו,

אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי? אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.

הגמרא (לז:) מסבירה מדוע המשנה היתה צריכה להדגים את מחלוקת חכמים ור' יוסי באמצעות שני המקרים- פיקדונות של מאה ומאתיים מחד, ופיקדונות של כלי יקר וכלי זול מאידך-

וצריכא, דאי אשמועינן הך קמייתא - בההיא קאמרי רבנן, משום דליכא פסידא. אבל בהא, דאיכא פסידא דגדול - אימא מודו ליה לרבי יוסי.

ואי אתמר בהא - בהא קאמר רבי יוסי, אבל בהך - אימא מודי להו לרבנן, צריכא

כלומר, במקרה של הכלים, יש יתרון בשיטתו של ר' יוסי, כיוון שאפשר שבעליו (האמיתיים) של הכלי הגדול לא יפסיד, משום שאם תתברר צדקתו, יקבל את הכלי שלו בשלמותו, מה שאין כן לפי שיטת חכמים לפיה הוא כבר מקבל חלק מהכלי בתחילה, ונמצא שלעולם כבר לא יקבל את הכלי שלו ("איכא פסידא דגדול"). לכן המשנה בחרה להשמיענו שחכמים אומרים את דבריהם אפילו במקרה של הכלים, ור' יוסי אומר את דברו אפילו במקרה של המנה והמאתיים.

בשאלה מהו אותו "פסידא" שיש לבעל הכלי הגדול (או היקר) יותר נחלקו הראשונים-

רש"י מבין שעל פי שיטת חכמים, את הכלי עצמו שוברים ונותנים לאחד מהמפקידים האפשריים חלק ממנו, כך שישווה ערכו של אותו חלק לשוויו של הכלי השני, הזול. מכאן ההפסד שיש לבעל הכלי, שהרי אפילו אם יקבל את שאר הכלי, סוף סוף הוא מקבל לידו רק כלי שבור.

הרשב"א חולק על הדברים ומסביר שעל פי חכמים יש למכור את הכלי היקר ולתת מערכו כשיעור הכלי הזול. ההפסד של בעל הכלי הגדול הוא רק בכך שאפילו אם תתגלה צדקתו, הוא עדיין צריך ללכת ולקנות כלי חדש.

השו"ע (ש ב) פוסק כרשב"א.

שומר המערב פירות פיקדון מדודים עם פירותיו, כמה יחזיר

במשנה (מ.)-

המפקיד פירות אצל חבירו - הרי זה יוציא לו חסרונות,

לחטים ולאורז - תשעה חצאי קבין לכור,

לשעורין ולדוחן - תשעה קבין לכור,

לכוסמין ולזרע פשתן - שלש סאין לכור, הכל לפי המדה והכל לפי הזמן.

אמר רבי יוחנן בן נורי: וכי מה אכפת להן לעכברין? והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקמעה! אלא, אינו יוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד.

רבי יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות, מפני שמותירות.

יוציא לו שתות ליין.

רבי יהודה אומר: חומש.

יוציא לו שלשה לוגין שמן למאה, לוג ומחצה שמרים, לוג ומחצה בלע.

אם היה שמן מזוקק - אינו יוציא לו שמרים, אם היו קנקנים ישנים - אינו יוציא לו בלע.

רבי יהודה אומר: אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה, הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה.

המשנה עוסקת באדם שהופקדה עימו תבואה, פירות, יין או שמן, בכמות ידועה, והוא עירב את הפיקדון עם פירותיו שלו. כאשר הוא מחזיר את הפיקדון לבעליו הוא אינו יודע לזהות את הפיקדון ולכן עליו להחזיר על פי הכמות שהופקדה. מכיוון שפירות שמאוכסנים למשך זמן פוחתים והולכים, עליו להחזיר קצת פחות מאשר הכמות המקורית. המשנה מציינת את השיעור בו כור יבול נפחת לשנה, על פי סוגי היבול השונים, תוך שכמה דעות נאמרות בקשר לאופן החישוב- ר' יוחנן בן נורי אומר שפְּחת התבואה נובע מאכילת עכברים, ולכן אם יש כמות גדולה יותר מכור, החלק היחסי של הפחת קטֵן. ר' יהודה אומר שלעיתים לא רק שאין פחת, אלא יש תוספת ביבול, וזאת כאשר מודדים בעונה לחה, שאז הלחות שבאוויר מעלה את נפח התבואה, ויש לקחת דבר זה בחשבון כאשר מדובר בכמות גדולה של תבואה, שאז אכילת העכברים אינה חשובה (ברטנורא).

באופן דומה, גם משמן או מיין שעורבבו עם של השומר אין מחזירים את כל הכמות שהופקדה, שכן חלק מהכמות נבלע בקנקנים ("בֵּלע", אם הקנקנים חדשים), וכמו כן גם חלק מהכמות שהופקדה מראש היה שמרים.

הגמרא (שם) מוסיפה, שדברי משנה אמורים דווקא בשומר שעירב את היבול המופקד עם יבולו שלו, ואינו יודע כמה משלו יש שם, שכן אם עירב כמות ידועה של פיקדון עם כמות ידועה משלו, דרך משל כור של פיקדון עם שלושה כורים משלו, יחלק לפי אותו השיעור (רמנבע- שלושת רבעי) כאשר בא להשיב.

הראשונים פסקו כשיטת חכמים במשנה, וכן פסק הרמב"ם. הרמב"ם מוסיף עוד, מה שאיננו מפורש במשנה ובגמרא, שלכתחילה אסור לשומר לערב את הפיקדון עם פירותיו שלו, והמשנה מדברת על שומר שעבר ועירב.

השו"ע (רצב י-יג) פוסק כדברי הרמב"ם.

שומר שאינו יודע כמה עליו להשיב למפקיד

לפני שנביא את מחלוקת הראשונים הקשורה בהלכות שלפנינו, נעיין במקורות הרלוונטיים-

המשנה בשבועות עוסקת במקרים שונים בהם אדם לווה מחבירו על משכון, והמלווה איבד את המשכון-

המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון,

אמר לו: סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה - פטור.

סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה - חייב.

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה - פטור.

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה - חייב.

הדין העקרוני הוא שכיוון שהמלווה מתחייב ללווה בדמי משכונו שאיבד, יש לקזז את את שווי המשכון משווי החוב, וכמו כן, אם המשכון שווה יותר מהחוב, המלווה צריך לשלם ללווה את ההפרש. המשנה עוסקת במקרים בהם סכום ההלוואה הוא סלע (= שני שקלים = ארבעה דינרים), ושני הצדדים נחלקים בשאלה מהו שווי המשכון שאבד. המשנה מציינת ארבעה מקרים. בשני המקרים הראשונים טוען המלווה ששוויו של המשכון היה שקל, שהוא פחות משווי החוב (סלע), ולכן הוא מבקש את החזר יתרת החוב. אם הלווה משיב כנגדו ששווי המשכון הוא סלע, כשווי החוב, הדין הוא שהלווה פטור משבועה. לעומת זה, אם הוא משיב שאכן, שווי המשכון נמוך מסלע, אך הוא אינו כל כך נמוך כמו שטוען המלווה (שני דינרים = שקל), אלא קצת יותר יקר (שלושה דינרים), נחשב הוא כמודה במקצת ולכן מתחייב הוא להישבע שבועת התורה שאכן המשכון שווה רק שלושה דינרים.

בשני המקרים האחרונים התביעה מתהפכת, והלווה טוען ששוויו של המשכון היה שני סלעים- פי שנים משווי החוב. לכן הוא תובע את ההפרש מהלווה. גם כאן הדין משתנה על פי תשובת המלווה. אם המלווה טוען שהמשכון היה שווה סלע, בדיוק כמו החוב, הרי הוא פטור משבועה. לעומת זה, אם המלווה מודה שהמשכון היה שווה יותר מהחוב, אך הוא טוען שהמשכון שווה חמישה דינרים, כיוון שהוא מודה במקצת, עליו להישבע, כנ"ל.

דין המובא בכמה מקומות בגמרא (ב"מ צח. וקטז:) בשם רבא-

אמר רבא: מה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע- משלם.

פירוש- ידוע שהמודה במקצת חובו חייב שבועה מהתורה. רבא מתייחס למקרה בו טענתו של המודה במקצת היא טענת שמא, כלומר, הנתבע מודה בחלק מהתביעה (חמישים) והוא גם אינו יודע לומר בוודאות שהתובע טועה (לגבי החמישים האחרים). מתוך שאינו יכול להישבע שהוא חייב לתובע רק חמישים, פוסק רבא שהתובע נוטל את כל תביעתו (מאה) מבלי שיצטרך להישבע^[75].

בירושלמי (ב"ק פ"ו הלכה ז)-

חד בר נש אפקד גבי חבריה חד שק צרור ואירעו אונס

אהן אמר סיגין הוה מלא ואהן הוה אמר מטקסין הוה מלא

הרי זה נשבע ונוטל

ופירושו- אדם הפקיד אצל חבירו חפצים בשק חתום, ואבדו החפצים באופן בו השומר מתחייב לשלם. המפקיד טען שבשק היו כלים בעלי ערך ("מטקסין") שעליהם צריך השומר לפצותו, אך השומר טען לעומתו שאינו מאמין למפקיד, ואולי היה מלא בדברים חסרי ערך ("סיגים"). הירושלמי פוסק שבמקרה זה נשבע המפקיד על דבריו וגובה את תביעתו מהשומר.

הר"י מיגאש (ד"ה נקיטינן) לומד מהמשנה (מקור א) דין כללי בשומרים הכופרים בשוויו של הפיקדון שהופקד עימם ואבד. לדבריו, שומר שאיבד פיקדון, המודה בכך שהפיקדון הופקד עימו, אך טוען שהפיקדון זול יותר מהשווי אותו נוקב המפקיד, נחשב כמודה במקצת ולכן חייב להישבע שבועת התורה על הסכום שהפיקדון שווה, על פי דעתו^[76]. הר"י מיגאש הולך צעד נוסף, וטוען שאם השומר רק אומר שהפיקדון היה זול ממה שטוען המפקיד, אך אינו יודע לנקוב בערך כלשהו, נחשב הוא כמודה במקצת שאינו יכול להישבע, ולכן משלם למפקיד מבלי שהמפקיד יזדקק להישבע כלל^[77]. פסק הר"י מיגאש מובא גם בדברי הרמב"ם שלפנינו. הירושלמי (מקור ג) קשה על שיטת הר"י מיגאש, שכן משמע מהירושלמי שלמרות שהשומר מודה שהוא חייב דבר מה (ולכן הוא "מודה במקצת"), ואינו יכול להישבע כמה הוא חייב (כי אינו יודע מה היה בשק), אין הוא משלם מבלי שישבע המפקיד תחילה. הר"י מיגאש חש בשאלה זו, ומסביר שכיוון שהמפקיד תובע כלים והנתבע טוען ש(אולי) היו בשק סיגים, הרי זה כ"טענו חיטים והודה לו בשעורים", והנתבע כלל אינו מתחייב שבועת מודה במקצת. אמנם, לו היו חלוקים ביניהם בכמות הסחורה ולא במהותה (דרך משל, שהמפקיד אומר שכך וכך מטבעות היו בשק והשומר אומר שהיו בו פחות מטבעות), כיוון שהשומר מודה במקצת ואינו יודע כמה היה בדיוק, ישלם למפקיד מבלי שיזדקק המפקיד להישבע. דברי הר"י מיגאש באים לידי ביטוי במלואם בהלכות הרמב"ם שלפנינו.

הרא"ש (בבא קמא, פרק ו סי' טז) חולק על הבנת הר"י מיגאש. לדעתו דין "מתוך שאינו יכול להישבע- משלם", אמור רק במקרה בו הנתבע היה אמור לדעת את הסכום המדוייק, ולכן אי הידיעה שלו מרמזת על כך שהוא משקר. כך למשל, במקרה של רבא, בו מדובר בלווה המודה שהוא חייב חמישים ולגבי החמישים האחרים טוען שאינו יודע אם השיבם או לא, מצופה מאדם שידע כמה כסף לווה וכמה החזיר. לעומת זה, במקרה בו שומר כלל לא היה אמור לדעת את שווי הפיקדון שהופקד אצלו, כגון שהופקד בתוך שק וכדומה, טענתו שאינו יודע את השווי אינה מורה על רמאות^[78], ולכן התובע צריך להישבע. הרא"ש מסביר ששבועתו של התובע במקרה זה שייכת לשורה של מקרים בהם תיקנו חז"ל שהתובע נשבע ונוטל^[79], כמו למשל במקרה של מצית בית על תכולתו (שהוא עצמו אינו יודע מה יש בבית ולכן אינו יכול להישבע על כך), המשלם את תכולת הבית על פי הצהרת ושבועת הניזק^[80]. הרא"ש מביא כסיוע את הירושלמי (מקור ג), ממנו משמע שאף אם הנתבע מודה במקצת ואינו יכול להישבע, צריך התובע להישבע בכדי ליטול. הראב"ד (בהגהות לפנינו) סובר כרא"ש.

ללא קשר למחלוקת הראשונים הנ"ל, מעיר הרשב"א (בשו"ת ח"א סי' אלף קלד) שאם המפקיד טוען שנגנב חלק מהפיקדון ומולו השומר טוען שלא ידוע לו כלל על גניבה, בזה נשבע השומר שאינו יודע ונפטר. מקרה זה שונה מהמקרה בו וודאי היתה גניבה והשומר טוען שאינו יודע כמה נגנב (למשל, שק צרור, מקור ג), כיוון שבמקרה של הרשב"א המחלוקת בין הצדדים היא על עצם השאלה האם בכלל נתחייב לו, והרי זה דומה לאומר לחבירו הפקדתי אצלך כסף והוא משיב לו שאינו יודע אם בכלל הפקיד אצלו, שנשבע הנתבע שאינו יודע, ונפטר.

השו"ע (רצח א-ב) מעתיק את לשון הרמב"ם^[81], והרמ"א מוסיף את דברי הרשב"א.