פרק ב

שמירה בבעלים- כללי

נאמר בתורה בדין השואל (שמות כב, פס' יג-יד)-

וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם: אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם...

כלומר, למרות ששואל חייב אפילו באונס, קיים מצב של "בעליו עִמו" בו נפטר השואל מלשלם. מלשון הפסוק אין להכריע חד משמעית האם המילה "עִמו" מתייחסת לשואל או לפיקדון. כלומר, האם הפטור הוא כאשר הבעלים נמצאים עִם החפץ שהשאילו או הפטור הוא כאשר הבעלים נמצאים עם השואל. כמו כן, לא נתפרש בפסוק מתי צריכים הבעלים להיות "עמו".

המשנה (צד.) מציגה את המשמעות ההלכתית של הביטוי "בעליו עמו"-

השואל את הפרה ושאל בעליה עמה, או שכר בעליה עמה,

שאל הבעלים או שכרן ואחר כך שאל את הפרה ומתה – פטור,

שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם.

אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן, ומתה – חייב,

שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם.

המשנה מסבירה שהביטוי ההלכתי של "בעליו עמו" הוא שהבעלים עצמו שאול או שכור לשואל, קרי, עושה עבורו מלאכה בחינם או בשכר. עוד מתברר מדברי המשנה שהזמן בו צריך להתקיים מצב של "בעליו עמו" בכדי שיפטר השואל הוא זמן השאילה.

בהבנת דין זה מועלות בגמרא שתי אפשרויות. הראשונה מובאת (צה בשם רב המנונא-

אמר רב המנונא: לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריה,

ועד שיהו בעלים משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה.

רב המנונא סובר שהמצב של "בעליו עמו" כרוך בשני תנאים, ראשית, הבעלים נשכרו לשואל בכדי לתפעל את הפיקדון (פרה וחורש בה...). שנית, הפיקדון כלל לא יצא מתחת יד הבעלים (משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה).

נראה שרב המנונא מסביר שטעם הפטור בשמירה בבעלים הוא מתוך כך שבעצם החפץ כלל לא יצא מתחת יד הבעלים בשום מובן. "השומר" לפיו הוא אינו בגדר שומר כלל אלא דומה הוא יותר למזמין עבודה מבעל מלאכה. כשם שאדם המשלם לצבָּע לצבוע את ביתו אינו אחראי על המברשת שהצבע מביא עימו, כך המקבל שרותי חרישה מחבירו אינו אחראי על הפרה בה נעזר חבירו.

כנגד רב המנונא מקשה הגמרא מברייתא (תוספתא פרק ח)-

השואל את הפרה ושאל בעלה עמה...

אף על פי שהבעלים עומדין וחורשין במקום אחר... פטור,

שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם.

במקרה המתואר בתוספתא, הפיקדון יצא, פיזית, מתחת יד הבעלים, שנשכרו לעשות מלאכה במקום אחר ממקום עבודת הפיקדון. עדיין, אין השומר אחראי על הפיקדון משום שבשעת שאילת הפיקדון היה גם הבעלים שאול לשומר.

האמוראים דנו בדרך בה הדין שבתוספתא נלמד מהפסוקים- אביי ורבא לומדים זאת מהכפילות של "בעליו אין עימו שלם ישלם" מול "אם בעליו עימו לא ישלם"^[17]. לעומתם לומד זאת רב אשי מתחילת הפרשיה בה נאמר "וכי ישאל איש מעם רעהו"- איש מעם רעהו ולא שישאל את הפיקדון עם רעהו^[18].

ההבנה שמציגה הברייתא התקבלה להלכה בסוגיית הגמרא, ובהבנתה נחלקו הראשונים. כפי שיבואר, מחלוקתם חושפת הבנות שונות בפשט הפסוקים ובטעם הפטור בשמירה בבעלים-

רש"י (פא. ד"ה "ואמאי") כותב

...כתיב אם בעליו עמו לא ישלם ודרשינן לקמן: "עִמו"- במלאכתו...

כלומר, משמעות המילה "עימו" שבפסוק היא שהבעלים הוא עם השומר במלאכתו. כלומר, בכל מקום בו הבעלים עובד עבור השואל בשעת ההשאלה, מוגדר המצב כ"בעליו עמו" ופטור השואל. ראשונים רבים (התוספות, הרשב"ם, הרשב"א הריטב"א ועוד) הלכו בעקבותיו של רש"י וחוזרים על הביטוי "עמו במלאכתו" בדבריהם. אף הטור (שמו) כותב-

השואל פרה והיה המשאיל עם השואל במלאכתו בשעה שמשך הפרה פטור...

ומשמע מדבריו שדי בכך שהבעלים יועסקו במלאכתו של השומר בשעת ההשאלה בכדי שהלה יפטר כדין שמירה בבעלים.

לעומת זאת, מלשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו, עולה הבנה אחרת של לשון הפסוק, לפיה יש צורך בקשר ישיר יותר בין ההשאלה לבין עבודת הבעלים-

השואל בבעלים... פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם, ובלבד ששאל הבעלים תחלה עם החפץ כמו שביארנו...

לפי דרכו של רש"י, המילים "עם החפץ" מיותרות^[19] ואף אינן מתאימות, שכן בכל מקום בו הבעלים שאולים לשומר בעת ההשאלה, מוגדר המצב כשמירה בבעלים. נמצאנו למדים, שלדעת הרמב"ם, הבעלים צריכים להישאל לשומר "עם החפץ"- הסכם השמירה של החפץ כולל את שכירתו של הבעלים לשומר, ואין די בכך שהבעלים יהיה שכור לשומר בהקשר אחר.

שיטת הרמב"ם מתבארת עוד יותר מדברי הרמב"ם בתשובה^[20] (סי' תד)-

ראובן הפקיד אצל שמעון ושמעון אצל ראובן אחר זמן פשע אחד מהם וכו' אין דנין בהן דין שמור לי ואשמור לך ואין זה שמירה בבעלים עד שיאמר לו בשעה שהפקיד... וכמו ששאל את הפרה ובעליה עמה בשעה אחת.

כפי שיתבאר בהמשך, כאשר ראובן שומר לשמעון ובו זמנית שמעון שומר לראובן, נפסק בגמרא שכל אחד מהם נחשב כשומר בבעלים ופטור. הרמב"ם מסייג זאת ואומר שמדובר דווקא בכגון שהסכם השמירה כולל את ההתחייבות ההדדית, אך אם שני אנשים שומרים זה לזה באופן בלתי תלוי אין אף אחד מהם מוגדר כשומר בבעלים ואינו נפטר, כיוון ששמירה בבעלים מהותה היא "ששאל את הפרה ובעליה עמה בשעה אחת". העסקת הבעלים צריכה להיות קשורה באופן כלשהו לשאילת החפץ ולכן צריך ששתיהן יחולו "בשעה אחת". שוב, פירוש הפסוק מבחינה דקדוקית על פי הבנה זו הוא "עִמו"- עם הפיקדון (ולא, כפי שהבין רש"י, "עם השומר במלאכתו"), כלומר, הבעלים מושאל לשומר עם הפיקדון.

על פי דרכו של הרמב"ם נראה שהתורה פטרה בשמירה בבעלים משום שהיא אינה בגדר שמירה במובן המקובל, אלא בגדר נתינת שרות ועל כך מעידה העובדה שבשעת יצירת הסכם השמירה נוצר גם קשר של עובד-מעביד. כאשר העברת החפץ מידי הבעלים לידי השומר נעשית בהקשר של שכירת שירות מהבעלים, גם נתינת החפץ נחשבת כחלק מנתינת השירות^[21] ואין השומר מתחייב עליה^[22].

מלשון השו"ע (שמו א, רצא כח) משמע שהוא פוסק על פי דרכם של רש"י והטור^[23].

חיוב על פשיעה בשמירה בבעלים

בגמרא (צה.) נחלקו אמוראים האם שומר בבעלים שפשע בפיקדון חייב-

איתמר, פשיעה בבעלים. פליגי בה רב אחא ורבינא;

חד אמר: חייב, וחד אמר: פטור.

מאן דאמר חייב – קסבר: מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו...

מאן דאמר פטור קסבר: מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, וכי כתיב אם בעליו עמו – אשומר חנם נמי כתיב.

פרשיית השומרים שבתורה מחולקת לשלוש ועוסקת לפי הסדר בשומר חינם, בשומר שכר ובשואל, כאשר דין שאילה בבעלים נאמר רק בחלק השלישי, העוסק בשואל.

האמוראים תמימי דעים, שהאמור בשואל שייך גם לגבי שומר שכר, כלומר, גם מהחיובים בהם מתחייב שומר שכר, קרי גניבה ואבידה, פטור השומר בבעלים. נחלקו האמוראים רב אחא ורבינא, האם מקרא נדרש גם "לפני פניו", כלומר, האם דין בעליו עמו נאמר גם לגבי החיוב המאפיין את שומר החינם, קרי, חיוב על פשיעה.

התוספות (שם ד"ה "איתמר") מביאים את דברי רבינו חננאל, הפוסק שבפשיעה בבעלים פטור על פי הכלל שבמחלוקת רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל (כאן המיקל על השומר נחשב למיקל, אף שחומרא היא לגבי הבעלים). וכן פסקו הטור והרמב"ם, והעתיק להלכה השו"ע (שמו א).

אמר לחבירו השקני מים ושאל ממנו בהמתו

בגמרא (צז.) מביא רבא דוגמה קיצונית הממחישה עד היכן מגיע דין שמירה בבעלים-

אמר רבא: האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר,

נימא ליה: אשקיין מיא, דהוי שאילה בבעלים.

ואי פקח הוא, נימא ליה: שאיל ברישא, והדר אשקייך.

אדם המבקש לשאול דבר מה מחבירו ומבקש מהבעלים להשקותו מים, מכיוון שהבעלים עושים מלאכה עבור השומר, מוגדר הדבר כשמירה בבעלים והשומר פטור. מאידך, אם אמר הבעלים שתחילה ישאל השואל ממנו, ורק אח"כ ישקהו מים, הרי הוא מנתק בכך את השמירה מהשקאת המים ואין השומר נחשב כשומר בבעלים. דוגמה זו ממחישה שאפילו שירות פעוט שמספק הבעלים לשומר מספיק בכדי להגדיר את השמירה כשמירה בבעלים.

הראשונים התייחסו, למידת הקשר שבין השירות שנותן הבעלים לשואל (השקאת מים) לבין ההשאלה עצמה-

הריטב"א כותב שאם בשעת ההשאלה, עסק הבעלים בנתינת שירות לשואל, באיזה אופן שיהיה (כגון שהשקהו או שהלך כדי להשקותו), הרי זו שאילה בבעלים והשואל פטור. משמע לפיו שהחידוש במקרה זה הוא שאפילו אם השירות פעוט ואף אם אינו קשור כלל לחפץ המושאל, נחשב הדבר לשמירה בבעלים. בהתאמה כותב הריטב"א שאם ההשאלה בפועל (=הַמשיכה) קרתה לאחר שנסתיים השירות (הבעלים סיימו להשקות את השואל), אין זו שאלה בבעלים וחייב השואל ככל שואל.

לעומתו, רבינו יהונתן (מובא בשטמ"ק) מבאר שדברי רבא מתייחסים דווקא למקרה בו השירות קשור למהות הכלי ולהסכם השאילה. למשל, ששאל השואל כלי קיבול וביקש מהמשאיל להשקותו בו מים, או ששאל כלי עבודה כלשהו וביקש מהמשאיל להביא לו את הכלי לביתו^[24].

מידת הקשר הנדרשת בין שאילת הכלי לבין שאלת הבעלים משליכה גם על שאלת התזמון של שניהם. בניגוד לריטב"א, המפרש שדברי רבא אמורים רק במקרה בו שאילת הכלי מתרחשת בעת בה הבעלים עסוקים במלאכת השואל, תלמיד הרשב"א מפרש שאפילו אם השקאת המים כבר הסתיימה בשעה בה משך השואל את הכלי, נחשב הדבר כשאילה בבעלים משום שבמעמד הסכם השאילה הביע הבעלים נכונות לתת שירות לשואל, כך גם כותב רבינו יהונתן (על הרי"ף נ: מדפיו)^[25]. באופן דומה מתחבט המאירי, במקרה בו השקאת המים עדיין לא החלה בשעת משיכת הפיקדון, האם הנכונות של הבעלים שהובעה במעמד ההשאלה מספיקה בכדי שתהיה זו שאילה בבעלים^[26].

השו"ע (שמו) מעתיק את לשון הרמב"ם, אך מוסיף כמה מילים (מודגש להלן) היוצקות לתוך הפסק את שיטת הריטב"א-

אפילו א"ל: השקני מים, והשקהו והשאיל לו פרתו בעוד שהוא משקהו, הוי שאלה בבעלים

נציין עוד שהאחרונים נחלקו האם שומר בבעלים כלל אינו נחשב שומר (ש"ך חו"מ סו קכו) או שמא הוא נחשב שומר אלא שהתורה גזרה שיפטר מתשלומים (נתיבות המשפט ביאורים סימן רצא ס"ק לד). לדבר השלכה על השאלה האם כאשר השומר שלח יד בפיקדון הוא מתחייב ככל דין שומר ,או שמא אינו נחשב אלא כאדם מהשוק ולכן אינו מתחייב באונסיו של הפיקדון אם שלח בו יד. עוד השלכה היא לעניין שבועת השומרים, שאם שומר בבעלים נחשב שומר, יתחייב בשבועה (שאינה ברשותו ולא שלח בה יד) למרות שהוא פטור מתשלומים^[27].

דין שמירה בבעלים כאשר הבעלים פעל לטובתו שלו

בגמרא (צז.) מובא מעשה-

מרימר בר חנינא אוגר כודנייתא בי חוזאי, נפק לדלויי טעונה בהדייהו, פשעו בה ומית.

אתו לקמיה דרבא, חייבינהו.

אמרו ליה רבנן לרבא: פשיעה בבעלים היא! איכסיף.

לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טעונה הוא דנפק.

אדם בשם מרימר בר חנינא השכיר פרדה ויצא עם השוכר להרים איתו את המשא. לאחר מכן מתה הפרדה בפשיעה (או, לפי לשון אחרת בגמרא, בגניבה) ורבא חייב את השוכר. על פסק זה הקשו- הרי מדובר בשמירה בבעלים, כיוון שהבעלים יצא לסייע לשוכר! ואכן רבא הודה לטענה זו. לבסוף התברר שהמשכיר יצא עם השוכר כדי לוודא שלא ירבה זה במשא, ונמצא שפסקו של רבא כהלכה היה, כיוון שאין זו שמירה בבעלים.

הראשונים נחלקו בפירוש המעשה לפי מה שהתברר לבסוף-

רש"י כותב שהמשכיר יצא לראות שלא ירבו במשאה. מדבריו משתמע שהנתונים שהובאו בתחילה לפני רבא היו בלתי נכונים- המשכיר כלל לא עזר לשוכר, אלא רק השגיח על כמות המשא שהועמס על בהמתו.

המאירי (ד"ה "זה שביארנו"), לעומתו, מפרש שאכן המשכיר סייע לשוכר, אך כיוון שכל כוונתו היתה לחוש את משקל המשא, אין הוא נחשב כעושה את מלאכת השוכר ואין השמירה נידונה כשמירה בבעלים. כך גם מפרש האור זרוע (פסקי ב"מ שיב-שיג), ופוסק כאן שאם בעל הבהמה עוזר לשומר לעלות עליה ע"י אחיזת האוכף, אין הדבר נחשב לשמירה בבעלים, כיוון שהשומר נתכוון להגן על בהמתו שלא תישרט. מדברי ראשונים אלה משמע שאם כוונת הבעלים היא לטובת השומר, נחשב הדבר לשמירה בבעלים אפילו אם הבעלים לא נתבקש בפירוש לסייע לשומר אלא עשה זאת מרצונו החופשי. כך מסיקים מסוגייתנו הרשב"א (בשו"ת, ב שפח) והטור (שמו).

שיטה אחרת עולה מדברי המרדכי (שעג) מהם נראה שהוא מפרש שההבדל בין מה שרבא חשב בהתחלה שקרה לבין מה שקרה בפועל הוא שבתחילה חשב רבא שהמשכיר יצא לעזור לו משום שהתבקש ע"י השוכר, ולבסוף התברר שיצא המשכיר לעזור לו מעצמו. בהתאמה, פוסק המרדכי ששמירה בבעלים היא רק כאשר הבעלים עוזר לשומר בעקבות בקשתו של האחרון, אך אם עוזר לו מעצמו, אפילו אם מטרתו לסייע לשומר, אין זו שמירה בבעלים. כך גם כותב רבינו יהונתן (מובא בשטמ"ק ד"ה "למיסר טועניה")-ד ^[28].

השו"ע (שמו ד) כותב במפורש שאין הלכה כמרדכי, אך מלשונו- "ואם לא הלך אלא לראות שלא יוסיף המשוי, אין זה שאלה בבעלים", קשה להכריע אם דעתו כרש"י או כמאירי^[29]. הרמ"א לעומתו מביא במפורש את דברי האור זרוע.

דין בעליו עמו בנותני שירותים לציבור

הגמרא (צז.) מביאה את דברי רבא שדרש לתלמידיו-

אמר רבא: מקרי דרדקי, שתלא, טבחא, ואומנא, ספר מתא - כולהון בעידן עבידתייהו כשאילה בבעלים דמו.

רבא קובע שאנשים המופקדים על שירותים שונים של הציבור כגון מלמד התינוקות, שותל האילנות, השוחט, מקיז הדם (רופא) והסופר הכותב שטרות, כל אלה נחשבים כמועסקים על ידי בני העיר ולכן בזמן עבודתם ("עידן עבידתייהו") אם שאלו מהם האנשים המשתמשים במלאכתם, נחשב הדבר כשאילה בבעלים, והשואל פטור.

הראשונים נחלקו בהבנת המושג "בעידן עבידתייהו" שבדברי רבא-

רש"י כותב "אם משהיה זה במלאכתו שאל הימנה בהמה באותה שעה, ומתה – פטור". רבים מהראשונים הבינו ש"מלאכתו" הכוונה מלאכתו של השואל. כלומר, רק אם בעל המלאכה עוסק במלאכתו של השואל הספציפי בשעת השאלה, נחשב הדבר לשאלה בבעלים ופטור השואל^[30].

לעומתו, הראב"ד מסביר שהביטוי "עידן עבידתייהו" אינו מתייחס לשעה בה עוסק האומן במלאכה בפועל, אלא לזמן בו הוא מחוייב לתת שירות. כלומר, בזמנים בהם אין האומן מחוייב לספק את תוצרתו לאנשי המקום (דרך משל, מלמד התינוקות בשעת לילה וכד'), אין השואל ממנו נידון כשואל בבעלים. כך הבינו רוב הראשונים.

ראשונים שהלכו בדרכו של הראב"ד נחלקו בשאלה מה הדין אם בשעת ההשאלה עסק האומן במלאכה של אדם אחר שאינו השואל. תלמיד הרשב"א פוסק שבמקרה זה אין האומן נחשב כשאול לשואל ואין השואל נפטר מדין שמירה בבעלים, שכן בשעת ההשאלה לא היה האומן רשאי לעזוב את המלאכה בה הוא עוסק ולעסוק במלאכתו של השואל. לעומתו, הריטב"א והר"ן כותבים שאף אם בשעת ההשאלה עושה האומן מלאכה לאחד מבני העיר שאינו השואל, נחשב הדבר כשאלה בבעלים, כיוון שאותו אומן מועסק ע"י כל בני העיר, ואף כשעושה מלאכה לאחד, נחשבת מלאכתו כמלאכת הכלל, והשואל בכלל זה.

השו"ע (שמו יב) מביא את לשון הרמב"ם^[31], ולאחר מכן מביא בלשון "יש אומרים", את דעת הראב"ד וסיעתו, שאף בשעה שאין האומן עוסק בפועל במלאכה, אם זהו זמן בו הוא חייב להיעתר לבקשת אנשי העיר לעשות מלאכתם, נחשב הוא בזמן הזה כמשאיל בבעלים.

(דין הרב ותלמידיו יידון בנושא הבא)

רב ותלמידיו לעניין שאילה בבעלים

לעיל הובאו דברי רבא לגבי בעלי מלאכה שונים המועסקים על ידי הציבור, שהם נחשבים כשאולים ליחיד מהציבור.

תלמידיו של רבא (שם) הסיקו מכך שאף הרב הדורש לתלמידיו, דרך משל, רבא עצמו, דינו כך, שאם שאלו תלמידיו ממנו, ייפטרו, כיוון שאף הוא נותן להם שירות-

אמרו ליה רבנן לרבא: שאיל לן מר!

אקפיד, אמר להו: לאפקועי ממונאי קא בעיתו? אדרבה, אתון שאילתון לי!

דאילו אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא, אתון לא מציתו לאישתמוטי.

רבא הסתייג מדברי תלמידיו וטען הפוך- שהם שאולים לו, ולכן אם הוא ישאל מהם ייפטר מדין שאלה בבעלים. רבא מסביר שבעוד שהוא יכול להחליט איזו מסכת ללמד, תלמידיו אינם יכולים להחליט מה הם לומדים, ולכן השירות הוא שירות שהם נותנים לו בכך שהם מחוייבים ובאים לשיעור.

הגמרא מוסיפה למסקנתה, שיש פעמים שרבא צודק ויש פעמים שתלמידיו צודקים-

ולא היא, איהו שאיל להו ביומא דכלה, אינהו שאילו ליה בשאר יומי.

בזמנים מיוחדים, כגון לפני חגים, בהם הרב דורש לכולם מענייני דיומא ואינו חופשי להחליט על נושא הדרשה הרי הוא שאול לתלמידים. לעומת זה, בשאר הימים, בהם הרב יכול להחליט איזו מסכת ילמד, התלמידים שאולים לרב.

הסברה הבסיסית של התלמידים מובנת, שכן התלמידים מפיקים תועלת מרבם לא פחות מאשר התינוקות מהמלמד או אנשי העיר מהשוחט. מהי סברתו של רבא שחלק עליהם? רבא עצמו נימק את דבריו בכך הוא יכול להישמט ממסכת למסכת, אך תלמידיו אינם יכולים להישמט^[32]. אולם בראשונים עולות נימות שונות בהבנת דבריו-

רש"י מפרש שרבא אומר ש"כשאני חפץ להתחיל במסכת אחרת, שלא תשכח ממני - אין אתם יכולין למחות בידי". המילים "שלא תשכח ממני" לא נאמרו בגמרא, ומכך שרש"י הוסיפם, נראה שעיקר טעמו של רבא לפיו הוא שלא רק התלמידים מקבלים תועלת מרבם, אלא הרב מקבל תועלת מהתלמידים, שכן אלה עוזרים לו שלא תישכח תורתו. האפשרות של הרב להחליט על המסכת הנלמדת היא רק ביטוי לכך שהתלמידים מהווים עבורו אמצעי זיכרון ולכן הם שאולים לו לא פחות ממה שהוא שאול אליהם.

לעומת רש"י, המפרש את דברי רבא במובן של התועלת שהרב מקבל מתלמידיו, הרא"ש (סימן ז) מדגיש בדבריו רק את מימד המחוייבות. הרא"ש מסביר שעל פי דברי רבא, (התואמים בעיקרון למסקנת הגמרא) כאשר אחד הצדדים (הרב או התלמידים) אינו רשאי להחליט איזו מסכת לומדים, נחשב הוא שאול לצד השני. ניתן להסביר שיכולת בלעדית המסורה לאחד מהצדדים לקבוע את נושא הלימוד מורה על שיעבוד של הצד שאינו יכול לקבוע את המסכת. מתוך כך ברור מדוע מגיע הרא"ש למסקנה, שכאשר בחירת המסכת דורשת הסכמה הדדית של הרב ושל התלמידים אין כאן שמירה בבעלים משום צד, כיוון שאף שהצדדים נהנים זה מזה, הם אינם מחוייבים זה לזה.

הרשב"ץ (תשב"ץ חלק א סי' צ) דן בדוגמה שכיחה נוספת, אנלוגית לרב ולתלמידיו- חזן וציבור מתפללים. אם החזן מחוייב להתייצב לתפקידו, הרי הוא שאול לקהל, ואם אדם מהקהל מחוייב (או לפחות מצופה ממנו) שיגיע לתפילה בה החזן עובר לפני התיבה, הרי הוא שאול לחזן. כמו בדברי הרא"ש, הרשב"ץ כלל אינו דן בהנאה שמקבלים כל אחד מהצדדים (למשל, מה ההנאה שמקבל החזן מכך שהמתפללים מתייצבים לתפילה?) אלא במחוייבותו של כל צד כלפי חברו. אמנם, שלא כרא"ש, הרשב"ץ מאפשר מצב בו גם החזן וגם הקהל מחוייבים זה לזה, ולכן כל צד מהם ששאל מחבירו, ייפטר מדין שאלה בבעלים.

השו"ע (שמו יג) כותב כמסקנת הגמרא, תוך שהוא כולל בדבריו את דברי הרא"ש. הרמ"א מוסיף את דברי התשב"ץ ביחס לחזן ולמתפללים.

שאילה בבא כוחו של הבעלים

הגמרא (צו.) עוסקת במקרים בהם האדם הנשאל לשואל אינו הבעלים של הפקדון אלא בא כוחו-

האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי, מהו? בעליו ממש בעינא - וליכא,

או דלמא: שלוחו של אדם כמותו, ואיכא?

מדובר באדם שהשאיל את פרתו, ושלח שליח מטעמו לעבוד עבור השואל. הגמרא מתלבטת האם הדבר ייחשב כשאילה בבעלים, שהרי מצד אחד הבעלים עצמו אינם "עמו", אך מצד שני שלוחו של אדם כמותו ולכן אולי נחשב השליח כבעלים לעניין זה.

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי...

שליח - פלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשיה...

דתניא: האומר לאפוטרופוס: כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן עד שאבא ממקום פלוני - הפר לה,

והפיר לה,

יכול יהו מופרין? –

תלמוד לומר אישה יקימנו ואישה יפרנו, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו.

רב אחא קובע שהשאלה תלויה במחלוקת התנאים לגבי נתינת הרשאה להפרת נדרים. מדובר על אדם המייפה את כוחו של חבירו להפר את נדרי אשתו. ר' יאשיה סובר שהתורה הגבילה את יכולת ההפרה רק לבעל ולא לבא כוחו, והאמור בכתוב "אישהּ יקימנו ואישהּ יפרנו" הוא דווקא בבעלה של הנודרת. לעומתו סובר ר' יונתן שכמו ששלוחו של אדם כמותו בענייני ממונות, יכול אדם אף למנות שליח להפר נדרי אישתו.

בראשונים נידונה הבנת הקישור שעושה ר' אחא בין עניינים שונים כל כך, הפרת נדרים ושאלה בבעלים.

התוספות (צו. ד"ה "שליח") מסבירים שר' יאשיה לומד שיש הקפדה דווקא על הבעל בהפרת נדרים מכך שהתורה כפלה את המילה "אישהּ", ואף כאן התורה כפלה את המילה "בעליו". לחילופין מציעים התוספות שלדעת ר' יאשיה, המילים איש (אישהּ של הנודרת) ובעל (בעליו של החפץ) מורות, שמדובר כאן במעמד אישי, שאינו ניתן להעברה למיופה כח.

הגמרא ממשיכה ומבררת את הדין כאשר עבדו של המשאיל נשאל לשואל-

אמר ליה רב עיליש לרבא: האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי, מהו?

תיבעי למאן דאמר שלוחו של אדם כמותו, תיבעי למאן דאמר שלוחו של אדם אינו כמותו.

תיבעי למאן דאמר שלוחו של אדם כמותו - הני מילי שליח דבר מצוה הוא, אבל עבד דלאו בר מצוה - לא,

או דלמא: אפילו למאן דאמר אין שלוחו של אדם כמותו - הני מילי שליח, אבל עבד - יד עבד כיד רבו דמיא?

• אמר ליה: מסתברא, יד עבד כיד רבו דמיא.

הגמרא מסבירה שבמקרה זה, בו עבדו של הבעלים (ולא שליחו כבמקרה הקודם) עובד עבור השואל, יש לברר את הדין גם לדעת ר' יונתן וגם לדעת ר' יאשיה. מחד, אפשר שאפילו לדעת ר' יונתן העבד לא יחשב כבא כח הבעלים, שכן העבד אינו חייב בכל המצוות. מאידך אפשר שאפילו לר' יאשיה העבד יחשב כבא כח הבעלים, כיוון שעבד ידו כיד רבו. רבא מכריע, שכיוון שיד העבד כיד רבו, אם עבדו של המשאיל עובד עבור השואל, נחשב הדבר כאילו המשאיל עצמו עובד עבורו, ולכן המקרה נידון כשמירה בבעלים.

הראשונים נחלקו כיצד יש לפסוק במחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה, בנידון דנן והפרת נדרים, והאם מסקנתו של רבא לגבי עבד יכולה ללמד גם על דין שליח-

רבינו חננאל מכריע כשיטת ר' יאשיה, משום שהדבר תואם יותר את לשון הפסוקים. נראה שהרמב"ם הולך בדרכו, שכן אף הרמב"ם פסק כר' יאשיה, ומביא את לשון הפסוק כסמך לדבריו.

הרי"ף (נה. מדפיו) פוסק כך גם הוא, אך מסיק זאת מהגמרא. הרי"ף לומד ממסקנתו של רבא, שדווקא המשאיל עבדו עם פרתו נחשב כמשאיל בבעלים, כיוון שידו של העבד כיד רבו, אך המשאיל שליחו אינו נחשב כמשאיל בבעלים.

הרא"ש (סימן ב) מבין את דברי הגמרא אחרת. לדבריו, רבא רק אומר שבעבד, אפילו ר' יאשיה (שאומר ששליח רגיל אינו יכול להיות לתפקד כבעלים בדין בעליו עימו) יודה, כיוון שיד עבד כיד רבו. ברם, בשליח עדיין תלוי הדבר במחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה, ואין להכריע בדבר מדברי רבא. כך גם כותב הר"ן בחידושיו, ומסיק שכיוון שמחלוקתם של ר' יונתן ור' יאשיה לא הוכרעה, הדין מוטל בספק, ואין להוציא ממון מהשואל^[33].

הרמ"ה (מובא בטור שמו) פוסק כר' יונתן, שהמשאיל את שלוחו עם פרתו נחשב כמשאיל בבעלים.

השו"ע (שמו ו) פוסק כדברי הרמב"ם, ששליח אינו נחשב כבעלים לעניין שמירה בבעלים, והרמ"א מביא כ"יש חולקין ואומרים" את דעת הרמ"ה, לפיה גם בדין זה שלוחו של אדם כמותו. עוד כותב השו"ע את דין העבד הכנעני שלדעת הכל נחשב כבעלים לעניין שמירה בבעלים.

השואל מן האשה ונשאל לו בעלה או אשה ששאלה ונשאל בעל החפץ לבעלה

נקדים ונאמר, שלאשה יכולים להיות נכסים הנקראים נכסי מילוג, השייכים לה והבעל אוכל פירותיהם. גם נכסים נוספים שיש לאשה, פירותיהם מוקנים לבעל.

על רקע זה שואלת הגמרא (צו.)-

שאל מהאשה ונשאל בעלה,

אשה ששאלה ונשאל לבעל, מהו?

קנין פירות כקנין גוף דמי או לא?

הגמרא מעלה שני מקרים ושואלת האם יש בהם שאילה בבעלים. במקרה הראשון אדם שואל חפץ מאשה (מנכסי מילוג שלה), בשעה שבעלה של אותה אשה עובד אצלו. במקרה השני אשה שאלה מאדם העובד אצל בעלה כלי או בהמה בכדי לעבוד בקרקע של נכס מילוג שלה^[34] (רש"י). הגמרא קובעת ששתי השאלות נסובות סביב השאלה הבסיסית, האם קניין פירות, שהוא הקניין שיש לבעל בנכסי מילוג של אשתו, שווה ערך לקניין הגוף, שהוא הקניין שיש לאשתו בהם. אם קניין פירות הוא כקניין הגוף, הרי שהשואל מהאשה, למען האמת שאל מבעלה, ואם בעלה עובד אצלו הרי זו שמירה בבעלים. בדומה, גם האשה ששאלה מאדם אחר, כיוון ששאלה בכדי לעבוד בנכסי מילוג שלה, אם קניין פירות חשוב כקנין הגוף, הרי זה כאילו הוא שאל את החפץ (כי מה שעושה האשה עבור בעלה נחשב בשליחותו^[35]) ואם הוא עובד אצל בעליו הרי זו שמירה בבעלים.

הגמרא מסבירה שבשאלה זו, האם קניין פירות כקניין הגוף, נחלקו אמוראים-

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: בעל - פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש...

דאיתמר: המוכר שדהו לחבירו לפירות,

רבי יוחנן אומר: מביא וקורא,

ריש לקיש אומר: מביא ואינו קורא.

רבי יוחנן אומר: מביא וקורא, קנין פירות כקנין הגוף דמי. וריש לקיש אומר: מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

האמוראים נחלקו בדין מקרא ביכורים. אדם המביא ביכורים צריך לקרוא את הפרשה הרלוונטית בתורה. חלק מהקריאה הוא "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ד'", ולכן, אם האדמה אינה שייכת למביא הביכורים, אין הוא קורא פרשיה זו. ריש לקיש סובר שהמביא ביכורים מקרקע השייכת לו לפירותיה בלבד אינו קורא את מקרא הביכורים משום שקניין פירות אינו חשוב דיו בכדי להגדיר את האדמה כשלו. מולו, ר' יוחנן סובר שגם קניין פירות חשוב דיו בכדי שייקרא אדם בעל הקרקע ולכן גם אדם שהקרקע שייכת לו רק לפירותיה קורא מקרא ביכורים.

מתוך שקניין פירות אינו כקניין הגוף פוסק הרמב"ם^[36] ובעקבותיו השו"ע (שמו ט) שבמקרים הללו אין שאילה בבעלים.

השותפים ששאלו זה מזה

הגמרא בבבא מציעא (פא.) מביאה ברייתא העוסקת בשמירה הדדית:

שמור לי ואשמור לך

השאילני ואשאילך

שמור לי ואשאילך

השאילני ואשמור לך

כולן נעשו שומרי שכר זה לזה.

שומרים אלה נהנים מהשמירה ההדדית ולכן מחוייבים כשומרי שכר (עי' לעיל, הלכות שכירות י, ב).

על כך מקשים-

ואמאי? שמירה בבעלים היא!

אמר רב פפא, דאמר לי שמור לי היום ואשמור לך למחר.

כלומר, לכאורה מדובר על שמירה בבעלים, כיוון שכל אחד מהצדדים עובד לטובת חבירו בכך שהוא שומר את ממונו. לכן מסביר רב פפא, שהברייתא מדברת בכגון שהשמירה היתה בימים מחולקים. כלומר, ביום אחד רק ראובן שומר לשמעון, וביום אחר רק שמעון לראובן, כך שהאחד אינו עובד עבור השני בשעה שהוא שומר לו, ולכן השומר אינו נפטר מדין שמירה בבעלים.

הגמרא בבבא בתרא (מב:) מביאה את דברי שמואל:

אמר שמואל: השותפין... נעשים שומרי שכר זה לזה.

מדובר בנכס השייך בשותפות לכמה אנשים. כל אחד מהם כאשר הוא שומר על הנכס, שומר מיניה וביה גם על רכושו וגם על רכוש חבריו. מתוך אותו ההגיון של דין השמירה ההדדית, גם על שמירה זו חייב כל אחד מהשותפים כשומר שכר, ששכרו הוא בכך שתמורת שמירתו על חלק חבירו, ישמור גם חבירו על חלקו שלו^[37].

בהמשך (מג.) מקשה הגמרא-

"ונעשין שומרי שכר זה לזה", אמאי? שמירה בבעלים היא!

אמר רב פפא, דאמר ליה: שמור לי היום ואני אשמור לך למחר.

הראשונים מציעים הסברים שונים לשאלה מדוע השותפים נחשבים כשומרים בבעלים, וממילא גם בהבנת הפיתרון של רב פפא בהקשר זה-

הרשב"ם מסביר שהמקרה הנידון הוא פשוט מקרה פרטי של "שמור לי ואשמור לך" שנידון בסוגיית בבא מציעא. כלומר, מטבע הדברים הוא שכל אחד מהשותפים "משמר קצת מן השותפות בביתו". הפיתרון, כמו במקרה של "שמור לי ואשמור לך" הוא שהנכסים שבשותפות יהיו כל פעם רק אצל אחד השותפים, וכך נמצא שהאחד אינו עובד עבור השני, ושמירתו של חבירו אינה שמירה בבעלים.

לעומת זה, מפירוש ר' ברוך הספרדי (שם, בשיטת הקדמונים) עולה שמדובר במקרה שונה בתכלית מהמקרה של שמירה הדדית המתואר בסוגיית בבא מציעא. השותפים בהם עוסק שמואל אינם נחשבים האחד עם השני במלאכתו משום שהם שומרים האחד על רכוש השני, אלא עצם השותפות ביניהם גורמת לכך שכל מעשה שאחד מהם עושה לצורך השותפות נעשה ממילא גם לטובת השני, מה שיוצר קשר בסיסי של מחוייבות ביניהם, אפילו אם נכס השותפות נמצא רק אצל אחד מהם^[38]. על רקע הבנה זו מובן הפתרון של ר' פפא באופן אחר. כאשר מוצהר בין השותפים שחלוקת הנכס ביניהם נעשית על פי זמן ולא על פי רווחים, נמצא שאף אחד מהם אינו מחוייב לרעהו (שכן אפשר שביום של האחד ירוויח כך וביום של השני ירוויח אחרת) ואם כן, אין ביניהם קשר המביא לידי שמירה בבעלים. כך גם משמע מפירוש הריטב"א (בבא בתרא, שם)

לשון הרמב"ם בדין זה סובלת את שני הפירושים הנ"ל, ואכן, נחלקו המפרשים בהבנת דבריו. המגיד משנה הבין כפי שהבין הרשב"ם בסוגיית בבא בתרא, ולכן הוא תמה מדוע הרמב"ם מזכיר דווקא לשון "שותפים", כאשר הדין שווה לכל שמירה הדדית. מולו, הכסף משנה ומהר"ם פאדווה (מובא בכסף משנה) פירשו את דברי הרמב"ם על פי הדרך השניה, שעצם קשר השותפות יוצר זיקה בין השותפים שמביאה לכך שכל שמירה ביניהם תהיה מוגדרת שמירה בבעלים, אלא אם כן השותפות מתחלקת על פי זמן ולא על פי רווחים^[39].

השו"ע (שמו ז) כותב בקצרה ש"שותפים ששאל אחד מחבירו הוי שמירה בבעלים", והסמ"ע (יב) מסביר שכוונתו כדבריו בכסף משנה.

(עי' עוד בהלכות שכירות, פ' י, הל' ב, בעניין שמירה הדדית ובמה שכתבנו שם ביחס מחלוקת הראשונים האם השאלה הדדית נחשבת "עמו במלאכתו" לעניין שמירה בבעלים)

בעל ואשה ששאלו זה מזה

בגמרא (צו.)-

בעי רמי בר חמא: בעל בנכסי אשתו, שואל הוי או שוכר הוי? –

אמר רבא: לפום חורפא שבשתא. מה נפשך, אי שואל הוי - שאלה בבעלים היא, אי שוכר הוי - שכירות בבעלים היא.

רמי בר חמא מעלה את השאלה האם בעל, שתחת ידו נכסי המילוג שהכניסה לו אשתו, נחשב עליהם כשומר שכר או כשומר חינם. רבא מעיר, שבמקרה המדובר הבעל פטור כך או כך, כיוון שאשתו נחשבת עמו במלאכתו, וממילא נידון המקרה כשמירה בבעלים.

בהלכות אישות (כא, ט) כותב הרמב"ם-

האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם

על כך מעיר הראב"ד-

לא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא שמירה בבעלים, שהוא שכור לה בכל שעה

כלומר, על פי הראב"ד לא רק שהאשה נחשבת שאולה לבעל, אלא גם הפוך, הבעל חשב כשאול לאשה.

המגיד משנה (שם) חולק על הראב"ד, מצדד בשיטת הרמב"ם, ומסביר שבעוד שהאשה נחשבת שאולה לבעל בכל זמן (כיוון שמעשה ידיה לבעלה), הבעל אינו שאול לה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה.

שאל מן השותפים ונשאל לו אחד מהם ושותפים ששאלו ונשאל לאחד מהם

בין השאלות שמעלה רמי בר חמא בגמרא (צו.) עולים שני המקרים הבאים-

שאל משותפין, ונשאל לו אחד מהן, מהו?

כולו בעליו בעינן והא ליכא,

או דלמא: מההוא פלגא דידיה מיהא מיפטר?

שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן, מהו?

כולו שואל בעינן - וליכא,

או דלמא בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר?

במקרה הראשון מדובר על השואל משותפים נכס השייך להם, ואחד מהשותפים במלאכתו של השואל, ההתלבטות היא האם כל בעלי החפץ צריכים להיות שאולים לשואל בכדי שיחול דין שמירה בבעלים. במקרה השני מדובר על שותפים ששאלו נכס, שבעליו עם אחד השותפים במלאכתו^[40], והשאלה היא האם הבעלים צריך להיות שאול לכל הישות השואלת או די שיישאֵל למקצתה. בגמרא לא נפשט הספק.

הראשונים נחלקו בהבנת הספק-

הראב"ד (מובא בשטמ"ק), רבינו יונתן (כנ"ל), המאירי והטור (שמו), כותבים בהסבר הספק הראשון, שבוודאי שעל חלק הפיקדון שכנגד השותף שעם השואל במלאכתו פטור השואל מדין שמירה בבעלים, והגמרא שואלת רק לגבי החצי השני, האם השואל יהיה פטור או חייב. בדומה, בהסבר הספק השני, מסבירים הראשונים הנ"ל, שברור שעל חלקו של השותף עימו היו הבעלים במלאכתו, פטור השותף מדין בעליו עמו, וכל שאלת הגמרא היא על החצי השני.

לעומתם, הרי"ף (נה.) והרמב"ם כתבו בפשטות, ששאלת הגמרא היא האם יש כאן שמירה בבעלים או לא, ומסתימת דבריהם משמע שעל הצד שיש כאן שמירה בבעלים, פטור השואל מן השותפים (או השותפים ששאלו) לגמרי.

עוד נחלק הרמב"ם על הראשונים האחרים בנוגע לפשיעה בדין זה-

הרמב"ם מסיים את ההלכה-

...הרי זה ספק אם היא שאלה בבעלים אם אינה, לפיכך אם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם, פשע בה הרי זה משלם.

כלומר, אף ששני המקרים הנידונים הם ספק שמירה בבעלים, ולכן אם נאנסה הבהמה אין מוציאים מיד השואל/ים ליד הבעלים (כי אין מוציאים ממון מספק), אם פשע/ו השואל/ים, נוהגים כאילו אין כאן שמירה בבעלים, ומוציאים מידו ליד הבעלים.

לדברים אלה אין אח ורע בדברי הראשונים האחרים, ורבים התקשו בהם, שהרי כאמור לעיל (הלכה א) אם מדובר בשמירה בבעלים, פטור השומר אף על פשיעה^[41].

השו"ע (שמו יא) כותב כדברי הרמב"ם, ואינו מחייב את השואל/ים אף בתשלום חלקי. קצוה"ח (ג) מצדד כשיטת הטור וסיעתו. עוד מביא השו"ע את שיטת הרמב"ם שאם פשע מחייבים אותו למרות הספק, וגם את שיטת כל שאר הראשונים החולקים ע"ז. ומפרשי השו"ע (ש"ך ט, ערוה"ש יא) כתבו שהעיקר להלכה כדעת החולקים על הרמב"ם.

שאילה שלא למטרת מלאכה

רמי בר חמא (צו.) שואל עוד-

בעי רמי בר חמא:

שאלה לרבעה מהו?

כדשיילי אינשי בעינן - ולהכי לא שיילי אינשי, או דלמא: טעמא מאי - משום הנאה, והאי נמי הא אית ליה הנאה?

שאלה ליראות בה מהו?

ממונא בעינן - והאיכא, או דלמא ממונא דאית ליה הנאה מיניה בעינן, וליכא?

שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מהו?

ממונא בעינן - ואיכא, או דלמא כל פחות מפרוטה לא כלום היא?

שאל שתי פרות לעשות בהן פרוטה, מהו?

מי אמרינן: זיל בתר שואל ומשאיל - ואיכא, או דלמא: זיל בתר פרות, וכל חדא וחדא ליכא ממונא?

בארבע שאלות אלה מכנה משותף אחד- מדובר בשואל שלא על מנת לעשות בבהמה מלאכה שיש בה שווי, אלא לרבעה, להראות כאילו היא שלו (כך שיראה עשיר וילווהו- רש"י), או לעשות בה עבודה של פחות משווה פרוטה.

הראשונים נחלקו בהבנת ההקשר של שאלות אלה-

רש"י, הריטב"א והרא"ש (סי' א) מבינים ששאלות אלה לא נשאלו בהקשר המצומצם של שמירה בבעלים, אלא בהקשר הרחב יותר של דיני שואל. רמי בר חמא מתלבט האם אדם השואל דבר שלא לשם תועלת מוחשית נחשב שואל וחייב באונסים, או שמא פטור הוא מאונסים^[42]. הרא"ש מוסיף שכאשר הנאתו שווה פרוטה (אף אם אינה מוחשית), חייב בגניבה ואבידה כשומר שכר.

לעומתם, הרמב"ם והמאירי מפרשים ששאלות רמי בר חמא, בדומה לשאלותיו לעניין השותפים והשליח (ר' לעיל הל' ה, ח) מתייחסת לדין שמירה בבעלים. רצונו לומר, האם השואל חפץ שלא למטרות מלאכה, ובעל החפץ עם השואל במלאכתו, פטור מדין שאילה בבעלים, או שמא חייב באונסין ככל שואל^[43].

השו"ע (שמו י) כותב שבארבעת המקרים הנ"ל "הרי זה ספק", ואינו מתייחס במפורש לשאלה האם זה ספק אם חייב באונסין או ספק אם פטור כאשר שאל בבעלים, והש"ך (ו) מפרש שכוונת דבריו כשיטת רש"י.

שמירה בבעלים כאשר הסכם השמירה משתנה

בגמרא (צח:) דן רבי אבא בר ממל במקרים שונים בהם הסכם שמירה משנה מצב (מהשאלה לשכירות או הפוך), כאשר רק מצב אחד שלו הוא בבעלים. בסך הכל מועלים ארבעה מקרים. המקרה השני מתייחס לזה שלפניו בדרך של "אם תמצא לומר", הקושרת את מסקנותיהם. כך גם מתייחסים שני המקרים האחרונים למקרה השני-

בעי רבי אבא בר ממל:

שאלה בבעלים, שכרה שלא בבעלים, מהו?

מי אמרינן: שאילה לחודה קיימא, ושכירות לחודה קיימא. או דלמא: שכירות בשאלה מישך שייכי, דהא מיחייב בגניבה ואבידה?

אם תמצא לומר שכירה בשאלה מישך שייכי,

שכרה בבעלים שאלה שלא בבעלים, מהו?

שאלה בשכירות - ודאי לא שייכא, או דלמא כיון דשייכא במקצת - כמאן דשייכא בכולה דמי?

אם תמצא לומר לא אמרינן כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה דמי,

שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים, וחזר ושאלה, מהו?

הדר אתיא לה שאלה לדוכתה, או דלמא אפסיקא לה שכירות ביני וביני?

שכרה בבעלים ושאלה, וחזר ושכרה, מהו?

מי אמרינן: אתיא לה שכירות לדוכתה, או דלמא אפסיקא לה שאלה ביני וביני? –

תיקו.

במקרה הראשון השומר שואל, ואחר זמן שוכר את אותו החפץ (מבלי שיחזירו לבעליו בינתיים). בתחילת השאילה היה הבעלים שאול לשומר, אך בזמן בו ההשאלה הפכה לשכירות כבר לא היה הבעלים עם השומר במלאכתו. השאלה היא האם מדובר בשני הסכמי שמירה שונים לגמרי, ולכן אין השכירות בבעלים, או שמא השכירות מהווה המשך של הסכם ההשאלה הראשוני, שהרי השומר חייב עדיין בגניבה ואבידה כמקודם, ולפי שהסכם ההשאלה הראשוני היה בבעלים, כך גם ההשכרה נחשבת בבעלים.

המקרה השני מתבסס על האפשרות שאכן ההשכרה היא המשך של השאלה, והוא מציג מצב הפוך בו השומר שוכר בבעלים, ובהמשך שואל את החפץ שלא בבעלים. כמו במקרה הראשון, גם כאן השאלה היא האם ההשאלה נחשבת בבעלים כמו שהיתה השכירות, או שההשאלה היא הסכם נפרד ואין מדובר בשאילה בבעלים. ביחס למקרה הקודם, כאן קשה יותר לומר שההשאלה היא המשך של השכירות, כיוון שנוצרים בה חיובים חדשים שלא היו בשכירות.

במקרה השלישי מדובר בשלושה שלבים, בהם החפץ הושאל בבעלים, ההשאלה הפכה לשכירות (שלא בבעלים) ושוב להשאלה. בהתאמה, במקרה הרביעי החפץ הושכר בבעלים, השכירות הפכה להשאלה ואז שוב לשכירות. בשני מקרים אלה השאלה הנשאלת היא לגבי ההשאלה\שכירות האחרונה, האם היא עומדת בפני עצמה, כיוון שחיוב מסוג אחר קדם לה, או שהיא נגררת אחר ההשאלה\שכירות הראשונה.

הסכם שמירה שמחליף את ה"כותרת" שלו נידון גם בסוגית הגמרא (צו:)-

בעי רמי בר חמא: בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי?...

דאגר מינה פרה והדר נסבה, שואל הוי או שוכר הוי? שואל הוי - ואתיא שאלה בבעלים מפקעא שכירות שלא בבעלים, או דלמא שוכר הוי, ושכירות כדקיימא קיימא.

רמי בר חמא מעלה את השאלה האם בעל נחשב, ביחס לנכסי המילוג של אשתו, כשואל או כשוכר. הגמרא מנסה לבאר את השאלה ומסבירה שרמי בר חמא מתייחס למקרה בו האשה השכירה פרה לבעל לפני שנישאו, ומאוחר יותר נישאה לו, וזאת מתוך הנחה שאם הבעל נחשב כשוכר, רואים את שמירתו כהמשך של הסכם השכירות שנערך לפני שנישאו, ואין הוא נחשב בבעלים, אך אם הבעל נחשב כשואל, חיובו הוא חיוב חדש, וכיוון שבזמן חיוב זה האשה שאולה לו למלאכתו, הרי הוא שומר בבעלים ונפטר.

ברם, הגמרא דוחה הנחה זו על הסף-

ומאי שנא? דאי שואל הוי דאתי שאלה בבעלים מפקעא שכירות שלא בבעלים? אי שוכר נמי הוי - תיתי שכירות בבעלים תיפוק שכירות שלא בבעלים!

גם אם הבעל נחשב כשוכר על נכסי אשתו, אין חיובו נחשב המשך של הסכם השמירה שערכו לפני נישואיהם, ולכן בכל אופן נחשב הבעל כשומר בבעלים.

על פניו, המסקנה העולה מסוגיה זו (להלן, "סוגיית רמי בר חמא") היא שבכל הסכם שמירה חדש, אפילו אם הוא רצוף ודומה בחיוביו להסכם קודם (שכירות לאחר שכירות), נקבע גדר השמירה בבעלים מחדש על פי המצב ברגע תחולת ההסכם השני, העדכני יותר. מסקנה זו עומדת לכאורה בניגוד לסוגיית הגמרא העוסקת בדברי ר' אבא בר ממל. סוגיה זו מתלבטת ביחס להסכמי שמירה עוקבים עם חיובים שונים (שאילה בבעלים ואז שכירות בבעלים או הפוך וכד'), ולכאורה משמע מכך שאם מדובר בהסכמי שמירה עם חיוב דומה (למשל, שכירות לאחר שכירות), נחשבים הם כהסכם אחד וגדר שמירה בבעלים ייקבע על פי המצב ברגע תחולת ההסכם הראשון!

הראשונים נחלקו בהבנה המדוייקת של המקרים אותם מעלה רבי אבא בר ממל, ובעקבות כך התייחסו בדרכים שונות לסתירה הנ"ל-

הראב"ד (מובא בשטמ"ק) והמאירי מבארים שבסוגיית ר' אבא בר ממל מדובר בכגון שההסכם מתחילתו כלל את שני סוגי השמירה, וכן את היות הבעלים שאולים לשומר רק בחלק הראשון. במקרה הראשון, למשל, הבעלים אמרו כבר בהתחלה לשומר- "החפץ יהיה אצלך בהשאלה כך וכך זמן, ובאותו הזמן שאול אני לך עם החפץ, ולאחר מכן ישאר אצלך עוד כך וכך זמן בשכירות, ובפרק זמן זה איני שאול לך". ההתלבטות של הגמרא היא האם השמירה יכולה להתבטל מלהיות שמירה בבעלים כאשר התחילה כשמירה בבעלים. המקרה שבסוגיית רמי בר חמא הוא, כמובן, שונה לגמרי, שכן מדובר בו על שני הסכמי שמירה נפרדים, הראשון שנערך לפני הנישואים, והשני, שנוצר בעטיים של הנישואים (וכלל לא היה מתוכנן בשעת עריכתו של הראשון), ונחשב כשמירה בבעלים ללא קשר בהסכם הראשון.

מאידך, רש"י, תוספות (ד"ה שאלה), הרמב"ן והריטב"א מפרשים שמראש דובר בין הצדדים רק על סוג אחד של שמירה (השאלה או שכירות), ורק בהמשך הגיעו להסכמה לשנות את סוג השמירה (מהשאלה לשכירות, או הפוך). על פי הבנה זו, נאלצים התוספות לפשר באופן שונה בין סוגיית רמי בר חמא לבין סוגייתנו. התוספות מסבירים שאין לדייק מסוגיית רמי בר חמא שגדר ה"בבעלים" נקבע על פי השכירות השניה דווקא, ולכן, בין אם היה הבעלים עם השומר במלאכתו בשעת השכירות השניה, ובין אם היה עימו בשעת השכירות השניה, נחשבת השכירות השניה כשכירות בבעלים. רק כאשר מדובר בשמירות שונות (השאלה ושכירות או הפוך), ורק הראשונה היתה בבעלים, יש להסתפק לגבי גדר ה"בבעלים" של השניה, וזה הרקע לשאלות ר' אבא בר ממל.

עניין נוסף בו נחלקו ראשונים, קשור לגירסה בגמרא של הקישור בין השאלה השניה לבין השאלה השלישית-

אם תמצא לומר [לא] אמרינן כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה דמי,

הגירסה שעמדה לפני רש"י לא כללה את המילה "לא". פירוש המשפט על פי גירסה זו הוא שהמקרה של "שאלה ושכרה וחזר ושאלה" נדרש לבירור רק על פי האפשרות שאפילו בשכירות בבעלים שאחריה שאילה שלא בבעלים, פטור השואל גם על השאילה. רש"י (ד"ה "אם תרצה לומר") אינו מקבל גרסה זו, משום שאם כל ההסכמים נחשבים כרצף אחד, בין אם שאלה קדמה ובין אם שכירות קדמה, פשוט שגם רצף משולש (שאילה ושכירות ושוב שאילה וכד') נחשב רצף אחד! לכן, כיוון שהמשיכה ההיתה בבעלים, כל השמירות הבאות אח"כ נחשבות גם כן בבעלים. לכן רש"י משנה מסברתו את הגירסה ומוסיף את המילה "לא".

התוספות (ד"ה "הכי גרסינן") מקיים את הגירסה ללא ה"לא", ומסביר שאם שאילה אינה ממשיכה את השכירות שלפניה (כיוון שמתחדש בה חיוב אונסין), אזי בַּרצף: שאילה (בבעלים), שכירות, שאילה, ברור שהשאילה האחרונה אינה נחשבת בבעלים, וכל הספק הוא רק על פי הדרך ששאילה כן ממשיכה את השכירות שלפניה. על פי דרך זו מתלבטת הגמרא האם המשך זה שממשיכה השכירות את השאילה שלפניה, יכול להיאמר שוב ביחס לשאילה נוספת שלאחר השכירות. בגירסה זו אוחז גם הטור (שמו).

מדברי הרמב"ם נראה שהוא כלל אינו גורס את המשפט. כלומר, על פי הרמב"ם רק השאלה הראשונה תלויה בשניה בדרך של "אם תרצה לומר".

חשוב לציין כי על פי השיטה הרואה ב"אם תמצי לומר" הכרעה של הגמרא, שיש לפסוק כמותה להלכה, יש למחלוקת ראשונים זו השלכה לעניין הלכה למעשה.

השו"ע (שמו יד) כותב על פי הרמב"ם, שרק השאלה הראשונה נפשטה (שהשכירות נמשכת אחר השאלה שלפניה ונחשבת בבעלים), אך כל שלוש השאלות הבאות נותרו בספק. הרמ"א (שם) כותב על פי גירסת התוספות ופסק הטור, שגם השאלה השניה נפשטה, ולכן גם השוכר בבעלים, חוזר ושואל שלא בבעלים, פטור מחמת השכירות הראשונה. עוד מוסיף השו"ע (שם טו) ופוסק כדברי התוספות, המסבירים שבשכירות לאחר שכירות, נחשבת השכירות השניה בבעלים בין אם רק הראשונה היתה בבעלים ובין אם רק השניה.

אשה ששאלה ואח"כ נישאת

עי' לעיל פרק א הלכה ה (בדין היתומים ירשו פרה שאולה מאביהם)