פרק ה'

איסור המרת עונש גלות בכופר

נאמר בבמדבר (לה לא-לב)

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:

הגמרא (כתובות לב:) מפרשת את שני הפסוקים כאוסרים לפטור רוצחים במזיד או בשוגג מעונש מיתה או מגלות תמורת לקיחת ממון.

הגמרא מסבירה שיש צורך בכתיבת האיסור גם ברוצח בשוגג וגם ברוצח במזיד, כיוון שלו היה כתוב האיסור רק ברוצח במזיד, היינו אומרים שדווקא בו ניתן להמיר את עונש המיתה, כיוון שחסה התורה על חייו, ולו היה כתוב הציווי רק ברוצח בשוגג היינו חושבים שרק בו ניתן להמיר את הגלות בתשלום כי חטאו פחות חמור.

הרמב"ם מונה את חובת ההגליה של רוצח בשוגג כמצוות עשה אחת (ספר המצוות עשה רכה), ואת האיסור לפוטרו תמורת כופר כמצוות לא תעשה (שם מצוות לא תעשה רצו)

גלות במקרה שלא מת הנהרג מיד

הגמרא במסכת גיטין (ע:) דנה בכשירותו ההלכתית של אדם שחוט העומד למות, לצוות על נתינת גט לאשתו. בהקשר זה מובאים דברי שמואל, שעדים שראו פלוני ששוחטים את רוב שני סימניו (קנה וושט, והכוונה שלא ראו מה קרה אחר כך) יכולים להעיד עליו שמת ולהתיר את אשתו. הגמרא מסבירה שדין זה אינו משום שבזמן השחיטה נחשב הוא כמת, אלא משום שוודאי שהוא עומד למות בסוף.

הגמרא מביאה ברייתא-

שחט בו שנים או רוב שנים (כלומר, שחט בשוגג קנה וושט של חבירו) הרי זה אינו גולה

מברייתא זו מקשה הגמרא- מדוע שלא יגלה? והרי הנשחט חשוב הוא כמת עד כדי כך שמעידים עליו להתיר את אשתו!

שתי תשובות מובאות לשאלה זו-

חוששים שמא נשבה הרוח בפצעיו ולכן אינו גולה.

הנהרג פרכס ובכך קירב את מיתתו, ולכן אין ההורג גולה.

הגמרא מסכמת שההבדל בין שתי התשובות הנ"ל יהיה כאשר שחטו במקום בו אין רוח, או במקרה שלא פרכס.

העולה מדברי הגמרא, שאין הכרח עקרוני שימות הנהרג לאלתר בכדי להתחייב גלות, אך אם גורם אחר התערב בין הפציעה למוות, יכול הנהרג להיפטר מגלות.

לעניין טעם הדין, מבארים התוספות (ד"ה "אלא") שהדבר נלמד מהכתוב ברוצח בשוגג "ויפל עליו וימות", ממנו משמע שמת הנהרג לאלתר.

הראשונים חלקו בהבנת מסקנת הגמרא-

רש"י מפרש, שהחשש שמא נשבה הרוח בפצע כוונתו שאולי אם לא היתה נושבת לא היה מת כלל ולכן מספק פטור מגלות. בנוסף, מסביר רש"י שבמקרה שפרכס הסיבה שפטור מגלות היא משום ש"נמצא שלא הרגו זה", כלומר, קיימת אפשרות, שבפועל הוא שהרג את עצמו. במילים אחרות, לפי רש"י, אם סופו של הנהרג למיתה ללא ספק ואין אדם אחר שתרם לקירוב מיתתו, ברור שההורג גולה.

אחרת משמע מדברי התוספות (ד"ה "בביתא") המסביר שגם בפרכוס וגם בנשיבת הרוח בפצעי הנהרג, פטור ההורג משום שדבר אחר קירב את מיתתו. אמור מעתה, אפילו אם ודאי הוא שימות הנהרג לבסוף כתוצאה ממעשיו של ההורג, עדיין פטור ההורג מגלות אם היה כח אחר מעורב במעשה, שיכול לקרב את מיתת הנהרג^[67].

בסוגית הגמרא בכתובות (לג:) מביאה הגמרא את הדין שחובשים את המכה את חבירו (שאמדוהו למיתה) לאחר מעשה עד שימות המוכה. אם מת המוכה לבסוף, הורגים את הרוצח, ואם לא מת, משלם המכה ככל חובל (ראה לעיל פרק ד הלכה ג-ה). הגמרא מנסה להוכיח מכך, שאם משלם המכה, הרי אינו לוקה^[68]. הגמרא פורכת את ההוכחה ואומרת שניתן להעמיד דין זה דווקא במכה חבירו בשוגג, וחובשים את המכה כדי שאם ימות המוכה, יתחייב המכה גלות. מדברים אלה משמע שהמכה חבירו בשוגג מתחייב גלות אפילו אם לא מת לאלתר.

התוספות (שם ד"ה "דלמא") מתרצים שדווקא בשחיטה וכדומה לה גורמים פרכוס או רוח לקירוב מיתה, אך ישנן פציעות אחרות בהן אין לחשוש לקירובי מיתה אחרים מלבד מעשהו של ההורג.

המאירי מפרש אחרת. לדבריו אם אמדו את המוכה למיתה (כפי המתואר בסוגיה בכתובות) אין חוששים עוד לגורמים אחרים שקירבו את מיתתו. רק אם לא הספיקו לאומדו עד שמת, תולים בגורמים שונים שקירבו מיתתו בכל מקום שישנם גורמים שכאלה בנמצא.

מיתה ברוצח במזיד אם לא מת הנהרג מיד

רוב הראשונים פסקו שדין זה, שתולים שמחמת הרוח או הפרכוס מת, אמור רק ברוצח בשוגג, אך ברוצח במזיד אין מקלים ואם אמדוהו למיתה, אפילו מת זמן ארוך לאחר מעשה, חייב הרוצח מיתה. כך מבארים התוס' (ראה לעיל), וכך נראית גם דעת הרמב"ם מתוך שהביא דין זה דווקא בהלכות רוצח בשוגג.

יוצא דופן בהקשר זה הוא הראב"ד (לפי הסברו של הכסף משנה) המבין שאפילו ברוצח במזיד כשלא נהרג הקרבן לאלתר, יש לחשוש לנשיבת רוח או לפרכוס. אפשר לפרש בדומה לזה גם בדברי רש"י (עי' הערה ). מכיוון שהלכה פסוקה היא, שחובשים את הרוצח במזיד עד שיתברר גורלו של המוכה ואם מת זה, נהרג עליו, מפרש הראב"ד (בדומה לתוספות), שרק בשחיטה חוששים לנשיבת הרוח, אבל בדרך כלל, אפילו מת לאחר זמן, נענש עליו ההורג בין בגלות ובין במזיד.

חילוקי מעמד בהורג ונהרג בשוגג

אומרת המשנה (מכות ח:):

הכל גולין על ידי [כלומר, כשהרגו אדם מ-] ישראל וישראל גולין על ידיהן

חוץ מגר תושב

וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב

הגמרא (שם) מסבירה, ש"הכל" הכוונה לכלול כותים ועבדים. כלומר, יש להבין את דברי המשנה הראשונים כך- ישראלים, כותים ועבדים שהרגו ישראל בשוגג, גולים, וכנ"ל הפוך, אם ישראל הרג בשוגג אחד ממעמדות אלה, גם כן גולה.

בהמשך (שם עמוד ב) מסכמת הגמרא על פי משנתנו, שגר תושב שהרג גר תושב גולה (כמבואר בסיפא), אך לעומת זאת, גר תושב שהרג ישראל, אינו גולה (כמבואר ברישא). הגמרא ממשיכה ומבארת, שחילוק זה מסביר גם כיצד מצד אחד כללה התורה את הגר התושב בדין הגולים-

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט (במדבר לה טו)

ומצד שני ייחדה את האפשרות לגלות לישראל בלבד:

"וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל..." (שם יב)

הגמרא מקשה על מסקנה זו, שגר תושב שייך בדין גלות, מברייתא שם נאמר:

לפיכך גר ועובד כוכבים שהרגו נהרגין

מכאן משמע שאין חילוק בין גר תושב לבין גוי רגיל, ושניהם אינם גולים, אפילו אם הרגו את בני מינם! הגמרא מתרצת שלעיתים גם גר תושב שהרג גר תושב אחר, אינו גולה כדברי המשנה, אלא נהרג, כפי שיתבאר לקמן.

בשאלה מתי נהרג ומתי גולה נחלקו האמוראים מחלוקת קיצונית-

רב חסדא סובר שאם הרג גר תושב את חברו ב"דרך ירידה" (שבאופן זה ישראל שהרג את חבירו גולה, עי' להלן פרק ו יב-יד) גולה ועל כך דיברה המשנה. אמנם אם הרגו ב"דרך עליה", אינו גולה אלא נהרג (בכך עסקה הברייתא). רב חסדא סובר עוד, שקיים מקרה בו גר תושב שהרג יהיה פטור מכל וכל, וחשוב כאנוס, והוא כאשר בשעת מעשה חשב ההורג שמעשהו מותר, אם משום שחשב שבהמה לפניו, או משום שטעה בהבנת איסור הרציחה.

רבא חלוק על רב חסדא מכל וכל. הוא אמנם מודה שגר תושב שהרג את חבירו ב"דרך ירידה" חייב גלות, ושזהו המקרה עליו דיברה המשנה. אך במקרה שהרגו ב"דרך עליה" פוטרו רבא מכל וכל, ובמקרה של "אומר מותר", מחייבו רבא מיתה כי קרוב למזיד הוא, "שהיה לו ללמוד ולא למד". שני פסקים אלה הפוכים לגמרי לדבריו של רב חסדא^[69].

הרמב"ם פוסק כדברי רבא, שגר תושב שהרג גר תושב כי חשב שהדבר מותר אינו גולה אלא נהרג. בהמשך (פרק ו הלכה יב) פוסק הרמב"ם עוד כרבא שדרך עליה קלה יותר מאשר דרך ירידה, ושהפטור מגלות של ההורג ב"דרך עליה" הוא משום שקרוב לשוגג ולא משום שקרוב לאונס.

הראשונים חלקו בהבנת דברי המשנה "חוץ מגר תושב"-

הרמב"ם כאן ובפירוש המשניות, פירש שישראל שהרג גר תושב בשוגג גולה, ודברי המשנה "חוץ מגר תושב" כוונתם להוציא מדין גלות גר תושב רק במקרה בו הרג ישראל.

לעומת הרמב"ם מבין הראב"ד שגר תושב אינו גולה בין אם הרג ישראל ובין אם ישראל הרגו. הוא סומך את דבריו על הפסוק "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת" (שמות יט ד), ממנו משמע שדווקא אם הרג ישראל את רעהו גולה הוא לעיר מקלט, ולא אם הרג גר תושב.

לגבי גר תושב שהרג עבד כותב הרמב"ם שגולה. לכאורה הדברים מנוגדים ללשון המשנה "וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב". אמנם הגירסה בירושלמי היא "וגר תושב על ידי גר תושב", ואז אפשר גם שיגלה על הריגת אחרים שאינם גרים תושבים. הכסף משנה מקשה מה ראה הרמב"ם לחלק בין עבד לבין ישראל, שהרי המשנה כוללת כותים ועבדים עם ישראל.

הגמרא בסנהדרין (נז.) קובעת שבני נח נהרגים על כל עבירה משבע המצוות עליהן הם מוזהרים. בהמשך נאמר שבני נח נהרגים אפילו ללא התראה.

רש"י בסוגייתנו פירש, שהברייתא "לפיכך גר ועובד כוכבים שהרגו נהרגין" היא נגזרת ישירה מהנאמר בסנהדרין, שהרי אם חייבים בני נח מיתה אפילו ללא התראה, משמע שחייבים מיתה גם על שוגג, והרי לנו שבן נח (וכמותו גם גר תושב) חייב מיתה על הריגה בשוגג, כמו על שאר מצוותיו.

הרמב"ן (ד"ה "הא דתניא") חולק על דברים אלה, וטוען שהגמרא בסנהדרין לא התכוונה שבן נח נהרג על שוגג בכל אחת משבע מצוותיו, שהרי לו היתה זו הכוונה, היתה הגמרא אומרת זאת במפורש. הרמב"ן מפרש שהברייתא "לפיכך גר ועובד כוכבים שהרגו נהרגין" כוונתה שדין הריגה הוא דין יוצא דופן ובו חייבים גר תושב ובן נח מיתה אפילו על שוגג^[70]. גם הרמב"ם (לפנינו ובהלכות מלכים י, א) פסק בדרך זו .

ההורג בשוגג תוך כדי קיום מצווה

בעניין רוצח בשוגג נאמר

וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי (דברים יט ה)

במשנה (מכות ח.) לומד אבא שאול מפסוק זה-

אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין.

כלומר, כשם שהדוגמה שבתורה היא לאדם שהרג בשוגג תוך כדי עשיית דבר הרשות, כך באופן כללי, הרוצח בשוגג מתחייב בגלות רק כאשר עשה את מעשהו שלא מתוך מצווה. לכן, אב המכה את בנו ללמדו מוסר, או הרב הרודה בתלמידו ללמדו תורה או שליח בית דין המכה את חברו במצוות בית הדין, ומתו, פטורים.

בגמרא מועלית האפשרות שאף הדוגמה המובאת בפסוקים, כריתת עצים ביער, היא מעשה של מצווה, וזאת כאשר העצים נכרתים למטרת מצווה כבניין סוכה או עצי מערכה למקדש. לפי זה דברי אבא שאול במשנה אינם מובנים, שהרי כריתת עצים היא לא תמיד רשות, וכיצד זה למדים מדוגמה זו שדווקא העוסק בדבר הרשות והרג גולה? רבא דוחה אפשרות זו בשתי דרכים-

לפי דרך אחת מסביר רבא, שכיוון שאין המצווה לכרות עצים (שהרי אם מצא כרותים די בכך), הרי שכריתת העצים כשלעצמה היא תמיד מעשה של רשות. בכך שונה היא מהאב המכה את בנו העוסק במצווה בעצם ההכאה. לפי אפשרות זו, העוסק בהכשר מצווה, ככריתת עצים לצורך סוכה, והרג תוך כדי מעשיו, אינו פטור מגלות.

לפי דרך אחרת מסביר רבא, שהלימוד שלומד אבא שאול מהפסוק אינו מעצם כריתת העצים, אלא מהנאמר "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר", כלומר, שעוסק בדבר שהבחירה בידו אם לעשותו, שאם רוצה בא ואם אינו רוצה אינו בא. לפי הסבר זה ניתן לומר שאף העוסק בהכשר מצווה, אם אין לו ברירה אלא לעשות דבר זה בכדי לקיים את המצווה, ובתוך מעשיו הרג בשגגה, פטור הוא מגלות^[71].

המאירי פוסק שחטיבת עצים, אפילו לצורך מצווה, אין בה בכדי לפטור מגלות. זאת על פי דברי רבא הראשונים לפיהם כיוון שאם מצא כרותים די בכך, אין כריתת העצים מוגדרת כמצווה. מלשון הרמב"ם "...שהרי שגגו והרגו בשעת עשיית המצוה" ניתן לדייק שאף דעתו כדעת המאירי.

אחרת משמע מפירוש הברטנורא. לדעתו דברי רבא האחרונים הם הקובעים, ולכן אם המעשה היה מחוייב לצורך מצווה, אפילו אם אינו מצווה בעצמו, ונהרג אדם אגב עשיית המעשה, פטור ההורג מגלות.

האב שהרג את בנו

במשנה הבאה (שם ח:) נאמר

האב גולה על ידי [כלומר בעקבות הריגתו של] הבן והבן גולה על ידי האב

הגמרא מבינה שמדובר על אב שהרג את בנו בשוגג תוך כדי ייסורו לצורכי לימוד. לכן מקשה הגמרא כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם הנלמד במשנה הקודמת, שההורג את בנו תוך כדי לימוד אינו גולה. הגמרא עונה שמדובר באב המלמד את בנו מלאכה, ובאופן שאין זו מצווה כיוון שיודע הוא כבר מלאכה אחרת.

על פי דברים אלה פוסק הרמב"ם שהאב גולה על הריגת בנו תוך כדי לימוד רק אם היה זה תוך כדי לימוד מלאכה שאינו צריך לה, שאם לא כן, הרי הורגו מתוך עיסוק במצווה ופטור.

שליח בית דין שהרג בשגגה

כאמור לעיל, אבא שאול פוטר מגלות את שליח בית הדין שהרג. בראשונים מצינו כמה דעות לגבי מהות המקרה -

הרמב"ן כותב שהכוונה לשליח בית דין שהכה את החייב מלקות כפי שפסקו ואמדו בית הדין, ומת תחת ידו. לפי זה, מוסיף הרמב"ן, הסיבה שפטור מגלות אינה משום שעסק במצווה, אלא משום שהיה אנוס. בכך שונה דוגמה זו מהאב המכה את בנו והרב המכה בתלמידו.

רש"י מפרש שהכוונה לשליח בית הדין "המלקה ארבעים לחייב מלקות". ניתן להבין בדבריו שהכוונה לשליח בית דין שהוסיף מכה אחת על השלושים ותשע שהיה אמור לתת. אמנם פירוש זה קשה כיוון שלהלן במשנה (כב:) נאמר על מקרה שכזה ש"הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו". לכן נראה שרש"י סובר כרמב"ן.

הרמב"ם (לפי הגרסה שהיתה לפני הראב"ד, הכסף משנה והמאירי) כותב שהכוונה לשליח בית הדין "שהכה את בעל דין הנמנע מלבא בדין".

הבריחה לעיר מקלט קודם הדין ולאחר הדין

בדברים יט, יא-יג מתארת התורה מקרה בו רוצח במזיד בורח לעיר מקלט-

וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל: וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת: לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ:

בבמדבר לה, כב-כה, מתואר מקרה של רוצח בשוגג-

וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה: אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ: וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה: וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ

מהתיאור בדברים בו זקני העיר לוקחים את הרוצח מעיר המקלט ומהתיאור בבמדבר לפיו בית הדין ("העדה") משיבים את הרוצח אל עיר המקלט ניתן ללמוד על האופן בו גולה הרוצח, לפני עמידתו למשפט ובמקרה הצורך, אחריה. וכך נאמר בברייתא (מכות י:)-

ר' יוסי בר' יהודה אומר: בתחלה [תחילת ההליך המשפטי- רש"י] אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט ובית דין שולחין ומביאין אותם משם.

מי שנתחייב מיתה- הרגוהו, שנאמר "ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת".

מי שלא נתחייב- פטרוהו, שנאמר "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם".

מי שנתחייב גלות- מחזירין אותו למקומו שנאמר "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה".

רבי אומר מעצמן הן גולין. כסבורין הן אחד שוגג ואחד מזיד קולטות והן אינן יודעין שבשוגג קולטות במזיד אינן קולטות.

לפי דעת ר' יוסי, הפסוקים בספר דברים מתארים מציאות מחייבת, לפיה כל רוצח חייב לברוח קודם כל לעיר מקלט קודם שימשך בירור דינו. לעומת זאת, לדעת רבי הפסוקים מתארים מקרה בו הרוצח במזיד בורח בטעות לעיר מקלט, בחושבו שהיא קולטת אף מזידים, וממילא אין כל חיוב לבצע זאת לכתחילה. במשנה (ט:) הובאה דעתו של ר' יוסי, וכך פסק הרמב"ם.

במשנה (ט:) וביתר הרחבה בברייתא (י:) נאמר ששולחים עם הרוצח שני תלמידי חכמים ששומרים עליו מפני גואל הדם. אותם תלמידי חכמים אומרים לגואל הדם: "אל תנהג בו מנהג שופכי דמים, בשגגה בא מעשה לידו". מהגמרא (י:) עולה שתלמידי החכמים מלווים את הרוצח כבר כשלוקחים אותו מעיר המקלט לעירו בכדי לדונו, כלומר, עוד לפני שהוחלט שמדובר ברוצח בשוגג. לכן, כאשר הם אומרים לגואל הדם ש"בשוגג בא מעשה לידו" הכוונה היא שאולי יצא מפסק הדין שבשוגג בא מעשה לידו.

אכן, המאירי כותב שמצרפים לו שומרים אלה בין בלכתו לדינו בעיר בה בוצע המעשה, ובין בשובו משם לעיר המקלט אם יצא דינו לגלות.

אמנם, מלשון הרמב"ם "כשמשיבין אותו", ניתן לדייק שהוא מחייב צירוף שני תלמידי חכמים דווקא כאשר משיבים את הרוצח לעיר המקלט, כאשר נגמר דינו לגלות.

רוצח בשגגה שיצא חוץ לעיר בה נקלט והרגו גואל הדם או אדם אחר

הכתוב בבמדבר עוסק ברוצח בשוגג היוצא מחוץ לעיר המקלט-

וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם: כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ: (במדבר לה כו-כח)

בגמרא (מכות יב.) מובאת ברייתא ובה מחלוקת תנאים בהבנת הנאמר "ורצח גואל הדם את הרוצח":

'ורצח גואל הדם את הרוצח'-

מצוה ביד גואל הדם. אין גואל הדם, רשות ביד כל אדם דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו.

כלומר, במקרה שהרוצח כבר נקלט בעיר המקלט, ויצא חוץ לתחומה, מבין ר' יוסי שהתורה מצווה על גואל הדם להורגו, ובכל אופן כל אדם שהרגו פטור. לעומתו ר' עקיבא מבין את הנאמר בתורה בתור רשות- "ורצח", הכוונה- אם קרה הדבר ורצחו. כלומר, אם הרגו גואל הדם מאחר שיצא מעיר המקלט- פטור, ובכל אופן כל אדם אחר שהרגו, איסור הוא בידו ונהרג עליו.

ביארנו את דברי רבי עקיבא לפי הגירסה בדפוסים שלפנינו. לפי גרסאות אחרות יש לגרוס "ר' עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבין עליו". לפי גרסה זו, אדם שאינו גואל הדם, שהרג את הרוצח, פטור מעונש על אף שעבר על איסור. בזאת שונה הוא מגואל הדם, שכלל לא עבר על איסור בהריגתו, כיוון שרשות היא בידו.

בדרך זו פסקו הרמב"ם, רבינו חננאל והריטב"א. הרמב"ם אף סומך גרסה זו על הכתובים שהרי נאמר "אין לו דם", ומשמע שאין חיוב על הריגתו בכלל, בין אם הרגו גואל הדם ובין אם הרגו אדם אחר.

בגמרא מובאת דעה שלישית, דעת ר' אליעזר, אותה מציגה הגמרא כחולקת על דעותיהם של ר' יוסי ור' עקיבא:

רבי אליעזר אומר '[וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ] עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'ורצח גואל הדם את הרוצח' יכול מיד? תלמוד לומר 'עד עמדו לפני העדה למשפט'.

מדברי רבי אליעזר למד רב, שבניגוד לדברי התנאים האחרים, רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו, נהרג עליו.

הראשונים חלקו כיצד להבין את דינו של רב ואת הקשר בינו לבין הלימוד מהפסוק-

הריטב"א כותב שהפסוק בא לאסור את הריגת הרוצח שיצא עד שלא יבוא לפני בית דין שיתרו בו שאסור לו לצאת. זוהי הכוונה "עד עומדו לפני העדה למשפט".

רבינו חננאל מבאר שעד שנידון הרוצח בבית דין (שזו הכוונה ב"עד עומדו") ההורגו חייב. אמנם, לאחר שנידון לגלות, מודה ר' אליעזר לתנאים האחרים, שגואל הדם שהרגוֹ פטור.

הגמרא מתלבטת האם המקרה המתואר בכתוב, בו פטור גואל הדם עוסק אפילו ברוצח שיצא בשוגג מעיר מקלטו (שכן משמע מההדגשה היתרה שבפסוק- "אִם יָצֹא יֵצֵא", לכלול כל סוגי יציאה), או שמא הדין אמור דווקא ברוצח שיצא בכוונה מעיר מקלטו ואין ללמוד מהייתור שבפסוק כיוון ש"דברה תורה כלשון בני אדם".

מובאות שתי ברייתות החולקות בנקודה זו. האחת, לפיה גם אם יצא בשוגג ההורגו פטור-

אם יצֹא יצֵא הרוצח, אין לי אלא במזיד בשוגג מנין? תלמוד לומר "אם יצֹא יצֵא"- מכל מקום

והשניה ממנה משמע שאם יצא בשוגג ההורגו חייב-

(וההורגו) במזיד נהרג בשוגג גולה

הריטב"א אינו גורס את המילה "וההורגו" ומסביר שהכוונה לרוצח שאם יצא במזיד מעיר מקלטו, אזי הוא "נהרג" כלומר, ההורגו פטור. לעומת זאת, אם יצא בשוגג, הרי הוא "גולה", כלומר, דינו שיחזור לעיר מקלטו ולגלותו, ואין להורגו^[72].

אביי פותר מסברה כדרך השניה, וטעמו- "שלא יהא סופו חמור מתחלתו", כלומר, כפי שעל הרציחה עצמה מחוייב הרוצח מיתה דווקא אם היתה במזיד, כך על היציאה מהעיר יחוייב מיתה (כלומר, יפטר גואל הדם ממיתה, ולכן לא יפחד להורגו) רק על יציאה במזיד.

הרמב"ם פוסק שאכן אם יצא בשוגג אין להורגו, אך הוא מציין ש"כל ההורגו גולה על ידו". רבים פרשו שכוונת הרמב"ם שדווקא ההורגו בשוגג גולה על ידו. אמנם ערוה"ש (תכה מב) מפרש שאף ההורגו במזיד, לאותו רוצח שיצא בשוגג מעירו, חייב גלות בלבד. ערוה"ש מפרש שטעם הדבר מתוך שאם יוצא הוא במזיד הרי רשאים להורגו, ולכן אם אין ההורגו יודע שיצא בשוגג, פטור הוא כיוון שחשב שרשות בידו להרגו^[73].

רוצח בשגגה שהרגו גואל אדם בדרכו לעיר המקלט

בצד הדיון ברוצח שיצא חוץ לעיר מקלטו, דנה הגמרא בסוגיה נפרדת (שם י:) ברוצח בשוגג שהרגו גואל הדם עוד לפני שהגיע לעיר המקלט. מוקד הדיון הוא תיאור המקרה שבתורה-

פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם (דברים יט ו)

התורה דורשת להבדיל ערי מקלט ולתקן את הדרכים המובילות אליהן בכדי למנוע את הריגת הרוצח בשוגג על ידי גואל הדם.

בסוגיית הגמרא מובאות ברייתות חלוקות. האחת סוברת ש"לו אין משפט מוות" אמור כלפי גואל הדם. כלומר, משמעות הפסוק היא שישנו חשש שגואל הדם יהרוג את הרוצח ולא יפחד, שכן אין הוא נענש על הריגה זו. לפי הברייתא השניה, "לו אין משפט מוות" אמור כלפי הרוצח, ושיעור הפסוק הוא- שמא יהרוג גואל הדם את הרוצח אשר לא מגיע לו להיהרג, שכן רצח בשוגג.

רב הונא הולך על פי הדרך הראשונה, ולכן הוא פוסק ש"רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו פטור", שהרי אין לו, לגואל הדם, משפט מוות על הריגת הרוצח.

היחס בין דברי ר' הונא האמורים ברוצח הבורח לעיר מקלט, לבין מחלוקת התנאים האמורה ברוצח שיצא מהעיר לאחר שנקלט שם, אינו חד משמעי-

בריטב"א מובאים דברי רבי מאיר הלוי, הסובר שדעת רב (ורבי אליעזר), שגואל הדם שהרג את הרוצח שיצא חוץ לעיר חייב עליו, חלוקים על דברי ר' הונא. טעמו הוא, שאם ההורג את הרוצח בבורחו פטור, כל שכן שיפטר ההורג את הרוצח שיצא מעיר המקלט, שבזה יש להאשים יותר את הרוצח שפשע במה שיצא מהעיר.

הריטב"א עצמו מפקפק בדבר, וטוען שגם יכולה להיות סברה הפוכה- להחמיר יותר בדין גואל הדם דווקא כשהרג את הרוצח בבורחו לעיר המקלט, שכן אם כבר הגיע לעיר המקלט, נחשב הוא כבר מוגן, וזאת אפילו יצא מהעיר, כל עוד דעתו לשוב לשם, וכפי שאין להורגו בתוך העיר, כך סברה היא שאין להורגו מחוצה לה.

קליטת המזבח

נאמר בפרשת משפטים (שמות כא יב-יד):

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת

מפשט הפסוק ומההקשר משמע שבניגוד לרוצח בשגגה, שנס למקום ידוע, רוצח במזיד אפילו אם נס למזבח, בכל זאת נלקח משם למות.

לעומת זאת, בגמרא במסכת יומא (פה.) מובאים דברי ר' עקיבא המדייק "מעם מזבחי" ולא "מעל מזבחי". כלומר, לפי דבריו, אם כהן עובד על המזבח, הרי המזבח קולטו אפילו אם הוא רוצח במזיד.

במלכים א פרק א מסופר על אדוניה בן חגית שברח מפני שלמה מפחד שיהרגנו כמורד במלכות, ונאחז בקרנות המזבח-

וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם יָמִית אֶת עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה וְאִם רָעָה תִמַּצֵא בוֹ וָמֵת: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וַיָּבֹא וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹמֹה לֵךְ לְבֵיתֶךָ

באופן דומה מסופר (שם פרק ב) על יואב בן צרויה שברח אף הוא משלמה-

וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ: וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי: וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה: וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה': וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר:

הגמרא (מכות יב.) מסבירה שיואב טעה כמה טעויות ובגללן הותר לשלמה להורגו. ראשית, טעה שאין קולט אלא גג המזבח הוא אחז בקרנותיו, כמו כן רק המזבח שבמקדש קולט, והוא ברח למזבח בשילה (בראשית ימי שלמה עוד לא עמד המקדש על תילו). מלבד זאת, המזבח קולט רק כהן בשעת עבודת קודש. מכלל הדברים נלמד שכאשר מתמלאים כל התנאים הללו, המזבח קולט.

בעקבות פשט הפסוקים בפרשת משפטים מפרש הרמב"ם, שהמזבח אינו קולט כלל רוצחים במזיד. את כל הדרישות המופיעות בגמרא במכות מפרש הרמב"ם כאמורות כלפי רוצח בשוגג.

לעומתו, הרשב"א (בתשובותיו ח"א תקכד) פסק כפי דעת ר' עקיבא בגמרא ביומא, ולכן הוא סובר שהמזבח קולט גם רוצחים במזיד, וגם כלפיהם אמורות כל הדרישות שבסוגיה במכות.

הרמב"ם מוסיף ופוסק ששלושת התנאים המוזכרים בסוגייה במכות אמורים רק בחייב גלות, אך במי שבורח מהמלך או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה, המזבח קולט אפילו אם היה זר.

דברי הרמב"ם כאן קשים, שהרי לכאורה יואב לא נידון כדין רוצח אלא כדין מורד במלכות (כמבואר בסוגיה בסנהדרין מט.) והסוגיה במכות אומרת שטעה בשלושה דברים, ומשמע מכך שאף מורד במלכות זקוק לכל התנאים האמורים בקליטת המזבח.

ערוה"ש (תכה מג) מתרץ שיואב טעה בכך שנהג שלא כפי הדרך שהיתה מצילה חייבי גלות, כלומר ניכר היה ממעשיו שאינו יודע את הדין, אך בדין מורד במלכות אכן נהג כדין (ומשמע ששלמה לא נהג כדין כאשר ציווה להרגו)^[74].