פרק ז

השמירה הדרושה בתם ובמועד

המשנה (מה:) מביאה מחלוקת תנאים משולשת, לעניין רמת השמירה הנדרשת כדי להיפטר בשור תם ובשור מועד-

קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק,

אחד תם ואחד מועד - חייב, דברי ר' מאיר.

רבי יהודה אומר: תם - חייב, ומועד - פטור, שנאמר: ולא ישמרנו בעליו, ושמור הוא זה

ר' אליעזר אומר: אין לו שמירה אלא סכין

על פי המבואר בגמרא, לדעת ר' מאיר אין הבדל בין תם למועד, ובשניהם יש לשמור שמירה מעולה, דהיינו יותר מאשר "נעילה כראוי", הקרויה "שמירה פחותה". לפי ר' יהודה יש הבדל בין תם לבין מועד – שמירה פחותה מועילה כדי לפטור במועד, אך לא בתם, בו דרושה שמירה מעולה. ר' אליעזר סובר שכלל אין מושג של שמירה מספיקה במועד, אלא כל כמה שיזיק, תמיד משלם. בנוסף, מובאת בברייתא שיטת ר' אליעזר בן יעקב, לפיו שמירה פחותה מספיקה כדי לפטור בין בתם ובין במועד.

המשנה בתחילת פרק "הכונס" (נה:) השתמשה במושג "נעילה כראוי", ושם מסבירה הגמרא, שהכוונה לנעילה העומדת בפני רוח מצויה, להבדיל מנעילה שאינה כראוי, שאינה יכולה לעמוד אפילו בפני רוח מצויה. מכאן לומדים הפוסקים, ששמירה מעולה המופיעה בסוגייתנו, היא נעילה שיכולה לעמוד גם בפני רוח שאינה מצויה. כלומר, מדובר בשלוש רמות של שמירה: שמירה שאינה כראוי- שאינה עומדת אף בפני רוח מצויה, שמירה כראוי (או "פחותה")- העומדת בפני רוח מצויה, ושמירה מעולה- העומדת אף בפני רוח שאינה מצויה.

הגמרא אצלנו (מה:) מבארת את מחלוקת ר' יהודה ור' מאיר –

בתורה נאמר חיוב של שור תם:

וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן: (שמות כא לה)

וחיוב של שור מועד:

אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ: (שמות כא לו)

בין ר' מאיר ובין ר' יהודה, מסכימים שהתורה מחייבת בשור מועד משום שהבעלים לא שמרו, וששמירה פחותה נקראת שמירה. אמנם, חלוקים הם באשר לאמדן המצב המצוי קודם לציווי התורה, ובהבנת השמירה המוזכרת בתורה בהקשר של שור מועד, כדלהמן.

ר' מאיר סובר שדרך בעלי שוורים תמים בטבע העולם הוא שלא לשמור על שווריהם שלא יזיקו. על רקע זה, באה התורה ומלמדת שיש לשמור שמירה פחותה, שהיא יותר ממה שמובן מאליו. לאחר מכן, מחייבת התורה שמירה יתרה במועד ע"י הביטוי "ולא ישמרנו" ללמדנו, שבשור מועד יש צורך בשמירה מעולה. לאחר שלמדנו שהשמירה המוזכרת במועד היא שמירה מעולה, משליכים אנו ממנה גם לשור תם בגזירה שווה, ומחייבים גם בתם שמירה מעולה.

ר' יהודה סובר שדרך בעלי שוורים תמים לשמור על שווריהם שמירה פחותה כדבר המובן מאליו. נמצא, שהתורה מלמדת אותנו שיש לשמור בשור תם שמירה מעולה, שהיא יותר מהמובן מאליו ללא ציווי התורה. ואם כן, מה מוסיפה התורה בייחדה ביטוי מיוחד של שמירה לשור מועד? על רקע תמיהה זו אנו אומרים ש"אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט", כלומר, בהדגישה את השמירה של שור מועד התכוונה התורה דווקא לשמירה מינימלית, דהיינו פחותה^[15].

לעיל (פ"ב הלכה ז) דנּו במחלוקת האמוראים (טו.) האם תשלומי חצי נזק הם קנס או ממון. הגמרא מסבירה שהדבר תלוי בשאלה האם אי שמירה על שור תם היא פשע שמחייב בעיקרון נזק שלם אלא שהתורה ריחמה על בעל השור, או שמא כלל אין צורך לשמור על שור תם, ואדרבא, מעיקר הדין היה צריך בעל השור להיפטר לגמרי, אלא שהתורה החמירה עליו וקנסתו. במחלוקת זו, כאמור, נפסק להלכה שתשלומי חצי נזק הם קנס, כלומר מעיקר הדין אין חובת שמירה על שור תם.

לאור סוגיה זו דנו הראשונים במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה –

הנימוקי יוסף (כ. מדפי הרי"ף) מבאר שדברי ר' מאיר, הם המתאימים לפסק ההלכה שחצי נזק קנס הוא, שכן ר' מאיר אומר שמדרך הטבע אין בעלי שוורים תמים שומרים על שווריהם. מכאן נובע שבהתאמה, אין דרך שוורים תמים להזיק. והרי זו בדיוק סברת האומר שחצי נזק קנס הוא, כיוון שמעיקר הדין אין צורך בשמירה על שור תם. לכן פוסק הנימוקי יוסף כר' מאיר, ששמירה פחותה אינה מועילה לא לתם ולא למועד.

הרא"ש (פרק ד סימן ו) מזכיר סברה זו אך אינו מקבלה. לדעתו גם אם שוורים תמים אין דרכם להזיק, מה שמגדיר את חצי הנזק כקנס, אפשר שמנהג בעלי השוורים, מתוך החמרה על עצמם בדרך הטבע, לשמור על שווריהם שלא יזיקו. לכן אין הפסק שחצי נזק קנס עומד בסתירה עם הנחתו של ר' יהודה שדרך בעלי שוורים לשמור על שווריהם. לאור זאת פוסק הרא"ש כר' יהודה.

הרמב"ם פוסק אף הוא כרבי יהודה. וכך נפסק להלכה בשו"ע (שצ"ו א).

צד תמות במקומה עומדת

בגמרא (מה:) מובאת שיטתו של ר' אדא בר אהבה, לגבי הבנת ההשלכות של שיטת ר' יהודה. מכיוון שר' יהודה מחייב במועד שמירה פחותה ובתם שמירה מעולה, מגיע ר' אדא בר אהבה מסברה (עפ"י תוס' ד"ה "לא פטר") למסקנה שגם במועד עדיין "חצי התמות" במקומו עומד. כלומר, המועדות אינה באה לגרוע דבר מהתמות, אלא להוסיף חומרה עליה – על נזק מועד משלמים חצי נזק מגופו, כתם, ועוד חצי נזק מעליה, כמועד. כמו כן לגבי השמירה, אם הזיק שור מועד בשמירה פחותה, אמנם על חצי הנזק המועד פטורים הבעלים, אך חצי הנזק של תם (שאינו נפטר בפחות משמירה מעולה) עדיין משולם.

בגמרא מבואר שרב חולק על ר' אדא בר אהבה. אמנם חלוקים הראשונים בהבנת שיטתו, ויבוארו השיטות בהלכה הבאה.

הרא"ש פוסק להלכה כר' אדא בר אהבה. אך הרמב"ם פוסק כרב, ולכן הוא כותב שבמועד ששמרו כראוי פטור לגמרי.

מועד לקרן ימין ונגח בקרן שמאל

הגמרא (מה:) מביאה את דברי רב:

"מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל"^[16].

הגמרא מפרשת, שרב סובר כר' יהודה (שבתם צריך שמירה מעולה, ובמועד די בשמירה פחותה), אך אינו מקבל את דברי ר' אדא בר אהבה, ש"צד תמות במקומה עומדת".

רש"י מסביר שרב אינו בא לחדש שעל נגיחות בקרן שמאל ישלם הבעלים חצי נזק בלבד, כיוון שדבר זה פשוט הוא. החידוש בדברי רב הוא שאם שמר שמירה פחותה, פטור על נגיחות בקרן ימין (כי שמירה פחותה מספיקה במועד), וחייב על נגיחות בקרן שמאל (כי תם צריך שמירה מעולה כדי להיפטר).

הראב"ד (מובא בשטמ"ק ד"ה "אמר רב") מבין שרב מדבר על מקרה שלא שמר הבעלים כלל, ונגח השור בקרן שמאל. במקרה זה מחייב רב אמנם נזק שלם, (כיוון שהבעלים היו צריכים לשמור מנגיחות, כי כבר הועד לקרן ימין) אך כיוון שמעולם לא נגח בקרן שמאל, משולם חצי מהנזק מגופו, כשור תם, ורק חצי הנזק הנוסף מעליה. וכוונת לשונו של רב היא, שלא נחשוב שנגיחה בקרן שמאל דינה לשלם הכל מעליה כמו נגיחה בקרן ימין.

על פי הסבר זה, רב אינו מקבל אמנם באופן גורף את דברי ר' אדא, שצד תמות במקומה עומדת, אך בכל זאת יש מקרים מיוחדים (כאותו שור שמועד רק לקרן אחת) בהם הוא מסכים שחצי הנזק ישולם כנזק תם, וחצי הנזק ישולם כנזק מועד.

הרמב"ם מדבר על המקרה בו הבעלים שמרו שמירה פחותה ("כראוי"). הוא פוסק שבין אם נגח השור בקרן ימין ובין אם נגח בקרן שמאל, משלם הבעלים חצי נזק. כמו הראב"ד מבין גם הרמב"ם, שלמרות שרב אינו סובר ככלל כרב אדא, כאן באופן יוצא דופן, יש גם בנגיחת קרן ימין צד תמות. ולכן, גם אם פטור מצד המועדות, שכן שמר שמירה פחותה (המספיקה למועד), עדיין ישלם חצי נזק מצד התמות^[17]. כמו כן, סביר שבמקרה שלא שמר כלל, יחייב הרמב"ם חצי נזק של מועד ממיטב נכסיו, ועוד חצי נזק תמות מגופו, כדברי הראב"ד.

ההבדל בין שור שהזיק לבין בעליו שהזיקו

המשנה (לד:) מביאה כמה מקרים בהם דברים שעשה השור, דינם שונה מדברים שעשו הבעלים, וביניהם- השור אינו חייב אם בייש, ואילו האדם חייב אם בייש. שור שחבל באביו ובאמו של בעליו, חייב כמזיק כל אדם, ואילו בעליו שחבל באביו ובאמו פטור מתשלומים (כיוון שענוש מיתה), וכנ"ל אם השור הזיק בשבת ע"י עשיית מלאכה, כגון שריפת גדיש, שהשור חייב על הנזק, ואילו האדם פטור כיוון שחייב מיתה על חילול השבת.

המשנה בפרק החובל (פז.) מוסיפה ששור פטור גם מצער ריפוי ושבת, מה שאין כן האדם, שחייב בכל אלה.

הרמב"ם פוסק את הדברים להלכה, וכן בשו"ע (תה א).

דין נגיחה בחצר בעל הבית

המשנה (מז:) פוסקת שהנכנס לחצר חברו שלא ברשות, אם נגחו שורו של בעל הבית, פטור בעל הבית, ואם נגח שורו של הנכנס את שור בעל הבית, חייב. לגבי השאלה מה חייב, מצינו מחלוקת תנאים במשנה (כד:) כשר' טרפון סובר שעל קרן ברשות הניזק משלמים תמיד נזק שלם בין תם ובין מועד, ואילו חכמים סוברים שדינו כדין רשות הרבים, שעל קרן מועדת משלם נזק שלם, ואילו על קרן תמה משלם חצי נזק.

הרמב"ם פוסק כמשנה (ב-מז:), וכחכמים כנגד ר' טרפון. וכך פסק בשו"ע (שצח ב)

נפל שור הנכנס לבור בעל הבית, והבאיש את מימיו

המשנה (מז:) ממשיכה ומדברת על הנכנס לחצר חברו שלא ברשות:

"נפל לבורו והבאיש מימיו – חייב...ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב,

רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור"

בגמרא (מח:) אומר רבא, שאין הנכנס חייב על הבאשת מי בורו של בעל החצר אלא אם הובאשו המים מיד עם הנפילה, שכן אם הובאשו המים רק לאחר הנפילה (כגון שהשור מת ונבלתו הבאישה את המים), הרי שהשור נחשב כבורו של בעליו (שכן לשיטת שמואל, כל תקלה הנובעת מחפץ נחשבת כבור של בעל החפץ), ואין חייבים בבור על נזקים שארעו לכלים (כשהמים שבבור נחשבים בהקשר זה לכלים). ועיין עוד בעניין תקלה כבור ונזקי כלים בבור, בהמשך, פרק יג.

הרמב"ם פוסק לפי דברי רבא הללו, ולכן מחייב את בעל השור הנכנס על הבאשת המים רק אם הובאשו מיד עם נפילתו. השו"ע (שצח ד) פסק כדברי הרמב"ם.

מחלוקת רבי ות"ק – הרשאת כניסה כקבלת אחריות נזקין

דין הנכנס לחצר חברו ברשות ושלא ברשות נידון לעיל (פרק ג, הלכות יג-יד) במסגרת הלכות נזקי שן ורגל עיין שם וצרף לכאן. הדיבור יורחב רק בהצגת שיטתו של הראב"ד המובאת כאן בהרחבת יתר.

כאמור, הרמב"ם והראב"ד פוסקים כרבי (במשנה מז:), דהיינו, היתר הכניסה איננו כולל קבלת אחריות נזקים, ולכן על נזק שארע לשור הנכנס בחצר, פטור בעל החצר. אמנם, המקרה של נכנס ברשות שהזיק שורו את רכוש בעל החצר לא נידון במפורש במשנה, ובו חלוקים הרמב"ם והראב"ד.

גם בפרק ג', וגם כאן, מדבר הרמב"ם על נכנס שהזיק רכושו את בעל החצר (שם מדובר על אדם שהכניס קדירות והוזקה בהם בהמת בעל החצר, וכאן מדובר על אדם שהכניס בהמתו, וניזק בה בור המים של בעל החצר), ובשני המקרים הוא פוסק שאם הכניסה היתה ברשות, פטור הנכנס, כדין שן ורגל ברשות הרבים.

הראב"ד משווה בין דין הנכנס ברשות לחצר חברו לבין דין חצר השותפין, ולעיתים לדין חצר הניזק. למשל, במקרה שלפנינו, בו בורו של בעל החצר הוזק משורו של הנכנס, אומר הראב"ד שהדבר שקול למקרה של חצר השותפים המיוחדת לשניהם לשוורים אך רק לאחד מהם לפירות, אשר בה, אם שור האחד אכל את פירותיו של השני, נידון הדבר כנזק בחצר הניזק, וחייב (עי' לעיל פרק א הלכה ח). אף כאן, אומר הראב"ד, שכיוון שהשימוש של בור מים הוא ייחודי לבעל החצר, יש לדון את המקרה כנזק בחצר הניזק ולחייב את בעל השור הנכנס, למרות שנכנס ברשות.

באופן עקרוני, גם על המקרה בפרק ג' (הלכה יג-יד) בו הכניס בעל הקדירות ברשות את קדירותיו, ונזקה בהן בהמת בעל החצר, חושב הראב"ד במונחים של חצר המיוחדת לקדירות לזה ולזה, ולבהמות לבעל החצר בלבד, והזיקה קדרתו של זה את שורו של זה, ועל פי זה היה צריך לדון את הנזק כנזק ברשות הניזק ולחייב את בעל הקדירות. אמנם שם אומר הראב"ד שבכל זאת יש לפטור את בעל הקדירות משום שבניגוד למקרה הקלאסי, בו המזיק (השור) הגיע לדבר הניזק (הפירות), כאן הניזק (הבהמה) הגיע לדבר המזיק (הקדירות), ולכן יש מקום לראות את בעל החצר כאילו הזיק הוא את עצמו, בכך שלא שמר כראוי על שורו שלו.

במקרה של שור הנכנס שנגח לשורו של בעל החצר, משמע מהראב"ד שהדבר נידון כחצר השותפין הרגילה, דהיינו, כרשות הרבים, ולכן על נגיחה תמה יתחייב בחצי נזק ועל נגיחה מועדת בנזק שלם. בכך חולק הוא על הרמב"ם הפוסק לפנינו, שאף לעניין נזקי הקרן אם הזיק שורו של הנכנס ברשות את שור בעל החצר, פטור בעליו.

המגיד משנה מבאר את סברת הרמב"ם- כאשר אדם נותן רשות לחברו להכניס שורו לחצרו, הרי זה כאילו מתנים שניהם זה לזה, שיפטרו האחד בנזקי שורו של חברו. דהיינו, עצם העובדה שבעל החצר אינו מקבל על עצמו אחריות נזקין כאשר הוא מרשה למישהו להכניס את שורו לחצרו, גוררת שגם הנכנס לא יתחייב בנזקים שיגרום לבעל הבית.

בהמתו שחפרה בורות בחצר חברו, וניזוק בהם אחר

בגמרא (מח.) אומר רבא, שהמכניס שורו שלא ברשות לחצר חברו, וחפר השור בורות בחצר, חייב בעל השור על הנזק לחצר, אך אם מישהו ניזק בבור שנוצר, אין חייב בעל השור, אלא בעל החצר. הגמרא אומרת שלמרות שבדרך כלל אין מחייבים אדם על בור שכרתה בהמתו, שנאמר "כי יכרה איש בור", כאן כיון שהיה על בעל החצר לסתום את הבור ולא סתם רואים אותו כאילו כרה אותו.

הרמב"ם פוסק כמימרתו של רבא, וכך פוסקים הטור (תי) והשלחן ערוך (תי ד).

רש"י מדגיש שאין לחייב את בעל החצר בנזקי בורו כל עוד לא הפקיר את רשותו, ומשהפקיר את רשותו, זהו מעשה הכרייה, כיוון שנמצא משאיר את בורו ברשות הרבים, וכוונת הגמרא באומרה שמשלא מילא את הבור כאילו כרה אותו היא, שהיה לו למלא את הבור לפני שמפקיר את רשותו.

התוספות (שם ד"ה אע"ג) מתלבטים מה הדין במקרה שלא שור אלא אדם חפר בור בחצרו של חברו. האם הראשון חייב בנזקי הבור, כיוון שחפרו, או שמא השני חייב, שהיה לו לסותמו. הטור (תי) פוסק שכן הדין גם באדם שחפר בור בחצר חברו, שמרגע שיודע בעל החצר, עליו לסתום את הבור למרות שלא הוא חפרו, והחופר יפצה את בעל החצר על טרחתו. וכן פסק הרמ"א (שם).

הזיק בעל החצר את השור שנכנס לחצרו לא רשות

עוד מימרא של רבא בגמרא (שם)- אם הזיק בעל החצר את השור הנכנס ללא רשות, פטור, כל עוד הזיקו שלא בכוונה. ואם הזיקו בכוונה חייב כיוון שיש לבעל החצר רשות להוציא את השור מרשותו אך לא להזיקו בכוונה.

שמין לנזקין

הגמרא (י:) מדייקת מדברי המשנה (ט:), המשתמשת בלשון תשלומי נזק, שהניזק מטפל בנבילה. כלומר, הנבילה היא עדיין שלו, ועל המזיק לשלם לו את הנזק- ההפרש בין הערך הקודם של בהמתו לבין ערך הנבילה הנוכחי. כמה סימוכין בפסוקים מובאים, וביניהם דברי חזקיה, הלומד מהפסוק

"בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ" (שמות כא לד),

שהמת (הנבילה) הוא לניזק. אמנם מבחינה לשונית ניתן היה להבין גם ש"יהיה לו" הכוונה למזיק, אך אביי מסביר שאם כך היה הדבר היה די לכתוב "שור תחת השור", ומובן היה אז מאליו שהנבילה עוברת למזיק, אלא שהתורה רומזת, שהנבילה נשארת של הניזק, והמזיק משלם את פחת הנזק. בהמשך (יא.) מובאים דברי שמואל, ששמין לנזקין, ולא לגנב ולגזלן. כלומר, גנב או גזלן שנשבר החפץ שגנב, ועתה בא להחזירו, אין מסתפקים בכך שיחזיר את השברים לנגזל וישלים את שוויים למה שהיה קודם, אלא אומרים לו לפצות את הנגזל במלוא הסכום, והשברים ישארו אצלו. וכך פוסק הרמב"ם לפנינו, בהלכות גניבה (א טו) ובהלכות גזילה (ב טו), והשו"ע (תג א).

פחת ושבח נבילה למי

המשנה והברייתא (לד.) מביאות מחלוקת תנאים הנוגעת להבנת הפסוק:

"וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן" (שמות כא לה)

ר' יהודה מסביר שהתורה מדברת במקרה בו שור תם שווה 200 נגח שור שווה 200 והרגו, והנבלה שווה 50. המזיק נותן חצי מערך שורו (100) לניזק, והניזק נותן למזיק חצי מערך נבלתו (25). נמצא, ששילם המזיק לניזק 75, שהוא חצי הנזק. אמנם, במקרה הכללי תשלום חצי הנזק אינו משולם מתוך חציה שווה של המזיק והנבילה, אך מכל מקום מבין ר' יהודה, שהתורה מעניקה מעין שייכות מסויימת למזיק בנבילה.

ר' מאיר מבין, שהתורה מדברת על שור שווה 200 שנגח שור שווה 200 ואין הנבילה שווה מאומה, שאז חצי ערך השור המזיק (100) שווה בדיוק לחצי הנזק. המילה "מת" שבפסוק אינה מתפרשת על פי ר' מאיר כמתייחסת לנבילה, אלא כמתייחסת לנזק המיתה, ולכן כוונת המילים "וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן" לר' מאיר היא שאת חצי הנזק של המיתה יגבו מהשור החי.

הגמרא מגיעה למסקנה שעל פי ר' יהודה, אם פחת ערך הנבילה בין הנגיחה לההעמדה בדין, אין הניזק נושא בהפסד פחת זה (למרות שיש לו, כאמור, שייכות מסויימת בנבילה), שאם לא כן מצינו "תם חמוּר ממועד", שכן במועד הטיפול בנבילה מוטל בלעדית על הניזק (נרחיב בהבנת טיעון זה להלן). לעומת זאת, הגמרא מכריעה, שאם עלה ערך הנבילה בין הנגיחה לפסיקה, חולקים הניזק והמזיק ברווח בשווה. אמנם דין זה נתון תחת הגבלה- אם נטילת המחצית בשבח הנבילה שווה יותר מסכום הנזק שהיה אמור להשתלם (כך שבסך הכל המזיק מרוויח ולא משלם), אין נוטל המזיק בשבח. במילים אחרות, אין התורה מאפשרת למזיק להרוויח מהנזק.

כל הראשונים פרשו, שחלוקת שבח הנבילה לר' יהודה היא גם בתם וגם במועד. למשל, אם נגח שור שווה 200 לשור שווה 200, והנבילה היתה שווה 100 בשעת מיתה, והתייקרה ל-120 בשעת ההעמדה בדין, כותבים הרמב"ם והטור, שאם הוא מועד משלם 90 (שכן הנזק הוא 100 אך חצי מהשבח- 10, שייך למזיק), ואם תם הוא, משלם 45 מגופו, שהוא חצי ממה שמועד היה משלם.

לעניין הסיבה שפחת שפחתה הנבילה בין מיתה להעמדה בדין כולו של ניזק הוא, חלקו הראשונים. הגמרא כאמור מסבירה, שאלמלא היה כן, היה דין התם חמור מדין המועד, ומפרש רש"י, שבמועד מגזירת הכתוב כל הנבילה לניזק, ולכן אין המזיק סופג דבר מן הפחת, ולא יכול להיות שבתם, הקל יותר, יחוייב המזיק בחצי הפחת.

הטור (סי' תג) והנימוקי יוסף (טז. מדפי הרי"ף), מסבירים אחרת- לפירושם הדבר הנלמד ממועד אינו אלא הקביעה שהבעלים מטפלים בנבילה, ולכן באחריותו של הניזק ללכת לבית הדין מיד לאחר הנזק, ולבקש שישומו את נבלתו, ואם לא עשה כן, ופחתו דמי הנבילה בזמן שהשתהה, הרי הוא שהזיק את עצמו, ואין ראוי שישא המזיק אפילו בחלק מהפחת.

ההשלכה ההלכתית משיטת הטור היא, שאם פחתו דמי הנבילה לפני שידע הניזק בנזק, הופך להיות דין הפחת כדין השבח, וחולקים המזיק והניזק בפחת הנבילה. נראה, שמכך שהרמב"ם לא חילק חילוק זה, ניתן ללמוד ששיטתו היא כשיטת רש"י.

השו"ע (תג ב) פסק כלשון הרמב"ם, ולא חילק בין פחת לפני ידיעת הניזק לבין פחת שאחריה. אמנם הרמ"א פסק כטור, שדווקא בפחת שפחתה לאחר ידיעת הניזק נושא הניזק לבדו. הרמ"א מוסיף, ומביא את פסק הגמרא, שאין נוטל מזיק בחצי שבח נבילה כאשר זה גדול מהנזק עצמו, שאין ראוי שירוויח המזיק.

נשתנה ערכיהם של השור הניזק או של המזיק בין שעת הנזק לבין שעת ההעמדה בדין

בגמרא (לד.) מובאת ברייתא בשני חלקים, העוסקת בשור שווה 200 שנגח שור שווה 200, ופצעו כך שערכו ירד ב-50.

בחלקה הראשון מדברת הברייתא על שינוי ערכו של השור הניזק בין שעת הנגיחה לשעת ההעמדה בדין. הברייתא דנה במקרה בו השור הניזק השביח בין שעת נגיחה לשעת העמדה בדין, וערכו עמד על 400, ואלמלא היה ניזוק, היה משביח ועומד על 800. במקרה זה הדין הוא שיש לשלם לפי שעת הנזק. אמנם, אם פחת ערך השור בין הנגיחה לההעמדה בדין, משלם המזיק לפי הערך בשעת ההעמדה בדין. הגמרא מסבירה, שהמזיק חייב דווקא בפחת הנובע ישירות מהנגיחה, ולא בפחת הנובע מעבודה. לסיכום, העיקרון העולה מהחלק הראשון של הברייתא הוא, שהמזיק משלם רק על הנזק הישיר ולא על גרורותיו.

בחלקה השני דנה הברייתא במקרה בו ערך השור המזיק נשתנה בין שעת הנגיחה לשעת ההעמדה בדין. דיון זה חשוב בהקשר של שור תם בלבד, כיוון שרק בו משלמים מגופו. שאלה זו קשורה למחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל (לג.). ר' עקיבא סובר שמיד עם הנזק, הופך הניזק להיות שותף בשור המזיק. לעומתו סובר ר' ישמעאל, שאין לניזק בעלות של ממש בשור המזיק, אלא שבית הדין מגבילים את תשלום חצי הנזק בערכו של השור המזיק. לפי ר' עקיבא, היינו מצפים שהניזק ישא בשינויים בערכו של השור המזיק בין לטובה ובין לרעה, שהרי הוא ממש שותף בו. לעומת זאת, לפי ר' ישמעאל, הערך הרלוונטי של השור המזיק, הוא זה של שעת הנזק.

לאור זה מפתיעה פסיקת הברייתא- הברייתא קובעת שאם עלה ערכו של השור הנוגח בין הנגיחה לבין ההעמדה בדין, שמין אותו כשעת הנזק (לכאורה כשיטת ר' ישמעאל), ואילו אם ירד ערכו, שמין לפי שעת ההעמדה בדין (לכאורה כשיטת ר' עקיבא). הגמרא מתרצת שכל הברייתא היא כר' עקיבא, ומדובר במקרה בו עלה ערכו של השור המזיק עקב פיטום. במקרה כזה כיוון שרק המזיק פיטם, אין מן הראוי שיקבל הניזק ברווחים למרות שהוא שותף בשור המזיק.

הרמב"ם פוסק כר' עקיבא, וכברייתא הנ"ל, ולכן לעניין שומת הניזק, הולכים לפי שעת הנזק, אא"כ חל פחת הנובע ישירות מהנגיחה, ולעניין שומת המזיק הולכים, עקרונית, לפי שעת העמדה בדין (כיוון שפוסקים כר' עקיבא, ש"יוחלט השור"), אלא אם כן השביח השור מחמת פיטום שפיטמו המזיק, ואז רק המזיק לוקח בשבחו.

הטור (סי' תד) מסכים לפסוק כברייתא, וכר' עקיבא, אך הוא מפרש שהמקרה בו פיטם המזיק את השור והשביחו, שהולכים בו לפי שעת הנזק, הוא דווקא אם השבח היה שווה להשקעה או פחות. שהרי אם השביח השור יותר מאשר ההשקעה בפיטומו, יש לניזק ליטול חלק בשבח. הטור משווה דין זה לדין היורד לשדה חברו שלא ברשות והשביחה, שנותנים לו את מה שהשקיע, ואינו נוטל בשבח מעבר לזה, ואף כאן, חלק מהשור המזיק שייך מיידית לניזק (לפי שיטת ר' עקיבא), ולכן פיטום המזיק הוא השבחת רכוש חברו ללא רשות, ואין המפטם מקבל אלא את השקעתו.

התוספות אומרים גם הם באותו האופן, אך לדעתם יש לראות את המזיק המפטם כיורד לשדה חברו ברשות. אמנם עדיין אין לו לקבל אלא כמה שנהוג לתת לחברו כדי שיפטם שורו, ואם השבח גדול מסכום זה, יש לניזק ליטול בשבח השור בשעת העמדה בדין.

השו"ע (סי תד) פוסק כדברי הרמב"ם, ואילו הרמ"א מביא גם דעת הטור.

הטיפול בנבילה

הגמרא (יא.) מביאה מחלוקת תנאים בפירוש הכתוב בדין השומרים

"אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם" (שמות כב יב)

ת"ק סובר שהכוונה להבאת עדים שנטרפה באונס, ואילו אבא שאול מפרש שמלבד הפטור על טריפה, מחייב הכתוב את השומר להביא את הטריפה ממש לבית הדין. הגמרא מסיקה מכאן לנזקין, שעל המזיק לטרוח בנבילה, אף אם אין הדבר משנה את ערכה.

כמו כן מביאה הגמרא ברייתא נוספת הדורשת מהמקרא בפרשת הבור:

"בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת [יִהְיֶה לּוֹ]" (שמות כא לד),

שיש על בעל הבור להשיב לניזק לא רק פיצוי על הנזק, אלא גם את הנבילה (המילה "והמת" נדרשת כאחד הדברים שיש להשיב, כלומר ישיב את הכסף ואת המת).

הרמב"ם פוסק בהתאם לנ"ל, ומביא רק את הפסוק הנלמד מפרשת הבור. השו"ע (תג ג) פוסק כלשון הרמב"ם.