פרק ג

תשלומי שן ברשות הניזק וברשות הרבים:

המשנה (יט:) מחייבת על נזק שן ברשות הניזק נזק שלם, אם הבהמה אכלה דבר שדרכה לאכול. ברשות הרבים פטור על נזקי שן, אך עדיין הבהמה צריכה לשלם מה שנהנתה. במקרה שאכלה הבהמה דבר שאין דרכה לאכול, נחשב הדבר כקרן וחייבת חצי נזק.

הרמב"ם פוסק את דברי המשנה.

תשלומי מה שנהנית:

הגמרא (כ.) מביאה מחלוקת אמוראים שחלקו בפירוש הדין של "משלמת מה שנהנית" –

"וכמה? רבה אמר: דמי עמיר (מאכל בהמות), רבא אמר: דמי שעורים בזול."

הגמרא מביאה ברייתא ממנה משמע כרבה –

"רבי שמעון בן יוחי אמר: אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד",

וברייתא ממנה משמע כרבא:

"... אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אע"פ שאינו רגיל,

לפיכך אכלה חטין או דבר הרע לה – פטורה".

רש"י מפרש שרבא ורבה חולקים במקרה בו הבהמה אכלה שעורים. רבה סובר שהנאת בעל הבהמה היא בעמיר הזול שנחסך ממנו באכילתה, ולכן יש לחייבו לשלם שיעור דמי עמיר בכמות אותה אכלה. לעומת זאת, רבא סובר שכיוון שאכלה הבהמה שעורים, שהן מאכל טוב יותר, יש לחייב את בעל הבהמה על שעורים. אמנם, אין לחייבו כשער הרגיל של שעורים, אלא "דמי שעורים בזול", דהיינו, יש לאמוד כמה יתן בעל בהמה ממוצע כדי שבהמתו תאכל כמות כזו של שעורים. שיעור כסף זה נמוך מהערך האמיתי של השעורים, כיוון שאדם לא יבזבז מאכל טוב כזה על בהמתו אלא אם כן הוא ימצא לקנותו בזול יחסית.

הרמב"ם פסק גם כרבה וגם כרבא, וכתבו המפרשים, שהסתפק לרמב"ם כמי הלכה, ולכן כתב ללכת תמיד אחר השיעור הנמוך יותר בכל מקום.

גם בקרב הראשונים המבינים שיש מחלוקת ופוסקים כאחת הדעות, נחלקו האם לפסוק כרבא או כרבה. השו"ע (שצא ח) פוסק כרבה, והרמ"א הביא את דעות הפוסקים כרבא.

אכלה דבר הרע לה:

הרמב"ם פוסק על פי הברייתא שלעיל, שאם אכלה ברשות הרבים אוכלים הרעים לה- פטורה, שכן מצד נזקין אינה חייבת, ומצד תשלום מה שנהנתה, הרי לא נהנתה, כי מדובר באוכלין הרעים לה. יש לציין שאף אם הבהמה נהנתה מהאוכלים הרעים אותם אכלה (שהרי אחרת לא היתה ממשיכה לאכול אותם), עדיין אם הם רעים לה, הרי שבעל הבהמה לא נהנה מהאכילה, כי הוא אינו מעוניין בדירדור בריאותה של בהמתו, ולכן אנו פוטרים אותו מלשלם. במילים אחרות, "משלמת מה שנהנתה" הכוונה שבעל הבהמה משלם מה שנהנה הוא ממה שאכלה בהמתו.

אכילת כסות וכלים:

המשנה כותבת, שרק ברשות הניזק חייבת הבהמה על אכילתה, אך ברשות הרבים פטורה. רב ושמואל חלוקים בשאלה במה דברים אמורים. רב אומר שהכוונה לשתי הדוגמאות שהובאו למעלה במשנה, כלומר, בין באכילת פירות וירקות שדרכה לאכול, ובין באכילת כסות וכלים, עליהם חייב בעל הבהמה חצי נזק, פטור ברשות הרבים. ושמואל חולק ואומר שבכסות וכלים חייב בעל הבהמה חצי נזק מדין קרן (שכן אכלה דברים שאין דרכה לאכול), אף ברשות הרבים.

הגמרא מסבירה שסברתו של רב היא שהמניח את כסותו וכליו ברה"ר הוא משנה מהדרך הרגילה שמותר להתנהג בה ברה"ר, ולכן עפ"י הכלל של "כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור" פטור המזיק, שכן האחריות נופלת על כתפי הניזק.

הרמב"ם פוסק כשמואל, שחייב בעל הבהמה חצי נזק מדין קרן, וזאת למרות שהוא באופן כללי כן פוסק ככלל של "כל המשנה...". הרמב"ם מסביר שהנחת כסות וכלים ברה"ר אינה נחשבת לשינוי, כיוון שהגם שאין רשות הרבים מיועדת לכתחילה להנחת כסות וכלים, עדיין ישנם אנשים שמניחים את כליהם כדי לפוש.

השו"ע (שצא ב) פסק אף הוא כשמואל, אך לא כתב את הצידוק שדרך בני אדם להניח כליהם ברשות הרבים כדי לפוש. הגר"א מסביר שהשו"ע כלל לא פוסק שאומרים ברשות הרבים כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, ולכן הוא אינו זקוק לצידוק הנ"ל.

פירות ברשות הרבים ואכלתן ברשות הניזק, והפוך:

במשנה (כא:)-

"הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש –

על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק"

הגמרא (כג.) מסבירה, שמדובר במקרה בו הכלב אכל את החררה מעל גדיש של בעל החררה, כלומר ברשות הניזק, שכן אם היה אוכל מעל גדיש של מישהו אחר, לא היה מתקיים התנאי לחיוב שן "וביער בשדה אחר [=שדה הניזק]" (שמות כב ד), ממנו משמע שצריך שהאכילה תהיה בחצר הניזק, ולא די בכך שהלקיחה תהיה משם.

בגמרא (כ.) מועלית שאלה:

"בעי ר' זירא: מתגלגל, מהו?"

ומסבירה הגמרא:

"כגון דקיימא עמיר ברשות היחיד וקא מתגלגל ואתי מרשות היחיד לרה"ר, מאי?".

חלקו הראשונים בהבנת השאלה:

רש"י מסביר שמדובר על בהמה שגלגלה, כלומר, העבירה את האוכל מרשות הרבים לרשות הניזק (או הפוך), ושם אכלתו. והשאלה היא האם הולכים אחר מקום האכילה או אחר המקום בו היה האוכל מונח לפני שהבהמה לקחתו^[6].

התוספות מקשים מכך שלגמרא (כג.) פשוט שמשנת 'הכלב שנטל חררה ואכלה מעל לגדיש', מדברת בגדיש של בעל החררה, ואם מדובר ב"גדיש דעלמא", הרי שפטור בעל הכלב, הרי לנו שכדי להתחייב בשן צריך לאכול בחצר הניזק. דהיינו, בוודאי שלקיחה מחצר הניזק אין בה די בכדי לחייב, ויש צורך גם באכילה בחצר הניזק. מתוך כך מפרשים התוספות שמדובר באוכל שאכלה הבהמה בחצר הניזק, אך האוכל היה בשעת "גלגול" החוצה לרשות הרבים, כך שלו לא היתה הבהמה אוכלתו, היה מגיע לרשות הרבים. ובזה שואל ר' זירא, האם נדון את האוכל כאילו נאכל ברה"ר, ונפטור את בעל הבהמה, או שמא כיוון שסוף סוף אכלה הבהמה ברשות הניזק, נחייב את בעליה.

הרמב"ם מפרש עקרונית כרש"י, אך רק במקרה בו הבהמה אכלה ברשות הניזק פירות של הניזק שהיו מצויים ברה"ר (לרש"י המקרה ההפוך גם כן מצוי בספק). הרמב"ם פוסק כך מתוך כך שהוא אינו גורס את המילה "עמיר", אלא רק "כגון דקיימא [=הבהמה] ברשות היחיד". כך הרמב"ם גם נמנע משאלת התוספות- אכן הכלב שלקח את החררה מרשות הניזק ואכלה ברשות הרבים פטור (וכך פסק בהלכה ה'), אך ר' זירא שואל על המקרה ההפוך, של אוכל שנלקח מרשות הרבים ונאכל ברשות הרבים, ובו נותרת הגמרא בקושיה.

בשו"ע (שצא יב) העתיק את לשון הרמב"ם, לפיה הבהמה היתה ברשות הניזק, ולקחה את הפירות ברשות הרבים, והדבר ספק. בסעיף ז מדבר השו"ע על המקרה ההפוך, של בהמה שלקחה אוכל מרשות הניזק, ואכלתו ברשות הרבים, ופוסק שפטור, על פי סוגיית כלב שנטל חררה. אמנם ישנה חוסר בהירות בדברי השו"ע, שכן הוא מוסיף שאם האוכל נלקח מרשות הרבים ונאכל ברשות היחיד יש מחייבים, והדברים סותרים לכאורה למה שכתב בהלכה יב, שהדבר ספק. הרמ"א בהלכה יב הביא את שיטת רש"י, דשהספק שייך גם בין כשהיתה עומדת ברשות הרבים ולקחה מרשות הניזק, ובין הפוך, כשהיתה עומדת ברשות הניזק ולקחה מרשות הרבים.

אכילה ע"י הדחק:

המשנה (יט:) חילקה בין אכילת דברים שדרכה של הבהמה לאכול, עליהם משלמים נזק שלם ברשות הניזק, לבין דברים שאין דרכה של הבהמה לאכול, ככסות וכלים, שהם קרן, ומשלמים עליהם חצי נזק. הגמרא מביאה ברייתא–

"פרה שאכלה שעורין, וחמור שאכל כרשינן, וכלב שליקק את השמן, וחזיר שאכל חתיכה של בשר - משלמין נזק שלם",

ומסביר רש"י שמדובר על מאכלים שאינם מאכלי הבהמה הרגילים אך היא אוכלת אותם בשעת הדחק, ובכל זאת אין דינם כאכילת כסות וכלים, וחייבים על אכילתם נזק שלם. רש"י מסביר את ההבדל:

"אורחיה למכלינהו ע"י הדחק אבל כסות וכלים אפילו ע"י הדחק לאו אורחיה למכלינהו אלא מתכוין להזיק".

הרמב"ם פוסק כאן, שאכן גם אכילה שע"י הדחק שמה אכילה, ונידונית כשן, לחייב נזק שלם ברשות הניזק ולפטור ברשות הרבים.

כדרכה ושינוי בנזק טריפה:

בגמרא (טז:) מובאת דעתו של שמואל, שדרך אכילתו של אריה היא ע"י דריסה, כלומר, אכילת הבהמה בעודה חיה. לכן, אריה שדרס בהמה ברה"ר פטור כדין שן ברה"ר, ואילו ברשות הניזק חייב נזק שלם. לעומת זאת, אריה שטרף, כלומר קודם הרג את הבהמה ורק אח"כ אכלה, זהו שינוי מדרכו, וחייב חצי נזק בין ברשות הרבים ובין ברשות הניזק. הגמרא מסבירה עוד, שאם האריה טורף כדי לשמור לאח"כ, הרי שדרכו היא גם להרוג בלבד בלי לאכול. הגמרא מביאה ברייתא הקשה לשמואל:

"חיה שנכנסה לחצר הניזק, טרפה בהמה ואכלה בשר - משלם נזק שלם".

הרמב"ם אינו פוסק כשמואל, אלא כפשט הברייתא, שכל סוג טריפה של חיית טרף נחשב נזק של שן.

בנוסף פוסק הרמב"ם כגמרא (טו:) המניחה כדבר פשוט, שכלב שאכל כבשים וחתול שאכל תרנגולים גדולים, שינוי הוא ודינו כקנס^[7].

נזק שהוא כשלעצמו אינו כדרכה, הבא ע"י נזק שהוא כדרכה:

הגמרא (יט:) מספרת על ר' יהודה, שבמקרה של חמור שאכל לחם מתוך סל, והזיק את הסל, חייב ר' יהודה את בעל החמור נזק שלם על הלחם, וחצי נזק על הסל. הגמרא מעמידה שקודם אכל החמור את הלחם ורק אח"כ הזיק את הסל, כי אם היזק הסל היה אגב אכילת הלחם, נחשב הדבר לדרכו, וחייב אף על הסל נזק שלם. ואכן, במקרה מקביל של עז שאכלה לפת, ובתוך כך שברה את החבית שהלפת היתה מונחת עליה, פסק רבא שחייב בעל העז נזק שלם גם על הלפת וגם על החבית.

הרמב"ם פסק עפ"י הגמרא הנ"ל, וגם השו"ע (שצ"א סעיף ד'-ה').

נזקי שן ברשות הרבים וברשות הניזק:

המשנה (יט:) מביאה דוגמאות לנזק שן ברשות הרבים מול נזק שן ברשות הניזק:

"אכלה מתוך הרחבה - משלמת מה שנהנית (כדין שן ברשות הרבים), מצדי הרחבה - משלמת מה שהזיקה (כדין שן ברשות הניזק); מפתח החנות - משלמת מה שנהנית, מתוך החנות - משלמת מה שהזיקה"

כלומר, אם אכלה מדבר המונח בעיקר רשות הרבים, מקום המיועד להליכת בהמות- משלמת רק מה שנהנית. לעומת זאת, אם אכלה מדבר המונח בצדדי רשות הרבים, מקום שאין בהמות הולכות שם- משלמת מה שהזיקה, למרות שמדובר ברשות הרבים. ועל פי אותו עיקרון, אם אכלה מפתח חנות, משלמת רק מה שהזיקה, למרות שמדובר ברשות הניזק, שכן זהו מקום הילוך של בהמות.

נחלקו האמוראים בהבנת המציאות של אכילה מצידי הרחבה עליה מחייבת המשנה נזק שלם. רב סובר שאפילו אם הבהמה עומדת בעיקרה של רה"ר ואוכלת מצידי הרחבה ("מחזרת" בלשון הגמרא), נחשב הדבר כאוכלת ברשות הניזק וחייבת נזק שלם. שמואל לעומתו סובר שאכילה מצידי הרחבה עליה מחייבת המשנה נזק שלם, היא מצב בו כל הבהמה עומדת בצידי הרחבה ואוכלת דבר המונח שם, אך כל עוד הבהמה עומדת בעיקרה של רשות הרבים, פטורה על הנזק וחייבת לשלם רק מה שנהנית^[8].

הגמרא מביאה עוד הבנה אפשרית למחלוקת רב ושמואל, לפיה כולם מודים שאם הבהמה אוכלת מצידי רשות הרבים, חייבת אפילו אם עומדת ברשות הרבים. ונחלקו רב ושמואל במקרה שהפירות הניזוקים וגם הבהמה שהזיקתם היו כולם ברשות הניזק, אך חלק זה של רשות הניזק הוא המשך ישיר של רשות הרבים, כיון שהניזק כנס את המחיצה לתוך רשותו. רב אומר שפטור, ואילו שמואל אומר שחייב^[9].

מסוף הסוגיה משמע שמחלוקת רב ושמואל היא כהבנה הראשונה, ופסק הרמב"ם כשמואל, וכן פסק הרא"ש. ובעניין הכונס לרשותו, אומר הרא"ש שמתוך כך שרב, המחמיר במחזרת, מקל בכונס לרשותו, הרי ששמואל, המקל במחזרת, בוודאי יקל בכונס לתוך רשותו. הרא"ש רואה את כך שהרמב"ם והרי"ף כלל לא הביאו את דין הכונס לתוך רשותו, כראיה לכך שאכן הלכה בכך להקל. אכן, השו"ע (שצא ט) פסק במחזרת כשמואל, שחייבת רק אם כולה ברשות הניזק, וגם במקרה של כונס לתוך רשותו פסק השו"ע (שם י) להקל.

קפצה ואכלה – גב הבהמה והאדם כרשות הניזק:

הגמרא (כ.) מביאה את דברי אילפא:

"בהמה ברשות הרבים, ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה - חייבת; מאי טעמא? גבי חברתה כחצר הניזק דמי."

הגמרא מנסה להביא ראיה לדברי אילפא מהברייתא:

"היתה קופתו מופשלת לאחוריו, ופשטה צוארה ואכלה ממנו – חייבת".

אמנם למסקנה, הגמרא אומרת שניתן להבין שברייתא זו מדברת דווקא במקרה מסויים בו קפצה הבהמה ואכלה מקופתו של הניזק, ואם לא קפצה, פטורה. הגמרא מציינת שהמחייב בבהמה שקפצה ואכלה ברשות הרבים הוא רבא.

הראשונים נחלקו בהבנת הדברים באופן משמעותי מאד. בעל המאור^[10] מפרש שהגמרא מעמידה את הברייתא המחייבת באכילה מתוך קופת הניזק ברה"ר במקרה בו הבהמה אכלה מתוך קפיצה. כלומר יש להבין את הברייתא כך- היתה קופתו מופשלת לאחוריו, ולכן קפצה הבהמה כדי לאכול ממנה, חייבת, והכוונה שחייבת חצי נזק כדין קרן ברשות הרבים, שכן קפיצתה שינוי היא, ואין הדבר קשור כלל לאכילה מעל גבי חברתה.

ראשונים אחרים מקשים על הבנה זו, שהרי נאמר בגמרא (שם) שגם כל מה שעושה הבהמה כדי להשיג את מאכלה נקרא כדרכה (כאותה עז שקפצה על החבית כדי לאכול סלק שעליה, המשלמת נזק שלם אף על שבירת החבית למרות שבדרך כלל אין דרכה לשבור חביות).

לכן מפרשים אותם ראשונים, שהמשמעות של אכילה מתוך קפיצה היא לגבי הגדרת חצר המזיק. אם הבהמה יכולה להגיע לאוכל רק ע"י קפיצה, הרי שתבואה על גבי בהמה, או מאכל בקופה על שכמו של הניזק, נחשבים כבחצר הניזק, שכן הניזק הפריד אותם מרשות הרבים כך שהבהמה צריכה מאמץ מיוחד כדי להגיע אליהם. הנחת מאכל בצורה כזו אינה נחשבת שינוי אף ברשות הרבים. ולכן, העיקרון של רבא, שבקופצת ברשות הרבים חייב המזיק נזק שלם, הוא עיקרון ששייך גם לבהמה שאכלה מעל גבי חברתה, וגם לבהמה שאכלה מקופה המונחת על שכמו של אדם. כך מפרשים הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש.

על פי סברה זו פוסק הרא"ש, שגם בקופצת חייב רק אם אי אפשר לה להגיע ללא קפיצה, שכן רק אז ניתן לומר שהניזק נקי מאחריות, שהרי הניח את המאכל במקום שרק בקפיצה ניתן להגיע אליו, ולכן אנו מתייחסים לגב הבהמה/האדם במקרים כאלה כאל חצר הניזק.

השו"ע (שצא יא) פסק כרי"ף וכרמב"ם, והרמ"א אף הביא את הערת הרא"ש הנ"ל להלכה.

שן ורגל בחצר הניזק, שפטור עליהן משום אונס:

המשנה (נה:) כותבת:

"נפלה לגינה ונהנית - משלמת מה שנהנית, ירדה כדרכה והזיקה - משלמת מה שהזיקה.".

כלומר, אם הבהמה הגיעה לגינה באונס, ע"י נפילה, אין היא צריכה לשלם אלא מדין זה נהנה וזה חסר, כבהמה שהזיקה בשן ורגל ברשות הרבים.

בגמרא (נז:) מבאר רב, שאף אם לא אכלה הבהמה מהפירות אלא רק נחבטה בהם, גם כן משלמת את הנאתה שהפירות בלמו את נפילתה.

בהמשך חולקים אמוראים בנסיבות הנפילה הנחשבות כאונס. רב כהנא סובר שרק החלקה במי רגלים של עצמה נחשב אונס, ואילו רבא סובר שגם אם בהמה אחרת דחפתה, נחשב הדבר לאונס, למרות שבעל הבהמות לא נזהר להעביר את בהמותיו אחת אחת.

עוד מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי טווח הזמן של האירוע המוגדר כאונס. ר' כהנא סובר שרק אכילת הערוגה לתוכה נפלה הבהמה נחשבת עדיין כאונס, אך אם הלכה משם הבהמה ואכלה גם ערוגות אחרות, עליהן חייב בעל הבהמה, ואין אכילתן מוגדרת כאונס. לעומתו סובר ר' יוחנן שעד שתצא מהגינה, וידע מזה הבעלים, נמשכת הגדרת האונס, ולכן אף אם אכלה עוד ערוגות נוספות לפני שיצאה מהגינה, משלמת מה שנהנית בלבד.

ר' פפא מבאר את שיטת ר' יוחנן, ומסביר שאם יצאה הבהמה, וידע מזה בעליה, אף על פי שחזרה שוב לגינה ללא ידיעתו, בכל אופן חייב בעליה על מה שהזיקה כאשר חזרה שוב לגינה, וטעם הדברים הוא "דאמר ליה [הניזק לבעל הבהמה]: כיון דילפא, כל אימת דמשתמטא להתם רהטא". כלומר, כיוון שהבהמה מכירה את הדרך לגינה, יש לשומרה שלא תגיע לשם. בהבנת דברי ר' פפא נחלקו הראשונים, ומיד נפרטם.

בהמשך, מעירה הגמרא שאם ירדה כדרכה, אך אז אירע לה אונס כמו שטנפה פירות במי לידה, למ"ד שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, בוודאי שחייבת, שכן ירדה בפשיעה.

הרמב"ם פוסק כר' כהנא לגבי נסיבות הנפילה המוגדרות כאונס, וכר' יוחנן לגבי טווח הזמן המוגדר כאונס. עוד פוסק הרמב"ם כאן שוב, שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב (עי' לעיל פ"ב הלכה טו).

הרא"ש פוסק כרבא לגבי הגדרת נפילת אונס.

דברי ר' פפא המבארים את שיטת ר' יוחנן הם קשים להבנה, שהרי אם הבהמה יצאה מהגינה ושוב חזרה, פשוט שדינה כיורדת לגינה שלא באונס, ובהמה שכזו חייבים על נזקיה ללא קשר לטיעון שמביא ר' פפא לפיו משום שהיא מכירה את הגינה היא עלולה לחזור לשם.

ראשונים אחדים הבינו מכאן, שהטיעון מובא בגמרא כדי לחייב את בעל הבהמה בשמירה טובה יותר מהרגיל, וזאת כנראה כי הנזק שייגרם לו תצליח הבהמה לברוח יהיה ברור וחמור מהמצוי, שכן היא יודעת בדיוק להיכן ללכת. כך ניתן להבין ברש"י וגם ברמב"ם. המגדל עוז הבין ברמב"ם באופן שונה מעט, והוא מסביר שמדובר על בהמה הרועה בחוץ, שכיוון שהדרך לגינה ידועה לה, יש לשומרה באופן טוב מהרגיל, אך עדיין אין סיבה לנעול בפניה כאשר היא בדיר יותר מהראוי והרגיל.

הראב"ד הבין באופן אחר. לשיטתו אין היכרותה של הבהמה את הגינה מחייבת נעילה בפניה יותר מהרגיל והראוי. חיוב השמירה היתרה כאן בא לידי ביטוי במקרה בו הבהמה ברחה. כרגיל במקרה כזה, אנו לא מצפים מבעל הבהמה שידע למצוא אותה מיד כדי למנוע נזק. אמנם כאן אנו מצפים שבעל הבהמה ידע ללכת לחפשה בגינת חברו, כיוון שהיא מכירה את הגינה, וסביר שהיא הלכה לשם להזיק.

גם לעניין הגדרת נפילת אונס חלקו הראשונים. בעוד שהרמב"ם פסק להחמיר כר' כהנא, התוספות והרא"ש פוסקים להקל, שנפילה בגלל דחיפת בהמה אחרת, אונס היא.

השו"ע (שצד,א) מביא את דברי הרמב"ם כלשונם, והרמ"א פוסק כרא"ש וכתוס' לגבי הגדרת נפילת אונס. הרמ"א מוסיף עוד (סעיף ב), שאם שמר את הבהמה שמירה מעולה פטור, וזאת להוציא מדעת הראב"ד, לפיו גם בשמירה מעולה, עדיין מוטלת על בעל הבהמה החובה לחפש את בהמתו בגינת הניזק (עי' ביאור הגר"א).

הנכנס לחצר חברו ברשות ושלא ברשות, והזיק או שהוזק:

המשנה (מז.) מביאה מקרים בהם הכניס אדם ברשות או שלא ברשות את רכושו לחצר חברו, והזיק ממונו את של חברו או הפוך. המשנה פוסקת, לדעת כולם, שאם נכנס שלא ברשות, למשל אם הכניס אדם פירותיו לחצר חברו, ידו של המכניס תמיד על התחתונה. כלומר, אם הוזקו הפירות ע"י שורו של בעל החצר, פטור בעל החצר, ואם הזיקו הפירות לשורו של בעל החצר, חייב המכניס. במקרה שהכניס את הפירות ברשות, והוזקו הפירות ע"י שורו של בעל החצר, חלקו ת"ק ורבי. ת"ק פוסק שבעל החצר חייב, ואילו רבי סובר שאין בעל החצר חייב, אפילו נתן רשות כניסה לחברו, עד שיקבל על עצמו אחריות שמירת הפירות במפורש.

המקרה שאינו נידון בפירוש במשנה, הוא המקרה של מכניס פירותיו ברשות, והזיקו פירותיו את בהמתו של בעל החצר. הגמרא (מז:) משלימה את המידע ע"י דיוק- מתוך כך שהמשנה חייבה את הנכנס רק אם הכניס שלא ברשות, משמע שאם הכניס ברשות, והזיקו פירותיו את שורו של בעל הבית, פטור. הדבר מעלה קושי, כיוון שהגמרא מניחה שלא יתכן שבעל החצר חייב על נזקים שניזוק הנכנס ברשות (שכך שיטת ת"ק), ומצד שני הנכנס יפטר על נזקים שהזיקו פירותיו את בעל החצר (שכן אם יודע בעל החצר שהנכנס פטור, מדוע שיקבל על עצמו להתחייב?).

רבא מתרץ את הקושיה-

כולה רבנן היא, וברשות - שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר ואפילו נשברו ברוח.

כלומר, יש מקום לאי סימטריה במקרה שנכנס ברשות. בעל החצר, לשיטת ת"ק, מקבל על עצמו אחריות כשומר על נזק שיארע לפירותיו של הנכנס אפילו אם לא יגרם מרכושו שלו, ובכל זאת, הנכנס אינו מקבל על עצמו לשמור על ממונו של בעל החצר. הראשונים חלקו מה טעם ההבדל בין בעל החצר לבין הנכנס-

הרא"ש מסביר זאת בכך שבעל החצר מצוי בה תדיר ויכול לשמור ולכן ההיתר שהוא נותן לנכנס מתפרש כהתחייבות שמירה. לעומתו הנכנס אינו מצוי בתדירות בחצר ולכן כניסתו לחצר אינה מתפרשת כהתחייבות מצידו לשמור על רכוש בעל החצר.

רש"י מסביר בפשטות, שבעל החצר אמר לחבירו "היכנס" ובכך התחייב לשמור, ואילו הנכנס לא אמר כלום ולכן לא התחייב לכלום.

בהמשך מביאה הגמרא (מח.) מעשה באשה שנכנסה ברשות לאפות בצק בחצר של בעל הבית, ועז של בעל הבית אכלה את הבצק ומתה, וחייבו חכמים את האשה בנזק העז. הגמרא מסבירה שהאשה בעלת הבצק חייבת, משום שנכנסה ברשות וקיבלה על עצמה על ידי כך את שמירת רכושו של בעל החצר מנזק הבא על ידה. לכאורה, הדבר סותר את מה שדוייק מהמשנה- שהנכנס ברשות פטור על נזקים שהזיק את בעל החצר, ואמנם, הגמרא מבהירה, שלא בכל מקרה של כניסה ברשות מקבל עליו הנכנס אחריות שכזו בעצם כניסתו, אלא רק בסיטואציה מיוחדת בו הוא יודע שהיכולת של בעל החצר לשמור את רכושו, נפגעת בשל התארחותו שם, ולכן הוא צריך לדעת שהכניסה לחצר בסיטואציה כזו, כמוה כקבלת אחריות שמירה על רכושו של בעל החצר. גם בסיפור שלפנינו, בעל החצר יצא ממנה מטעמי צניעות, שלא לחזות באשה האופה, ולכן היתה האשה צריכה לשמור על העז שלו. כאמור, במקרה הכללי, לעומת זאת, אין אחריות נזק על הנכנס ברשות, כמדוייק במשנה.

הרמב"ם והראב"ד פוסקים שניהם כרבי, שאף אם נכנס הניזק ברשות, אם לא קיבל עליו בעל החצר שמירת נזקיו של הנכנס, פטור בעל החצר על נזקי הנכנס. אמנם, חלוקים הם בדין כאשר הנכנס ברשות הזיק את בעל החצר – הרמב"ם משאיר על כנו את הדיוק שמדייקת הגמרא במשנה, ופוסק שהנכנס פטור על נזקים שמזיק לבעל החצר. לעומתו, הראב"ד אינו מסכים שכך הוא הדין תמיד. הראב"ד מדמה את הנכנס ברשות, לחצר השותפים, שאף בה לכל אחד הצדדים רשות שימוש בחצר. (להרחבת הדיון בשיטת הראב"ד עיין בדברנו פרק ז הלכה ה).

כמו הרא"ש, פוסק גם הרמב"ם, שהנכנס ברשות יהיה חייב בנזקי בעל החצר אפילו לרבי אם בעל החצר הניח את האורח לבדו, כמו במקרה הנ"ל של האשה שנכנסה לאפות.

הרא"ש, הטור ור"י חולקים על הרמב"ם. לדעתם הלכה כתנא קמא, ולכן בנתינת רשות הכניסה, מקבל בעל החצר על עצמו אחריות נזקין כלפי הנכנס. בהתאם לחילוקו של רבא (לשיטת הרא"ש, כמובא לעיל), בעל החצר מקבל על עצמו אחריות ע"י מתן רשות הכניסה, אך לעומתו, הנכנס אינו מקבל על עצמו אחריות, ופטור על נזקים שפירותיו עוללו לבעל החצר.

השו"ע (שצג א, שצח ה) פוסק כרמב"ם, והרמ"א מביא את שיטת הטור. הרמ"א מוסיף שאף שלרבי הרשאת כניסה מצד בעל החצר כמוה כקבלת אחריות, מכל מקום אין בעל החצר מקבל עליו אחריות אלא על נזקים מרכושו שלו שיקרו בחצר, ולא על נזקים מממון של צד שלישי.

"היה לה שלא תאכל" – נזקים שהביאה הבהמה על עצמה, בעטיו של רכוש הנכנס לחצר:

בגמרא מובאים דברי רב, לפיהם לא תמיד חייב הנכנס שלא ברשות על נזקים שמזיק ממונו את בהמת בעל החצר. במקרה שהנזק הגיע לבהמה מתוך שאכלה את המאכל של הנכנס ללא רשות, פטור הנכנס שכן הוא טוען שלא היה לה לבהמה לאכול.

רש"י והטור מסבירים שמדובר דווקא על בהמה שניזוקה מאכילה מרובה, ולכן טענת הנכנס היא שאמנם הבהמה אכלה בגללו, אך הוא לא אחראי לכך שהפריזה לאכול וניזוקה בכך. התוס' לעומת זאת אינם מגבילים את הפטור לאכילה מופרזת. לדעתם הפטור מבוסס על כך שאין לחייב את הנכנס כאשר מעשה ההיזק בפועל נעשה ע"י הבהמה עצמה.

נראה שהרמב"ם פוסק כתוס'. וכן נפסק בשו"ע (שצג ב).

נתינת רשות שהיא גם התחייבות לשמירה:

בדף נט: נמצאת משנה שהיא ההמשך הישיר של משנתנו. המשנה אומרת שמי ששם גדיש ללא רשות בשדה חברו, חייב על הנזקים שהגדיש יעשה לבהמת חברו, ובעל השדה פטור על נזקים שבהמתו מזיקה את הגדיש. הגמרא מציינת שבמקרה של גדיש מודה רבי שבעל השדה, עם נתינת הרשות מצידו לנכנס להניח שם את הגדיש, מתחייב בשמירת הגדיש, שכן אותו בעל שדה הוא שומר הגרנות, והרשות שהוא נותן כמוה כקבלת שמירה על הגדיש. הרמב"ם פוסק שאכן אם בעל השדה הוא שומר הגרנות, נתינת הרשות מצידו כמוה כקבלת שמירה, ולכן נתינת רשות כמוה כקבלת אחריות נזקים. הרא"ש, שפסק כאמור כתנא קמא, אינו מייחד את הדין לשומר גרנות.