פרק יב

הקדמה לדין הבור

נאמר בתורה (שמות כא, לג-לד):

וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר:

בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ:

הגמרא (נ:) בעוסקה בדיון האם חייב בבור על הבלו או על החבטה (עי' להלן הלכה יד), מסבירה מדוע מוסכם על הכל, שחייב על הבלו של הבור ואומרת שהתורה העידה על בור, שבעליו חייב אפילו היה מלא גיזי צמר (דהיינו, אפילו כשאין הנופל לתוכו נחבט כלל).

רש"י מפרש שהדבר נלמד מכך שכתוב סתם בור, ולכן זה כולל את כל סוגי הבורות.

הרמב"ם מפרש שהדבר נלמד מהמילים "בַּעַל הַבּוֹר", המלמדות שחלל הבור (=ההבל), השייך לחופר, גם הוא גורם המחייב, ולא רק החבטה בקרקע, שאינה שייכת לאיש.

בפסוק מפורשים שור וחמור, אך המשנה (נד:) כותבת שאף כל בהמה וחיה בכלל, אלא שדיבר הכתוב בהווה.

החופר בור ברשותו

הגמרא (מט:) מביאה מחלוקת תנאים:

"החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר, (ברה"ר ופתחו לרה"י) - חייב, וזהו בור האמור בתורה, דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו - זהו בור האמור בתורה"

המחלוקת מתמודדת עם הבנת הפסוקים. בפסוקי פרשיית הבור נראה שהכריה של הבור היתה בהיתר (מלשון "כי יכרה"). לכן, נראה שהכריה היתה ברשות הכורה. עם זאת, מדוע אנו מחייבים את הכורה כשנפלה בהמה בבור? הרי יכול בעל הבור לטעון שלא היתה צריכה להיכנס לרשותו.

ר' ישמעאל מסביר, שאכן החפירה היתה ברשותו של החופר, אלא שפי הבור נמצא ברשות הרבים, ולכן העוברים שם עלולים ליפול לתוכו.

ר' עקיבא מסביר, שמדובר במקרה שהפקיר את רשותו שסביב בורו, אך לא את הבור עצמו, ולכן יוצא שהכריה היתה בהיתר, ברשותו, ובכל זאת מובן כיצד יכולים בני רשות הרבים ליפול בבור.

בהבנת היקף מחלוקת התנאים, חלקו האמוראים-

רבה מפרש, שההסבר של ר' ישמעאל, דהיינו, שהתורה מחייבת בבור שפתחו לרשות הרבים, מקובל גם על ר' עקיבא. אלא שר' עקיבא טוען שיש להבין בכתוב, שהתורה חייבה גם במקרה שהפקיר בעל הבור את רשותו ולא את בורו. לדעת רבה חולקים התנאים בהבנת הביטוי "בעל הבור". ר' עקיבא מפרש שכוונת הפסוק היא (בין השאר) לחיוב בגלל בעלות ממונית על הבור, כמו במקרה שהפקיר את הרשות שסביב הבור ולא את הבור עצמו, ואילו ר' ישמעאל מפרש שכוונת הביטוי הוא "בעל התקלה", כלומר, זה שגרם לתקלה שתהיה. לכן לפי ר' ישמעאל, אם נחפר הבור ברשות, והפקיר החופר את רשותו ולא הפקיר בורו, לא יתחייב בנזקי הבור, שכן ההפקרה לא עשתה דבר בבור עצמו, וממילא אין לקרוא בו "בעל הבור" במשמעות של הגורם לתקלה.

ר' יוסף מבין הפוך. לדעתו כל התנאים מסכימים שבור שנחפר בהיתר, ברשותו, ואז הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, זהו בור שהתורה חייבה עליו. דהיינו, כולם מסכימים שהביטוי "בעל הבור" מבטא בעלות ממונית על הבור. ר' ישמעאל אומר שגם על חפירת בור ברשות הרבים חייבה התורה, ואילו ר' עקיבא סובר שעל בור ברשות הרבים לא חייבה תורה, מפני שהוא אינו שלו.

רש"י (ד"ה "בעל התקלה") מסביר שר' עקיבא מדבר על חופר ברשות והפקיר רשותו, ולא בורו, ואינו מדבר על חופר ברשות והפקיר רשותו ובורו, משום שזה מקרה השווה בדיוק לדין החופר בור ברשות הרבים.

ראשונים אחרים, ובהם הרמב"ם והרא"ש, הבינו שר' עקיבא מחייב דווקא בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, משום שאם חפר ברשותו ואח"כ הפקיר רשותו ובורו, לכולי עלמא פטור החופר, וזאת משום שמצד אחד הכריה היתה בהיתר, ומצד שני אין הבור כעת של החופר שיתחייב עליו משום רכושו.

להלכה פוסק הרמב"ם כר' עקיבא, שבין בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו (כריה בהיתר), ובין בכּורה בור ברה"ר (כריה באיסור), חייב בעל הבור. לכן להלכה במקרה שהפקיר רשותו ובורו שבה, קיים הבדל בין רש"י לבין שאר הראשונים. בעוד שרש"י מחייב כמו בחופר בור ברשות הרבים, הרמב"ם פוטר.

השו"ע (תי ו) פוסק כשיטת הרמב"ם והרא"ש, שהפקיר רשותו ובורו- פטור על נזקי הבור, שכן אינו שלו ואף נחפר ברשות.

חובת כיסוי הבור והבעלות על הבור כמחייבים על נזקיו

לעיל (פרק ז' הלכה ו') ראינו, שלמרות שהתורה פטרה בעל בהמה שחפרה בור על נזקי הבור שחפרה, שנאמר "כי יכרה איש בור", עדיין אם הבור נמצא ברשותו חלה עליו חובה למלאו, ואם לא עשה כן הרי הוא חייב בנזקיו, אפילו אם הבהמה שחפרתו אינה שלו כלל.

בנוסף, בהלכה הקודמת, ראינו שר' עקיבא (ולפי ר' יוסף אף ר' ישמעאל) מפרשים שהביטוי "בעל הבור" מלמדנו שאדם יכול להתחייב על נזקי בור למרות שחפרו בהיתר, ולו רק משום שהוא בעליו. על פי דרך זו פוסק כאן הרמב"ם, שבעל הבור חייב בנזקיו ללא קשר ליחס שלו לכריית הבור.

גדר חובת כיסוי הבור

הגמרא (נ.) מבארת שדרך אחת להסביר את הכפילות "כי יפתח" ו"כי יכרה", (שהרי אם על פתיחה חייב, לא כל שכן שחייב על כריית הבור ממש) היא שהוא בא ללמדנו שאף אם אדם חפר ממש בור, ולא רק פתחו, עדיין אם כיסהו כראוי, פטור על נזקיו. הגמרא (נה:) לומדת זאת גם מהפסוק "ולא יכסנו", דהיינו אם כיסה את הבור הרי הוא פטור.

הגמרא (נב.) מעלה את השאלה מה הדין כאשר בעל הבור כיסה את בורו כראוי עבור שוורים ולא עבור גמלים (הכבדים יותר משוורים), אך בינתיים עברו על הכיסוי גמלים, ועירערוהו, ואז עבר עליו שור, הכיסוי קרס ונפל השור לבור. השאלה העקרונית היא עד כמה צריך המְכסה את הבור להיות אחראי לעמידותו של הכיסוי. הגמרא מבהירה שאם גמלים שכיחים, אזי ברור שחייב, כיוון שאז הכיסוי אינו עמיד כלל. מצד שני, אם הגמלים נדירים, אזי בוודאי פטור. כל השאלה אינה אמורה אלא במקרה הביניים בו גמלים אינם שכיחים כל כך אך הם מצויים לפרקים. ממהלך הגמרא משמע שיש לפסוק שאף אם גמלים מצויים רק לפרקים, צריך הכיסוי להיות עמיד כזה שלא יערערוהו הגמלים.

רש"י (ד"ה "ואתו שוורים") מדייק מהגמרא, שאם כיסה בכיסוי שאינו עמיד בפני גמלים ונפל גמל לבור, אין עוררין על כך שחייב בעל הבור אפילו אם אין גמלים מצויים כלל. זאת למרות שכאמור לעיל, באותו מקום, בו אין גמלים מצויים, אין צריך בעל הבור לדאוג שמא יערערו גמלים את כיסוי בורו המותאם לשוורים.

הגמרא מניחה שאם כיסה את הבור בכיסוי מספיק, והתליע הכיסוי מתוכו (באופן שאינו ניכר כלפי חוץ), ומתוך כך נפלה בהמה לתוך הבור, פטור בעל הבור כי הדבר נחשב כאונס. על רקע זה ממשיכה הגמרא (נב:) ודנה בשאלה מה הדין אם כיסה את הבור בכיסוי המותאם לשוורים ולא לגמלים, במקום ששכיחים הגמלים, ויש לחשוש שמא יערערו גמלים את הכיסוי, אך בסופו של דבר נפל שור לבור לא משום שגמל עירער את הכיסוי אלא משום שהכיסוי התליע מתוכו.

במילים אחרות שאלת הגמרא היא, האם פשיעה בכיסוי הבור בכך שהוא אינו עמיד לערעורים גורם לחיובו של בעל הבור גם כשבסופו של דבר נפל שור לבור בגלל סיבה של אונס כמו שהתליע הכיסוי מתוכו.

כתשובה לשאלה זו קובעת הגמרא שפשיעה בדבר אחד אינה נחשבת כפשיעה בדבר אחר. כלומר, אם בסופו של דבר נפל השור לבור משום שהתליע הכיסוי מתוכו, הרי בעל השור פטור אפילו אם מראש הכיסוי לא היה אמור להיות עמיד כאשר יערערוהו הגמלים ההולכים עליו. הגמרא מוכיחה קביעה זו מכך שאם אדם לא כיסה בור, ונפל לתוכו שור פיקח- פטור (ראה הלכה טז לקמן), למרות שאם היה נופל שור סומא היה חייב, הרי לנו שהפשיעה לגבי שור סומא, איננה גורמת לחיוב כאשר בסופו של דבר ניזוק שור פיקח.

התוספות (שם ד"ה "ושכיחי") מעלים את השאלה כיצד מסקנת הגמרא הנ"ל עולה בקנה אחד עם המסקנה במקומות אחרים, שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב (ראה למשל לעיל פרק ב הלכה טו-טז). והרי גם כאן, פשע בעל הבור בכך שכיסה את הבור בכיסוי שאינו עמיד (כי הוא מתערער בהליכת הגמלים) ולכן אינו טוב אף לשוורים, ולכן הגם שלבסוף נפל שור לבור משום שהכיסוי התליע מתוכו, עדיין צריך להיות חייב.

ריב"א מתרץ, שיש להבין שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב רק כאשר ישנו קשר סיבתי בין פשיעתו לבין מה שקרה, כלומר, אלמלא פשע לא היה בא לכדי אונס. לכן כאן פטור, שכן ההתלעה היתה גורמת לנזק בין אם היה הכיסוי טוב לגמלים ובין אם לאו. בדרך זו הולך גם הרשב"א.

לעומתו מתרץ ר"י (ולכך מסכימים הרא"ש והטור), שמדובר במקרה בו הכיסוי היה כזה שלו גמל היה עובר עליו, היה מיד נופל, וממילא לא פשע בעל הבור כלל ביחס לשוורים (אלא רק ביחס לגמלים), שכן לו יעבור שור על הכיסוי, הרי יחזיק הכיסוי מעמד, ולו יעבור גמל, מיד יפול הכיסוי ושוב לא יפול שור פיקח לבור ביום משום שיראה ויזהר^[27].

הרי"ף לא פסק דבר בעניין, והראב"ד מציע שהסיבה היא משום שהוא אינו מקבל סוגיה זו להלכה, שכן היא סותרת את הפסק בעניין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. אמנם, המגיד משנה חולק על הראב"ד, ומסביר שהרי"ף לא כתב דבר משום שמדובר במקרה שאינו שכיח.

הרמב"ם פסק כדברי הגמרא גם במקרה שהשור נפל כי עירערו הגמלים את הכיסוי וגם במקרה שהשור נפל כי התליע מתוכו, ולא התייחס לשאלת התוס'. השו"ע (תי כג-כד) פוסק כדברי הרמב"ם. הרמ"א מוסיף את דברי רש"י דלעיל, ובהמשך חולק על השו"ע, ופוסק כר"י, שיש לחלק בין כיסוי שגמלים מערערים אותו (בו חייב בעל הבור בנפילת שור, אפילו אם נפל בגלל התלעת הכיסוי, שכן פשע לגבי שוורים), לבין כיסוי שגמלים מפילים אותו (בו אין פשיעה ביחס לשוורים כמוסבר לעיל, וממילא אם נפל שור בגלל התלעה, פטור).

זהות בעל הבור ביצירה מחודשת של בור

המשנה (ל.) כותבת:

"ההופך את הגלל ברה"ר והוזק בהן אחר - חייב בנזקו"

בגמרא (כט:) מובאים דברי ר' אלעזר שפירש שדברי המשנה אמורים רק אם נתכוון ההופך לזכות בגַלל. בהסבר דברי ר' אלעזר, מציע ר' אדא בר אהבה, שמדובר במקרה בו החזיר את הגלל למקומו לאחר שהפכו, לכן רק אם נתכוון לזכות בו חייב עליו, ואם לא נתכוון לזכות בו, הרי הוא הפקר כמו שהיה ואף באותו מקום שהיה, ונמצא שלא עשה ההופכו כלום. ר' אדא משווה דין זה לדין אדם שמצא בור מגולה, כיסהו, וחזר וגילהו, בו מוסכם שהוא פטור, שכן השאיר את הבור באותו מצב בו מצאו.

אמנם, מר זוטרא בריה דרב מרי חולק על השוואה זו. לדעתו ההופך את הגלל ומשיבו למקומו דומה למי שמצא בור מגולה, מילאו עפר וחזר וחפרו. במקרה זה מוסכם על הכל כי הבור שחפר נחשב בור חדש והוא (ולא החופר הראשון), יהיה חייב בנזקיו.

מעבר לדין ההופך את הגלל, נמצאנו למדים בגמרא, שלדברי הכל המוצא בור, מכסהו וחוזר ומגלו- פטור, ולעומתו המוצא בור, ממלאהו וחוזר וחופרו- חייב. וכך פוסק הרמב"ם. ואף השו"ע (תי ג) פוסק כלשון הרמב"ם.

חלוקת האחריות בבור של שני שותפים – מתי יכול הראשון להשאיר את הבור מגולה ולסמוך על השני

אומרת המשנה (נא.)

"בור של שני שותפין, עבר עליו הראשון ולא כסהו, והשני ולא כסהו - השני חייב" [לגרסת הרי"ף- "הראשון חייב"]

רש"י מסביר, שחייבים לפרש ש"עבר" שבמשנה, הכוונה לנשתמש, שהרי אם נבין שהכוונה לשימת לב בלבד שהבור איננו מכוסה, מה הבדל יש בין הראשון לשני? הרי שניהם היו מודעים לתקלה ואחראים על תיקונה. לכן יש להבין את המקרה הנדון כך- הראשון השתמש בבור, ולכן היה חייב לגלותו, ולא כיסהו. אחריו השתמש השני בבור, (ולו היה הבור מכוסה היה גם הוא מגלהו, אך הוא היה כבר גלוי משימושו של הראשון). בסופו של דבר גם השני לא כיסה את הבור, והמשנה פוסקת שהשני חייב בנזקי הבור.

לגרסת רש"י, "השני חייב", הכוונה ששניהם חייבים (דהיינו יש להבין "אף השני חייב"), אלא אם כן התמלאו התנאים המובאים בגמרא, כדלקמן. אך לגרסת הרי"ף הדבר אינו חד משמעי. ניתן לפרש שרק הראשון חייב, עד שיעשה את המפורט בגמרא כדי להעביר את האחריות לשני, שכן הוא זה שגילה את הבור מלכתחילה, וכך מסביר הרמב"ם. אמנם, הרא"ש מבאר, שאף לפי גירסה זו, שניהם חייבים, שכן במה שונה אחריותו של השני מזו של הראשון, שהרי הבור שייך לשניהם, ויש לפרש כוונת הדברים- אף הראשון חייב.

הגמרא (נא:) מסבירה שאין מדובר במקרה בו השאיר הראשון את הבור גלוי סתם כך, אלא הוא היה מודע לכך שהשני זקוק להשתמש בו. ונחלקו התנאים מה צריך הראשון לעשות על מנת להעביר את האחריות לכיסוי הבור למשתמש השני. חכמים אומרים שצריך הראשון לעזוב כאשר הוא רואה שהשני משתמש, ואז הוא יכול לסמוך על זה שבתום השימוש יכסה השני את הבור. ואילו ר' אליעזר בן יעקב דורש שימסור הראשון לשני את דלייו של הבור כדי שיעבור החיוב לשני.

הגמרא מסבירה שהמחלוקת היא בשאלה "ברירה". כלומר, לדעת חכמים כל אחד מהשותפים שדולה מהבור, דולה מרכוש המשותף לשניהם, ואילו לשיטת ראב"י, למרות שהם שותפים בנכס, עדיין כל אחד מהם דולה כביכול את המים שלו עצמו, ואינו נחשב כמשתמש בשל חברו. ונחלקו הראשונים בהבנת דברי ראב"י-

רש"י מפרש שלדעת החכמים, כל אחד מהשותפים המשתמש בבור, משתמש גם בשלו וגם בשל חברו, וכל אחד מהשותפים נחשב כשואל לגבי חברו, ולכן חובת השמירה על חלקו של הראשון עוברת לשני כאשר הוא משתמש בבור, כדין שומר החייב בנזקי החפץ עליו הוא שומר. לעומת זאת, לדעת ראב"י, אין השותפים משתמשים זה בשל זה כאשר הם דולים, ולכן הראשון צריך למנות בפירוש את השני לשומר על שלו כדי שהאחריות תעבור אליו. מינוי זה נעשה על ידי מסירת דליי הבור, דהיינו, כיסויו, שזוהי הדרך למנות שומר על בור.

ר"ח לעומת זאת מפרש שמסירת הדלי אינה מינוי שומר, אלא הבעה של הסתלקות (ולכן אין מדובר דווקא על הכיסוי, אלא אף על דלי המילוי). מכיוון שלדעת ראב"י כל אחד מהשותפים משתמש בשלו, יש צורך במעשה המביע הסתלקות של אחד מהם, כדי שהבור יהפוך להיות באחריות השני.

הרמב"ם פוסק כראב"י, וכותב כלשון הגמרא, שיש לראשון למסור את הדליים כדי להיפטר. כמו כן, מפרש הרמב"ם לפי גירסת הרי"ף, שהראשון אחראי בלעדית עד שיעביר את הדליים לשני.

השו"ע (תי כה) פוסק כרמב"ם, והרמ"א מביא את דברי הרא"ש, לפיהם תמיד שניהם חייבים עד שיעביר הראשון את הדליים לשני.

חלוקת האחריות בבור של שני שותפים – מי מהשותפים אחראי לבור שנתגלה מעצמו

בהמשך למשנה הנ"ל אומרת המשנה (נב.):

"כסהו הראשון, ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו - השני חייב"

כלומר, אם הראשון עשה את שלו בכיסוי הבור, והשני יודע שהבור נתגלה, חייב השני בלבד.

הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שכעבור זמן ארוך דיו, חוזרת האחריות להיות של שני השותפים, שהרי שניהם חייבים בתחזוקת הבור השייך לשניהם. על רקע הנחה זו שואלת הגמרא מהו אותו זמן שלאחריו חוזר אף הראשון להיות אחראי בנזקי הבור. שלוש דעות נאמרות בגמרא כתשובה:

"אמר רב: בכדי שידע,

ושמואל אמר: בכדי שיודיעוהו,

ורבי יוחנן אמר: בכדי שיודיעוהו, וישכור פועלים, ויכרות ארזים ויכסנו"

רש"י מפרש שלדעת רב חייב השותף הנוסף לבוא ולראות שהבור מגולה כדי שיפול החיוב גם עליו. לדעת שמואל די בכך שידע על כך שהבור מגולה, ולדעת ר' יוחנן גם אם יודע שהבור מגולה עדיין חל עליו החיוב רק לאחר זמן הראוי כדי לדאוג לכיסוי הגון של הבור.

לעומתו רש"י, הדורש בכל אופן שידע השותף כדי שיתחייב באחריות לבור, מבין הראב"ד שכל שלוש הדעות אינן מצריכות שידע השותף בפועל שהבור מכוסה, אלא שיעבור זמן המספיק לכך שידע, שיודיעוהו, או שיודיעוהו ויכין כיסוי.

בין שתי הדעות הנ"ל עומדת דעת התוספות, המפרשים שבעוד שרב מסתפק בכך שיצא הקול על גילוי הבור, שמואל דורש שהמידע יגיע בפועל אל בעל הבור.

בהבנת שיטת ר' יוחנן נחלקו הראשונים בנקודה נוספת-

רש"י מסביר שאפילו לפי ר' יוחנן, השותף שמצא לראשונה את הבור מגולה חייב בנזקיו מיד, ולא ממתינים לו עד שיתקן כיסוי, ומוטל עליו להושיב אנשים שישמרו שם עד שיכין כיסוי, שכן הוא זה שגילה את העובדה שהבור מגולה. וכך נראה גם מדברי הרמב"ם.

לעומתו, התוספות, הרא"ש והטור, מפרשים שלדעת ר' יוחנן גם לשותף שגילה את הבור מגולה יש לתת זמן לכסות את הבור לפני שיתחייב בנזקי הבור הגלוי. יש להניח שלדעתם של ראשונים אלה, גם בבור של אדם אחד שמצאו מגולה, נותנים לו את אותה השהות לפני שיתחייב בנזקי בורו.

הרמב"ם פוסק כדברי ר' יוחנן וכדברי הראשונים הדורשים שידע השותף השני ממש ולא רק שיעבור זמן המאפשר לו לדעת.

השו"ע (תי כו) פוסק כרמב"ם, והרמ"א מביא את דברי הרא"ש והטור, שדברי ר' יוחנן אמורים לגבי שני השותפים.

המוסר בורו לחרש שוטה וקטן

הגמרא (ט:) מביאה ברייתא לפיה אם מסר שור או בור לידי חרש שוטה או קטן, חייב המוסר, אך אם מסר אש לידיו פטור המוסר. בפירוש הברייתא חלקו האמוראים-

ריש לקיש מסביר שמסירת אש הכוונה למסירת גחלת, אותה ליבה הקטן, אך אם מסר שלהבת ממש, הרי שגם באש חייב, שכן ההיזק כאן הוא ברור. הגמרא מסבירה שלפי שיטה זו, יש להבין שמדובר בברייתא בשור קשור ובבור מכוסה, (הדומים לגחלת בכך שהם כשלעצמם אינם מזיקים אם לא יפגע הקטן בקשירת השור ובכיסוי הבור) ובכל זאת המוסרם לחרש שוטה וקטן חייב משום שדרך השור להתנתק ודרך הבור להיגלות, להבדיל מהגחלת ההולכת ומתעמעמת.

ר' יוחנן מסביר שאף על מסירת שלהבת לחרש שוטה וקטן פטור המוסר. לכן, ניתן לפיו לפרש שהברייתא מחייבת דווקא על מסירת שור שאינו קשור ובור שאינו מכוסה (הדומים לשלהבת בכך שהם כבר מזיקים כמו שהם), אך על מסירת שור קשור ובור מכוסה, ייתכן שאין לחייב את המוסר.

הרשב"א והרמב"ם פסקו כריש לקיש, ולכן כותב הרמב"ם שחייב המוסר לחרש שוטה וקטן אפילו אם מסר בור מכוסה.

מהשגת הראב"ד כאן משמע שהוא פסק כר' יוחנן, ולכן רק אם אין הבור מכוסה כראוי יש לחייב את המוסר.

השו"ע (תי ל) פסק כרמב"ם.

המכסה בורו בדלי של חברו

בגמרא (ל.) מובאת ברייתא לפיה מי שטומן את קוציו בתוך כותל של חברו, ובא בעל הכותל, והרס את כותלו, והוזק מישהו בקוצים, חייב בעל הקוצים ולא בעל הכותל. הגמרא מבהירה שמדובר במקרה בו הכותל רעוע, ולכן היה על בעל הקוצים לדעת שהכותל מועד להריסה ולא להניח את קוציו בו (עי' בפרק הבא הלכות כ'-כב').

רבינא מסיק מדין זה, שמי שמכסה את בורו בדלי של חברו ובא בעל הדלי ונטל את דליו, חייב בעל הבור. בעל הבור דומה לבעל הקוצים, והוא שומר את נזקו באמצעות רכוש חבירו העשוי להיות מוּסָר על ידי חבירו. הגמרא מדגישה שחידושו של רבינא הוא בכך שאף שבעל הדלי, (בניגוד לבעל הכותל), ידע על ההיזק שהוא יוצר במעשיו, עדיין לא הוא החייב בנזק אלא בעל הבור^[28].

הרמב"ם ובעקבותיו השו"ע (תי כט) פסקו את דינו של רבינא להלכה.

נזק ומיתה בבור פחות מעשרה

המשנה (נ:) כותבת שדין כל סוגי חפירות הקרקע כדין בור. והתורה ציינה בור כדי להודיענו שרק אם עמוק 10 טפחים ומעלה חייב על מיתת בע"ח בו (כי בפסוק מדובר על מיתה). עם זאת, המשנה פוסקת שעל נזק חייב גם בפחות מ-10 טפחים.

עומק הממית בבור שבו מים

הגמרא (נא:) דנה במקרים בהם ישנם פחות מעשרה טפחים בבור, אך כמה מהם מלאים מים. לפי גרסתנו בגמרא, קובע רבה בר בר חנה שאם יש בבור שמונה טפחים אך שנים מהם מלאים מים נחשב הבור כבור של עשרה טפחים, שכן כל טפח שבו מים נחשב כשני טפחים ללא מים. רש"י מסביר שהמים מרבים הבל. אמנם, אם יש שבעה טפחים שמתוכם שלושה מלאים מים, או תשעה שמתוכם אחד מלא מים, הגמרא נשארת בספק, האם ללכת אחר ריבוי המים או אחר ריבוי העומק.

לפי גרסת הרמב"ם, המקרה שנפשט לחומרה הוא דווקא המקרה של בור תשעה כשטפח אחד מלא מים. אך בשני המקרים האחרים הגמרא נשארת בשאלה.

הרמב"ם פוסק על פי גרסתו, והשו"ע (תי יא-יב) פוסק כמותו.

שנים שנשתתפו בחפירת בור, כשהאחרון העמיק את הבור

הגמרא (נא.) מביאה את מחלוקת התנאים במקרה של אדם החופר בור של תשעה טפחים ובא אחר והשלימו לעשרה- חכמים אומרים שהאחרון חייב, ואילו רבי אומר, שלעניין נזקין (בהם חייב גם החופר בור של תשעה טפחים), חייבים שניהם, ואילו לעניין מיתה חייב רק זה שהשלים לעשרה טפחים.

הגמרא מסבירה שטעמם של חכמים הוא מתוך שכתוב "כי יכרה איש" ולא שני אנשים, לכן האיש האחרון בלבד נחשב לכורה הבור.

בהמשך מובאות שתי ברייתות הנראות כסותרות. האחת-

אחד החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימה לעשרים, ובא אחר והשלימה לשלשים - כולן חייבין

והשניה-

אחד החופר בור עשרה, ובא אחר וסייד וכייד - האחרון חייב

לפי הברייתא הראשונה, לא רק האחרון חייב, מה שתואם עקרונית את שיטת רבי, ואילו לפי הברייתא השניה, דווקא האחרון חייב, מה שתואם לכאורה את שיטת חכמים. אמנם, ר' זביד מעלה אפשרות להבין אף את הברייתא הראשונה כשיטת חכמים, ולחילופין אף את השניה כשיטת רבי.

לפי האפשרות הראשונה, הברייתא הראשונה אף היא כשיטת חכמים, ומה שאמרו חכמים שבחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה רק האחרון חייב, הכוונה דווקא כשהראשון לא חפר שיעור מיתה, אך בברייתא הראשון כבר חפר עשרה טפחים, ולכן כל החופרים חייבים. לאור זה, יש להעמיד שבברייתא השניה, למרות שהראשון חפר עשרה טפחים, שהם שיעור מיתה, עדיין לא היה בבור הבל שיש בו שיעור מיתה, שכן רחבו היה יתר על עמקו, ורק השניה שצמצם את רחבו של הבור, גרם לכך שיהיה בבור שיעור מיתה. לכן רק השני חייב.

לפי האפשרות השניה, הברייתא השניה גם היא כשיטת רבי, ומדובר במקרה בו הבור כפי שנחפר על ידי הראשון, היה אמנם בעומק 10 טפחים, אך היה כל כך עמוק שלא היה בו די הבל לא למיתה ולא לנזיקין, ובא השני וצמצם את רחבו של הבור כך שיהיה בו הבל בשיעור שממית ומזיק, ולכן הראשון פטור מכל וכל אפילו לרבי שכן לא עשה דבר.

הגמרא מבהירה, שאם חפר הראשון תשעה טפחים, והוסיף חברו עוד טפח, אין הבדל בין אם הוסיף עוד טפח על ידי חפירה בתחתית הבור, או על ידי תוספת גובה של טפח לשפת הבור, ובכל אופן יהיה רק האחרון חייב, אפילו אם לא הוסיף חלל אמיתי בתוך הבור.

הגמרא מסתפקת (ללא הכרעה) מה הדין אם אותו אחד שחפר טפח נוסף והשלים לעשרה (שלפי חכמים כל האחריות עליו) סתם מחדש את אותו הטפח שחפר, והחזיר את המצב לקדמותו. האם נאמר שמרגע שחפר בטלו מעשי הראשון והוא לא אחראי יותר, או שמא כיוון שהחזיר השני את המצב לכמו שהיה לפני שחפר, הרי שחזרה אחריותו של הראשון.

הרמב"ם פוסק כחכמים ולפי האפשרות שמעלה ר' זביד להבין את שתי הברייתות כחכמים. לכן אם החופר הראשון לא חפר שיעור מיתה, ובא השני והשלים לשיעור מיתה חייב השני בלבד. אמנם, אם הראשון כבר חפר שיעור מיתה, חייבים שניהם.

המגיד משנה מוסיף, שכמו שכשהראשון חפר שיעור מיתה והוסיף השני, חייבים שניהם על נזק מיתה, כך גם אם חפר הראשון שיעור נזק, והוסיף השני, ועדיין יש בבור שיעור נזק ולא שיעור מיתה (כגון שחפר הראשון שמונה טפחים והוסיף השני עוד טפח), חייבים שניהם על נזקי הבור. וכך פוסקים גם התוס' (ד"ה "האחרון") הרא"ש (סי' ח) והטור. הטור מוסיף מסברתו, שכל אחד מהחופרים יתחייב בתשלום ביחס לחלקו בחפירה.

השו"ע (תי יג) פסק כדברי הטור האלה. ובהמשך (תי יד-טו) פסק את דברי הרמב"ם.

שנים שנשתתפו בחפירת בור, כשהאחרון הרחיב את הבור

בגמרא (נא:) מועלית השאלה, מה הדין אם האחד חפר בור עמוק עשרה טפחים, וחברו לא העמיק את הבור כמו בדוגמה הקודמת, אלא הרחיבו. מצד אחד מיעט החופר את הבל הבור (שכן ככל שהבור רחב ביחס לעומקו, כך יש בו פחות הבל, וראה בהלכה הבאה) ולכן יש סברה שיהיה פטור, אך מצד שני "קירב היזקו", כלומר, החופר השני קירב את שפת הבור לבהמה שנפלה לתוכו ואלמלא היה עושה זאת אולי לא היתה הבהמה נופלת (רש"י).

ר' אשי מכריע בשאלה, אך בגמרא מובאות שתי לישנות של הכרעתו.

על פי הלישנא הראשונה, יש לחקור האם הבהמה שנפלה מתה כתוצאה מההבל או מהחבטה של הבור. אם מתה מההבל בלבד, פטור המרחיב, שכן אדרבא, הוא הקטין את ההבל. לעומת זאת, אם מתה הבהמה מהחבטה, חייב המרחיב את הבור.

על פי הלישנא השניה יש לחקור מאיזה צד נפלה הבהמה לבור. אם נפלה מאותו הצד שהרחיב החופר השני, הרי שהוא חייב, שכן אלמלא הוא אולי לא היתה נופלת. לעומת זה, אם נפלה מצד אחר, פטור המרחיב את הבור, כיוון שנפילתה לא הושפעה מחפירתו, וגם את ההבל שבבור הרי מיעט.

הרא"ש פוסק כלישנא השניה, ולכן כל מה שקובע את אחריותו של החופר השני הוא האם הבהמה נפלה מהצד אותו הרחיב החופר השני או לא.

הרמב"ם פוסק את שתי הלישנות להלכה, וכותב, שאם נפלה הבהמה מהצד אותו לא הרחיב השני, אזי אם מחמת הבל מתה- פטור השני, ואם מחמת החבטה מתה- חייב השני. לעומת זאת, אם נפלה מהצד אותו הרחיב השני, בין אם מתה מחמת ההבל ובין אם מתה מחמת החבטה- חייב השני, שהרי אלמלא מעשיו לא היתה נופלת במקום שנפלה.

הגר"א כותב שהסיבה שהרמב"ם סובר שהלישנות אינן חלוקות זו על זו היא, שקשה לקבל שלפי הלישנא הראשונה יהיה פטור החופר השני אם מתה הבהמה מההבל, אם נפלה מאותו צד שהרחיב (שכן ההרחבה היא שגרמה להגעתה של הבהמה לבור, וממילא למיתתה, תהא סיבת המוות אשר תהא). ולכן יש לפרש שאף ללישנא הראשונה יש לבחון מאיזה צד נפלה הבהמה, ולא רק אם מתה מהבל או מחבטה.

השו"ע (תי טז) פוסק כרמב"ם, ולעומתו מביא הרמ"א את דעת הרא"ש.

הבל וחבטה בבור

הגמרא (נ:) מביאה את מחלוקת האמוראים-

רב סובר שבעל הבור חייב על ההבל שהמית את הבהמה שנפלה לתוכו, ולא על החבטה שהמיתה את הבהמה, שכן את החבטה ספגה הבהמה מהקרקע, והקרקע אינה של בעל הבור (אלא אם כן הבור נמצא ברשותו של המזיק, שם הקרקע שייכת למזיק-רא"ש). שמואל סובר שבעל הבור אחראי על הנזק שגרם ההבל וכל שכן על הנזק שגרמה החבטה^[29].

הגמרא מסבירה שכולם מודים שעל הבלו של הבור חייב, שמתוך שהתורה לא פרטה את סוג הבור, משמע שאפילו אם היה הבור מרופד בצמר, ואין בו חבטה, עדיין חייב בעל הבור.

בגמרא (נא:) חלקו רבה ורב יוסף בבור שרוחבו כעומקו בדיוק. לשיטה אחת, יש בבור זה הבל, וכל שכן אם עומקו יתר על רחבו, ולפי השיטה השניה, בבור זה אין הבל, אלא רק אם עומקו יותר מרחבו.

הגמרא (נ:) אומרת שאם עשה גובה ברשות הרבים, לרב לא יתחייב ואילו לשמואל יתחייב.

רש"י מסביר שמדובר בתל בגובה 10 טפחים ברשות הרבים, ועלה למעלה שור, ונפל משם ומת. לפי שמואל יתחייב העושה את התל, מכיוון שגם בבור חייב על חבטה אפילו מקרקע שהיא של רשות הרבים. לעומת זאת, לפי רב, כיוון שאין כאן הבל, פטור העושה את התל.

התוספות מסבירים שלא ניתן לומר שנחבטה הבהמה מהתל עצמו אלא יש לומר שנחבטה מהקרקע, שכן לו היתה נחבטת מהתל עצמו, היה רב מודה שחייב, שהרי באבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים והזיקו, מודה רב שחייב המניח (אא"כ הנזק היה מהחבטה בקרקע, ועיין לקמן פרק יג הלכה ג). לכן חייבים לפרש כרש"י, שכתוצאה מהתל, נחבטה הבהמה בקרקע. אמנם, התוספות מתלבטים כיצד שמואל מחייב כאשר הבהמה נחבטה מהקרקע, והרי בשור שנתקל בבור ונחבט בקרקע שאחרי הבור פוטר שמואל (עי' לקמן הלכה יח). ולקמן בפרק יג הלכה ג יפורט עוד בנושא.

לעומת רש"י והתוספות, מסביר הרמב"ם שהשור נחבט בתל עצמו ולא נפל ממנו על גבי הקרקע^[30].

השו"ע (תי יח) פסק כלשון הרמב"ם.

נפילת בהמה פיקחת ואדם

המשנה (נב.) כותבת:

"נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים.

נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן - חייב;

בן או בת, עבד או אמה – פטור"

הגמרא (נד:) מסבירה שהמילים "חרש שוטה וקטן" מתייחסות לשור. וחלקו האמוראים בכוונת הדברים:

ר' ירמיה מפרש, שבין אם היה השור שוטה ובין אם היה פיקח, אם נפל לבור- חייב. לפי דבריו, המשנה כתבה שחייב רק בשור חרש שוטה וקטן כי בהם יש סברה שפטור בעל הבור על נפילתם, כיוון שיכול לומר שהמום שבשור גרם לו שיפול, ולכן המשנה מבהירה שבכל זאת חייב.

רבא חולק ואומר שאכן רק בשור חרש שוטה וקטן חייב, אך אם השור היה פיקח וגדול, ונפל ביום, פטור בעל הבור, שכן היה על השור לעיין להיכן הוא הולך.

לגבי נפילת האדם, המשנה פוסקת שאדם שנפל לבור פטור, והטעם מובא בגמרא (נג:-נד.) מגזירת הכתוב "שור- ולא אדם". רש"י (על המשנה) מסביר שהמשנה פוטרת בבן או בת קטנים כדי ללמדנו שעל אדם שנפל לבור פטור תמיד מגזירת הכתוב, אפילו אם מדובר באדם קטן או שוטה שלא יכול לעיין להיכן הוא הולך. דהיינו הבדל ישנו בין פטור על בהמה פיקחת, שהוא מפני שיכלה לעיין בהילוכה, לבין פטור על האדם שהוא קטגורי.

לגבי נזק אדם בבור, שאינו מיתה, בגמרא בפרק המניח מובאים דברי שמואל לפיהם הפטור על האדם שנפל בבור אינו אלא לגבי מיתה, אך לגבי היזקו של האדם חייב בעל הבור. עוד אומרת הגמרא (כז:) שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים. ומוסיפים התוספות (שם ד"ה "לפי") שהמשמעות היא שבאדם שניזק (ולא מת) בבור, חייב בעל הבור אפילו אם האדם פיקח, להבדיל מבהמה עליה חייב רק אם היא שוטה, והסיבה להבדל היא שעיני הבהמה כלפי מטה, ועיני האדם למעלה.

הרמב"ם מוסיף ואומר שלא רק על אדם שהוזק חייב בעל הבור, אלא אף על בהמה שהוזקה, אפילו היא פיקחת. דהיינו, אם בהמה פיקחת מתה בבור, פטור כי היה לה לעיין, אך אם בהמה פיקחת הוזקה בלבד, חייב בעל הבור.

הראב"ד חולק על הרמב"ם ואומר שכיוון שעל בהמה פיקחת לעיין הרי שבעל הבור פטור על נפילתה בין אם מתה ובין אם הוזקה.

המגיד משנה מסביר שהרמב"ם מחלק בין נזק לבין מיתה בבהמה פיקחת כיוון שהבהמה, אפילו הפיקחת, דרכה להיזהר ממכשולים גדולים המביאים למיתה אך אין דרכה להיזהר ממכשולים קטנים המביאים לידי נזק בלבד.

השו"ע (תי יט-כ) פסק כרמב"ם, והרמ"א (שם כ) פסק כראב"ד.

נפילת שור פסולי המוקדשים

בגמרא (נא.) מובאים דברי רבא:

"שור פסולי המוקדשין שנפל לבור - פטור, שנאמר: והמת יהיה לו, במי שהמת שלו!"

רש"י מפרש שהכוונה לבהמה שהיא רכוש בעליה כגון בכור בעל מום, שנאכל לכהן, או בהמת קודשים שנפל בה מום ונפדתה. המשותף לשתי דוגמאות אלה הוא שהגם שמותר לאכול את הבהמה אכילת חולין, אין להשתמש בה לצמר, לחלב או לתת את נבלתה לכלבים (עפ"י הגמרא בבכורות טו). לכן סוג כזה של בהמה ממועטת מהפסוק "והמת יהיה לו", כיוון שאין שימוש בבהמה כזו לאחר שמתה. רש"י מוסיף, שאם מדובר בבהמה שהיא בהמת הקדש ממש, לא רק בבור פטור עליה אלא גם בשור, כיוון שדווקא בשור רעהו מחייבים נזקין ולא בשור של הקדש (עי' לעיל פ"ז ה"א).

הרמב"ם כתב כלשון הגמרא, והראב"ד מוסיף, כדברי רש"י, שאפילו פדאו עדיין פטור עליו בבור. המגיד משנה כותב שהרמב"ם אינו חולק על הראב"ד.

נפילה "לפניו" ו"לאחריו"

אומרת המשנה (נב.):

נפל לפניו מקול הכרייה - חייב, לאחריו מקול הכרייה – פטור

רש"י מסביר שהמשנה דיברה על מקרה בו היה אדם הכורה את הבור בתוך הבור, והבהמה, שהלכה על שפת הבור, נבעתה מהקול ונפלה לבור. רש"י מביא שני פירושים למשמעות של נפילה מקול הכריה- לפי האחד, מלמדת אותנו המשנה מקרה בו חייב אפילו על נפילת בהמה פיקחת (עי' לעיל הלכה טז), כיוון שנפלה מתוך בהלה. הפירוש השני הוא כך- במקרה שלפנינו שני מזיקים, בעל הבור, והכורה. אמנם הכורה הזיק רק בגרמא, ולכן לא ניתן לחייבו. המשנה משמיעה לנו, שבמקום שאין לגבות מאחד מהמזיקים (הכורה) גובים את כל הנזק מהמזיק השני (בעל הבור), כמבואר בהלכה הבאה.

בגמרא (נב:) חלקו רב ושמואל בפירוש המקרה שבמשנה:

אמר רב: לפניו - לפניו ממש, לאחריו - אחריו ממש, וזה וזה בבור ...

ושמואל אמר: בבור, בין מלפניו בין מלאחריו - חייב...אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור? כגון דנתקל בבור, ונפל לאחורי הבור חוץ לבור

בהמשך מביאה הגמרא ברייתא לסייע לרב:

"ונפל" - עד שיפול דרך נפילה, מכאן אמרו: נפל לפניו מקול הכרייה - חייב, לאחריו מקול הכרייה - פטור, וזה וזה בבור

רש"י מסביר, שלפי רב, (לפיו חייב המזיק על נזק ההבל שבבור), יש הבדל בין מקרה בו הבהמה נפלה עם פניה לכיוון הבור (ואז שאפה את ההבל), לבין מקרה בו נפלה עם אחוריה לכיוון הבור, בו מתה מהחבטה בלבד, ולכן פטור. לעומת זאת, לפי שמואל אין הבדל בין נפילת פנים או אחור, שכן בין אם מתה מההבל ובין אם נחבטה, חייב בעל הבור. לכן מפרש שמואל שהמילים "לפניו" ו"אחריו" כלל אינן מתייחסות לבהמה אלא לבור. כלומר, "לאחריו" הכוונה שכלל לא נפלה לבור עצמו, אלא נתקלה בבור ונפלה הלאה אחרי הבור. במקרה זה שמואל פוטר, שכן הנזק לא בא ישירות מהבור עצמו, לא מהבלו ולא מקרקעיתו. לפי הסבר זה המשנה המדברת על נפילה לפניו ולאחריו מקול הכריה אינה מדברת דווקא על נפילה מקול הכריה אלא כורכת יחדיו שני עניינים שונים. כך הבינו והסבירו רוב רובם של הראשונים.

הרמב"ם מסביר הסבר שונה לגמרי, המעלה תמיהות רבות. ראשית, בניגוד לרש"י, הרמב"ם מגביל את כל הדיון לבהמה שנפלה כתוצאה מכך שנבעתה מקול רעש הכריה בבור, כלומר, על פי דברי המשנה "...לפניו מקול הכריה...לאחריו מקול הכריה", כורך הרמב"ם את המקרה של נפילת לפניו ולאחריו במקרה של נפילה מקול הכריה.

שנית, הרמב"ם מסביר שאם נבעתה הבהמה והלכה לפניה ונפלה, חייב בעל הבור, אך אם נבעתה והלכה אחורה ונפלה- פטור. כטעם להבדל שבין הליכה קדימה להליכה אחורה, מביא הרמב"ם את הטעם שבברייתא- "עד שיפול דרך נפילה". בנוסף, מדבר הרמב"ם על שני המקרים הללו- נפילה תוך הליכה קדימה ונפילה תוך הליכה אחורה, גם כאשר הבהמה נפלה מחוץ לבור. במקרה זה אומר הרמב"ם שאם נפלה בהליכה קדימה הרי זה ספק, ואם נפלה מחוץ לבור תוך כדי הליכה אחורה, הרי שוודאי פטור בעל הבור.

המגיד משנה, הראב"ד ועוד ראשונים, מקשים רבות על הרמב"ם, כיוון שנראה שלקח את שיטת רב שבגמרא, בעוד שבשאר המקומות פסק כשמואל^[31].

בעקבות התמיהות על הרמב"ם, פסק השו"ע (תי לא) כרש"י וכטור, וכשמואל, שאם נפל השור לבור מקול הכריה, תמיד חייב בעל הבור, אך אם נפל לאחורי הבור (מחוץ לבור) פטור.

נזק משולב של שור ובור

בגמרא (נג.) מובאת ברייתא ובה מחלוקת תנאים:

"שור שדחף את חבירו לבור - בעל השור חייב, בעל הבור פטור

רבי נתן אומר: בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה"

כלומר, כאשר ישנם שני מזיקים- השור הדוחף והבור, תנא קמא פוסק שהראשון מביניהם חייב, ואילו ר' נתן סובר שהנזק מתחלק בין שניהם.

הגמרא (יג.) אומרת שדעתם של תנא קמא היא "כי ליכא לאישתלומי מהאי, לא משתלמא מהאי" [אם אין לשלם מזה, לא משלם מזה], ואילו דעתו של ר' נתן היא ש"כי ליכא לאישתלומי מהאי, משתלם מהאי" [אם אין לשלם מזה, משלם מזה].

חלקו הראשונים בהבנת שיטת תנא קמא:

רש"י (יג.) מפרש שלדעת תנא קמא אם השור הדוחף מועד משלם בעליו נזק שלם, ואם הוא תם משלם בעליו חצי נזק. לשיטתם של תנא קמא בעל הבור כלל אינו נחשב מזיק, שכן אלמלא לא היה השור דוחף את השור הניזק, לא היה האחרון נופל לבור, לכן כל הנזק נזקף לחובתו של השור הדוחף^[32].

התוספות (יג. ד"ה "אי") חולקים, ומסבירים שלפי תנא קמא חייב השור חצי נזק אם הוא מועד, ורבע נזק אם הוא תם, ואת החצי השני פטור בעל הבור מלשלם (למרות שהוא נחשב מזיק, ולכן רק חצי מהנזק נזקף לחובת השור הדוחף!), שכן גזירת הכתוב היא שיפול בדרך נפילה ולא על ידי שיידחף^[33].

הגמרא (נג.) מוסיפה שלפי ר' נתן, במקרה בו השור הדוחף הוא תם, משלם בעליו רק רבע מהנזק, ואת שאר הנזק משלם בעל הבור^[34].

הרמב"ם פוסק כר' נתן, ומביא את דבריו ש"כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" רק כהסבר מדוע כשהדוחף היה שור תם, משלם בעל הבור שלושה רבעים.

בגמרא עולה הסברא, שההשלמה שמשלים בעל הבור על הרבע שמשלם בעל השור התם נובעת מכך שהשור המת נמצא בבורו ויש לו אחריות מיוחדת יתרה על זאת של בעל השור הדוחף. למרות זאת, המהר"ם מרוטנבורג (מובא בהגהות מיימוניות כאן) פוסק שאף בשני מזיקים סימטריים, כגון שני אנשים שמסרו ממון חברם, אם לא ניתן לגבות מהאחד, יגבו מחברו^[35], ובלבד שחוסר היכולת לגבות הוא מהותי (כגון שמדובר על מי שאינו בן חיוב וכדומה) אך אם לא ניתן לגבות ממנו כי הוא עני, אין לגבות מחברו. כמו כן אם לא ניתן לגבות מאחד המזיקים מפני שהנזק הוא קנס (שאין גובים בזמן הזה), ג"כ אין צריך השני להשלים במקומו (הגהות אשר"י סימן יב).

הרמ"ה (מובא בבית יוסף תי ד"ה "וכתב הרמ"ה") מסכים לכך שאת עיקרון הערבות ההדדית של המזיקים שמחדש ר' נתן, ניתן ליישם גם במזיקים סימטריים, אך הוא חולק על המהר"ם ואומר שגם אם אחד המזיקים אינו יכול לשלם מסיבות צדדיות (שאין דנים קנסות בזמן הזה, שהוא ברח או שאין לו כסף לשלם), עדיין ערב לו המזיק השני, ועליו להשלים משלו.

השו"ע (תי לב) העתיק את דברי הרמב"ם להלכה. ובהמשך (סעיף ל"ז) הביא את מחלוקת המהר"ם והרמ"ה.

נזק משולב של בור ואבן שעל פיו

בגמרא (נג.) משווה רבא בין המקרה שבהלכה הקודמת לבין מקרה בו אבן הונחה על פי הבור, ושור נתקל באבן ונפל לבור. רבא אומר שניתן לראות את האבן כשור דוחף, וגם כאן יחלקו התנאים כפי שחלקו במקרה של שור שדחף את חברו לבור- לדעת ר' נתן ישלמו בעל הבור ובעל האבן כל אחד חצי נזק, ולדעת תנא קמא ישלם בעל האבן את מלוא הנזק.

הגמרא מסבירה שרבא מבהיר נקודה זאת כדי להוציא מחשבת טעות מליבנו. היינו יכולים לחשוב שדווקא בשור שדוחף לבור מחייבים את בעל השור הדוחף, כיוון שאפשר שהיה השור הדוחף הורג את השור הנדחף אף ללא בור, זאת להבדיל מאבן שעל פי הבור, שכשלעצמה אין בה כדי להרוג, ולכן אולי לא נחייב את בעל האבן על מיתת השור. ומלמדנו רבא שלא כך, אלא עצם העובדה שהאבן או השור הדוחף גרמו לנפילה לבור, כבר מצדיק שבעליהם יתחיבו בתשלום הנזק (חצי הנזק לר' נתן וכולו לתנא קמא).

מרש"י (ד"ה "הניח") משמע שדברי רבא אינם אמורים אלא כאשר בעל האבן הניחה ליד הבור בשעה שזה היה כבר חפור, אולם אם נחפר הבור לאחר הנחת האבן, אין לחייב את בעל האבן על נזק מיתה שלא היה יכול להתחולל מהאבן כשלעצמה ללא הנפילה לבור, כיוון שבשעה שהונחה האבן לא היה בה בכדי להמית.

גם כאן העתיק השו"ע (תי לג) את לשון הרמב"ם להלכה.

נזק משולב של שני שוורים שרק מאחד ניתן לגבות

הגמרא מדברת על שני שוורים, האחד של הדיוט והשני של הקדש (למשל, שור בכור בעל מום) שנגחו והמיתו שור שלישי. כאן לא ניתן לגבות מהשור של ההקדש והשאלה היא כמה משלם ההדיוט.

בדין זה חלקו אביי ורבינא, שתי לישנות במחלוקתם, ובהבנת כל אחת מהן מציעה הגמרא שתי דרכים שונות כאשר לפי הדרך הראשונה משתיהן אין כלל מחלוקת (אלא דיברו האמוראים במקרים שונים) ולפי הדרך השניה המחלוקת היא מחלוקתם של חכמים ור' נתן (שבהלכה יט)-

לשון ראשונה – אביי סובר שמשלם חצי נזק ורבינא סובר שמשלם רביע נזק.

וניתן להבין זאת בשתי דרכים-

שניהם סוברים כתנא קמא, שמה שלא יכול האחד לשלם, אין משלם חברו, ולכן אין אחראי בעל שור החולין אלא לחצי נזק בלבד. אלא שאביי דיבר על שור מועד, המשלם את מלוא החצי שהזיק, ואילו רבינא דיבר על שור תם, המשלם חצי מהחצי שהזיק, דהיינו רבע.

לדעת הכל גם שור החולין וגם שור ההקדש תמים הם, ולכן בסך הכל גובה התשלום הוא לכל היותר חצי נזק. לדעת רבינא הלכה כתנא קמא, ולכן משלם ההדיוט את חלקו מחצי הנזק, דהיינו רביע נזק, ואינו מחוייב לחצי (דהיינו רביע הנזק) השני שעשה שור ההקדש. לדעת אביי, הלכה כר' נתן, שמה שלא יכול האחד לשלם, משלים חברו, ולכן משלם ההדיוט גם את הרבע שלו, וגם את רביע הנזק שעשה שור ההקדש.

לשון שניה – אביי סובר שמשלם חצי נזק ורבינא סובר שמשלם נזק שלם

גם לישנא זו ניתן להבין זאת בשתי דרכים-

שניהם סוברים כר' נתן, שמה שלא יכול האחד לשלם, משלם חברו, אלא שאביי דיבר על שור תם, המשלם חצי נזק אפילו כשהוא המזיק היחיד, ואילו רבינא דיבר על שור מועד.

שניהם מדברים על שור מועד, אך אביי סובר כתנא קמא, ולכן משלם ההדיוט רק את חצי הנזק שהוא אחראי לו, ואילו לפי רבינא הלכה כר' נתן, ולכן משלם ההדיוט גם את חלקו של שור ההקדש.

מכיוון שהרמב"ם פוסק כר' נתן, פוסק הרמב"ם כאן שאם שור ההדיוט תם, משלם הוא חצי נזק, ואם הוא מועד משלם נזק שלם, דהיינו הוא משלם תמיד כאילו לא היה עוד מזיק, כשיטת ר' נתן.

גביה מיורשי המזיק כשמת המזיק לפני עמידה בדין

בגמרא (בבא בתרא קעה:) מחלוקת אמוראים האם מִלווה על פה גובה מן היורשים, דהיינו, האם כאשר ההלוואה איננה בשטר ניתן לגבות מיורשי הלווה לאחר מיתתו.

כראיה לשיטה שמלווה ע"פ גובה מן היורשים, מובאת ברייתא לפיה החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו, בעל השור פטור, ואם מת השור גובה בעליו מיורשי בעל הבור, ומשמע שניתן לגבות נזק מיורשי המזיק גם אם זה מת לפני העמדה בדין. ומשמע ג"כ שמלווה בעל פה, כמו החוב של המזיק לניזק, ניתן להיגבות גם מהיורשים.

הרמב"ם פוסק (מלוה ולווה פרק יא הלכה ד) שאפילו מלווה בע"פ ניתן להיגבות מיורשים, ולכן הוא פוסק כפשט הברייתא. השו"ע (תי לח) העתיק לשונו.