פרק ח

אסור להרבות על המכר

עי' במה שכתבנו בפרק ז הלכה ח.

המרבה על המכר כשאין מדובר במכר אמיתי

הנאמר לעיל באיסור להרבות על המכר מתייחס למכר שחל משעת המשיכה. אמנם, כאשר לא התבצע בפועל מכר, כך שגם לאחר המשיכה הסחורה ממשיכה להיות שייכת למוכר, נמצא שאין הקונה חייב עדיין דבר ומתוך שאין כאן הלוואה, אין כאן ריבית.

המקרה הראשון שמתאר הרמב"ם הוא בדיוק כזה. הסחורה (חבית היין) שקנה הלוקח נחשבת עדיין של המוכר עד שימכרנה הלוקח, ולכן המוכר הוא שחייב באחריותה (ועי' לעיל בעמוד 88 בנושא "מרבין על השכר ואין מרבין על המכר").

במקרה השני סוכם שהאחריות מוטלת על כתפי הקונה, ובכל זאת החבית נחשבת של המוכר, משום שהלוקח רשאי להחזיר את החבית למוכר בעת הצורך. טעם הדבר שחייב הלוקח בכ"ז באחריותה למרות שהיא אינה שלו הוא משום שתמורת הזכות של הלוקח להחזיר את החבית בכל מקרה בו לא ימצא להרוויח בה, מוכן הלוקח לקחת סיכון ולהתחייב שאחריות של קילקול אפשרי תהיה עליו (ט"ז).

הטור (קעג) העתיק את פסק הרמב"ם וכן כתב בשו"ע (קעג יד)

המרבה על המכר כשיש שני שערים לפירות

מקורותיו של הרמב"ם בהלכה זו אינם ברורים, אך טעמו ברור. כאשר הפירות מוצעים למכירה בשוק מחירם זול יותר מאשר כאשר הם נמכרים ביוזמת הקונה, וזאת משום שבשוק הרוכלים מנסים לשכנע את הקונים לקנות ולא הפוך. לכן, אם נמכרו הפירות בהקפה, אף שנמכרו במחיר יקר יותר מאשר בשוק, אם מחירם היה זהה למה שהיה המוכר מבקש עבורם (במכירה באספקה מיידית), אין זה נחשב כמכירה ביוקר תמורת המתנת מעות.

השו"ע (קעג ב) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה.

תשלום מוקדם בהנחה על פירות של בעל הבית שעדיין אינם קיימים

עי' בפרק הבא, הלכה ג

תשלום מוקדם מוזל ע"י הארכת שכירות

בפרק הבא (הלכה ג) יתבאר שתשלום מוקדם מוזל על דבר שעדיין אינו בנמצא אסור בדרך כלל, אא"כ הוא גלובלי, יש אלמט סיכוני ניכר ועוד. בסוגיה בדף עג. מציע רבא דרך נוספת לאפשר תשלום כזה-

אמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי: פוקו הפוכו בבי דרי, כי היכי דלא תשתלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא, דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף, וההיא שעתא אוזולי דקא מוזלי גבייכו.

במקומו של רבא היה המנהג ששומרי השדות היו מקבלים את שכרם מגרעיני התבואה לאחר הדישה, למרות שמלאכתם היתה נגמרת עם הקציר. על ההמתנה שהם ממתינים לשכרם היו מקבלים תוספת של גרעינים. כמובן שיש כאן בעיה של ריבית, משום שלאחר תום עבודתם החקלאי חייב להם כסף ובשעת הפירעון מוסיף להם על המתנתם. רבא הורה להם לעזור באופן סמלי בדישה כדי ששכירותם תימשך עד לשעת הדישה ואז זמן התשלום הפורמלי הוא זמן הפירעון ואין המתנה כלל.

הרמב"ם והשו"ע (קעג יב) כותבים כן להלכה.

הארכת שהיה והגדלת תשלום באריסים

בגמרא (עג.)-

אמרו ליה רבנן לרבא: קא אכיל מר רבית; דכולי עלמא שקלי ארבעה ומסלקי לאריסא בניסן, מר נטר להו עד אייר, ושקיל שיתא! –

אמר להו: אתון קא עבדיתון שלא כדין; ארעא לאריס משתעבד, אי אתון מסלקיתו להו בניסן - מפסידתו להו בכמה, אנא נטרנא להו עד אייר ומרווחנא להו בכמה.

רש"י מפרש שמדובר באריסים החוכרים את השדה בדמים ידועים, כאשר המנהג המקובל הוא שבניסן הם מחוייבים לקצור את התבואה^[98], ולשלם את דמי החכירות, 4 כורים, לבעל השדה. רבא נהג אחרת והתיר לאריסין להישאר עד אייר, אך דרש מהם דמי חכירות של 6 כורים. חכמים טענו לפניו שהדבר כרוך באיסור ריבית, שהרי בתמורה לדחיית זמן התשלום הוא מעלה את גובהו. מולם טען רבא שהדרישה מהאריס שיעזוב את השדה כבר בניסן, לפני שהתבואה הגיעה לשיא גודלה, היא דבר שאינו ראוי, ואדרבה, האריס מרוויח מהארכת השהייה, ולכן ראוי גם לגבות ממנו יותר כסף.

הרמב"ם מסביר באופן דומה, אלא שמדבריו משתמע עוד, שחששם של החכמים נבע מכך שהאריס קיבל זרעים לזריעת השדה, שתמורתם הוא משלם תבואה, והזרעים יכולים להיחשב כהלוואה^[99].

היתר קבלת תוספת לא פורמלית מהלווה למלווה

עי' לעיל פרק ה' הל' יא-יג, בדין ריבית מוקדמת ומאוחרת.

תשלום מוקדם ומוזל על יין באספקה מאוחרת

הלכה זו תתבאר בע"ה ביתר פירוט בפרק הבא העוסק בפסיקה על פירות (מתן דמים מוקדם על סחורה שתסופק לאחר זמן).

צאן ברזל

במשנה (ע:)-

אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית, אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים

"צאן ברזל" הם נכסים שאדם נותן לחבירו, כדי שיתחלקו ברווחים, והמקבל מתחייב להחזיר לנותן את שווי הנכסים, אפילו אם ימותו, יוזלו או לא יהיה מהם רווח, כך שההסכם אינו משאיר מקום להפסד לנותן, והיחיד שיכול להפסיד הוא המקבל^[100]. דבר זה דומה להלוואה, בה הלווה חייב תמיד להחזיר את סכום הכסף שלווה, לכן אם הנותן צאן ברזל מרוויח (למשל, אחוזים מהתוצרת), נחשב הדבר לריבית.

הגמרא מבינה שהנכסים נחשבים לחלוטין ברשותו של המקבל (כאילו קיבל סכום כסף). לכן היא מקשה מדין ממנו משמע שיש שייכות לנותן בנכסי צאן ברזל-

למימרא דברשותא דמקבל קיימא? ורמינהו: המקבל צאן ברזל מן הנכרים - ולדות פטורין מן הבכורה!

כלומר, המקבל צאן ברזל מגוי, פטורים ולדותיהם מבכורה, כדין בהמות של גוי.

האמוראים מתרצים-

אמר אביי: לא קשיא; הא - דמקבל עליה אונסא וזולא, הא - דלא קביל עליה אונסא וזולא...

אמר רבא: אידי ואידי דלא קביל עליה מרה אונסא וזולא, וגבי בכורות היינו טעם דולדות פטורין מן הבכורה - כיון דאי לא יהיב זוזי אתי נכרי תפיס לה לבהמה, ואי לא משכח לה לבהמה תפיס להו לולדות, והוי ליה יד נכרי באמצע. וכל יד נכרי באמצע - פטור מן הבכורה.

אביי מתרץ שבמקרה שבמשנה הבעלים אינו מקבל על עצמו את ההפסד אם יוזל הצאן או יאנס, ולכן הדבר נידון כמילווה. לעומת זאת, בדין הבכור לוקח הבעלים על עצמו לספוג את ההוזלה והאונס ולכן הוא עדיין נחשב הבעלים.

רבא מסכים עם אביי בכך שמשנתנו עוסקת במקרה בו הבעלים לא לוקח על עצמו את הפסד ההוזלה והאונס, אך לדעתו גם בבכורות מדובר במקרה כזה, ובכ"ז המקבל היהודי פטור מבכורות משום ש"יד נכרי באמצע".

הרמב"ם כותב שמדובר באבק ריבית, והסברא לכך היא שבמקרה המתואר ברמב"ם, הרווח העתיד לבעל הצאן אינו וודאי (עי' לעיל פרק ו הלכה ז בדין המשכנתא).

לגבי היקף האחריות שצריך הבעלים לקחת על עצמו בכדי שהדבר יהיה מותר, נחלקו הראשונים-

הרמב"ם פוסק בעקבות דברי אביי ורבא שאם קיבל הבעלים עליו אונס והוזלה מותר, ואין זה צאן ברזל המתואר במשנה. עוד מוסיף הרמב"ם שבכדי שיהיה מותר צריך הבעלים לקחת על עצמו גם אם יופסדו וגם אם יוזלו. לעומת זה בספר התרומות (שער מו, ח"ד, אות נב) נפסק, שדי בכך שהנותן יקח על עצמו הפסד של הוזלה בכדי שיהיה מותר, אפילו אם המקבל חייב באונס.

השו"ע (קעז א) כתב על בסיס לשון הרמב"ם להלכה, ובמקום "אבק ריבית" סתם וכתב שהדבר אסור.

שכירות הדומה להלוואה

בגמרא (סט:)-

ספינתא,

אמר רב: אגרא ופגרא.

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: אי אגרא - לא פגרא, אי פגרא - לא אגרא!

שתיק רב.

רב פוסק שניתן להשכיר ספינה ולהתנות שמלבד דמי השכירות הקצובים ("אגרא"), אם תישבר הספינה באונס, ישלם השוכר את דמיה ("פגרא"). רב כהנא ורב אסי מערערים על דבריו של רב, וטוענים שאם מתחייב השוכר לשלם את דמיה הספינה אם נשברה נחשב הדבר כהלוואה שהרי רכושו של המשכיר אינו יכול לפחות, ולפיכך לקיחת "שכירות" עליה היא ריבית ("אי פגרא, לא אגרא"). רק אם לא יגבה המשכיר דמי פחת, יהיה מותר לו לגבות דמי שכירות ("אי אגרא, לא פגרא").

רב ששת עצמו שתק ולא הסביר את דבריו, אך רב ששת מביא להם סימוכין-

אמר רב ששת: מאי טעמא שתיק רב?

לא שמיעא ליה הא דתניא:

אף על פי שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים. אבל אמרו: השם פרה לחבירו ואמר לו: הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר, ואני אעלה לך סלע בחדש - מותר, לפי שלא עשאה דמים. –

ולא עשאה? –

אמר רב ששת: לא עשאה דמים מחיים, אלא לאחר מיתה.

הברייתא שמביא רב ששת עוסקת באיסור קבלת "צאן ברזל" (ר' לעיל בנושא הקודם). הברייתא מציינת שיש מקרה בו המתעסק לוקח על עצמו אחריות מלאה ובכל זאת הדבר מותר, למשל, אם השכיר פרה לחבירו וסיכמו שאם הפרה תמות, ישלם עליה השוכר. במקרה זה "לא עשאה דמים מחיים", כלומר, אם הפרה נשארה בחיים, הרי השוכר מחזירה בעינה, אפילו אם הוזלה. רק אם מתה מתחייב השוכר לשלם תמורתה למשכיר, וממילא נמצא שאין השוכר נחשב כלווה (החייב להחזיר סכום כסף נקוב, יהא אשר יהא), ואין דמי השכירות נחשבים כריבית.

גם דין הספינה בו עסק רב דומה לדין הפרה. ולכן, כיוון ששוכר הספינה מתחייב לשלם את דמיה רק במקרה של שבר ואובדן ולא במקרה של ירידת ערכה מסיבות אחרות, אין קבלת הספינה נחשבת כמילווה אלא כשכירות והדמים שמשלם השוכר אינם נחשבים כריבית.

בהתאמה פוסק רב פפא להלכה כרב-

אמר רב פפא, הלכתא: ספינה אגרא ופגרא.

ונהגו בני כופרא: אגרא - בשעת משיכה, פגרא - בשעת שבירה. אטו במנהגא תליא מילתא? - משום דמתניתא תניא מנהגא.

בהמשך (ע.) מובא מעשה דומה, שגם בו השוכר משלם, מלבד את השכירות, גם את פחת הנכס-

אמר רב ענן אמר שמואל: מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית.

אמר ליה רב נחמן: משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא?! יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו!

אמר ליה: אימא לי איזו, גופא דעובדא היכי הוה? –

אמר ליה: ההוא דודא דבני מר עוקבא דהוה בי מר שמואל תקיל ויהיב ליה, תקיל ושקיל ליה. שקיל אגרא ושקיל פחתא, אי אגרא - לא פחתא, ואי פחתא - לא אגרא! –

אמר ליה: כי הא - אפילו בדקנני נמי שרי למיעבד, דהא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא, דכמה דמקלי נחשא בציר דמיה.

רב ענן מספר לרב נחמן על דרך שהיה נוהג בה שמואל- בחזקתו של שמואל היתה קדירת נחושת של בניו היתומים של מר עוקבא המנוח. בכדי להרוויח לטובת היתומים היה שמואל נוהג להשכיר את הקדירה תמורת דמי שכירות קצובים. בנוסף, היה שמואל שוקל את הקדירה כאשר מסר אותה וחוזר ושוקלה כאשר קיבל אותה, והיה מחייב את השוכרים בהפרש. רב ענן סבר שדמי השכירות נחשבים כריבית וזאת משום שנזק הנגרם באופן בלתי נמנע ותוכ"ד שימוש הולם ובכל זאת מושת על השוכר מורה על כך שאין זו שכירות אלא מילווה^[101]. מתוך כך הבין רב ענן, שבנסיבות רגילות, הדבר אסור, ושמואל הקל הדבר לטובת המצווה של דאגה ליתומים.

רב נחמן עונה שגם בגדולים ("דקנני") מעשיו של שמואל מותרים וזאת משום שקיים גם פחת שאותו סופג המשכיר, קרי, שריפת והתפחמות הנחושת^[102]. מכיוון שכך עדיין נחשב הדבר כשכירות ולא כמילווה, ודמי השכירות אינם נחשבים ריבית ומותרים.

הראשונים נחלקו בפירוש המקרה של "הרי פרתך עשויה עלי בשלושים דינר...", וממילא גם בהבנת המקרה בו ניתן להשכיר חפץ וגם לחייב את השוכר על הפסד בגוף החפץ-

הרשב"א והריטב"א פוסקים, על פי פשט דברי הברייתא, שהתשלום שמשלם השוכר לבעל הפרה הוא על ערכה כפי שהיה בשעת המסירה. הרשב"א מסביר שמשום שכל זמן שהפרה בחיים מחזיר אותה השוכר כפי שהיא, בין נפחתו דמיה ובין לא, אין זה נחשב כמילווה (שהחזרו קצוב וידוע), אלא שכירות, ולכן מותר אפילו אם הוסכם שאם תמות הפרה ישלם השוכר את שוויה כפי שהיה בשעת המסירה. כדברים אלה משמע מלשון הרמב"ם.

לעומתם כותב הטור (קעו) שהסכום שמשלם השוכר למשכיר על הפרה אם מתה הוא שוויה בשעת מיתה ולא בשעת מסירה. כך מתפרשים דברי רב ששת "לא עשאה דמים מחיים, אלא לאחר מיתה", כלומר, לא רק שהשוכר חייב את דמיה של הפרה לאחר מיתתה בלבד, אלא שגם שווי הדמים שנקצצו מלכתחילה כוונו לערך הפרה בשעת מיתה^[103].

נקודה נוספת בה נחלקו הראשונים היא היחס בין דין הפרה (והספינה) לבין המעשה בקדירת הנחושת. לכאורה יש מקום להבין ממעשה זה, שבכדי להתיר אין די בכך שהבעלים יקבל עליו ירידת ערך של החפץ בגלל שינוי מחיר, אלא צריך שיקבל עליו גם את הפחת שנפחת החפץ מרוב שימוש. אכן, כך מבינים התוספות (ע. ד"ה "דקא"), ומפרשים עקב כך, שגם בספינה, מותר לשוכר לסכם מראש שיקבל את מלוא ערכה אם תיפסד רק אם משום שאם תחזור בעינה מקבל המשכיר עצמו את הפחת שהספינה נפחתת בגלל שריית עציה במים וכיוצא בזו. לפיכך, במקרה של חפץ שאינו נפחת באופן תדיר ומתמשך, יהיה אסור להשכירו אם השוכר מתחייב לשלם את דמיו את יאבד באונס.

אחרת משתמע מדברי רש"י (סט: ד"ה "מותר") הכותב שכל עוד אם הוזל החפץ סופג זאת המשכיר, אין זה נחשב מילווה ולכן מותר. כך גם משמע מלשון הרמב"ם הכותב שמותר לתת צאן למתעסק, כך שאם ימותו ישלם המתעסק ובתנאי ש"קיבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו... הרי הן ברשותו"^[104].

השו"ע (יו"ד קעו ג-ד) כתב כלשון הרמב"ם, כפי השיטה שהמקבל משלם כשעת המסירה, והרמ"א כותב כשיטת הטור, שדווקא כשעת מיתה. עוד כתב הרמ"א כדברי התוספות, שההיתר הוא דווקא בדברים הפוחתים מתוך שימוש, והבעלים סופג פחת זה.

"צאן ברזל" בתרנגולות וביצים

בגמרא (סח:) מובאת ברייתא-

משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחים

מדובר באשה בעלת ביצים, שהציעה לאשה בעלת תרנגולת, שתדגור התרנגולת על הביצים, ובשכר זה תקבל שנים מהאפרוחים שיבקעו. לו היתה אחריות התרנגולת על בעלת הביצים אפילו באונסין^[105], היה הדבר אסור, שכן הביצים נחשבות הלוואה, ועילוי השווי באפרוחים שמקבלת בעלת הביצים נחשב ריבית, בדומה לצאן ברזל, שהמקבל אחראי להן. ברם, רש"י מסביר שבברייתא מדובר בשכירות ממש, כך שבעלת התרנגולת אינה מקבלת על עצמה כל אונס שיארע לביצים. לכן, אין בדבר חשש ריבית והוא מותר.

דרך שומת ריבית קצוצה לצורך הוצאתה בדיינים

הגמרא (סה.) דנה בשלושה מקרים. בשנים הראשונים נחלקו אביי ורבא, ואילו בשלישי מובאת דעתו של רבא בלבד-

אמר אביי: האי מאן דמסיק זוזי דריביתא בחבריה, וקא אזלי חטי ארבעה גריוי בזוזא בשוקא, ויהיב ליה איהו חמשה, כי מפקינן מיניה - ארבעה מפקינן מיניה, אידך אוזולי הוא דקא מוזיל גביה.

רבא אמר: חמשה מפקינן מיניה. דמעיקרא בתורת ריביתא אתאי לידיה.

ואמר אביי: האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה, ויהיב ליה גלימא בגוייהו, כי מפקינן מיניה - ארבעה מפקינן מיניה, גלימא לא מפקינן מיניה.

רבא אמר: גלימא מפקינן מיניה. מאי טעמא - כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריביתא הוא.

אמר רבא: האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה, ואגר ליה חצר דמתגרא בעשרה ואוגריה נהליה בתריסר. כי מפקינן מיניה - תריסר מפקינן מיניה.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ולימא ליה: כי אגרא הכי - דהוה קא משתרשי לי, השתא דלא משתרשי לי - כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא! –

משום דאמר ליה: סברת וקבלת.

במקרה הראשון הלווה התחייב לתת למלווה זוז של ריבית, אך נתן לו סחורה בשווי גדול יותר (של זוז ורבע בדוגמה שבגמרא). לדעת אביי מוציאים ממנו רק את שווי הריבית שהתחייב לה, כלומר, זוז, שכן רואים את אותו רבע הזוז שהוסיף לו הלווה כמתנה. אך לדעת רבא מוציאים ממנו את שוי הסחורה שנתן, כיוון שנתן אותה בתורת רבית.

הראשונים נחלקו איך להבין את המשפטים "ארבעה מפקינן מיניה" או "חמשה מפקינן מיניה". לדעת הרמב"ן (מובא בריטב"א) והטור (קסא), הכוונה שמחזיר מעות (זוז או זוז ורבע בהתאמה), כיוון שהקניין קיים, ויש למלווה רק חובה להשיב את הריבית. לעומת זה, מדברי הריא"ז בפסקיו (ב"מ ה, ב), משמע שבעוד שאביי סובר שהמקח קיים ומשלם ההמלווה את שווי הריבית, לדעת רבא הקניין כלל לא קיים ועל המלווה להחזיר את הסחורה.

במקרה השני שבגמרא הלווה שילם למלווה בחפץ מסויים, כמו למשל, בגד. והאמוראים חולקים בשאלה מה מוציאים מהמלווה. לדעת אביי מוציאים כסף בשיעור הריבית שהתחייב הלווה לשלם, כיוון שאת הבגד קנה כבר המלווה. לעומת זה, לדעת רבא, מוציאים את הבגד עצמו, כדי שלא יגידו הבריות שבגד זה שעל המלווה הוא של ריבית. מדברי רבא יכול להשתמע שדווקא אם מדובר בכלי תשמיש מסויים או בגד מיוחד יש חשש שכזה, אך אם מדובר בחפץ שאינו מסויים ומזוהה (אלומת חיטים וכד') יכול להחזיר דמים.

במקרה השלישי הלווה שילם את הריבית ע"י השכרה של חצר שדמי השכירות שלה נמוכים מסכום הריבית לו התחייב. כלומר, למעשה הלווה השכיר למלווה חצר ביותר מכדי דמיה, והמלווה לא שילם, כיוון שדמי הריבית מתקזזים עם דמי השכירות. רבא פוסק שעל המלווה לשלם ללווה את מלוא מחיר השכירות שהוסכם ביניהם, שגובהו כגובה דמי הריבית. רב אחא שואל- מדוע לא יכול המלווה לטעון שכל הסיבה שהסכים לשכור חצר במחיר גבוה כל כך היא משום שזו היתה דרכו לגבות את דמי הריבית, ובכן מדוע שלא ישלם עתה את דמי השכירות האמיתיים (והפחותים) של השדה? רבינא מסביר שכיוון שקיבל על עצמו לשכור במחיר הגבוה, עדיין הוא מחוייב למחיר זה.

השו"ע (קסא ח) פוסק כרבא במקרה הראשון וכפירוש הטור, שהמיקח קיים. בהמשך (שם, ט) פוסק השו"ע כרבא במקרה השני, והרמ"א מסביר שבמקרה זה צריך להחזיר דווקא את החפץ ואין המיקח קיים כיוון שמדובר בדבר מסויים. בהלכה י פוסק השו"ע כדברי רבא במקרה השלישי.