פרק ז

קיזוז פירות משכנתא שנאכלו שלא כהוגן מהחזר ההלואה

דין זה נידון בתחילת הפרק הקודם. נשלים כאן רק את דין היתומים שלא נתבאר לעיל.

נביא שוב את מחלוקת האמוראים (סז.)-

אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא: הא משכנתא באתרא דמסלקי, אכל שיעור זוזי - מסלקינן ליה, אכל טפי - לא מפקינן מיניה, ולא מחשבינן משטרא לשטרא.

ובדיתמי, אכל שיעור זוזי - מסלקינן ליה, אכל טפי - מפקינן מיניה, ומחשבינן משטרא לשטרא.

אמר רב אשי: השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה - אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי! מאי טעמא? סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, הוי אבק רבית, ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין.

עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים.

נחלקו הראשונים בפירוש "מחשבינן משטרא לשטרא"-

לדעת רש"י הכוונה שבהערכת סכום גובה החוב, שאליבא דרבא, אם אכל המלווה יותר מסכום זה לא מוציאים ממנו את היתרה, לוקחים בחשבון את כל החובות שאותו לווה חייב לאותו מלווה. מכיוון שחשבון כזה מגדיל את הסיכוי להוציא מהמלווה פירות שאכל, הרי זו פריבילגיה שיש רק ליתומים.

לעומת זה, לדעת הרמב"ם והמאירי הכוונה שמחשבים את כל החובות וכל שדות המשכון ביחד. למשל, אם אותו לווה לקח שתי הלוואות מהמלווה, על סך 100 ₪ כל אחת, ומשכן לו שתי קרקעות, ואכל מאחת ב50 ומהשניה ב150. אם מחשבים משטר לשטר, זכות השמורה ליתומים, אזי בתמורה לאכילה יבוטלו שני החובות, ואם אין מחשבים משטר לשטר, אין הלווה מוציא מהמלווה את ה-50 היתרים שאכל מאחת השדות.

עוד נחלקו הראשונים בגירסה. רש"י גורס כפי שמובא לפנינו, אך הרי"ף גורס בדברי רבא "ובדיתמי... אכל טפי לא מפקינן מיניה...". עוד נחלקו האם יש לגרוס את המשפט "עבד רב אשי עובדא..." ממנו משמע שרב אשי חלוק על רבא גם בענין ההטבת שיש ליתומים בדין זה. רש"י גורס את המשפט אך לא הרי"ף. מתוך כך נחלקו מן הקצה לקצה בהלכה לגבי יתומים.

לפי הרמב"ם יתר דין היתומים על דינו של לווה רגיל, שמחשבים להם משטר לשטר. כיוון שלגרסתו של הרמב"ם רב אשי אינו חולק על כך, דין זה קיים להלכה.

לעומתו, לפי רש"י ההקלות ליתומים קיימות רק לפי רבא, הסובר שמוציאים מהמלווה ליתומים אף אם אכל יותר מחובם, ואף מחשבים להם משטר לשטר. ולרב אשי, שהלכה לפיו, יש לפסוק "ביתומים קטנים כגדולים".

מכיוון שמדובר על משכנתא אסורה, לא כתב השו"ע את ההלכה הנוהגת בזה בדיעבד, אך מדברי הרמ"א (קעב א, בסופו), משמע שפוסק כרש"י ואינו מחלק בין יתומים לבין גדולים.

שינוי ממנהג המקום בסילוק משדה משכנתא

כפי שנתבאר בפרק שעבר, כאשר המלווה לוקח את שדה הלווה כמשכון, קיימות שתי אפשרויות. בראשונה ("אתרא דמסלקי") יכול הלווה לשלם את החוב בעת שירצה ובכך לאלץ את המלווה לעזוב את השדה. על פי השניה ("אתרא דלא מסלקי") המלווה יושב בשדה עד עת קבועה שהוגדרה מראש, כך שאפילו אם ישלם הלווה את החוב לפני הזמן, ימשיך המלווה לשבת בשדה ולאכול פירותיה. כפי שצוין, במקרה השני העיסקה דומה יותר למכר ופחות להלואה, ולכן קל יותר להתירה מצד חשש הריבית שבאכילת הפירות.

הגמרא (סז:) דנה במקרה בו לא ברור האם סוכם שיסתלק המלווה מהשדה עם התשלום או לא-

פשיטא, באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא - הא קאמר דלא מסתלקנא.

אלא באתרא דלא מסלקי, ואמר מסתלקנא, מאי?

צריך למקנא מיניה, או לא? –

רב פפא אמר: לא צריך למקנא מיניה,

רב ששת בריה דרב אידי אמר: צריך למקנא מיניה.

והלכתא: צריך למקנא מיניה.

הגמרא מצביעה על חוסר סימטריה- במקרה בו המנהג הוא שמסלקים, ואמר המלווה שהוא לא עומד להסתלק, דבריו קיימים ואין הלווה מסלקו כשיבוא הזמן וישלם את חובו. מאידך, במקום בו המנהג הוא שלא מסלקים את המלווה לפני הזמן הקצוב, והכריז המלווה שיחרוג מהמנהג לטובת הלווה ויסתלק מיד כשיקבל את התשלום, נחלקו האמוראים האם דבריו קיימים, או שהוא צריך להוכיח את רצינותו בעזרת קניין. להלכה נפסק כדרך האחרונה. הראשונים דנו בפשר חוסר הסימטריה-

רש"י והרמב"ם מסבירים שמדובר על תנאים שנאמרו בשעת מתן המעות ע"י המלווה. כאשר מנהג המקום הוא לרעת המלווה (שמסלקים) והכריז המלווה שהוא רוצה לחרוג ממנהג המקום, כך שלא יוכל הלווה לסלקו, כוונתו ברורה ואין צריך קניין בכדי להוכיחה. לעומת זה, כאשר מנהג המקום הוא לטובת המלווה (שאין מסלקים) והכריז המלווה שהוא מוחל ומוכן להסתלק, אנו חושדים שאמר זאת רק בכדי לרצות את הלווה ואינו מתכוון באמת לוותר על זכותו. לכן אנו דורשים קניין להראות את גמירות דעתו.

הרא"ש (סי' לד) והתוספות (ד"ה "והלכתא") חולקים. לדעתם, אם הדברים נאמרו בתחילה, הרי הם מחייבים בין אם אמרם המלווה או הלווה, שכן מתן המעות עצמו הוא "הוכחת רצינות". לדעתם בגמרא מדובר בדברים שנאמרו, בין ע"י המלווה ובין ע"י הלווה, באמצע העיסקה, לאחר שהלווה שיעבד את הקרקע (בסתם) למלווה, אך לפני שהמלווה מסר את המעות ללווה. כך, הלווה כבר מסר את הקרקע למלווה ללא תנאים, ולכן כאשר המלווה מבטיח לו זכויות יש מקום לחשוש שהוא אינו עושה זאת מתוך גמירות דעת שלימה כי "פיתו בסלו". מאידך, המלווה עדיין לא קיבל את המעות, ולכן כאשר המלווה מתנה תנאי שהוא לטובתו ("לא מיסתלקנא" ב"אתרא דמסלקי"), הרי הוא מתנה את מתן המעות בכך, ובזה שהלווה מקבל את המעות הוא מסכים לתנאי.

גביית בעל חוב, ירושה ושמיטת כספים בחוב שיש בו שדה משכנתא

בגמרא (סז:)-

האי משכנתא,

באתרא דמסלקי - אין בעל חוב גובה הימנה, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, ושביעית משמטתה.

ובאתרא דלא מסלקי - בעל חוב גובה הימנו, ובכור נוטל בו פי שנים, ואין שביעית משמטתה.

הגמרא מצביעה על שלושה הבדלים בין אתרא דמסלקי לבין אתרא דלא מסלקי, המבטאים כולם את הזיקה הקניינית החזקה יותר שיש בין המלווה לבין שדה המשכנתא כאשר מדובר במקום שאין מסלקים אותו. נפרט להלן את ההבדלים-

בעל חוב-

על פי דין הגמרא, בעל חוב הגובה מיתומים, אינו גובה אלא מקרקעות ולא ממיטלטלין.

רש"י מפרש שההבדל בשדה משכון בין אתרא דמסלקי לבין אתרא דלא מסלקי הוא האם השדה נחשב בידי המלווה כמיטלטלין או כקרקע (בהתאמה) לעניין גביית בעל חוב. אם כמיטלטלין, אין בעל חוב הגובה מיתומי המלווה יכול לקחת את הקרקע אליו (עד שישלם הלווה ותחזור השדה לבעליה), ואם כקרקע, אזי הוא יכול.

ירושת בכור-

נחלקו הראשונים בטעם הדבר:

רש"י ועימו רוב הראשונים מסבירים שבאתרא דמסלקי אין פה אלא מילווה, ואין הבכור נוטל פי שתים בחוב, כיוון שאינו נוטל בנכסים שעתידים היו לבוא לידי האב אלא רק במה שמוחזק בידי האב בשעת מותו. לעומת זה, באתרא דלא מסלקי, נחשבת שדה המשכונה כאלו היא מוחזקת בידי האב, ולכן בכורו נוטל בה פי שתים.

הראב"ד (מובא בשטמ"ק) סובר שבשדה עצמה, אם היא נשארת לבסוף בידי יתומי המלווה, הבכור נוטל פי שתים בכל אופן, והגמרא דיברה רק על זכות אכילת הפירות מהקרקע, כיוון שפירות אלו אינם בעולם בשעת מיתת האב, ולכן אם מדובר באתרא דמסלקי, אין הבכור נוטל בהם פי שתים, אך באתרא דמסלקי, זכות אכילת הפירות היא תולדה של הזכות על הקרקע עצמה, ובזה נוטל הבכור פי שתים.

עוד נחלקו בשאלה מה הדין באתרא דלא מסלקי כאשר מת האב לאחר שעת הפירעון-

הר"י מיגאש כותב שכיוון שלאחר מועד הפירעון יכול הלווה לשלם ולסלק את המלווה מהשדה אפילו אם עד מועד הפירעון לא היה יכול לסלקו, חזר הדין להיות כאתרא דמסלקי ולכן אם מת האב לאחר מועד הפירעון אין הבכור נוטל פי שתים.

לעומתו, הרשב"א כותב שדי שהיה זמן ידוע (אפילו שנה אחת בלבד) במהלכו לא היה הלווה יכול לסלק את המלווה מהקרקע, בכדי שהקשר בין המלווה לבין הקרקע יהיה נחשב כקניין והבכור יקבל פי שתים.

השו"ע (רעח ז) פוסק כשיטת הר"י מיגאש.

שמיטת חובות-

במסכת מכות (ג:)-

אמר ר' יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים - אין שביעית משמטתו, ואף על גב דאתי לידי לא יגוש, השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש.

פירוש הדברים- כאשר בין מועד ההלוואה למועד הפירעון מגיע זמן שמיטת חובות בשביעית, אין החוב נשמט, מכיוון ששמיטת חובות אמורה בחובות שיש למלווה זכות גביה מיידית בהם, ואילו כאן המלווה אינו יכול לגבות עד שיעבור זמן הפירעון^[90].

על רקע הלכה זו נחלקו הראשונים בהסבר ההבדל בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי-

הרא"ש (סי לד) כותב שבאתרא דמסלקי, כפי שהלווה יכול לשלם למלווה בכל זמן שירצה ולסלקו מהשדה, כך גם המלווה יכול לדרוש מהלווה את התשלום בכל עת שירצה. משום כך, יש בו דין "לא יגוש", ושביעית משמטתו.

הרשב"א אינו מקבל את הסברו של הרא"ש, כיוון שלהבנתו משמעות "אתרא דמסלקי" היא שלמרות שיש תאריך פירעון, שלפניו אין רשות למלווה לתבוע את חובו, יכול הלווה מצידו לפרוע לפני תאריך זה בכדי לסלק את המלווה מהשדה. לכן מסביר הרשב"א שכאשר עוד לא הגיע זמן הפירעון, בין באתרא דמסלקי ובין באתרא דלא מסלקי, אין שביעית משמטת, כמו בכל חוב שעוד לא הגיע זמנו. האמור בסוגייתנו מתייחס לחוב שעבר זמן פרעונו ואז הגיעה השביעית. באתרא דמסלקי נחשב הדבר כהלוואה רגילה שאם עבר זמן פרעונה הרי היא נשמטת בשביעית. לעומת זה, באתרא דלא מסלקי נחשב הדבר כאילו קנה המלווה את הקרקע לפירותיה עד שיחזיר לו הלווה את החוב, ולכן, כיוון שאין כאן הלוואה, אין כאן שמיטת כספים.

בשם תלמידי הרשב"א (מובא בב"י יו"ד קעב) מובאת שיטה מרחיקת לכת עוד יותר. לדבריהם, אם סיכמו המלווה והלווה שהמלווה יוכל לתבוע את הלווה שיחזיר לו מתי שירצה, ולעומתו הלווה אינו יכול להוציא את המלווה מהשדה עד זמן ידוע, למרות שהמלווה נוגש את הלווה, אין שביעית משמטת, משום שאין זו הלוואה אלא מכר.

הרמב"ם העתיק את לשון הגמרא ולא התייחס לבעיה המדוברת.

השו"ע (חו"מ סז ב) העתיק את לשון הרמב"ם, ובהמשך כתב את דעת הרשב"א בשם "יש אומרים".

גוי שמשכן ביתו לישראל, ואז מכרו לישראל אחר

בגמרא (עג:) מובא מעשה-

רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא נכרי ביתא, הדר זבנה לרבא.

נטר תריסר ירחי שתא, שקל אגר ביתא אמטי ליה לרבא,

אמר ליה: האי דלא אמטאי למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שתא, אי בעי נכרי לסלקי לא הוה מצי מסלק לי, השתא לשקול מר אגר ביתא.

אמר ליה: אי הוה ידענא דהוה ממושכן ליה למר לא הוה זביננא ליה. השתא כדיניהם עבדינן לך, כל אימת דלא מסלקי בזוזי לא שקיל אגר ביתא, אנא נמי לא שקילנא מינך אגר ביתא עד דמסלקנא לך בזוזי.

פירוש המעשה- רב מרי הלווה לגוי, ובתמורה נתן לו הגוי את ביתו כמשכון. זמן קצר לאחר מכן מכר הגוי את אותו הבית לרבא תוך שהוא מרמה את רבא, לא אומר לו שהבית ממושכן וגורם לו לחשוב שרב מרי שוכר את הבית מהגוי. רב מרי התגורר בבית שנים עשר חודשים מבלי לשלם לרבא, ולאחר מכן רצה להתחיל לשלם שכר דירה לרבא. לרבא הוא הסביר שכיוון שסתם משכנתא נשארת שנה תחת המלווה, לא שילם לו בתוך השנה הראשונה, שהרי כפי שהגוי לא היה יכול להוציאו תוך שנה, אפילו אם היה מחזיר לו את החוב, כך גם רבא, שקנה מהגוי, אינו יכול להוציאו בשנה זו. ברם, לאחר חלוף שנה, היה הגוי יכול להוציאו אם היה מחזיר לו את החוב. מתוך כך חשש רב מרי שאם לא ישלם לרבא יש חשש ריבית בדבר, כיוון שהוא נהנה מנכסיו של יהודי בתמורה לחוב.

רבא ענה לרב מרי שהוא לא צריך להתחיל לשלם לו עד שיוחזר לו החוב, ושאין כאן מקום לחשוש משום ריבית.

הראשונים נחלקו בהבנת טעמו של רבא ובהיקפו-

רש"י כותב ש"אין זו רבית, דהא רבא לא מיחייב מידי, אלא נכרי". מדבריו משמע שהעובדה שרב מרי יושב בבית על חשבון רבא אינה ריבית משום שעדיין, הגוי, ולא רבא, חייב לרב מרי כסף. מכאן משמע שאם היה יודע רבא שהבית ממושכן, והיה משלם לגוי את מחיר הבית פחות דמי ההלוואה ובכך נכנס תחת הגוי לעניין החזר החוב, כך שרבא יוכל להחזיר את ההלוואה ולזכות בבית לגמרי, מכיוון שכעת על רבא מוטל לפרוע את חובו של רב מרי, דומה הדבר לריבית ואסור לו לרב מרי לשבת בבית מבלי להעלות שכר לרבא. כך כותבים גם הרשב"א והמאירי.

דעה חולקת מובאת ברשב"א בשם הראב"ד (וכן במאירי). לפי שיטה זו, אפילו אם היה רבא לוקח על עצמו לפרוע את החוב מול רב מרי, עדיין היה מותר לרב מרי להמשיך לגור בבית בחינם. וטעם הדבר, משום שהמשכנתא נחשבת כקנויה למלווה, וכיוון שמסירת המשכנתא נעשתה מול הגוי, על פי הקריטריונים הנהוגים בן הגויים, שאינם לוקחים את איסור הריבית בחשבון, כך זכה רב מרי בבית, והרי הוא זכאי לגור בו עד שיפרע חובו, יהיה מי שיהיה שיפרענו.

מלשון הרמב"ם קשה להסיק על פי איזו מן הדרכים הוא הולך, והשו"ע (יו"ד קעב ה) העתיק את לשון הרמב"ם להלכה.

מכירה בזול תמורת הלוואה

בגמרא מובאת ברייתא (סה:)-

משכן לו בית, משכן לו שדה,

ואמר לו: לכשתרצה למוכרם, לא תמכרם אלא לי בדמים הללו - אסור,

בשוייהן - מותר.

מאן תנא בדמים הללו אסור? - אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה - האמר צד אחד ברבית - מותר.

בניגוד למקרים אחרים הנידונים בסוגיה זו, בהם הבעייתיות טמונה בכך שהמלווה אוכל פירות או דר בבית בחינם, המפרשים מסבירים שבמקרה המובא בברייתא זו המלווה אינו דר בבית או אוכל מפירות השדה. הבעייתיות כאן נובעת מכך שתמורת ההלוואה מתחייב הלווה שאם ירצה למכור בעתיד את השדה, יהיה חייב למוכרה למלווה במחיר נמוך מערכה, כך שאם המכירה תצא לפועל ירוויח המלווה על חשבון הלווה. מסיבה זו, אם התחייב הלוה למכור למלווה, אך לא סיכמו סכום, אלא סוכם שהמכירה תהיה בשווי הריאלי של השדה, מכיוון שהמלווה לא הרוויח דבר, העיסקה מותרת.

דברי הפוסקים סביב דין זה מתמקדים בשתי שאלות יסוד הקשורות זו בזו-

תקפותה של התחייבות הלווה-

הלווה מתחייב שאם ירצה למכור יהיה חייב למכור בדמים מסויימים וללווה בדווקא. לכאורה, התחייבות זו בעייתית מכמה בחינות. ראשית, התחייבות ממונית לא סבירה הנעשית מתוך כורח נחשבת פעמים רבות לאסמכתא, ולכן אינה חלה. שנית, אפילו אם ההתחייבות אינה נחשבת כאסמכתא, אם משום שסוכם שהקניין יחול "מעכשיו" (כלומר משעת מתן מעות ההלואה) או משום שהצדדים ביצעו קניין סמלי המחייב את דבריהם, גם כן אין חובה על הלווה למכור למלווה בדמים מועטים ומותר לו למכור לאחר בדמים מרובים משום שהוא נחשב "אנוס בדמים"^[91].

ביחס לבעיית אסמכתא, יש שהסבירו שסוכם שהקניין יחול רטרואקטיבית מעכשיו (ראב"ד) ויש מי שפירשו שהצדדים התחייבו בקניין (רשב"א). לעניין טענת אונס בדמים מסביר הרשב"א, שאכן אין חובה על הלווה למכור למלווה בפחות מהשווי, ובכ"ז אם עשה זאת, הדבר אסור משום ריבית. בהגהות מרדכי (סי' תלד) מסביר אחרת- שמדובר בכגון שהתנו ביניהם במפורש שאפילו אם יזדמן ללווה מחיר טוב יותר ויהיה זקוק לדמים בדחיפת, שבכ"ז ימכור רק לו בדמים מועטים.

מדוע אין הדבר נחשב כמכר המותר, אלא כהלוואה בתוספת טובת הנאה, האסורה-

לעיל (פרק ו הל' ד) ראינו את המשנה (סה:) המלמדת שיכולים המלווה והלווה לסכם ביניהם, שאם לא יחזיר הלווה את ההלוואה עד זמן קצוב, ייקנה שדה הלווה למלווה בדמי ההלוואה, למרות שאלה נמוכים מערך השדה. הדבר מותר משום שאם מתקיים התנאי, נמצא שכלל לא היתה כאן הלוואה אלא מכר, ומותר לאדם למכור את שדהו במחיר נמוך מהמחיר המלא^[92]. ואם כן, אף במקרה שלפנינו ניתן לראות את כל העיסקה כמכר.

התוספות (סה: ד"ה "לא תמכרם") מחלקים ואומרים שבמקרה ששם במשנה יכול הלווה למכור את השדה במחיר מלא ולשלם בחלק מהסכום את הלוואתו, מבלי שיגרם לו נזק^[93]. לעומת זה, כאן התחייב למכור דווקא למלווה ודווקא בדמי ההלוואה.

הראב"ד בהגהה אומר שלמרות שהמכר חל מעכשיו, בכ"ז הדבר אסור כיוון ש"לא פסיקא מילתא דזביני". יש מקום להסביר את כוונתו של הראב"ד כך- כיוון שהמכר הותנה בכך שהלווה ירצה בעתיד למכור את השדה (ומשמע שאינו רוצה עכשיו למכור כלל), אין זה נראה כתנאי של מכר. לכן, יש להסכם צביון של הלוואה ולכן חכמים אסרו את העיסקה משום ריבית.

השו"ע (קעב ד) העתיק את לשון הרמב"ם להלכה.

מרבין על השכר ואין מרבין על המכר- רקע

דין זה מופיע בהלכות הבאות וגם בפרק הבא. להלן סקירת הרקע לנושא.

במשנה (סה.)-

מרבין על השכר ואין מרבין על המכר.

כיצד?

השכיר לו את חצרו, ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה, ואם של חודש בחודש - סלע לחודש - מותר.

מכר לו את שדהו, ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי היא שלך באלף זוז, אם לגורן בשנים עשר מנה - אסור.

המשנה מציגה שני מצבים בהם המשלם (קונה או שוכר) מקבל הנחה על תשלום מאוחר ביחס לתשלום במעמד ביצוע העיסקה. בשכירות הדבר מותר ואילו במכר הדבר אסור. הגמרא מסבירה את פשר ההבדל-

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? –

רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, והאי כיון דלא מטא זמניה למיגבא - לאו אגר נטר ליה, משווא הוא דהכי שויא, והאי דקאמר ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה - אוזולי הוא דקא מוזיל גביה.

סיפא, כיון דזביני נינהו ובעי למשקל דמי מעכשיו, הלכך אגר נטר ליה הוא, ואסור.

פירוש, התשלום על מכר הוא בשעת החלפת הבעלות. לכן, כאשר הקונה משלם יותר על תשלום שיבוא רק פרק זמן לאחר החלפת הבעלות, הרי הוא משלם על המתנת המעות. לעומת זה, התשלום הראוי עבור שכירות הוא רק לאחר תום תקופת השכירות. לכן, יש להבין שהפער בין התשלום הגבוה בשעת סוף השכירות לתשלום הנמוך בשעת תחילת השכירות אינו בגלל תשלום יתר על המתנת מעות, אלא בגלל תשלום חסר על הקדמתן. כלומר, המשכיר מסכים להפחית מהתשלום אם השוכר מוכן לשלם לו קודם הזמן- בשעת תחילת השכירות.

הגמרא ממשיכה ודנה בשלושה מקרים שונים של תשלום מאוחר וגבוה על מכר, שלושתם נקראים "טרשא"^[94]-

טרשא דרב נחמן

אמר רב נחמן: טרשא שרי.

איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן... ואם לגורן בשנים עשר מנה - אסור! –

אמר ליה: התם - קץ ליה, הכא - לא קץ ליה.

טרשא דרב פפא

אמר רב פפא: טרשא דידי שרי,

מאי טעמא? שכראי לא פסיד, זוזי לא צריכנא, אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח. –

אמר ליה רב ששת בריה דרב אידי לרב פפא: מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך? זיל בתר דידהו, דאילו הוו להו זוזי - הוו שקלי כי השתא, השתא דלית להו זוזי - שקלי כיוקרא דלקמיה.

טרשא דרב חמא

אמר רב חמא: טרשא דידי ודאי שרי.

מאי טעמא? ניחא להו דליקו ברשותי, דכל היכא דקא אזלי - שבקי להו מכסא ונקוט להו שוקא.

להלכה מסכמת הגמרא ש"הלכתא כרב חמא". במקום אחר (סח.) אף נפסק שאין הלכה כרב פפא ב"טרשא" בה היה נוהג.

הראשונים נחלקו בהבנת דברי רב נחמן-

רש"י מסביר שמדובר על מצב בו המוכר נוקב במחיר עבור תשלום דחוי, אך לא מציין מה המחיר עבור תשלום מיידי. מצב זה שונה מהמקרה אותו אסרה המשנה, בו המוכר נוקב בשני התעריפים, כיוון שחלק התשלום העומד כנגד המתנת המעות אינו ברור ומובהק.

התוספות (סג: ד"ה "ואמר") מפרשים גם הם באותו אופן, ומעירים שאם מדובר על סחורה שמחירה עבור תשלום מיידי ידוע, והמוכר מבקש לגבות יותר עבור תשלום דחוי, אפילו רב נחמן אוסר, כיוון שזה כאילו פירש מה המחיר על תשלום מיידי. באופן דומה כותב הרמב"ן (סה. ד"ה "וכתבתי זה"), שאם מדובר על סחורה שאין שומתה ידועה, אך ברור שהיא נמכרת כעת במחיר הרבה יותר גבוה משוויה הרגיל בשל התשלום המאוחר, הדבר אסור.

רבינו חננאל (מובא ברמב"ן) מפרש אחרת את דברי רב נחמן. לדבריו המוכר מתנה שישלם לו הקונה בעתיד לפי השער שיהיה אז. מכיוון שהשווי העתידי אינו קצוב, ויש אפילו סיכוי נמוך שירד, סובר רב נחמן שאין זה בכלל מה שאסרה המשנה.

את דברי רב פפא הבינו המפרשים בצורה דומה לפירושו של רבינו חננאל בדברי רב נחמן. אמנם, יש שהבינו שבמקרה של רב פפא המוכר מתנה עם הקונה שישלם כפי השער בשעת התשלום, בין יקר ובין זול (רמב"ן), ויש שהבינו (ריצב"ש) שרב פפא מיקל אפילו למכור במחיר קצוב שהמוכר מעריך שיהיה המחיר העתידי. בין כך ובין כך רב פפא מסביר שבמקרה שלו הדבר מותר, משום שסחורתו אינה עומדת למכירה ("זוזי לא צריכנא"). הקונה הוא שמפציר בו שימכור לו עכשיו, ובהקפה, ולא יחכה לזמן העתידי. רב פפא מסביר שהוא עושה טובה לקונה בכך שהוא מסכים למסור לו את הסחורה כעת. עם זאת, רב ששת מעיר לרב פפא שאין בכך בכדי להתיר את הדבר, שכן בסופו של דבר הקונה משלם יותר כיוון שאין לו כסף לקנות כעת בזול ולשלם במקום, ונמצא שהוא משלם עבור המתנת מעות.

רב חמא אינו מפרש את המקרה אליו הוא מתייחס, ונחלקו בדבר הראשונים

רש"י, הרמב"ן (מלחמות ה') ורוב הראשונים מסבירים שרב חמא היה מוכר סחורה במקום הזול במחיר בו היא נמכרת במקום היוקר ובהמתנת מעות. הלקוחות היו משנעים את הסחורה למקום היוקר ומוכרים שם, ומביאים לו את הדמים. מכיוון שאחריות הדרך הלוך היתה על רב חמא, אין זו נחשבת כהלוואה עד שהלקוחות מוכרים ומקבלים את תמורת הסחורה. לכן הדבר בוודאי מותר ואינו נחשבת כשכר המתנת מעות. רב חמא מסביר שללקוחות יש יתרון מיוחד להוליך עבורו ("ניחא להו דליקו ברשותי") כדי לבאר מדוע הוא אינו נותן שכר נפרד לאותם לקוחות על כך שהם מוליכים עבורו את פירותיו (ר' לעיל פרק ה הלכה ט).

לפי פירוש זה מעט קשה מדוע רב חמא מסביר מדוע טרשא שלו מותר ("ניחא להו דליקו ברשותי...") שהרי הדבר מובן מאליו. מתוך כך מפרש בעל המאור שאחריות הדרך היתה על הקונים, ובכל זאת הדבר מותר משום שהתוספת שמשלמים הקונים היא תשלום על כך שהם יכולים "להשתמש" בשמו של רב חמא בכדי שיקנו מהם יותר וללא מכס.

עוד שנינו בתוספתא (שקלים ב, יב)-

המוכר חפץ לחברו על מנת ליתן לו כל שנים עשר חודש רצה אומר לו תן לי בפחות מעכשיו אין כן משום ריבית

הרשב"א (סה. ד"ה "ומהא") מסתמך על תוספתא זו ופוסק, שלאחר שנגמרה עיסקת מכר, בה סוכם על אספקה דחויה, מותר לו למוכר לסכם עם הקונה, שתמורת תוספת בתשלום יקדים לו את אספקת הסחורה. במקרה זה, למרות ששני השערים מפורשים- הגבוה והנמוך, הדבר מותר משום שהעיסקה כבר התבצעה ועל פי תנאיה מועד התשלום הוא באמת דחוי, כמו בשכירות, וכשם שבשכירות מותר להוזיל תמורת הקדמת מעות כך גם כאן.

הרמב"ם כתב את איסור הריבוי על המכר בתחילת הפרק הבא (פרק ח הלכה א)-

אסור להרבות על המכר, כיצד המוכר לחבירו קרקע או מטלטלין ואמר לו אם מעכשיו תתן לי הדמים הרי הן שלך במאה ואם עד זמן פלוני הרי הם שלך בעשרים ומאה, הרי זה אבק רבית שזה דומה כמי שנוטל עשרים בשביל שנתן לו מאה להשתמש בה עד זמן פלוני וכשיתבענו בדין אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה בשעת המכר או יחזיר ממכרו מידו אם היה קיים.

וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני במאה והיו שוין בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים ה"ז אסור, ואינו נותן לו אלא תשעים או מחזיר מידו סחורתו אם היתה קיימת.

במקרה בו צויינו בפירוש השער לתשלום מיידי והשער לתשלום דחוי, המכר אסור בין בקרקע ובין במיטלטלין. אמנם במקרה בו הדבר לא צויין בפירוש אלא שער התשלום המיידי נקבע לפי שער השוק, אוסר הרמב"ם רק במיטלטלין. המגיד משנה (שם) מסביר שטעם הדבר משום שלקרקע אין מחיר ידוע לתשלום מיידי^[95], וממילא לא ניכרת תוספת התשלום על המתנת המעות.

השו"ע (קעג א) פוסק כרב נחמן וכפי דברי התוספות, שגם אם לא צויין שיש שער שונה לתשלום מיידי ולתשלום דחוי, אם השער לתשלום מיידי ידוע וקבוע, כך שברור שיש כאן הנחה, אסור. בסעיף ג מביא השו"ע את דינו של הרשב"א. עוד פסק השו"ע בהמשך הסימן (יד, טו) כדברי רב חמא לפי הבנת רש"י. הרמ"א כותב (שם) להלכה את "טרשא דרב נחמן" לפי שיטת רבינו חננאל, שמותר למכור ללא ציון מחיר, תוך קביעה שהמחיר יהיה לפי השער בזמן התשלום.

הוזלה במכירה תמורת תשלום מוקדם

כשם שאין להרבות על המכר, קרי, למכור ביוקר תמורת תשלום דחוי, כך אין למכור בזול תמורת איחור אספקת הסחורה. וכך נאמר בגמרא (סג:)-

אמר רב נחמן: האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקא אזלי ארבע ארבע, ואמר ליה יהיבנא לך חמש חמש איתנהו גביה - שרי, ליתנהו גביה - אסור.

הקונה משלם מראש על סחורה ומפני שמועד האספקה דחוי הוא משלם מחיר נמוך יותר (מקבל ה' במקום ד' תמורת אותם דמים). רב נחמן מתיר לעשות זאת, רק אם בשעת התשלום יש למוכר אצלו כבר את הסחורה. במקרה זה הקונה קנה ברגע התשלום את הסחורה בכל מקום שהיא, ואין כאן הלוואה כלל. בהמשך הגמרא דנה עוד בדברי רב נחמן-

פשיטא! - לא צריכא דאית ליה אשראי במתא. מהו דתימא: כיון דאית ליה אשראי במתא - כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי, קא משמע לן: כיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי.

כלומר, מדובר במקרה בו למוכר אמנם אין את הסחורה אצלו, אך היא נמצאת אצל מישהו אחר בעיר החייב לו, כך שהוא יכול להשיגה בקלות. רב נחמן מלמד שכיוון שהסחורה אינה ממש אצל המוכר, נחשבת ההוזלה כשכר המתנה ואסורה. עוד משמע מהגמרא, שבמקרה שונה, בו יש למוכר את הסחורה אך היא אינה נגישה (כי למשל איבד את המפתח או שעוד לא חזר בנו^[96]), מותר למכור בזול תמורה אספקה דחויה.

במכירה ביוקר תמורת איחור מעות ראינו לעיל, שאם המוכר נוקב בשני התעריפים- הזול על תשלום במקום והיקר על תשלום דחוי, הדבר אסור. בעקבות כך נחלקו הפוסקים מה הדין במקרה של מכירה בזול תמורת איחור אספקה, כאשר מחד יש למוכר את הסחורה בביתו ("עד שאמצא מפתח וכד'"), אך מאידך הקונה מפרש ואומר שהוא משלם תשלום זול במקום על כך שהוא צריך להמתין, ואם ישלם רק במעמד קבלת הסחורה יהיה התשלום גבוה יותר.

ר' ישעיה (מובא בטור קעג) מחמיר לאסור^[97], אך הטור (שם) מביא דעה אחרת המתירה. הטור עצמו מצדד כשיטת ר' ישעיה.

השו"ע פוסק עפ"י דברי רב נחמן וביאור הגמרא, שהמוכר בזול עבור הקדמת מעות, מותר הדבר רק אם הסחורה כבר אצל המוכר בביתו, אף אם אינה נגישה. והרמ"א מוסיף בשם הטור את דברי ר' ישעיה, שאם מצויין במפורש שמדובר בהוזלה על הקדמת מעות, אסור. עוד מוסיף הרמ"א, שבדומה למכירה ביוקר עבור תשלום דחוי, אם מדובר על סחורה שאין שומתה ידועה, ולא צויין במפורש שהמחיר הזול נובע מהקדמת המעות, אזי מותרת העיסקה אף אם אין למוכר את הסחורה בביתו.

מפריז על שדהו- תוספת במחיר השכירות תמורת הלוואה

במשנה (סט:)-

...ומפריז על שדהו, ואינו חושש משום רבית.

בגמרא מובאת ברייתא המרחיבה את דין המשנה-

תנו רבנן: מפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית, כיצד?

השוכר את השדה מחבירו בעשרה כורים חטין לשנה, ואומר לו: תן לי מאתים זוז ואפרנסנה, ואני אעלה לך שנים עשר כורין לשנה - מותר.

אבל אין מפריז לא על חנות ולא על ספינה.

מדובר באדם השוכר שדה מחבירו במחיר מסויים, ובנוסף מבקש מהמשכיר הלוואה כדי להשקיע בשדה. בתמורה להלוואה מוכן השוכר לשלם יותר על שכירות השדה. הדבר מותר, ואין תשלום השכירות היתר מהווה ריבית, משום שההלוואה הושקעה בשדה, וממילא השדה שווה יותר וראוי לגבות עבורה דמי שכירות גבוהים יותר. מאידך, אם לא מדובר בשדה אלא בחנות או בספינה, פוסקת הברייתא שהדבר אסור, כיוון שההלוואה במקרים אלה אין מטרתה להיות מושקעת ישירות בחנות או בספינה אלא באמצעים היקפיים, כמו סבלים וסחורה למכור. לכן, אין הצדקה לתוספת בדמי השכירות והדבר ברור שתוספת דמי השכירות ניתנה בתמורה להלוואה כשכר המתנת מעות.

בהמשך, מסייג רב נחמן את דברי הברייתא-

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פעמים שמפריז על חנות לצור בה צורה, ספינה לעשות לה איסקריא.

חנות לצור בה צורתא - דצבו בה אינשי, והוי אגרא טפי.

ספינה לעשות לה איסקריא, כיון דשפירא איסקריא טפי אגרא טפי.

כלומר, גם בשכירות חנות או ספינה מותר לעיתים להוסיף תמורת הלוואה, וזאת אם ההלוואה מושקעת ישירות בחנות לייפותה או בספינה לעשות לה תורן. השקעה זו מביאה להעלאת תעריף השכירות ולכן אין תוספת השכר נחשבת כריבית.

הרמב"ם פוסק כדברי המשנה והברייתא לפי הסברו של רב נחמן, וכן פוסק בשו"ע (קעו ה).

מלאכה תמורת מלאכה

במשנה (עה.)-

אומר אדם לחבירו: נכש עמי ואנכש עמך, עדור עמי ואעדור עמך.

ולא יאמר לו: נכש עמי ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך.

כל ימי גריד - אחד, כל ימי רביעה - אחת.

לא יאמר לו: חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה.

המשנה מתירה לאדם להתנות עם חברו שיום אחד יעזור החבר לו וליום אחר יעזור הוא לחבירו, כל עוד העבודות דומות. כלומר, צריך שיהיה מדובר באותה עבודה, ובאותו פרק זמן של השנה (גריד\רביעה). המפרשים מסבירים שכאשר מדובר בעבודות שונות יש מקום לחשוש שכאשר הראשון עבד אצל חבירו, כאילו הלווה לו את ערך העבודה, וכאשר הלה חוזר ועובד אצלו, הרי זו פריעת אותו החוב, ולכן, אם העבודה שפורע לו שווה יותר מהעבודה שעבד אצלו בראשונה, הרי זה שכר המתנת מעות על כך שלא ביקש תגמול כספי מיידי.

דין זה הובא כראיה בשאלה שהעלו הפוסקים. הראשונים נחלקו מה הדין במקרה שאינו מופיע בתלמוד- אדם המלווה לחבירו, ומתנה זאת בכך שכעבור זמן ידוע יחזור וילווה חבירו לו.

הרא"ש (בשו"ת קח, כז) אומר שהדבר אסור שכן העובדה שהלווה מתחייב להלוות, הרי היא טובת הנאה, ואם כן, נמצא שהמלווה מקבל בחזרה טובת הנאה בנוסף על החזר ההלוואה.

לעומת זה מהר"ם (מובא במרדכי רמז שמ) המשווה זאת לנכש עימי ואנכש עימך ואומר שכיוון שבסופו של דבר אף אחד מהצדדים לא הרוויח על חשבון השני, הדבר מותר.

השו"ע (קס ט) פוסק כדברי המשנה והרמ"א מביא את מחלוקת הראשונים בדבר המלווה את חבירו כדי שיחזור וילווה אותו בפעם אחרת.

הקדמת שכר בשכירות לפני תחילת השכירות

הגמרא בבבא בתרא (פו:) מביאה ברייתא-

השוכר את הפועל לעשות עמו לגורן היום בדינר, ולגורן יפה סלע - אסור להנות הימנו

אבל אם שכרו מהיום בדינר ליום, ולגורן יפה סלע – מותר

המפרשים מסבירים שברישא מדובר בפועל שנשכר זמן מה מראש, לפני תחילת העבודה בפועל, ומתוך ששילם לו המעסיק את כל שכרו, הסכים הפועל לִפְחות מהשכר הראוי ולקבל דינר ליום עבודה במקום סלע. במקרה כזה השכר המוקדם נחשב כהלוואה והעבודה שעובד הפועל לאחר מכן נחשבת כפריעתו של שכר זה. מכיוון שהעבודה שווה יותר מהשכר, נחשב הדבר לשכר המתנת מעות ואסור. לעומת זה בסיפא השכירות מתחילה מזמן התשלום ולכן ברור שהתשלום הוא שכר על העבודה ולא הלוואה.

התוספות (שם ד"ה "דינר") עומדים על היחס בין דין "מרבין על המכר" לבין ההלכה שלפנינו. בעוד שתשלום מוקדם וזול על שכירות שדה או פועל מותרת, משום שזמן התשלום האמיתי הוא בסוף, וההנחה בתשלום היא על הקדמת המעות ולא על איחורן, במקרה שבברייתא שלפנינו העבודה אינה מתחילה מיד עם התשלום ולכן התשלום הוא למעשה הלוואה. מכאן מסיקים התוספות שגם בשכירות בית או שדה, אם השוכר משלם מראש תשלום מוזל, אך השכירות עדיין אינה מתחילה עד לאחר זמן, אסור הדבר משום ריבית.

השו"ע (קעו ח) מעתיק את לשון הרמב"ם להלכה.