פרק ו

הגדרת ריבית קצוצה מול אבק ריבית

מקור המושג אבק ריבית בתוספתא (עבודה זרה פרק א, הל' י-יא)-

ארבע אבקאות הן אבק ריבית אבק שביעית אבק עבו' זרה ואבק לשון הרע.

אבק ריבית- לא ישא אדם ויתן בהלוואתו של חבירו מפני אבק ריבית...

כדוגמה לאבק ריבית מביאה התוספתא מקרה (אדם הנושא ונותן בהלוואתו של חברו) שהמפרשים נחלקו בפירושו המדוייק^[65]. מכל מקום ברור מלשון התוספתא שהסיבה שמדובר באבק ריבית ולא בריבית קצוצה היא משום שפורמלית מדובר על מיקח וממכר ולא על הלוואה. בהתאמה, גם המקרה של "המרבה בפירות" (ר' לעיל פרק ה הלכה טו) מוגדר בגמרא כאבק ריבית. בפועל, מצינו שההגדרה "אבק ריבית" מיוחסת בגמרא ובדברי הראשונים ובפרט הרמב"ם בהלכה זו, למקרים מגוונים בהם הריבית אינה אסורה מדאורייתא, אם משום שהיא מוגדרת פורמלית כמכר או כעיסקא, או משום שהיא אינה ודאית או קצובה מראש.

חיוב השבה בריבית דאורייתא ובאבק ריבית

בגמרא (סא נחלקו האמוראים האם ריבית יוצאה בדיינים-

אמר רבי אלעזר: רבית קצוצה – יוצאה בדיינין, אבק רבית – אינה יוצאה בדיינין.

רבי יוחנן אמר: אפילו רבית קצוצה נמי אינה יוצאה בדיינין.

האמוראים מציעים טעמים שונים לשיטתו של ר' יוחנן-

אמר רבי יצחק: מאי טעמא דרבי יוחנן – דאמר קרא "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התעבות האלה עשה [מות יומת דמיו בו יהיה]" (יחזקאל מלו ) – למיתה ניתן ולא להישבון.

רב אדא בר אהבה אמר: אמר קרא "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך" – למורא ניתן ולא להשבון.

רבא אמר: מגופיה מלו הללו ליה – "מות יומת דמיו בו יהיה" – הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים, מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון – אף מלוי רבית לא נתנו להשבון.

בעוד שרבי יצחק ורב אדא מדגישים את העובדה שריבית היא איסור בין אדם למקום, שהשבה ללווה אינה יכולה לתקן, רבא מבין מהביטוי "דמיו בו", שהמיתה הנגזרת על מלווה בריבית היא בגלל שהוא נחשב כשופך דם הלווה^[66].

גם לשיטת ר' אלעזר מובא טעם:

אמר רב נחמן בר יצחק: מאי טעמא דרבי אלעזר דאמר קרא "[וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ] וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה) – אהדר ליה כי היכי דניחי.

במקור אותו מביא רב נחמן בר יצחק מובא איסור ריבית בתוך ההקשר של מצוות ההלוואה. איסור רבית מובן לפיכך כסיאוב של מצוות ההלוואה, ומתוך כך שהשבת הריבית מחזירה את ההלוואה להיות קיום מצוות ההלוואה, יש חובה להשיב את הריבית.

כמה ראשונים (נימוקי יוסף, רשב"א), מעירים ששונה השבת ריבית מהשבת גזילה. בגזילה לקח הגזלן בעל כרחו של הנגזל, ולכן בית דין יורדים לנכסיו ומוציאים מידו בכדי להשיב לנגזלן. לעומת זה, בריבית, הלווה נותן את הריבית מרצונו, ולכן אין למלווה חובה ממונית להחזיר, אלא מצווה, כדי לקיים "וחי אחיך". מתוך כך בית הדין אינם יורדים לנכסיו אלא מפעילים עליו לחץ עד שיחזיר את הריבית מרצונו. זו גם הסיבה שמעיקר הדין, אם מת המלווה, אין גובים את הריבית מיורשיו^[67]. ראוי לציין שהרמב"ם כתב רק "יוצאה בדיינים", ואפשר להבין בלשונו שבי"ד כן יורדים לנכסי המלווה לגבות את הריבית.

הסוגיה בבבא קמא (צד:) הולכת על פי דרכו של ר' אלעזר, ומדברת עוד בעניין השבת ריבית, מצידו של הלווה-

תנו רבנן: הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו – אין מקבלין מהן, והמקבל מהן – אין רוח חכמים נוחה הימנו.

בברייתא המובאת בהמשך מוסבר שחכמים אינם רואים בעין יפה קבלת ריבית מושבת מצד הלווה משום שהדבר עשוי לעכב מלווי בריבית מלעשות תשובה. הגמרא מעמתת זאת עם ברייתא ממנה משמע שמצד המלווה יש חובת השבה-

תא שמע: ... מלוי רביות, אף על פי שגבו – מחזירין!

אמרי: מחזירין ואין מקבלין מהם.

אלא למה מחזירין? לצאת ידי שמים.

פירוש, מצד המלווה ראוי שיציע להחזיר את הריבית, ובכך יצא ידי שמים^[68]. עם זאת, אמרו חכמים שראוי שהלווה לא יקבל את הריבית^[69].

הראשונים נחלקו באילו נסיבות ועל פי אילו שיטות, קיימת חובת השבת ריבית שלא מן הדין, אלא בכדי לצאת ידי שמים-

התוספות (סב. ד"ה "תנאי") לומדים מההבדל בין הסוגיות (עי' הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.), שהסוגיה בבבא מציעא היא לפי שיטת ר' יוחנן, ולפיו אין עניין להשיב את הריבית כלל, אף לא כדי לצאת ידי שמים^[70].

לעומתם לדעת ריב"ן (בתוספות שם), גם לפי ר' יוחנן, למרות שאין חובה ממונית פורמלית להשיב את הריבית, על המלווה המעוניין לצאת ידי שמים להשיב את הריבית. ריב"ן מבין באופן זה את דברי רב אדא בר אהבה דלעיל- "למורא ניתן ולא להשבון". דהיינו, אשמתו העיקרית של המלווה בריבית היא שהוא לא יָרַא את ה', ולכן תקנתו לא יכולה להיות על ידי כך שבית הדין יכוף אותו להחזיר אלא על ידי כך שיחזיר מעצמו, לצאת ידי שמים.

הלכה אמנם לא נקבעה כר' יוחנן, אך בכ"ז, על פי העולה מדברי הריטב"א והר"ן (מביאו הנימוקי יוסף לד. מדפי הרי"ף), יכולה המחלוקת בהבנת שיטתו להיות רלוונטית להלכה. הר"ן אומר שכיוון שלדעת ר' אליעזר אבק ריבית אינו יוצא בדיינים, כמו ריבית קצוצה לר' יוחנן, נמצא שדין אבק ריבית אליבא דר' אלעזר שווה לדין ריבית קצוצה אליבא דר' יוחנן^[71]. מכאן נובע שאם יש חובת השבה לר' יוחנן בריבית קצוצה בכדי לצאת ידי שמים, הרי שגם באבק ריבית ישנה לפי ר' אלעזר (ולכן הלכה למעשה!) חובת השבה בכדי לצאת ידי שמים. בהתאמה, ניתן לדייק שיש להשיב אבק ריבית כדי לצאת ידי שמים מדברי הרא"ש (סי' ה) האומר שאסור ללווה לתפוס ולקחת אליו בחזרה כסף של אבק ריבית ששילם למלווה משום שהכסף שייך ממונית למלווה ו"הרי הוא כשאר ממונו אם אינו רוצה לצאת ידי שמים".

לעומתם, כותב הרדב"ז (שו"ת ח"א רנט), שהלכה למעשה אין חובת השבה של אבק ריבית, אפילו בכדי לצאת ידי שמים. ואין גזל מדרבנן דומה למלווה באבק ריבית, שהראשון גזל את הנגזל בעל כרחו, ואילו השני גבה את הריבית מדעתו ומרצונו של הלווה.

הוצאת אבק ריבית מהלווה

כפי שנתבאר, אבק ריבית אינו יוצא בדיינים. עם זאת נשאלת השאלה מה עמדת בית הדין כלפי ריבית זו כאשר היא עדיין בידי הלווה? האם בית הדין יכפו את הלווה לשלם למלוה את הריבית? ומה אם לאחר ששילם הלווה חזר ותפס בחזרה מהמלווה?

הגמרא (סז.) דנה בשדה שנתן הלווה למלווה כמשכון, כאשר המלווה יושב בשדה ואוכל את פירותיה עד שיחזיר לו הלווה את ההלוואה. השאלה האם פירות אלה נחשבים כריבית ובאיזו רמה, מדאורייתא או מדרבנן, תידון בהמשך הפרק. כאן נקדים רק, שהמשכנתא עליה מדברת סוגיה זו היא אסורה אמנם, אך רק בגדר של אבק ריבית, שכפי שנלמד לעיל, אינו יוצא בדיינים-

אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא: הא משכנתא באתרא דמסלקי, אכל שיעור זוזי – מסלקינן ליה, אכל טפי – לא מפקינן מיניה, ולא מחשבינן משטרא לשטרא. ובדיתמי, אכל שיעור זוזי – מסלקינן ליה, אכל טפי – מפקינן מיניה, ומחשבינן משטרא לשטרא.

אמר רב אשי: השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה, אכל שיעור זוזי – נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי. מאי טעמא – סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, הוי אבק רבית, ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין.

האמוראים נחלקים-

רבא סובר שמשכנתא של שדה, שהיא אבק ריבית, אם אכל המלווה פירות מהשדה ושוויים של הפירות כבר שווה לגובה ההלוואה, יכול הלווה, בעל השדה, לטעון שאכילת הפירות תיחשב להחזר החוב, ולסלק את המלווה מהשדה. רק אם הלווה התמהמה וכבר הספיק המלווה לאכול יותר מכדי שיעור החוב אין יכול הלווה לתבוע את החלק העודף, וזאת משום שאבק ריבית אינו יוצא בדיינים.

לעומתו, רב אשי סובר שמשום שאבק ריבית אינו יוצא בדיינים, אין ביכולתו של הלווה לסלק את המלווה מהשדה עד שישלם לו בפועל את דמי החוב, והוא אינו יכול לקזז את דמי הפירות מדמי ההלוואה. זאת משום שהמלווה לא אכל את הפירות בתורת פירעון ולכן קיזוז שווי הפירות שאכל מתוך סכום ההחזר נחשב כהוצאת אבק ריבית, שכאמור, אינו יוצא בדיינים.

בהמשך (עב.) מובאת ברייתא העוסקת בשטר שיש בו ריבית-

תנו רבנן: שטר שכתוב בו רבית – קונסין אותו, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

הלכה נפסקה כחכמים, שגובים את הקרן שבשטר ולא את הריבית. עם זאת, שיטת חכמים מעוררת שאלה שכמה ראשונים דנו בה- מדוע העדים, שנטלו חלק באיסור ריבית, אינם נפסלים ופוסלים את השטר? התוספות (שם ד"ה "שטר") מתרצים שמדובר בשטר שהריבית שבו אסורה מדרבנן בלבד. ללא קשר לפסול העדים מבין גם המאירי שמדובר בין בריבית דאורייתא ובין בריבית דרבנן. על פי פירושים אלה נמצא שבית דין אינם גובים מהלווה אבק ריבית שהוא אינו רוצה לשלם. כך גם פוסק הרמב"ם בפרק ד הלכה ו: "אבק ריבית שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה למלוה ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה".

בין דבריהם של ראשונים אלה לבין דברי ר' אשי קיים מתח מסויים. מחד על פי השיטה שבית הדין אינם כופים על הלווה לשלם אבק ריבית יוצא שהלווה יכול לעכב אצלו את דמי הריבית ולא לשלם אותם למלווה. מאידך על פי דברי ר' אשי, הלווה חייב לשלם למלווה היושב בשדהו את ההלוואה במלואה ואינו יכול לנכות ממנה את הפירות שאכל המלווה, וממילא נמצא שהלווה חייב לשלם למלווה את ההלוואה בתוספת הריבית. אכן, כמה ראשונים הבינו את דברי ר' אשי בהבנה מצמצמת-

הרמ"ך כותב שדווקא אם המלווה יושב בשדה הלווה חייב הלווה לשלם לו את ההלוואה במלואה, כיוון שהמלווה אינו מוכן להתפנות מהשדה עד שישלם לו הלווה. ברם, אם המלווה כבר אינו יושב בשדה, יכול הלווה לטעון שכבר נפרעה ההלוואה בפירות שאכל המלווה. דברים קרובים לאלה כותב רבינו אפרים (מובא בבעה"מ לה המפרש שר' אשי מדבר דווקא על משכנתא, שיש למלווה שייכות ממונת מסויימת בה והוצאה שלה ממנו מבלי להחזיר את ההלוואה נחשבת "אפוקי ממונא" אך אם אין מדובר במשכנתא, אלא, למשל, במלווה הדר בחצר הלווה בחינם, כל עוד לא שילם הלווה, אפילו ר' אשי מודה שיכול הלווה לקזז את דמי השכירות מתוך החזר ההלוואה. כדברי רבינו אפרים פוסק גם הרא"ש (סי' ה) והרז"ה (הביאו הרא"ש שם).

הרמב"ם כאן כותב שיכול הלווה לקזז את שכר הדירה מהחוב, אך לא לגמרי, כך שאם היה השכר כנגד החוב, הלווה מחזיר משהו מהחוב כפי ראות עיני הדיינים. מאידך, בפרק הבא (הל' א) ביחס לשדה משכנתא, פוסק הרמב"ם, בעקבות רב אשי, שאין מוציאים את המלווה מהשדה אפילו אם אכל כבר פירות כנגד כל החוב. אפשר שהבדל זה בין ההלכות מורה על כך שאף הרמב"ם הולך במידה מסויימת כרבינו אפרים.

לעומת דעות אלה הרי"ף (לה: מדפיו) והרמב"ן (במלחמות שם) סוברים שקיזוז דמי אבק הריבית (דמי השכירות או אכילת פירות שדה המשכון) ממעות ההלוואה נחשב כהוצאה מידי הלווה, ולכן בית הדין מחייבים את הלווה להחזיר את ההלוואה במלואה בלא לקזז ממנה דבר.

עם זאת, גם הרמב"ן (סז. ד"ה "וקרוב אני לומר") מודה, שאם לפני שאכל המלווה את הפירות (או נהנה מהמגורים ללא דמי שכירות וכד') חזר בו הלווה ואמר לו למלווה שאינו מוחל לו על אכילת הפירות, ובכל זאת דר המלווה בחינם או אכל מהפירות, בזו יכול הלווה לפנות לבית דין ולקבל בחזרה מהמלווה את מה שאכל, למרות שמדובר בריבית דרבנן, והטעם- משום שהלווה לא נתן לו מעולם רשות לאכול, והרי מה שאכל גזול בידו. כדברים אלה פוסק גם הריב"ש (שו"ת סי' שה ד"ה "אבל מצד אחר").

לצד השיטות הסוברות, בעקבות דברי רב אשי, שאין ללווה למנוע את כספי הריבית מהמלווה אפילו אם כסף החוב עדיין אצל הלווה, קיימות גם שיטות לפיהן יכול הלווה לתפוס מהמלווה את הריבית, ובית הדין לא יוציא ממנו. הטעם הוא שבאבק ריבית אין הבדל בין ריבית שעדיין לא נפרעה לבין ריבית שנפרעה כבר וחזר הלווה ותפסה, כך וכך אין בית דין מוציאים מלווה למלווה. כך כותבים ספר החינוך (שמג) והראב"ד (הביאו הרא"ש סי' ה וחלק עליו).

השו"ע (יו"ד קסא ב) פוסק שלמרות שאבק ריבית אינו יוצא בדיינים, מלווה הבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר גם אבק ריבית. עם זאת, בהלכה ג פסק כרוב הראשונים, שאם תפס הלווה מהמלווה בכח ריבית דרבנן, מוציאים ממנו. עוד פוסק השו"ע (בהמשך ד), כרמב"ן, שאם הלווה לא נתן את הריבית למלווה מרצונו והביע את התנגדותו, אפילו בריבית דרבנן מוציאים בית הדין את הריבית מהמלווה (וכך פוסק גם הרמ"א בסי' קעב א, בסופו). כמו כן בהמשך (סעיף יא) פוסק השו"ע כתוספות וכמאירי, שאין בי"ד גובים ריבית דרבנן הכתובה בשטר, אפילו בריבית דרבנן. לגבי השאלה האם יכול הלווה לקזז מתשלום החוב פירות ריבית דרבנן שאכל המלווה מביא השו"ע (קסו ג) את שתי השיטות, והרמ"א (שם) פוסק כרא"ש ורבינו אפרים.

מלווה הדר בחצר הלווה בחינם או בהנחה

במשנה (סד:) נאמר-

המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם, ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית

הגמרא מביאה את דברי רב נחמן על המשנה-

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן:

אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו – אינו צריך להעלות לו שכר,

הלוהו ודר בחצירו – צריך להעלות לו שכר.

מאי קא משמע לן?...

...הוה אמינא: הני מילי – בחצר דקיימא לאגרא, וגברא דעביד למיגר. אבל חצר דלא קיימא לאגרא, וגברא דלא עביד למיגר – אימא לא,

קא משמע לן.

רב נחמן מחדש, שאפילו במקרה בו החצר אינה רגילה להיות מושכרת (כך שהלווה אינו ניזוק) והמלווה אינו רגיל לדור בשכירות (כך שהמגורים בחצר אינם חוסכים לו ממון), עדיין אסור לו למלווה לדור בחצר הלווה בחינם.

בהמשך מובאת גירסה נוספת בדברי רב נחמן. בעוד שלפי הגרסה הראשונה נאמר

הלוהו ודר בחצירו

לפי השניה נאמר

הלויני ודור בחצרי

ההבדל בין שתי הגרסאות הוא שלפי הראשונה ההלוואה לא הותנתה בדיור בחצר, ואילו לפי השניה מראש דובר על כך שהמלווה ילווה ותמורת זה ידור בחצר הלווה. כמובן שהמקרה השני חמור יותר, ולכן מי שגורס כגרסה השניה, מקל במקרה בו ההלוואה אינה מותנית בטובת ההנאה, אך מי שגורס כגרסה הראשונה, בו אפילו אם ההלוואה לא הותנתה בדיור הדבר אסור, כש"כ שיאסור במקרה בו יש התנאה.

הראשונים פסקו כלשון המחמירה יותר, שאפילו אם ההלוואה אינה מותנית בטובת ההנאה יש לאסור^[72], אך נחלקו מתי דיורין בבית המלווה נחשבים כריבית קצוצה ומתי כאבק ריבית, והאם הדבר תלוי בהנאה הריאלית שקיבל המלווה ("גברא דעביד למיגר") ובהפסד הריאלי שספג הלווה ("חצר דקיימא לאגרא")-

הרמב"ם כותב שכל מקרה בו ההלוואה הותנתה בדיור בחצר נחשב ריבית של תורה, ואינו מחלק בין חצר המיועדת להשכרה לבין חצר שאינה מיועדת לכך. משמע מדבריו שלמרות שהמלווה לא הרוויח (והלווה לא הפסיד), מוציאים בדיינים את דמי השכירות שלא שילם. כדברים אלה כותב המאירי במפורש.

לעומתם כותבים הרמב"ן והרשב"א שבחצר שאינה עומדת להשכרה ובמלווה שאין דרכו לגור בשכירות, כיוון שזה לא נתן טובת הנאה בפועל וחבירו לא קיבל, הדבר אינו נחשב כריבית קצוצה אלא רק כאבק ריבית אפילו אם הדיור הוא תנאי להלוואה, ש"אין ריבית בלא נשך". לכן, המלווה אינו צריך לשלם בדיעבד על הדיור. בהתאמה מפרש הרמב"ן שמה שעולה מהגמרא שגם באדם שאינו נוהג להשכיר ובחצר שאינה להשכרה, "הלווהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר", משום אבק ריבית, הכוונה למלווה שהחל לגור בחצר לאחר ההלוואה. אבל, אם היה דר בחצר משכבר, ואין הדבר נחשב כהנאה כספית עבורו, הדבר מותר לחלוטין, כיוון שלא גזרו חכמים במקרה כזה.

כמו כן נחלקו הראשונים לגבי עיתוי ההתנאה המפורשת של ההלוואה בדיור ההופכת את הריבית לריבית קצוצה-

הרמב"ם כותב שרק אם מראש ההלוואה הותנתה בדיור, מדובר בריבית קצוצה, אולם אם לאחר ההלוואה הוארך מועד הפרעון תמורת דיור, אין זה אלא אבק ריבית.

מולו כותבים הריטב"א, והראב"ד (בהגהה), שאפילו אם רק לאחר ההלוואה נדחה מועד הפירעון בעקבות תנאי מפורש שיותר למלוה לדור בחצר הלווה בחינם או בהנחה, עד מועד הפרעון, הרי גם זו ריבית קצוצה^[73], כיוון שסוף סוף המלווה נוטל שכר המתנת מעות שנקבע מראש בתנאי מפורש^[74].

השו"ע (קסו א) כותב את הדין הכללי, שהמלווה את חבירו (ללא תנאי) לא ידור לאחר מכן בחצר הלווה אפילו אינה עשויה להשכיר והוא אינו נוהג לשכור. לגבי מלווה שכבר דר מלפני כן בחצר הלווה, ואין החצר עשויה להשכיר, מביא השו"ע את דעת הרמב"ן, המתיר לגמרי ואת דעת הרמב"ם האוסר משום אבק ריבית.

במקרה החמור יותר בו ההלוואה מותנית בדיורין, פוסק השו"ע (שם ב) כרמב"ן וכרשב"א, שאם אין החצר עשויה להשכר והמלווה אנו צריך לשכור, אין זו ריבית קצוצה. ובהמשך, בעניין דיורין בחצר כדי להאריך את מועד הפרעון, מביא השו"ע כ"יש אומרים" את שיטות הרמב"ם והראב"ד ואינו מכריע.

אכילת פירות בעקבות מכירה באסמכתא

במשנה (סה-

הלוהו על שדהו, ואמר לו: אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים – הרי היא שלי – הרי היא שלו. וכך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים.

מדובר בהלוואה בה ניתן שדה הלווה למלווה כמשכון, כך שמשעת ההלוואה המלווה אוכל את פירות השדה. כמו כן הוסכם כי אם החוב לא יפרע לאחר שלוש שנים, יחלט השדה ויקנה למלווה.

הגמרא (סו.:) דנה בהרחבה בשאלה של "אסמכתא" בקניין המתואר במשנה. בקצרה, אסמכתא היא כינוי לקניין התלוי בתנאי, כאשר המקנה לא חשב שהתנאי יחול, כך שיש חסרון בגמירות דעתו. על פי הנפסק להלכה, במקרים כאלה הקניין אינו חל אפילו אם התנאי מתקיים, אלא אם כן צויין שהקניין חל "מעכשיו", והתנאי רק יברר שאכן הקניין חל למפרע^[75].

על רקע זה אומר רב נחמן (סו:)-

אמר רב נחמן: השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא – הדר ארעא והדרי פירי.

כלומר, במקרה המתואר במשנה, גם לאחר שלוש שנים הקניין אינו חל ולכן מתברר שהמלוה אוכל פירות שאינם שלו^[76]. ברור, אם כן שהקרקע צריכה לחזור ללווה, אך רב נחמן מוסיף שגם הפירות שנאכלו צריכים לחזור אליו.

הגמרא מקשה על פסקו של רב נחמן מפסק אחר שלו בעניין דומה-

המוכר פירות דקל לחבירו... רב נחמן אמר: אף משבאו לעולם – יכול לחזור בו.

ואמר רב נחמן: מודינא, דאי שמיט ואכיל – לא מפקינן מיניה!

המוכר פירות דקל שעדיין לא באו לעולם, לדעת רב נחמן אין המיקח חל. אך מודה רב נחמן שאם בכ"ז אכל הקונה מתוך שחשבו הצדדים בטעות שהמקח חל, שאין מוציאים מידו את הפירות שאכל.

הגמרא מתרצת-

התם זביני, הכא הלואה

כלומר, במוכר פירות דקל אין מוציאים את הפירות כי מדובר במכר, ואילו במקרה שבמשנה כן מוציאים את הפירות כי השדה ניתנת כמשכון על הלוואה.

נחלקו המפרשים בפירושו של חילוק זה-

רש"י מסביר שכיוון שהמקרה של המשנה סובב סביב הלוואה הרי הפירות שנאכלו דומים לריבית קצוצה. לכן, כבכל ריבית קצוצה הם יוצאים בדיינים ולכן גבה אותם רב נחמן.

התוספות (ד"ה "התם") חולקים על רש"י. הם מביאים את דעת ר"ת שלדעתו אין כאן ריבית קצוצה ולא משום כך גבה רב נחמן את הפירות. במקרה של המוכר דקל לפירותיו, המחילה איננה בטעות לגמרי, כי גם לו היה יודע המוכר שמיקחו אינו חל, סביר שלא היה חוזר בו, כיוון שהעיסקה נעשתה לכתחילה לטובתם של שני הצדדים. לעומת זה מכירת השדה לאחר חדלות פרעון היא בדיעבד מצד המוכר, ובזאת לו היה יודע שהמיקח אינו חל (מחמת אסמכתא) היה בוודאי חוזר בו, והרי זו מחילה בטעות ממש וכיוון שמחילה בטעות אינה מחילה, חוזרים הפירות.

עוד מחלוקת ראשונים נוגעת לשאלה האם הפירות שגבה רב נחמן הם רק הפירות שאכל המלווה לאחר שחלפו שלוש שנים והלווה לא החזיר לו את כספו, או שרב נחמן גבה את כל הפירות, כולל את אלו שאכל המלווה בתוך שלוש שנים.

ר"ת (מובא בחידושי הרשב"א), הרא"ש (סי' לד) ורש"י (ד"ה "והדרא פירי"), כותבים שמוציאים מיד המלווה רק את הפירות שנאכלו לאחר שלוש שנים. על פי מה שנבאר בהמשך, הדברים עולים בקנה אחד עם שיטתם של ראשונים אלה, לפיה משכנתא אינה ריבית קצוצה אלא אבק ריבית. ולכן, אין להוציא מיד המלווה את הפירות שאכל בשלוש השנים הראשונות, שהם אבק ריבית^[77].

לעומתם, הרי"ף והרמב"ם אינם מחלקים, ומדבריהם משמע שגם את הפירות שנאכלו בתוך שלוש השנים מוציאים מיד המלווה. כפי שיתבאר לקמן, הרי"ף הולך על פי שיטתו שמשכנתא בלא ניכוי נחשבת כריבית קצוצה ולכן האכילה מתחילתה מוגדרת כריבית קצוצה ויוצאה בדיינים^[78].

השו"ע (קסד ד) פוסק שבמקרה דנן, אם אין המיקח חל (מחמת אסמכתא, וכגון שלא אמר "מעכשיו"), מוציאים מהמלווה את כל הפירות שאכל, כולל מה שאכל בתוך שלוש השנים. הרמ"א חולק ומביא את השיטות לפיהן מוציאים רק את הפירות שנאכלו לאחר שלוש השנים.

המוכר בתנאי שיחזור ויפדה אם יהיה לו כסף

הגמרא (סה:) מביאה ברייתא-

מכר לו בית, מכר לו שדה, ואמר לו: לכשיהיו לי מעות החזירם לי – אסור.

לכשיהיו לך מעות אחזירם לך – מותר...

ברישא המוכר מתנה עם הקונה שאם יהיו למוכר מעות יוכל לתיתן לקונה ולקבל את את הנכס בחזרה. במקרה זה אסור לקונה לאכול את פירות הנכס משום ריבית. לעומת זאת, לפי הסיפא, אם הקונה הוא שמכריז שאם יהיו מעות למוכר יחזיר לו את הנכס, מותר לקונה לאכול בינתיים את פירות הנכס.

הגמרא מסבירה את ההבדל בין הרישא לבין הסיפא-

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר רבא... סיפא דאמר ליה מדעתיה.

כלומר, בסיפא מדובר במקרה בו הקונה אמר מעצמו ומדעתו את מה שאמר.

הראשונים נחלקו בשאלה כיצד החילוק בין אמירת הקונה לבין אמירת המוכר משפיע על איסור ריבית-

רש"י (ד"ה "הכי גרסינן דאמר ליה מדעתו") מסביר שכאשר הקונה אמר שיחזיר, אין לראות את דבריו כתנאי, אלא כהבטחה לא מחייבת, כאילו אמר שהוא, מרצונו, ולא מתוקף חיוב בי"ד, יחזיר את הנכס למוכר. לכן בסיפא התנאי אינו חל, והמכר קיים. מתוך כך, אין בסיפא בעיית ריבית. כדרך זו מפרש גם הטור (קעד).

לרי"ף (שו"ת סי' רפו) פירוש שונה במקצת. לדבריו כוונת הגמרא לחלק בין אמירת לוקח לבין אמירת מוכר היא לחלק בין תנאי שלפני הקניין (אמר מוכר) לבין תנאי שנאמר לאחר שכבר התבצע הקניין (אמירת הקונה). במקרה הראשון התנאי חל ובמקרה השני לא. למעשה העיקר הוא זמנו של התנאי ולא ממש משנה מי התנה את התנאי, אלא שהגמרא דיברה בדבר המצוי.

לפי שתי דעות אלה, בכל מקרה בו חל התנאי, אסור לקונה לאכול מהפירות, כי אפשר שהנכס לא ישאר אצלו, ונמצאו המעות שנתן- הלוואה והפירות שאכל- ריבית. הרמב"ם חולק ומסביר שאף אם הקונה אמר את הדברים, תנאו קיים ומחייב, ולכשיביא המוכר מעות יתחייב הקונה להחזיר לו את הנכס. ובכ"ז מותר לו לקונה לאכול פירות עד שיחזיר את הנכס^[79].

השו"ע בהלכות ריבית (קעד א) כותב כדברי רש"י, שאם התנה הלוקח אין תנאו מחייב, ולכן אכילת הפירות מותרת. מאידך, בהלכות מקח וממכר (רז ו-ז) העתיק את דברי הרמב"ם בהלכות מכירה (פרק יא), לפיהם אם התנה הלוקח, מותר לו לאכול פירות למרות שתנאו קיים^[80].

קניית שדה בתנאי ואכילת פירותיה

במשנה (סה:)-

מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים, ואמר לו: אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך – אסור

מדובר במוכר שדה שכבר קיבל מקדמה, והתנה את הקניין בכך שיקבל את כל הסכום. המשנה אוסרת מצב זה והגמרא מסבירה שהאיסור מכוון דווקא למצב מסויים-

מי אוכל פירות? –

רב הונא אמר: מוכר אוכל פירות,

רב ענן אמר: משלשין את הפירות.

ולא פליגי, הא דאמר: לכי מייתית קני, הא דאמר: לכי מייתית קני מעכשיו.

כלומר, אם הוסכם שהקניין יחול רק משעה שיביא הקונה את כל שאר הסכום, אין בעיה שימשיך המוכר לשבת בשדה ולאכול פירותיה. הבעיה היא כאשר ההסכם הוא שהקניין יחול רטרואקטיבית עם השלמת שאר הסכום. רש"י והרמב"ם מסבירים שבמקרה זה אסור גם למוכר וגם לקונה לאכול את הפירות. למוכר אסור כי אם יביא הקונה את שאר הסכום, נמצא שאכל המוכר עד עתה פירות שאינם שלו בשכר המתנת מעותיו של הקונה, ולקונה אסור משום שאם לא יביא הקונה את שאר הסכום, והמוכר יחזיר לו את המקדמה, נמצא שהמקדמה היתה מילווה והקונה אכל מפירות שאינם שלו בשכר אותו המילווה.

במקרה זה כתוב רב ענן שהפירות מופקדים ביד צד שלישי עד שיוודע האם הקניין הושלם והם של הקונה או שהקניין אינו חל לבסוף והם של המוכר.

הטור (קעד) מציע אפשרות נוספת- שהמוכר יאכל את הפירות, ואם לבסוף יושלם המכר, ינוכו דמי הפירות מהיתרה שמשלם לו הקונה, או שהקונה יאכל את הפירות ואם לבסוף לא יושלם המכר, ינכה לו המוכר את דמי הפירות שאכל מתוך המקדמה שהוא מחזיר לו. הטור מדגיש שאם בא ניכוי הפירות לאחר תשלום היתרה או החזר המקדמה אין בכך להתיר אכילה משום שאז דומה הדבר ללקיחת ריבית והחזרתה, ואסור לעשות כן.

הגמרא מחלקת בין עוד כמה מקרים אפשריים-

תני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא:

פעמים ששניהם מותרין, פעמים ששניהם אסורין, ופעמים שהמוכר מותר ולוקח אסור, ופעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור.

עני רבא בתריה:

פעמים ששניהם מותרין – דאמר ליה קני כשיעור זוזך,

פעמים ששניהם אסורין – דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו,

פעמים מוכר מותר ולוקח אסור – דאמר ליה לכי מייתית קני,

פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור דאמר ליה קני מעכשיו וזוזאי להוו הלואה גבך. –

מאן תנא שניהם אסורין? – אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה – הא אמר צד אחד ברבית – מותר.

מלבד המקרה עליו מדברת המשנה (קניין רטרואקטיבי עם השלמת הדמים- "לכי מייתית קני מעכשיו"), יש כאן שלושה מקרים נוספים-

אם הוסכם שהלוקח כבר קונה חלק מהשדה לפי מה ששילם, שניהם אוכלים פירות, איש כשיעור חלקו בנכס^[81].

אם הוסכם שהקניין יחול רק עם השלמת התשלום, המוכר אוכל פירות, כי אם הלוקח יאכלם נמצא שאוכל פירות שאינם שלו תמורת המקדמה ששילם.

אם הקניין חל, ללא תנאי, כבר משעת מתן המקדמה, ושאר המעות נשארות כחוב על הלוקח, רק ללוקח מותר לאכול פירות בשדה. זאת משום שאם המוכר יאכל נמצא שאוכל פירות שאינם שלו תמורת חוב זה.

השו"ע (קעד ד-ו) פוסק את כל המקרים כמפורש בגמרא, וכדברי הטור במקרה בו שניהם אסורים.

יסודות דיני המשכתנא לסוגיה

בימי הגמרא והמשנה היה מצוי שהלווה היה נותן למלווה נכס כמו שדה, חצר או בית, והמלווה היה נהנה מפירות אותו הנכס עד שחובו יוחזר לו. נוהג זה מכונה בלשון הגמרא "משכנתא". לעיתים היה המלווה מנכה סכום קצוב מדמי החוב תמורת אכילת הפירות (לאו דווקא בשוויים) משכנתא כזו קרויה משכנתא בנכייתא. מקומות מסויימים היו נוהגים שהלווה יכול להחזיר את החוב ולסלק את המלווה מהנכס בכל עת שיבחר. למקום כזה מתייחסת הגמרא בשם "אתרא דמסלקי". במצב ההפוך ("אתרא דלא מסלקי") המלווה אוכל את פירות הנכס לזמן קצוב מראש מבלי שהלווה יוכל לסלקו, כפי שנראה, במקרה השני יש יותר מקום להקל מצד חשש ריבית, כיוון שהתקופה הקצובה מראש לאורכה הנכס נמצא תחת יד המלווה נותנת למשכנתא צביון של מכר^[82]. מאותה סיבה יש יור מקום להקל במשכנתא בנכייתא על פני משכנתא בלא נכייתא, כיוון שבנכייתא המלווה משלם על הפירות בקיזוז מהחוב והדבר דומה למכר. שיטות הראשונים בדין המשכנתא סובבות סביב כמה סוגיות שיובאו להלן-

הגמרא בתחילת הפרק (סב.) דנה בהבדל בין ריבית דאורייתא היוצאת בדיינים לבין אבק ריבית, שאינו יוצא בדיינים. רב ספרא מציע קריטריון-

אמר רב ספרא: כל שאילו בדיניהם מוציאים מלוה למלוה – בדינינו מחזירין מלו הללוה, כל שאילו בדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה – בדינינו אין מחזירין מלו הללוה...

אמר ליה רבינא לרב אשי: והרי משכנתא בלא נכייתא, דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה, ובדינינו אין מחזירין מלו הללוה! – אמר ליה: אינהו בתורת זביני אתא לידייהו.

רב ספרא מסביר שכל ריבית שבית דין של גויים כופים על הלווה לשלם, היא ריבית שבה בית דין של ישראל, הדן עפ"י דין תורה, מחזיר מהמלווה ללווה. רבינא מקשה על הגדרה זו ממשכנתא בלא נכייתא. כלומר, מקרה בו המלווה מקבל את שדה הלווה, אוכל בה פירות ואינו מנכה בתמורה דבר מהחוב. במקרה כזה, אומר רבינא, אף שאסור לעשות כן לכתחילה, אין בית דין גובים מהמלווה את הפירות שאכל^[83]. הגמרא מסבירה ומחלקת- המשכנתא באה לידו של המלווה בתורת מכר, ואילו רב ספרא התכוון בדבריו רק לריבית מובהקת שאין לה פרשנות של מכר.

ממקור זה עולה שמשכנתא, אפילו בלא נכייתא, אסורה רק מדרבנן, ולכן הריבית הכרוכה בה אינה יוצאה בדיינים.

במשנה (סד:)

המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם, ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית.

ממקור זה יכול להשתמע שמשכנתא אסורה אפילו בנכייתא, שהרי אם הדיורין של המלווה בבית שווים יותר מהשיעור שמנכה מהחוב, נמצא שהמלווה שוכר את הבית בהנחה.

המשנה בערכין (לא.) עוסקת בדין בתי ערי חומה, שעל פי המתבאר בתורה (ויקרא כה) המוכר אותם יכול לגואלם בתוך השנה שלאחר כן. כלומר, לשלם בחזרה את הכסף שקיבל תמורת הבית, ולקבל את הבית בחזרה מהקונה (הקונה חייב להחזיר את הבית)-

המוכר בית בבתי ערי חומה – הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש,

הרי זה כמין רבית ואינו רבית.

המשנה מתייחסת לבעיית ריבית שיש בדין בתי ערי חומה- קונה הבית נתן כסף למוכר והתחיל להנות מפירות הבית (לדור בו או להשכירו). לאחר זמן מחזיר המוכר את הכסף לקונה ומקבל בחזרה את הבית, כך שאפשר שהמעות נחשבות להלוואה, וההנאה מהבית נחשבת לשכר המתנת מעות. המשנה עצמה אומרת שאליבא דאמת אין כאן בעיה של ריבית, אך הגמרא מביאה ברייתא ממנה משמע אחרת-

והתניא: הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתו^[84]

כלומר, לכאורה משמע שאלמאל היתה התורה כותבת במפורש דין בתי ערי חומה, היה הדבר אסור מדאורייתא משום ריבית. הגמרא מסבירה שהמשנה הולכת כשיטת ר' יהודה, ש"צד אחד בריבית מותר"^[85], ואילו הברייתא הולכת כשיטת חכמים. מכיוון שהלכה כחכמים ולא כר' יהודה, נמצא שעל פי פשט הסוגיה בערכין משכנתא צריכה להיות אסורה מהתורה.

בפרק איזהו נשך (סז:) דנה הגמרא בדרך המותרת למלווה לאכול משדה המשכנתא-

אמר רבא בריה דרב יוסף משמיה דרבא: האי משכנתא, באתרא דמסלקי – לא ניכול אלא בנכייתא, וצורבא מדרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול. אלא במאי ניכול? בקיצותא...

הניחא למאן דאמר קיצותא שריא, אלא למאן דאמר קיצותא אסירא, מאי איכא למימר?

שרי כי משכנתא דסורא, דכתבי בה הכי: במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף.

הדיון נסוב על אכילת פירות משדה ממושכן, ב"אתרא דמסלקי"- מקום בו נוהגים שהלווה יכול, בכל זמן שירצה, להחזיר את החוב ולסלק את המלווה מהשדה^[86]. רבא בריה דרב יוסף פוסק שהמלווה האוכל פירות כאלה חייב לנכות דבר מה מהחוב (נכייתא) תמורת אכילת הפירות. ואם המלווה הוא תלמיד חכם, יש להחמיר בו אף יותר. מהי חומרתו היתרה של תלמיד חכם? הגמרא מציעה שהוא אוכל דווקא ב"קיצותא"^[87]. הסבר זה אינו עומד לפי הדעה ש"קיצותא אסירא", ולכן מגיעה הגמרא למסקנה שהדרך לאכול מפירות המשכנתא ללא חשש היא "משכנתא דסורא", כזו שנאמר בה בהסכם, שלאחר כך וכך זמן חוזרת השדה ללווה והחוב מתבטל.

בהמשך (שם), מובא שהאמוראים נחלקו האם מותר לאכול פירות משכנתא בנכייתא-

רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי בנכייתא, רבינא אכיל בנכייתא.

אמר מר זוטרא: טעמא דמאן דאכיל בנכייתא – מידי דהוה אשדה אחוזה. שדה אחוזה, לאו אף על גב דקא אכיל פירי טובא, אמר רחמנא קא פריק לה בארבעה זוזי, הכא נמי לא שנא.

ומאן דאסר – אמר לך: שדה אחוזה הקדש היא, ורחמנא אוקמיה אפדיון. הכא – הלואה היא, ומיחזי כרבית.

מר זוטרא מסביר את סברת המחלוקת. לדבריו, השאלה היא האם ניתן לדמות משכנתא לדין שדה אחוזה. דין שדה אחוזה שבפרשת הערכין בסוף חומש ויקרא מלמד שהמקדיש שדהו ורוצה לפדותה, נותן סכום כסף קבוע של סלע ופונדיון (1/49 של סלע) לכל שנה עד היובל, בין אם השדה טובה ובין אם רעה. אם כן, נמצא שעד שהמקדיש פודה את השדה, ההקדש "אוכל" את פירות השדה בסכום גבוה מסכום הפידיון. גם במשכנתא בנכייתא אוכל המלווה פירות יקרים יותר מאשר הניכוי שהוא מנכה תמורתם מהחוב. המתיר משכנתא בנכייתא לומד משדה אחוזה שאין צורך שתהיה התאמה בין שווי הפירות לבין מה שמשלם המלווה תמורתם. לעומתו, האוסר משכנתא בנכייתא מחלק בין שדה אחוזה בו מדובר בפדיון מהקדש, שהתורה קצבה לו סכום, לבין משכנתא המתקיימת בהקשר של הלוואה ולכן נראית כריבית.

יש לציין שעל פי סוגיה זו גם האוסר משכנתא בנכייתא אוסר זאת מדרבנן ("...ומחזי כריבית").

לאחר סקירת הסוגיות, נעבור על שיטות הראשונים העיקריות בהבנתם-

שיטת הרי"ף, בעקבותיו הלכו הרמב"ן והר"ן, היא המחמירה ביותר. לעיל נתבאר שכאשר מוכר קיבל מעות על מכר שלא חל (בגלל אסמכתא או שמדובר על דבר שלא בא לעולם), כל הפירות שאכל נחשבים ריבית קצוצה ויוצאים בדיינים. הרי"ף מניח כהנחת יסוד שאם כך הדבר במכר, כל שכן שבמשכנתא, שכל הקשרה הוא הלוואה נחשבים הפירות כריבית קצוצה ויוצאים בדיינים. מתוך כך עולות הסוגיות בערכין (ג לעיל) ובדין שכירות בית בפחות (ב לעיל) כפשוטן. עם זאת, מהסוגיות האחרות משמע שמשכנתא אסורה רק מדרבנן, ושאף ישנן דרכים בהן היא מותרת. לכן מבאר הרי"ף שהמשכנתא האסורה מדאורייתא היא רק זו שיש בה תרתי לגריעותא- אתרא דמסלקי וללא נכייתא. במקרים אחרים המשכנתא אסורה מדרבנן בלבד. כך למשל מסביר הרמב"ן שדברי רבינא שבמשכנתא בלא נכייתא אין מוציאים ממלווה ללווה (סוגיה א) אמורים באתרא דלא מסלקי^[88]. עוד על פי דרך זו כותב הרמב"ן שבסוגיה ד יש לגרוס- "האי משכנתא, באתרא דלא מסלקי – לא ניכול אלא בנכייתא". כלומר, באתרא דמסלקי ברור שאסור, וכל הדיון בגמרא הוא על אתרא דלא מסלקי. עוד יש להסביר שם בהמשך הגמרא, שלמאן דאמר שקיצותא אסורה, מדובר על איסור השווה לכל, תלמיד חכם ומי שאינו תלמיד חכם.

שיטת הרשב"א דומה מאד לשיטת הרי"ף במהותה. אף הרשב"א לומד בקל וחומר ממכר באסמכתא, שמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי היא ריבית קצוצה, וכמו הרי"ף אף הוא מסביר, בעקבות דברי רבינא בתחילת הפרק (סוגיה א) שמשכנתא בלא נכייתא באתרא דלא מסלקי אסורה רק מדרבנן. עם זאת, הרשב"א הולך על פי רבינא שעליו נאמר שהיה אוכל משכנתא בנכייתא, ומתוך שאינו מחלק משמע שלדידו הדבר מותר בין באתרא דמסלקי ובין באתרא דלא מסלקי. לכן, להלכה, מתיר הרשב"א לכתחילה כל משכנתא בנכייתא אפילו באתרא דמסלקי.

הרמב"ם חולק על הרי"ף בנקודה עקרונית- לדעתו, ממה שרבינא גבה פירות במכר שלא חל לא ניתן ללמוד לעניין משכנתא, מכיוון שדווקא מכר שלא חל חמור יותר ממשכנתא^[89]. הרמב"ם מסביר את הטעם- משכנתא היא כעין קניין של השדה לפירותיה, ולכן אין בה ריבית מדאורייתא. מה שאין כן במכר שלא חל, שאעפ"י שהקשר המעשה הוא מכר, מכיוון שהמכר לא חל, נמצא שמעות המכר מעות הלוואה הם לכל דבר, ואכילת הפירות היא אכילת ריבית מהתורה. עם זאת, כפי שראינו, מהסוגיה בערכין עולה שמשכנתא היא ריבית דאורייתא. לכן (בדומה לרש"י) מסביר הרמב"ם שיש הבדל בין משכנתא של שדה, שפעמים נותנת פירות ופעמים לא, לבין משכנתא של בית או חצר, שפירותיהם (=מגורים או שכירות) מובטחים. הלכה למעשה, הרמב"ם אינו מחלק כלל בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי, ומחלק בין משכנתא האסורה מהתורה, כמו משכנתא של בית (פירות מצויים), משכנתא אסורה מדרבנן, כמשכנתא של שדה (פירות שאינם מצויים) ללא נכייתא, ומשכנתא המותרת לגמרי, שהיא משכנתא של שדה עם נכייתא.

רש"י (סז: ד"ה "באתרא דמסלקי") גורס כפי הגירסה שלפנינו בגמרא- "האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ליכול אלא בנכייתא" (סוגיה ד). מתוך כך שהגמרא דנה רק בהגבלות הנצרכות על "אתרא דמסלקי", לומד רש"י שבאתרא דלא מסלקי אין כלל בעיה ומשכנתא מותרת לכתחילה בין בנכייתא ובין שלא בנכייתא. מתוך כך יוצא שרבינא שקבע שמשכנתא בלא נכייתא היא אבק ריבית (סב., סוגיה א) דיבר על אתרא דמסלקי. ומה שנאמר על רבינא עצמו שהיה אוכל בנכייתא, גם כן הכוונה לאתרא דמסלקי (שהרי באתרא דלא מסלקי אפילו בלא נכייתא מותר). נמצא שעל פי רש"י משכנתא של שדה אסורה רק במקרה החמור יותר של אתרא דמסלקי וללא נכייתא ואף בזה אינה אסורה אלא משום אבק ריבית. עם זאת, רש"י (סד: ד"ה "קא משמע לן") עומד על כך שמדין "המלווה את חבירו לא ישכור ממנו בפחות" (סוגיה ב) עולה שמשכנתא בנכייתא אסורה, שהרי הניכוי שמנכה המלווה ללוה תמורת אכילת הפירות אינו עולה כדי שוויים ונמצא ששוכר ממנו בפחות, דבר שהמשנה שם אוסרת. לכן, בדומה לרמב"ם, מחלק רש"י בין נכס שפירותיו אינם מובטחים כגון שדה, לבין בית, שפירותיו מובטחים ועליו דיברה המשנה. נכייתא במקרה של בית אינה מועילה להתיר, ובמקרה של שדה נכייתא מתירה.

השו"ע (קעב א), פוסק כשיטת הרי"ף המחמירה, ולכן אוסר כל משכנתא מלבד משכנתא דסורא. הרמ"א מביא תחילה את דעת רש"י לפיה באתרא דלא מסלקי או בנכייתא משכנתא מותרת לכתחילה, ולאחר מכן מביא את דעת הרשב"א, שמשכנתא מותרת רק באתרא דלא מסלקי, ומסכם שיש ללכת אחר המנהג שבכל מקום. עוד מוסיף הרמ"א, בעקבות הרשב"א, שאין לחלק בין שדה לבית.