פרק ד

נשך וריבית

איסור ריבית מכונה במקרא בד"כ "נשך". בפסוקים בויקרא פרק כה אנו מוצאים, חוץ מהביטוי "נשך" גם את הביטוי "תרבית או "מרבית". המשנה (ס:) מתייחסת לשני הביטויים-

איזהו נשך ואיזהו תרבית?

איזהו נשך: המלוה סלע בחמשה דינרין, סאתים חטין בשלש - אסור, מפני שהוא נושך.

ואיזהו תרבית - המרבה בפירות...

המשנה מפרשת "נשך" כמקרה הקלאסי של ריבית, בו הלווה מתחייב להחזיר יותר מאשר מה שקיבל, ומסבירה שטעם התורה שאסרה זאת הוא "מפני שהוא נושך". כלומר, בגלל הנזק שהמלווה מסובב ללווה בכך שהוא גורם לו להפסיד כסף. לעומת זה, כהדגמה למקרה של "תרבית" מביאה המשנה מקרה של ריבית שאסורה מדברי סופרים (פסיקה על דבר שעוד לא יצא השער שלו כאשר אין ממנו למוכר, עי' פרק ט).

בניגוד לנשך, הקרוי על שם הנזק שנגרם ללווה, ה"תרבית" מתייחסת לרווח של המלווה. מתוך כך שהמשנה אינה מביאה שני איסורים מדאורייתא, שהאחד הוא נשך והשני רבית, קובע רבא-

אמר רבא: אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.

כלומר, בכל ריבית מהתורה קיימים בסופו של דבר שני האלמנטים- נזק ללווה ורווח למלווה. והתורה משתמשת בשתי מילים שונות רק כדי להדגיש שהעובר על האיסור עובר במעשה אחד על שני לאוין שונים^[21].

האיסורים הכרוכים בהלוואה בריבית והעוברים בהם

בגמרא (עה:)-

ואלו עוברין בלא תעשה: המלוה והלוה והערב והעדים,

וחכמים אומרים: אף הסופר,

עוברים משום לא תתן ומשום אל תקח מאתו, ומשום לא תהיה לו כנושה, ומשום לא תשימון עליו נשך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה'.

בהמשך מפרש אביי-

אמר אביי: מלוה עובר בכולן, לוה עובר משום לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך, ולפני עור לא תתן מכשול, ערב והעדים אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך.

הפסוק "לא תשיך לאחיך... לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" מתפרש כאמור כלפי הלווה.

רש"י (ס: ד"ה "תלמוד לומר") מסביר שלו היו הדברים אמורים כלפי המלווה היה כתוב "לא תִשוֹך" כלומר אל תנשוך את חברך. לעומת זה, "תשיך" היא לשון הפעיל, כלומר הפעולה פועלת על העושה אותה.

הרמב"ם לעומת זה אומר שההבנה שהאזהרה היא על הלווה נלמדת "מפי השמועה", ומשמע שפירוש הפסוק הפשוט לפיו היא שהאיסור הוא על המלווה (ולכן "לא תשיך לאחיך" ולא מאחיך).

בפסוק בשמות "...לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" מתפרשת המעבר מלשון יחיד המדבר למלווה ללשון רבים, כמתייחסת לא רק למלווה אלא לכל המעורבים ביצירת ובגביית הריבית, קרי העדים והערב, ולדעת חכמים, אף הסופר.

כמו כן קיים האיסור הכללי של החטאת האחר- "בפני עיוור לא תתן מכשול", עליו עוברים רק הלווה והמלווה המחטיאים זה את זה, שהחטא של כל אחד מהם תלוי בשיתוף פעולה של השני.

השבת ריבית של תורה

עי' פרק ו הלכות א-ב ובמה שכתבנו שם.

מלווה בריבית שמת והניח את הריבית ליורשיו

בניגוד לגזל, חיוב השבת ריבית אינו בגלל שמעות הריבית אינן שייכות למלווה אלא מתוך החובה של המלווה לתקן את מעשיו (עי' בתחילת פרק ו במה שכתבנו שם). לכן מעיקר הדין אם מת המלווה פטורים בניו מעיקר חובת השבה. בסוגיית הגמרא (סב.) מובאת ברייתא בנושא-

הניח להם אביהם מעות של רבית, אף על פי שיודעים שהן של רבית - אינן חייבין להחזירן...

הניח להן אביהם פרה וטלית וכל דבר המסוים - חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם.

הברייתא מחלקת בין מעות לבין דבר מסויים, שהוא חפץ מזוהה שרואיו יכולים לקשר אותו עם מקורו, ואותו כן חייבים הבנים להשיב ללווה מפני כבוד אביהם.

הגמרא דנה בדבר-

והני, מפני כבוד אביהם מי מיחייבי? קרי כאן ונשיא בעמך לא תאר - בעושה מעשה עמך! –

כדאמר רבי פנחס משמיה דרבא: בשעשה תשובה, הכא נמי - בשעשה תשובה. –

אי עשה תשובה, מאי בעי גביה? –

שלא הספיק להחזיר עד שמת.

הגמרא עומדת על כך שאם מטרת ההשבה היא שמירה על כבוד האב, יש לפרש שהברייתא עוסקת רק באב שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר את החפץ עד שמת, כיוון שאם לא כך, אין צורך לשמור על כבודו בעניין זה.

השו"ע (קסא ו) פוסק כדברי הברייתא והגמרא.

תקנת חכמים שלא לקבל ריבית מוחזרת

בסוגיית הגמרא בבבא קמא (צד:) מובאת ברייתא-

תנו רבנן: הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו - אין מקבלין מהן, והמקבל מהן - אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ועוד ברייתא המביאה את הרקע לעניין

אמר רבי יוחנן: בימי רבי נשנית משנה זו; דתניא: מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה, א"ל אשתו: ריקה, אם אתה עושה תשובה, אפילו אבנט אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה;

באותה שעה אמרו: הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו - אין מקבלין מהם, והמקבל מהם - אין רוח חכמים נוחה הימנו.

בהמשך מחלק רב נחמן-

אמר רב נחמן: בשאין גזילה קיימת... והא אבנט, דגזילה קיימת היא! מאי אבנט? דמי אבנט.

כלומר, אם מדובר על גזילה שעדיין קיימת בעינה, מותר לכתחילה לקבל אותה מהגזלן.

לאור העובדה שהמשניות והסוגיות מלאות במקרים בהם גובים דמי גזילה מגזלנים, התלבטו הראשונים לגבי גדרה של תקנת חכמים שלא לקבל מהגזלן וממלווה הריבית.

רבינו תם (שם תוס' ד"ה "בימי") מבין שהתקנה מוגבלת לזמנו של רבי בלבד. כך ברורות לפיו המשניות העוסקות בגביה של הגזילה מגזלנים.

ר"י (שם) מפרש שהתקנה מוגבלת לאנשים שרוב עסקיהם בגזילה או בריבית.

הרא"ש (סי' ב) כותב שהתקנה מתייחסת דווקא לגזלנים או מלווי ריבית שבאו מעצמם לעשות תשובה, אך אם בי"ד מחייבים אותם מותר לקבל מהם תמיד. כך גם משמע מלשון הרמב"ם. הרמב"ם מוסיף עוד, על פי דברי רב נחמן, שאם ניתן כריבית חפץ מסויים, מותר לקבלו ממלווה הריבית שבא לשוב.

הטור (קסא) משלב את שיטת הרמב"ם ושיטת ר"י, וכותב שהתקנה מתייחסת למלווה בריבית שרוב עסקיו בכך ושבא לעשות תשובה מעצמו.

השו"ע (קסא ז) כותב כדברי הטור ומוסיף, שמותר לקבל ממלווה בריבית חפץ מסויים.

שטר שכתוב בו ריבית

בגמרא (עב.) מובאת ברייתא ובה מחלוקת תנאים-

תנו רבנן: שטר שכתוב בו רבית - קונסין אותו, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

במאי קמיפלגי?

רבי מאיר סבר: קנסינן התירא משום איסורא, ורבנן סברי: לא קנסינן התירא משום איסורא.

רבי מאיר קונס את ההיתר משום האיסור ולכן סובר שכל השטר פסול. מולו חכמים סוברים שאף שלא ניתן לגבות את חלק הריבית, את החלק של הקרן כן ניתן לגבות.

הראשונים פסקו כחכמים והקשו כיצד חכמים מכשירים את השטר, והרי העדים החתומים על ריבית הם רשעים ופסולים מלהעיד.

הרמב"ן מסביר שהשטר אינו מחלק בין קרן לבין ריבית, אלא כולל הכל ביחד, ולכן העדים החתומים לא ידעו שמדובר בריבית. ועתה יש לבית הדין עדות על כך שחלק ידוע מהסכום הוא ריבית, וחכמים אומרים שניתן לגבות את חלק הקרן בעזרת השטר.

לעומת זה, מרש"י משמע שבשטר כתובים לחוד הקרן והריבית, והתוספות מסבירים מדוע בכל זאת העדים לא פסולים, אם מכיוון שמדובר בריבית דרבנן, או משום שלא ידעו שהדבר אסור (חשבו שרק הלווה והמלווה עוברים באיסור לא ידעו שאף הם עצמם עוברים^[22]). התוספות אינם מקבלים את האפשרות שמעלה הרמב"ן, משום שאם הקרן והריבית אינם מופרדים, יש לחשוש שיגבו גם את הריבית בטעות ויש לפסול את השטר מצד זה אף לשיטת חכמים.

לסיכום, נמצא, שהיתרם של חכמים לגבות את הקרן אמור לרמב"ן רק במקרה בו הקרן והריבית אינם נפרדים (שאל"כ העדים פסולים), ולתוספות רק במקרה בו הקרן והריבית נפרדים (שאל"כ חוששים שתיגבה הריבית בטעות).

עוד מצינו בתוספתא (ב"מ ה כג)

המוצא שטר רבית יקרענה בא לפני בית דין יקרעוהו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה

הפוסקים נחלקו מה היחס בין הציווי לקרוע את השטר לבין היכולת לגבות בו (אליבא דחכמים). אפשרות פשוטה היא שהציווי לקרוע את השטר הוא רק לפי שיטת ר' מאיר הפוסלו מכל וכל. אפשרות אחרת, שמביאים הרשב"א והרמב"ן, היא שכל מה שהתירו חכמים זה לגבות מנכסים בני חורין, ולכן ניתן לקרוע את השטר^[23]. אפשרות שלישית כותב הרמב"ן מדעת עצמו, והיא ששני הדברים נכונים- מצד אחד יש איסור להשהות את השטר ואם מישהו מצאו יש חובה לקורעו אך מצד בי"ד חייבים לכבדו ולגבות בו.

השו"ע (קסא יא) פוסק שאם הריבית נפרדת מהקרן ניתן לגבות בשטר את הקרן^[24], ואינו מתייחס לפסול העדים. בהמשך הוא כותב כתוספות (ושלא כרמב"ן), שאם הריבית והקרן מעורבים, כל השטר פסול.

הרמ"א (שם) כותב כשיטת הרמב"ן, שלמרות שניתן לגבות בשטר, חובה לקורעו.

חומרת איסור ריבית

בסוגית הגמרא (עא.) מובאת ברייתא-

תניא, אמר רבי יוסי: בא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית: אדם קורא לחבירו רשע - יורד עמו לחייו. והם מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו, וכותבין וחותמין: פלוני זה כפר באלהי ישראל.

מלווי ריבית, גם אם הם אנשים שהיו מקפידים אם היו מכנים אותם רשעים, אינם נמנעים מלכתוב שטר ריבית המהווה הכרזה רשמית על כך שהם כופרים באלוהי ישראל אשר אסר לנו את הריבית.

עוד לגבי חומרת האיסור נאמר (סא:)-

אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית...? אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור - אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית...

ע"י כך שהקב"ה הבדיל בין מצרי שהוא בכור, שנהרג במכת בכורות, למצרי שאינו בכור, נודעה ביציאת מצרים ידיעתו המוחלטת בכל פרטי המציאות. לכן, אף שניתן להסתיר הלוואה בריבית מעיני הבריות, לפני ה' הדברים גלויים וידועים.

עוד בתוספתא (ב"מ ו, יז) נאמר בעניין מלווי ריבית

ר' שמעון בן לעזר או' יתר על מה שמרויחין הן מתחייבין שהן עושין את התורה פליסטיר ואת משה טפיש ואומרין אילו היה משה יודע שכך היו מרויחין לא היה כותב.

מימרה זו מציגה מזווית נוספת את הקשר בין הלוואה בריבית לבין כפירה בה'. בניגוד לאיסורים אחרים, שהעובר עליהם מחמת שיצרו תקפו וכדומה יודע שהוא עובר על התורה, הריבית מסתווית כחלק מהמערכת העסקית הנורמטיבית, עד שהעבריין משכנע את עצמו שהוא אינו פועל בעצם כנגד התורה. כך יקשה עליו לשוב בתשובה ו"יתר על מה שמרויחין, מתחייבין".

הלוואת בניו ובני ביתו בריבית

בגמרא (עה.)-

אמר רב יהודה אמר רב: מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית.

ולאו מילתא היא, משום דאתי למיסרך.

רב יהודה מתיר לאדם להלוות לבניו בריבית בכדי לגרום להם להרגיש את הצער שיש לאדם הלווה ריבית ובכך לחנכם שלא ילוו בריבית (רש"י). עם זאת הגמרא מעירה שאין הלכה כך, כדי שלא יבואו מתוך כך^[25] להתרגל לריבית ולעבור על האיסור ממש.

בשאלה מדוע מלכתחילה אין איסור בדבר נחלקו הראשונים-

רש"י במסכת שבת (קמט:) כותב שמדובר בבניו הסמוכים לשולחנו, ולכן כיוון שבלאו הכי כל הכסף של האב, מותר מעיקר הדין להלוותם בריבית.

הרמב"ם מבין שמדובר אפילו בבניו הגדולים ובכל זאת מותר מכיוון ש"אינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להם"^[26]. וכך כתב בטור (קס).

השו"ע (קס ח) כותב עפ"י הגמרא שאסור לאדם להלוות לבניו ולבני ביתו בריבית, ואינו מחלק בין בנים הסמוכים לשולחנו לבין בנים שאינם סמוכים.

היתר ריבית בתלמידי חכמים

בגמרא (עה.)-

אמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה המקפידין זה על זה - עוברין משום מדה, ומשום משקל, ומשום מנין, ומשום לוין ופורעין ביום טוב, וכדברי הלל אף משום רבית

כלומר, אנשי קבוצה הנוטלים מזונות זה מזה, אם הם מקפידים להחזיר זה לזה מזונות כפי הכמות והסוג שנטלו, יש כאן איסור ריבית של סאה בסאה על פי דעת הלל (ע' לקמן פרק י' בדין סאה בסאה באופן כללי, ובפרט במחלוקת הלל וחכמים). משמע מהדברים, שבני חבורה שאינם מקפידים זה על זה, החולקים ביניהם מזונות, אין בהם בעיה של סאה בסאה.

ובהמשך, עוד הלכה של רב יהודה בשם שמואל-

ואמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה ברבית. מאי טעמא - מידע ידעי דרבית אסורה, ומתנה הוא דיהבו אהדדי.

ודוגמה לכך שתלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה בריבית-

אמר ליה שמואל לאבוה בר איהי: הלויני מאה פלפלין במאה ועשרין פלפלין, ואריך.

הראשונים נחלקו בגדרי ההיתר ואף בשאלה האם היתר זה נוהג להלכה-

רב עמרם גאון (מובא ברמב"ן) מבין שההסתיגות של הגמרא מההיתר של אב להלוות לבניו ("משום דאתי למיסרך", ר' בהלכה הקודמת) אמור גם ביחס לדין זה. לכן להלכה אסור לתלמידי חכמים להלוות זה לזה בריבית.

ראשונים רבים פוסקים היתר זה להלכה אך מגבילים אותו-

התוספות (ד"ה "מתנה") הרמב"ן ועוד ראשונים, פוסקים שהדברים אמורים דווקא בדבר מועט, שהלווה יודע בליבו שהיה נותן במתנה גם ללא קשר להלוואה. כך כותב גם הר"ן ומוסיף שמדובר דווקא בענייני מאכל ומשתה כמו הדוגמה של הפלפלים.

הרמב"ם פוסק את המימרה כפשוטה ומתיר לתלמידי חכמים ללוות בריבית זה מזה לאו דווקא בדבר מועט. עם זאת, נראה מלשונו שההיתר אמור רק אם לא סוכם מראש על החזר הגדול מההלוואה והלווה מדעתו הוסיף בשעת ההחזרה. כלומר, ההיתר בתלמידי חכמים הוא רק כאשר מדובר בריבית מאוחרת ולא בריבית קצוצה המתנה את ההלוואה.

בהבנת מקרה הדוגמה יש גם כן כמה דעות-

רש"י מבין ש"אריך", הכוונה שהדבר מותר.

לעומתו, הרמב"ן מבין שזהו המשך המשפט שאמר שמואל, כלומר, הלווה אומר מיוזמתו שכאשר יחזיר את ההלוואה יחזיר בתוספת ("אריך") משום שהוא מחזיר ברוחב לב ואינו מקפיד על הכמות^[27].

השו"ע (קס יז) כותב כדברי הרמב"ם, שמדובר בריבית מאוחרת בלבד. עם זאת השו"ע כותב שמדובר בדבר מאכל דווקא ובשיעור תוספת של לא יותר מחומש, כיוון שדווקא אז יש מקום לומר שהתוספת אינה ריבית אלא מתנה בעלמא. הרמ"א מוסיף כדעת הראשונים שאפילו אם היה תנאי לפני ההלוואה מותר, ומוסיף כדברי רב עמרם גאון שהלכה למעשה יש להמנע מהיתר זה.

המלוה את חבירו ומצא בידו יותר מעות ממה שסוכם

בגמרא (סג:-סד.)-

אמר רב נחמן: האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טופיינא, אי בכדי שהדעת טועה - מיחייב לאהדוריה ליה, ואי לאו - מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. –

היכי דמי בכדי שהדעת טועה? –

אמר רב אחא בריה דרב יוסף: בעישורייתא וחומשייתא.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי איניש תקיפא הוא דלא יהיב מתנה, מאי? –

אמר ליה: דלמא מיגזל גזליה, ואבלע ליה בחשבון...

ואי איניש דאתי מעלמא, דלא שקיל וטרי בהדיה, מאי? –

אמר ליה: דלמא איניש אחרינא גזליה, ואמר ליה: כי יזיף פלוני פשיטי מינך - אבלע ליה בחשבון.

על פי הגירסה שלפנינו ("אוזיף מחבריה") מדובר על אדם שלווה מעות מחבירו, ומצא שחבירו נתן לו יותר ועתה נשאלת השאלה האם המלווה טעה במניין, ויש להחזיר לו את השיעור היתר, או שמא יש לתלות שנתן המלווה במתנה ע"י הבלעה בחשבון. רב נחמן אומר שניתן להבדיל ע"י מספר המעות העודף. אם המספר מתחלק בעשר או בחמש, יש לתלות שמנה נותן המעות עשר עשר או חמש חמש וטעה במניין ("בכדי שהדעת טועה"), אך אם יש מעה או שתים עודפות כנראה שבכוונה הבליע לו בחשבון והרי הם של המקבל.

בהמשך מברר רב אשי שניתן לתלות שהמעות הם מתנה מכוונת אפילו אם מדובר באדם שאינו נדיב ואפילו אם מדובר באנשים שאין להם היכרות מוקדמת, כיוון שיכול להיות שנותן המעות או מישהו אחר גזל את מקבל המעות שלא מדעתו ועתה הוא מנצל את המצב בכדי להשיב את הגזילה.

במקרה בו ניתן לתלות שהמעות הם מתנה אך נותן המעות מגיע לאחר מעשה ואומר שטעה, רוב הראשונים, ובכללם המאירי והרא"ש (סי יב) סוברים שיש להחזיר לו. לעומתם בהגהות מרדכי (מובא בב"י רלב) כותב שלא צריך להחזיר לו, אלא יש לתלות שנתן במתנה ועתה התחרט.

עוד דנו הראשונים האם מדובר רק על לווה שקיבל מעות ממלווה בתחילת ההלוואה, או גם ממלווה שמקבל מעות כהחזר הלוואה מהלווה. הרמב"ם והטור (חו"מ רלב) כותבים שדברי רב נחמן אמורים בשני המקרים^[28].

השו"ע (חו"מ רלב ב) פוסק כטור וכרמב"ם שהדברים אמורים בין בהלוואה ובין בפירעון ואינו מתייחס למקרה בו הנותן טוען לאחר מעשה שהוסיף בטעות.

החזר הלוואה כשהמטבע השתנה או נפסל

בגמרא (בבא קמא צז.) מובאת מחלוקת האמוראים-

איתמר: המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע,

רב אמר: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה,

ושמואל אמר: יכול לומר לו לך הוציאו במישן.

"נפסלה המטבע" הכוונה שבעקבות החלטה מוניטרית של השלטון, עברו להשתמש במטבעות אחרים השונים מהמטבע בשעת יצירת החוב. האמוראים נחלקו בשאלה האם ניתן להחזיר חוב במטבע הישן שנפסל. רב אומר שלא, ושמואל אומר שאם ניתן עדיין להוציאו במקום אחר ("מישן") יכול לשלם לו מהמטבע הישן^[29].

הראשונים נחלקו מהו המקרה של "מלוה את חבירו על המטבע"-

רש"י אומר שנחלקו רב ושמואל דווקא אם הלווה פרקמטיא (מיטלטלין) תמורת מטבע, או במילים אחרות מכר פרקמטיא בהקפה תמורת כך וכך כסף מסוג מסויים, ועתה בשעת התשלום המטבע עליה דובר כבר אינה קיימת. לעומת זה, אם מדובר בהלואה רגילה, לדעת הכל ההחזר הוא לפי המטבע שקיבל הלווה, אפילו אם אין אפשרות להוציאו^[30].

התוספות (צז. ד"ה "המלוה") חולקים ומסבירים שמדובר בין במלווה ובין במוכר, ובלבד שיציין שההחזר הוא במעות היוצאות, ועל זה נחלקו רב ושמואל מה נחשבות מעות היוצאות. אמנם אם הלווה סתם, מסכימים התוספות עם רש"י, שמחזיר לו מטבע כפי שנתן לו, ואעפ"י שעתה נפסל לגמרי.

גם הרמב"ם אינו מחלק בין מילווה למכירה וכותב שמדובר בכגון שפירש את סוג המטבע ואת משקלו.

במחלוקת רב ושמואל פסקו רוב הראשונים כשמואל. הראב"ד לעומ"ז פסק כרב.

בהמשך (צז:-צח.) נידון מקרה קרוב, כאשר המטבע לא נפסל אלא השתנה כך שעתה נוסף על משקלו.

בעא מיניה רבא מרב חסדא: המלוה את חבירו על המטבע, והוסיפו עליו, מהו?

אמר לו: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה...

והא קא זיילין פירי! אמר רב אשי: חזינן, אי מחמת טיבעא זיל - מנכינן ליה, ואי מחמת תרעא זיל - לא מנכינן ליה.

והא קא שבח לענין נסכא!

אלא, כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בזוזי דאגרדמיס טייעא עד י' בתמניא.

רב חסדא פוסק שהלווה צריך להחזיר במטבע החדש, הכבד יותר. רב אשי מעיר שאם ברור שהגדלת משקל המטבע גרר שינוי של המחירים (כלומר, שעתה ניתן לקנות באותו מטבע יותר פירות, ונמצא שהמלווה יכול לקנות בהחזר יותר ממה שהיה יכול במעות המקוריות שהלווה), יש להקטין את ההחזר בהתאם. עוד בעיה שקיימת בתשלום במעות החדשות היא שערך המתכת היקרה של המטבע גדול ביחס למטבע הישנה, ושוב נמצא שהמלווה קיבל יותר משנתן. ביחס לפער זה מובא שרב פפא ורב הונא פסקו שעד 20% (ייסוף בו מטבע השוקלת 8 עוברת לשקול 10) עדיין שריר פסקו של רב חסדא ומחזיר מהמטבע החדשה והגדולה יותר. בהפרש גדול יותר יש להפחית את השיעור המתאים מההחזר^[31].

נחלקו הראשונים מה הדין כאשר המטבע לא נתווספה אלא הפוך, פחתה. לדעת רוב הראשונים ובתוכם הרי"ף (לה. מדפיו) והרא"ש (סי' יב), הדין שווה בין בפיחות ובין בייסוף, שכן כשם שיש לדאוג לכך שהלווה לא יחזיר יותר מהראוי, כן יש לוודא שהמלווה לא יקבל פחות מהראוי לו.

לעומתם, הראב"ד (מובא ברא"ש, שם) פוסק שהאמור בגמרא מתייחס רק למקרה של ייסוף המטבע ומפני חשש ריבית. לעומ"ז, אם נפחת משקל המטבע כיוון שאין בעיה של ריבית, אין מוסיפים להחזר אפילו אם המשקל השתנה ביותר משיעור של 20%.

כאמור, כל הדינים הנ"ל, במקרה בו המטבע נפסל או השתנה אמורים רק ב"מלווה על המטבע". לעומ"ז, בהלוואה סתם, בה לא נתפרש סוג המטבע, מוסכם על הכל שניתן להחזיר במטבע הישן שנפסל, או במשקל שהיה בשעת ההלוואה לפני הייסוף. בטעם הדבר דנים התוספות (צז. ד"ה "המלוה", בעמוד ב) השואלים מדוע הגוזל מטבע והוציאו מחזיר מטבע היוצא בשעת ההחזר, ולעומתו הלווה מטבע בסתם מחזיר מטבע כשעת ההלוואה. התוספות מסבירים שמטבע שנפסל דומה לסחורה שנפחת ערכה, ומשווים לדין המלווה סאה חיטים והוזלו, שמשיב לו הלווה סאה חיטים למרות שהם שווים פחות^[32]. המאירי ורבינו יונתן (לד: מדפי הרי"ף) מסבירים שמכיוון שגם ללא ההלוואה היה המלווה "נתקע" עם מטבע פסול, ראוי שיחזיר לו הלווה את אותו המטבע שהיה בידו של המלווה מלכתחילה אף אם נפסל בינתיים^[33].

השו"ע (חו"מ עד ז) פוסק כשמואל במלווה על המטבע ונפסל והרמ"א (שם) מוסיף שבהלוואה סתם, כאשר לא הותנה דבר, ניתן להחזיר במטבע הישן אפילו אם נפסל.

לעניין המלווה על מטבע ונתווסף פסק השו"ע (יו"ד קסה א) כמסקנת הגמרא שאם שיעור הייסוף הוא עד 20%, ניתן להחזיר במטבע החדש הכבד יותר מבלי לקזז מהסכום. עוד פוסק השו"ע כרוב הראשונים, שאין הבדל בדין זה בין ייסוף לבין פיחות. הר"י מיגא

מחילה בריבית

בשו"ת הר"י מיגאש (קכח) דן במוכר סחורה בהמתנת דמים וביוקר (דבר האסור משום רבית, כפי שיתבאר בפרקים הבאים), ועתה, מכיוון שמדובר בריבית, ואין הלוקח מוכן לשלם את התוספת הבאה בשל המתנת מעות, רוצה המוכר לבטל את העיסקה ולקבל את הסחורה בחזרה. הר"י מיגאש פוסק שאם תוספת המתנת המעות גדולה משתות (שישית), כיוון שזהו שיעור שאונאה חוזרת בו, הרי שמדובר במיקח טעות ומקבל המוכר את הסחורה בחזרה. לעומת זה, אם התוספת קטנה משתות מצד אחד אין המיקח בטל כי בפחות משתות יש מחילה, אך מצד שני הקונה חייב לשלם רק את השווי הריאלי של הסחורה, ללא תוספות המתנת המעות. הר"י מיגאש מסביר שאעפ"י שהדעת נותנת שכפי שמחל המוכר על פחות משתות ולכן מוכן שלא לקבלה, כך גם מחל הקונה על שיעור זה ומוכן לשלמו, בכל זאת אין הקונה משלם את תוספת המתנת המעות-

...לענין המכירה בהמתנה שהיא רבית ולא תועיל בה מחילה הנה נתחייב שאפי' היה התוספת פחות משתות אסור הוא להחזיר לו (אלא) עד הסך שהיתה סחורתו ראוי נמכרת במדודים.

הריטב"א (סא.) בשם רבו הרא"ה, מסביר מדוע אם לווה אדם בריבית קצוצה, והוא מוחל על ההחזר שאמור המלווה להחזיר לו (שהרי ריבית קצוצה יוצאה בבי"ד), אין מחילתו מועילה לפטור את המלווה מלהחזיר את הכסף-

וטעם הדברים אומר מורי נ"ר דתביעת רבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית ליה על חבריה שיעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע, תדע דהא רבי יוחנן סבר דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין, וגם לדברי הכל אם מת בניו פטורין אלא בדבר המסויים מפני כבוד אביהם בלבד, ואלו בגזל ואונאה בניו חייבים כשהניח אחריות נכסים, ובודאי דטעמא כדאמרן דחיובא דרמא עליה רחמנא הוא וכענין חוב למ"ד פריעת בעל חוב מצוה ושעבודא לאו דאורייתא, אלא דהתם איכא דין ממון לחברו ומהניא מחילה אבל הכא לשמים הוא חייב וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חברו, וכן עיקר

כלומר, אין חיוב ממוני להשיב ריבית, שכן בסופו של דבר הריבית נלקחה בהסכמתו של הלווה, אלא השבת הריבית היא תיקון העוון ונועדה לכפרתו של המלווה. לכן, גם אם הלווה מוחל את השבת הריבית, מוציאים בי"ד את הריבית מהמלווה ונותנים ללווה.

הרמב"ם בהלכה שלפנינו מביא דעה זו אך חולק עליה וסובר שהלווה יכול למחול על החזר הריבית ואף יכול להתחייב מראש שימחל על השבת הריבית. טעמו העיקרי של הרמב"ם מדין תקנת השבים. על פי דין זה, תיקנו חכמים שמי שעיקר פרנסתו מריבית ובא לשוב, לא יזדקק להשיב את הריבית, וזאת כדי לעודד מלווי ריבית לחזור בתשובה. הרמב"ם מבין שתקנת חכמים זו היא ציווי על הלווה שימחל למלווה. ממילא נמצא שיש בכוחו של הלווה למחול^[34].

השו"ע (קס ה) פוסק כרמב"ם, שמחילת הלווה אינה מתירה את הריבית מתחילתה, אך מאפשרת לפטור את המלווה מהשבה.

קרוב לשכר ורחוק מהפסד בנכסי יתומים

הגמרא (ע.) דנה בטיפול בנכסי יתומים-

אמר רב ענן אמר שמואל: מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית.

אמר ליה רב נחמן: משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא? יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו!

רב ענן אומר בשם שמואל שמותר להלוות מעות של יתומים (המסורות ביד ממונה כדי לדאוג ליתומים ולשמור על הכסף עד שיגדלו) בריבית, כדי לשמור על ערכם ולהרבותם עבור היתומים. רב נחמן חולק נמרצות וטוען שלא יתכן להתיר איסור ריבית רק משום מצוות הצדקה ליתומים. בהמשך מובאות דרכים ספציפיות בהן נהגו גדולי האמוראים על מנת לשמר את מעות היתומים-

אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רבה בר יוסף בר חמא אמר רב ששת: מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד...

הגמרא פוסקת שניתן לתת מעות של יתומים באופן הקרוב לשכר ורחוק מהפסד. עקרונית, סוג כזה של עסקה אסור מדרבנן כיוון שהוא דומה לריבית (עי' בפרק הבא הל' ח), ורק ביחס ליתומים התירו לעשות כך מכח מצוות צדקה^[35].

נחלקו הראשונים בהיקף ההיתר-

הרא"ש (סי' נ) כותב בשם הגאונים, שבכל ריבית דרבנן הקלו ביתומים, ולאו דווקא בנתינת מעות קרוב לשכר ורחוק מהפסד.

לעומתו הרשב"א (בחידושיו) כותב שההיתר אינו בכל ריבית דרבנן, אלא מוגבל לנתינת מעות קרוב לשכר ורחוק מהפסד. בחידושיו (חלק ד רלב) מסביר הרשב"א שסוג זה של איסור ריבית קל יותר מסוגים אחרים של ריבית מדרבנן, משום שאין בו הפסד אמיתי של הלווה (=המקבל), שכן הוא נותן חלקים מרווח שקודם לא היה שלו, ואף כשיש הפסד הוא מפסיד, במקרה הגרוע ביותר, רק את המעות שקיבל להתעסק בהן.

מלשון הרמב"ם ניתן להבין כשיטת הרא"ש, ואכן כך מבין הבית יוסף.

הרא"ש (בתשובה, חלק יג' סי' יז) והטור (קס) מרחיבים את ההיתר לצורך יתומים לכל צורך מצווה, כגון כסף המיועד לתמיכה בעניים או לתמיכה בלומדי תורה או לקניית ספר תורה.

השו"ע (קס יח) פוסק כרא"ש כנגד הרשב"א, שבכל ריבית דרבנן הקלו ביתומים, ובנוסף מביא להלכה את דברי הטור שלא רק לצורך יתומים אלא לכל צורך מצווה ניתן להלוות בריבית דרבנן.