פרק כז

שטר היכול להזדייף

במשנה בגיטין (כא:)-

ר' יהודה בן בתירא אומר: אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא, מפני שהוא יכול להזדייף, וחכמים מכשירין.

ר' יהודה בן בתירא אוסר לכתוב גט על נייר היכול להזדייף, כלומר להימחק ולהיכתב מחדש מבלי שיהיה לדבר רושם, וזאת משום שיש לחשוש שהאשה מחקה תנאי שהיה בגט ועתה היא באה לבית הדין שיתירו לה להינשא אך משלא נתקיים התנאי אין היא מגורשת באמת, ויטעו בית הדין ויתירוה. חכמים חולקים ומכשירים את הגט.

ובגמרא (שם כב.)-

מאן חכמים? אמר רבי אלעזר: ר' אלעזר היא, דאמר: עדי מסירה כרתי.

ואמר רבי אלעזר: לא הכשיר ר' אלעזר אלא לאלתר, אבל מכאן עד עשרה ימים - לא, חיישינן דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה.

ור' יוחנן אמר: אפי' מכאן עד עשרה ימים, דאם איתא דהוה ביה תנאי, מידכר דכירי.

ואמר רבי אלעזר: לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין, אבל בשאר שטרות - לא, דכתי': ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים.

ורבי יוחנן אמר: אפי' בשטרות. והכתיב: למען יעמדו ימים רבים! התם עצה טובה קמ"ל.

רבי אלעזר^[410] מעיר ששיטת חכמים היא על פי דברי ר' אלעזר^[411] הפוסק ש"עדי מסירה כרתי", כלומר העדים שראו את מסירת הגט הם היוצרים את הכריתות, ולכן גם אם יש תנאי שזוייף בגט אין זה משנה כי כשתרצה להינשא יבואו אותם עדים ויעידו כיצד היה הגט בשעה שנמסר.

נחלקו האמוראים בשני דינים הקשורים לדברי חכמים-

ראשית, נחלקו בגט הניתן לזיוף, שבא לפני בית הדין זמן רב לאחר נתינתו (יותר מעשרה ימים). ר' אלעזר אומר שחכמים פסלו גט זה מכיוון שכבר לא ניתן לסמוך על העדים שיזכרו מה שהיה כתוב בו בשעה שניתן לאשה, ואפשר שבזמן שעבר מאז זייפה אותו האשה. ר' יוחנן חולק ואומר שגם זמן רב לאחר נתינת הגט ניתן לסמוך על העדים שיזכרו אם היה בגט תנאי ולכן אין לחשוש לזיוף.

שנית, נחלקו מה הדין בשטרי ממון. ר' אלעזר אומר שדין שטרות ממון שונה, ובו כולם מודים ששטר הניתן להזדייף פסול, מכיוון ששטרות כאלה אמורים לעמוד לאורך שנים רבות והעדים לא יזכרו או אפילו לא יהיו בחיים. לעומתו ר' יוחנן סובר שדין שאר שטרות כדין גט, וגם אם השטר ניתן לזיוף הוא כשר^[412].

בסוגיה אחרת בגיטין (יט:) מכשיר רב אשי שטרי ממונות הנעשים בערכאות של נוכרים וישראל חתומים עליהם-

אמר רב אשי: אמר לי רב הונא בר נתן, הכי אמר אמימר: האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל, מגבינן ביה ממשעבדי.

...והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף, וליכא! בדאפיצן.

הגמרא דורשת כדבר פשוט שאותם שטרות יהיו כאלה שלא ניתן לזייף, ואכן מסבירה שרב אשי התכוון בכגון שכן הוא הדבר, שהשטרות כתובים בדיו שאינה מחיקה^[413]. מדברים אלה משמע שהדרישה שהשטר יהיה בלתי ניתן לזיוף התקבלה גם בשטרי ממונות.

הראשונים נחלקו מה ההלכה בשטרי חוב הניתנים לזיוף. לדעת ר"ח הלכה כר' יוחנן ולכן אין חובה לשטרות שאינם ניתנים לזיוף בשטרי חוב. רוב הראשונים חולקים ופוסקים על פי דברי רב אשי, ששטרי חוב הניתנים לזיוף פסולים. כך גם פותח הרמב"ם וכך גם פוסק השו"ע (חו"מ מב א)^[414].

שטר הנעשה בערכאות של גויים או הנחתם ע"י גויים

במשנה בגיטין (י:)-

כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים - כשירים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים

רבי שמעון אומר: אף אלו כשירין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט.

מדובר בשטרות שנעשים בבית דין של גויים, כלומר, העדים מעידים על מעשה, והמעשה מתועד בשטר ומאושר בחתימת שופט בית המשפט של הגויים. תנא קמא מכשיר שטרות כאלה חוץ מ"גיטי נשים ושחרורי עבדים" ואילו רבי שמעון מקל עוד יותר ומכשיר אף באלו אלא אם כן "נעשו בהדיוט", כלומר, נוצרו ע"י גויים שאינם מוסמכים לדון.

ובגמרא (שם)-

קא פסיק ותני, לא שנא מכר ל"ש מתנה;

בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא,

אלא מתנה במאי קא קני? לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא!

אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא.

ואב"א, תני: חוץ מכגיטי נשים.

הגמרא יוצאת מנקודת הנחה ששטר העשוי בערכאות של גויים הוא "חספא בעלמא". כלומר, אין לו חשיבות עצמית בתורת שטר, מכיוון שלבית המשפט של הגויים אין סמכות לדון. עם זאת, יכולה להיות לו משמעות כראיה, כיוון שהוא מעיד על מתן הכסף בפני העדים ובכך אינו גרוע מכל ראיה סבירה אחרת. בכך מסבירה הגמרא מדוע שטר מכר העשוי בערכאות תקף, שכן מעשה העברת הכסף הוא היוצר את הקניין והשטר הוא ראיה למעשה זה.

עם זאת, לגבי שטר מתנה הגמרא תמהה, כיוון ששם מעשה הקניין נעשה על ידי השטר עצמו, ואם בית המשפט של הגויים אינו מוסמך להעביר רכוש, כיצד השטר כשר? הגמרא מציעה שתי תשובות. על פי הראשונה "דינא דמלכותא דינא", כלומר, באמת, בניגוד מסויים להנחת הפתיחה, יש סמכות ממונית לבית המשפט של הגויים. והשניה, לגרוס במשנה "חוץ מכגיטי נשים" עם כ' הדמיון, כלומר, שכל שטר שהוא כעין גט אשה העושה בעצמו פעולה ואינו ראיה בלבד, פסול בערכאות, ובכלל זה שטר מתנה.

ובהמשך (יא.)-

רבינא סבר לאכשורי בכנופיאתה דארמאי,

אמר ליה רפרם: "ערכאות" תנן.

רבינא חשב להרחיב את דברי המשנה גם למקום בו נכתבים שטרות ונעשים הסכמים ואינו בית משפט רשמי של המלכות, אלא מוסכמה חברתית, אך רפרם אינו מסכים ואומר שהמשנה התירה רק ערכאות רשמיות של השלטון. הרי"ף (ד. מדפיו) מסביר שהכוונה בערכאות היא לגוף שיפוטי שמוחזק בכך שאינו מקבל שוחד, ובעקבותיו כותב הרמב"ם שבכדי להכשיר שטר שנתקיים בבית משפט של גויים, צריך עדות של ישראל שהעדים הגויים והשופט אינם מקבלים שוחד, וזאת בכדי להגדיר אותם כ"ערכאות"^[415].

עוד בגמרא (יט:)-

רב פפא כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של כותים, מקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו, ומגבי ביה ממשעבדי.

כפי שיתבאר מיד, הבנת דברי רב פפא, תלויה בדעות הראשונים סביב הסוגיה שבדף י עמוד א. הראשונים שדנו בסוגיה זו נחלקו בשאלה על פי איזו מתשובות הגמרא ("דינא דמלכותא" או "כגיטי נשים...") לפסוק-

הרמב"ן (י: ד"ה "ואיבעית אימא") והרשב"א (י: ד"ה "ואיבעית אימא") פוסקים שהולכים על פי תשובת הגמרא ש"דינא דמלכותא דינא". כלומר, כיוון שיש למלכות סמכות להעביר ממון מאדם לאדם, יש תוקף לשטרות הנעשים בערכאות של גויים. מתוך כך גם שטרות מתנה והלוואה הנעשים בערכאות של גויים תקפים. על פי דרך זו מובנים דברי רב פפא כפשטם, שמדובר בשטר חוב ועל פיו גובים ממשועבדים^[416].

מולם הרמב"ם, הראב"ד והגאונים פוסקים על פי תשובת הגמרא השניה, ולפיהם גם על פי המסקנה, שטר שעשוי בערכאות יכול לתפקד רק כראיה למכר ואין לו תוקף של שטר בגופו, כיוון שאין לבית המשפט שלהם תוקף. לכן שטר מתנה העשוי בערכאות פסול. עם זאת, שטר חוב לא נזכר במפורש בסוגיה ונחלקו לגביו-

הרמב"ם כותב שהשטר כשר לגבות בו מבני חורין, כלומר, השטר ביד המלווה מהווה הוכחה לאי פרעון ("שטרך בידי מאי בעי"). אמנם ממשועבדים אין לגבות בו, כיוון שאין קול בין היהודים לדברים הנעשים בערכאות של גויים^[417]. המגיד משנה מעיר שלשיטת הרמב"ם יש לגרוס בדברי רב פפא "ומגבי ביה מבני חורין"^[418].

הראב"ד והגאונים פוסקים ששטר שנעשה בערכאות נחשב כחרס ולא ניתן לגבות בו אף ממיטלטלין. הראב"ד מסביר שכיוון שהשטר נעשה בערכאות, על בסיס עדים גויים שראו את מתן המעות, יש סיכוי שהלווה כלל לא ידע על קיומו של השטר ולא ידע לבקשו מהמלווה עם הפרעון, ולכן אין בקיום השטר ביד המלווה אפילו הוכחת "שטרך בידי מאי בעי"). לשיטה זו יש לבאר שמה שהורה רב פפא לגבות ממשועבדים על פי שטר שנעשה בערכאות אין הכוונה לשטר חוב אלא לשטר מכר, והגביה היא של אחריות המכר.

בנוסף לשטר שאושר על ידי רשות שופטת של הגויים, נידון בגמרא גם מקרה של שטר שנכתב ע"י גויים, ולא אושר בערכאות, אך נמסר בפני עדים כשרים מישראל-

אמר רבא: האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל, מגבינן ביה מבני חרי.

והא לא ידעי למיקרא! בדידעי.

והא בעינא כתב שאינו יכול לזייף וליכא! בדאפיצן.

והא בעינא צריך שיחזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה וליכא! בדמהדר.

אי הכי, ממשעבדי נמי! לית ליה קלא.

גם אם השטר כשלעצמו אינו אומר דבר, עדיין אם יכולים עדים כשרים מישראל לקרוא אותו (כדי להיות מודעים לתוכנו) ולהעיד שנמסר השטר מהלווה למלווה או מנותן המקנה למקבלה, תקפה עדותם ולכן תקף השטר, כי ברור שהיות השטר ביד המלווה מעיד על כך שטרם נפרע החוב. עדיין, יש צורך שהשטר יהיה כזה שלא יהיה ניתן לזייפו לאחר מעשה, ולכן צריך שיהיה כתוב בדיו בלתי מחיק ושבשורה האחרונה יחזור על עיקרי דבריו. עם כל זה מסבירה הגמרא שאין בשטר שכזה קול, ולכן אין לגבות בעזרתו ממשועבדים.

נחלקו הראשונים בדין זה-

הרא"ש (סי' י) כותב שמדובר בשטר הכתוב פרסית, שאין בו חתימת עדים כלל. אך אם חתומים בו עדים גויים הרי הוא פסול. הרא"ש מבין שהכשר השטר הפרסי על ידי עדי מסירה מבוסס על שיטת רבי אלעזר ש"עדי מסירה כרתי", כלומר, עדי המסירה הם עיקר פעולת השטר. וכידוע, ר' אלעזר מודה ב"מזוייף מתוכו" שפסול. כלומר, אף שעדי המסירה הם העיקר, אם העדים החתומים על השטר פסולים, פסול השטר מחשש שמא יסתפקו בעדים שעליו בלבד. ואף כאן, אם מדובר בשטר שיש עליו עדים גויים, יש לחשוש שמא יסתפקו בכך ולא ידרשו עדי מסירה ישראלים כשרים, ולכן השטר פסול.

לעומת הרא"ש, הרמב"ם כותב במפורש שמדובר בשטר שחתומים עליו עדים גויים, ובכל זאת מכשיר בעדי מסירה כשרים ישראלים.

עוד נחלקו הראשונים האם שטר העולה בערכאות צריך אף הוא לעמוד בקריטריונים המונעים זיוף (כתב שאינו יכול להזדייף, חזרה בשורה אחרונה)-

הרמב"ם כותב תנאים אלו דווקא בשטר שלא נעשה בערכאות, ושכוחו נובע ממסירתו בפני עדים כשרים. דברי הרמב"ם נתמכים מכך שקריטריונים אלה נאמרים בגמרא דווקא על מקרה זה ולא על המשנה העוסקת בשטר העולה בערכאות.

הרא"ש (שם) חולק ומסביר שאף על פי שהדברים נאמרים בגמרא בהקשר של דברי רבא בלבד, טעמם, ולכן גם תוקפם, שייכים באופן רוחבי לכל שטר הנעשה בערכאות.

השו"ע (חו"מ סח א) פוסק כרמב"ם (כנגד רבותיו) להכשיר גם שטרי חוב העולים בערכאות ולא רק שטרי מכר, והגביה באותם שטרי חוב היא מבני חורין בלבד. בהתאמה, פוסק השו"ע ששטרי מתנה הנעשים בערכאות פסולים. הרמ"א מביא את שיטת הרשב"א והרמב"ן לפיהם כל שטרי ממון הנעשים בערכאות כשרים, כולל שטרי מתנה, ושניתן לגבות משטרות חוב הנעשים בערכאות אפילו ממשועבדים.

עוד פוסק השו"ע כדברי הרא"ש, כנגד המשתמע מהרמב"ם, שגם שטר העולה בערכאות צריך לעמוד בקריטריונים המונעים זיוף.

לעניין הכשרת שטר פרסי בעדי מסירה פוסק השו"ע (שם ב) כרמב"ם, שאפילו אם יש עדים גויים החתומים על השטר אין הדבר פוסלו אם יש עדי מסירה מישראל.

חזרה מעניינו של שטר בשורה אחרונה והרווח בין העדים לבין הכתב

בגמרא (בבא בתרא קסא:)

אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: כל המחקין כולן צריך שיכתוב ודין קיומיהון. וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה.

מאי טעמא?

אמר רב עמרם: לפי שאין למדין משיטה אחרונה.

אמר ליה רב נחמן לרב עמרם: מנא לך הא?

אמר ליה,

דתניא: הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב - פסול, שיטה אחת - כשר;

מאי שנא שני שיטין? דלמא מזייף וכתב, שיטה אחת נמי מזייף וכתב! אלא לאו שמע מינה: אין למדין משיטה אחרונה, שמע מינה.

בשם ר' יוחנן מובא דין שיש לחזור על עניינו של השטר בשורה האחרונה. רב עמרם מסביר את הדין על פי ברייתא. הברייתא אומרת ששטר בו העדים רחוקים מהכתב שתי שורות ומעלה פסול, משום שלאחר שיחתמו העדים יכול מוציא השטר לזייף ולכתוב עוד בשורות החלקות שנשארו דברים לטובתו שבדה מליבו. מכך שאם יש רק שורה אחת חלקה בין העדים לכתב אין חוששים לכך, לומד רב עמרם שמתעלמים מהכתוב בשורה האחרונה. מתוך כך מסביר רב עמרם את דברי ר' יוחנן- משום שאין למדים משורה אחרונה, יש לכתוב בה רק דברים החוזרים על עניינו של השטר ולא להוסיף בה דבר חדש, כי לא יתחשבו בה^[419].

מסוגיה זו ניתן להבין שדברי ר' יוחנן הם לא יותר מעצה טובה, שהרי גם אם הוסיף דבר חדש בשורה האחרונה אין כאן חשש לזיוף, אלא פשוט יתעלמו ממנו. אלא שמהסוגיה בגיטין (יא.) שהובאה לעיל בהקשר של שטר של גויים משמע אחרת-

אמר רבא: האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל, מגבינן ביה מבני חרי.

...והא בעינא צריך שיחזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה וליכא! בדמהדר.

לכאורה, הגמרא מאפשרת גביה בשטר רק אם נעשה כתיקון שטרי ישראל וחוזרת בו השורה האחרונה מעניינו של השטר. מכאן למדו רוב הראשונים, שלא רק שאין למדים משורה אחרונה אלא שאף יש חובה לכתוב בה דברים החוזרים מעניינו של השטר כדי שלא יבואו לכתוב בה תוספות מזוייפות.

נחלקו הראשונים בשאלה מה הדין בדיעבד אם אין השורה האחרונה חוזרת על עניינו של השטר אלא מוזכרים בה דברים חדשים-

הרמב"ן (קסב. ד"ה "אמר רב עמרם") והרשב"א (קסא: ד"ה "צריך שיחזור") כותבים שאין לפסול את השטר. את הגמרא העוסקת בשטר של פרסים הם מפרשים או באופן שהגמרא שם מדברת על כשרות אותה השורה האחרונה, או שכיוון שהשטר נידון בבית משפט של גויים, הם כן ילמדו מהשורה האחרונה ולכן אם לא יחזור בה מעניינו של השטר יש חשש זיוף. המגיד משנה מעיר שמלשון הרמב"ם שכתב רק "צריך" ולא כתב שהשטר פסול, נראה שאף הוא אוחז בשיטתם.

לעומתם, הרא"ש (סי' ב) והתוספות (קסא: ד"ה "צריך") כותבים שהשטר פסול. אמנם, גם הם מודים שבפועל אין חשש זיוף, אך לדעתם חז"ל פסלו כל שטר שלא נעשה כתיקון חכמים^[420].

ללא קשר למחלוקת זו כותב ר"י (תוספות קסב. סוד"ה "לפי") שאם השורה האחרונה מחדשת דבר שאינו מוזכר למעלה ממנה, אך זהו דבר שהוא לחובת מוציא השטר, ניתן ללמוד מהשורה כיוון שאין חשש שזייף מוציא השטר דבר שהוא לרעתו, ולא על כגון זה דיבר ר' יוחנן.

עוד דנו המפרשים מה הדין בתקופתנו, שאנחנו נוהגים לסיים כל שטר במשפט "והכל שריר וקיים" הנאמר לפני חתימת העדים.

הרשב"ם (קסב. ד"ה "הרחיק") כותב שאם השטר מסתיים ב"והכל שריר וקיים", אפילו אם השאיר שתי שורות השטר כשר כיוון שאם יוסיף ויזייף יהיה הדבר ברור כי יראו שנוסף עוד טקסט לאחר ה"והכל שריר וקיים". בהתאמה כותב הרשב"ם (שם ד"ה "אמר") שאין צורך לחזור מעניינו של השטר בשורה האחרונה בשטר המסתיים ב"והכל שריר וקיים".

הרמב"ן (קסב. ד"ה "אבל התמה") כותב שגם אם השטר מסתיים ב"והכל שריר וקיים" יש אפשרות לזייפו. אפשרות אחת היא למחוק את ה"והכל שריר וקיים" הראשון, להוסיף עוד טקסט ולכתוב שוב "והכל שריר וקיים". מתוך כך כותב הרמב"ן שניתן לסמוך על "והכל שריר וקיים" רק אם הוא מופיע בשורה שלפני השורה החלקה שבין הכתב לעדים, אך אם הוא מופיע בשורה שבין הכתב לעדים או שרואים מחיקה שאפשר שהיה כתוב שם קודם את ה"והכל שריר וקיים" האמיתי, במקרים אלה חוששים לזיוף ואין למדים מהשורה האחרונה^[421]. חשש נוסף לזיוף הוא במקרה שיש שתי שורות בין חתימת העדים לבין המשפט "והכל שריר וקיים", שאז ניתן לחתוך את כל הטקסט, להשאיר שתי שורות ריקות ואת חתימת העדים, ולכתוב שטר חדש עם הפסק של שורה אחת בין הכתב המזוייף שבו לבין חתימת העדים. מתוך חשש זה נחלקו הרמב"ן והרשב"א על הרשב"ם ופוסל שטר בו יש שתי שורות חלקות בין הכתב לעדים אפילו בשטר המסתיים ב"והכל שריר וקיים".

השו"ע (מד א, ד) פוסק שאם לא סיים את השטר ב"והכל שריר וקיים", יש לחזור מעניינו של השטר בשורה האחרונה, ואם לא עשה זאת, אין למדים משורה זו אך השטר כולו אינו נפסל.

בסימן הבא (מה, ו) פוסק השו"ע שהרחקה של שתי שורות ומעלה בין הכתב לעדים פוסלת את השטר אפילו אם השטר מסתיים ב"והכל שריר וקיים", כרמב"ן.

שיעור שתי שורות הפוסלות בין העדים לכתב

בגמרא בבבא בתרא (קסב:)-

איבעיא להו: שני שיטין שאמרו- הן ואוירן, או דלמא הן ולא אוירן?

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא דהן ואוירן, דאי סלקא דעתך הן ולא אוירן, שיטה אחת בלא אוירה למאי חזיא? אלא שמע מינה: הן ואוירן, שמע מינה.

רבי שבתי אמר משמיה דחזקיה: שני שיטין שאמרו - בכתב ידי עדים ולא כתב ידי סופר; מ"ט? דכל המזייף, לאו לגבי ספרא אזיל ומזייף.

וכמה?

אמר רב יצחק בן אלעזר: כגון לך לך זה על גבי זה, אלמא קסבר: שני שיטין וארבעה אוירין.

רב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר: כגון למ"ד מלמעלה וכ"ף מלמטה; אלמא קסבר: שני שיטין ושלשה אוירין.

רבי אבהו אמר: כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת; קא סבר: שיטה אחת ושני אוירין.

האמוראים מבררים מהו בדיוק שיעור שתי השורות שאם ישנו בין הכתב לעדים השטר נפסל. החשש הוא כזכור, שמחזיק השטר יזייף ויכתוב עוד תוכן של שתי שורות^[422] בין סיום השטר לחתימת העדים. ניתן לכתוב שתי שורות צפופות גם בצמצום, במקום הראוי לשורה אחת בלבד בכתב מרווח. עם זאת, הדבר בוודאי עשוי לתת אינדיקציה לזיוף. לכן שואלת הגמרא האם פוסלים את השטר גם אם יש בשיעור החלק בכדי לאפשר כתיבה של שתי שורות צפופות. על כך עונה רב נחמן בר יצחק שכיוון שהדבר יגלה את הזיוף (רשב"ם) אין לחשוש לזיוף אם אין מקום מרווח לשתי שורות- "הן ואווירן".

לאחר מכן מסביר ר' שבתי בשם חזקיה, ששיעור שתי השורות הוא לפי כתב גס ככתב העדים, שאינו עדין ודק ככתב הסופר, שהרי סביר שהמזייף לא ילך לסופר שיזייף את השטר, אלא יכתוב בסתר במו ידו וינסה ליצור מצג שווא שהעדים הם שהוסיפו בכתב ידם עוד תנאי בשורות האחרונות וחתמו עליו.

לאחר מכן שואלת הגמרא "וכמה?", ומביאה שלוש דעות אמוראים לגבי כמות ה"אוויר" שצריכה להיות בשיעור שתי השורות כדי שיפסל השטר ע"י כך. רב יצחק בן אלעזר מקל מכולם ואומר שלכל שורה צריך אוויר מלמעלה ומלמטה כך שיהיה ניתן לכתוב "לך" מעל "לך", והחלק הגבוה של הלמ"ד שלמטה לא יגע כלל בחלק הנמוך של הכ"ף שלמעלה. עולא אומר שדי באויר מעל השורה העליונה ומתחת לתחתונה ועוד אחד ביניהם. רבי אבהו מחמיר ואומר ששורה אחת שיש אויר מעליה ומתחתיה פוסלת את כל השטר.

הראשונים נחלקו ביחס בין שלוש הדעות לגבי כמות האוויר, לבין קביעתו של חזקיה לגבי כתב הסופר.

הרשב"ם כותב שדברי חזקיה מקובלים על כולם, כלומר, אמת המידה לשורת כתב היא על פי כתב ידי העדים הגס יותר, ונחלקו הדעות רק ביחס לכמה אוויר יש להוסיף באותה הפרופורציה.

לעומתו הריטב"א מניח שכל שיטה של האמוראים מחמירה יותר מקודמתה, ומשמעות הדבר היא שכל שלושת האמוראים האחרונים סוברים שהולכים אחר כתב הסופר הדק, ושיעור שתי שורות בכתב כזה, אפילו עם ארבעה "אווירים" הוא שיעור קטן (=מחמיר) ביחס לזה שעליו דיבר חזקיה.

עוד נחלקו הפוסקים הלכה כמי-

הרמב"ן כתב בשם רס"ג, שהלכה כרבי אבהו, המחמיר ביותר, ופוסל אף בשורה אחת עם שני אווירים, וזאת משום שהמוציא מחברו, שהוא המחזיק בשטר, עליו הראיה, ויכול לטעון המוחזק שהלכה כר' אבהו והשטר פסול.

לעומתו הרא"ש (סי' ג) והרמב"ם פסקו לפי עולא (למ"ד על כ"ף). וכתב הרא"ש ששיטה זו היא המסתברת ביותר^[423].

השו"ע (חו"מ מה ח-ט) פסק כחזקיה, וכדעת הרשב"ם. בעניין כמות האוויר פסק כרמב"ם וכרא"ש.

שורה וחצי בין העדים לכתב

בגמרא (שם) עולה השאלה מה דין שטר בו יש שורה ומחצה בין העדים לכתב-

איבעיא להו: שיטה ומחצה, מאי?

תא שמע, דתניא: הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב - פסול, פחות מכאן – כשר

הגמרא מוכיחה מברייתא שרק שתי שורות מלאות פוסלות את השטר ולא שורה ומחצה.

הביטוי "שורה ומחצה" יכול להיות מובן בשתי דרכים. הראשונה, עובי השורה, כלומר, מקום בו יש רווח לכתוב שתי שורות בצמצום. הדרך השניה היא להבין שמדובר במשך השורה. אפשרות זו מתחלקת לשני אופנים, או שהכתב בשורה האחרונה בשטר מסתיים באמצע השורה, ובשורה הבאה יש עוד שורה שלימה ריקה, או מקרה בו השטר מסתיים בסוף שורה, ואז יש דילוג של שורה ובשורה הבאה מושאר חלק חצי שורה והעדים חותמים אחרי זה.

הרא"ש אומר שבשני האופנים הללו השטר פסול. באופן הראשון ניתן להוסיף תוכן מזוייף במחצית החלקה של השורה האחרונה ואז לחזור מעניינו של השטר בשורה השלמה החלקה. באופן השני ניתן לחתוך את כל דברי השטר, ולכתוב מימין לחתימת העדים באותה שורה תוכן מזוייף^[424]. אמנם, מדברי הגמרא משמע ששורה ומחצה כשרה, ולכן מפרש הרא"ש שכוונת הגמרא ל"שורה ומחצה" במובן של עובי השורות.

הרמב"ם לא התייחס למקרה של שורה וחצי, גם לא כאשר הוא דן בעובי השורות. נראה מתוך כך להבין שהוא חולק על הרא"ש ושלדעתו גם אם השאיר שורה ומחצה במובן של משך השורות (ולא של עוביין) כשר.

השו"ע (חו"מ מה י) פסק כרא"ש.

עדים פסולים הממלאים את הרווח שבין עדים לכתב

הגמרא (שם) מדברת על מקרה בו יש כמה עדים על השטר ונמצא שחלק מהם פסולים-

תניא... היו ארבעה וחמשה עדים חתומין על השטר, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול - תתקיים עדות בשאר...

דאמר חזקיה: מלאהו בקרובים - כשר;

ואל תתמה, שהרי אויר סוכה פוסל בשלשה, סכך פסול פוסל בארבעה.

הברייתא כותבת שעד אחד מעדי השטר הנמצא קרוב או פסול אינו פוסל את השטר, וזאת, למרות הדעה לפיה אם יש קבוצה של עדים, אפילו גדולה מאד, ונמצא אחד מהם קרוב או פסול, בטלה עדות כולם^[425]. חזקיה מתייחס למצב בו הרווח שבין טקסט השטר לבין העדים מלא בעדים פסולים (משום קורבה). הדבר מונע אפשרות של זיוף, כיוון שהשורות שבין השטר לעדים כבר מלאות בכתב ולא ניתן לכתוב בהן תוכן מזוייף המתחזה להיות חלק מהשטר. חזקיה מביא כאנלוגיה את הדין בסכך, בו רווח של אוויר פוסל אף אם הוא של שלושה טפחים, ואילו רווח של סכך פסול פוסל את הסכך רק בשיעור גדול יותר.

המפרשים עוסקים בשאלה כיצד עדות הפסולים אינה פוסלת את כל השטר^[426].

בגיטין (יח:) אומרת הגמרא-

איתמר: אמר לעשרה כתבו גט לאשתי, אמר ר' יוחנן: שנים משום עדים, וכולם משום תנאי, וריש לקיש אמר: כולם משום עדים...

מאי בינייהו?

...כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול, למאן דאמר משום תנאי - כשר, למאן דאמר משום עדים - פסול.

אי חתום בתחילה קרוב או פסול, אמרי לה: כשר, ואמרי לה: פסול.

אמרי לה כשר, תנאי הוא;

אמרי לה פסול, אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא.

הסוגיה עוסקת באדם שציווה לעשרה לכתוב גט לאשתו. ר' יוחנן מבין שרק שנים מהם יחשבו כעדי הגט בפועל, וכל השאר צריכים להיות חתומים רק כדי לקיים את תנאו. לעומתו ריש לקיש מבין שכולם נחשבים כעדים. ההבדל בין השיטות בא לידי ביטוי במקרה בו נמצא אחד מהם קרוב או פסול, כיוון שכאמור, דין הוא שאם נמצא אחד העדים מתוך קבוצת עדים קרוב או פסול, כל הקבוצה בטלה. לכן, לדעת ריש לקיש, די באחד מהעשרה שימצא קרוב או פסול ויפסל הגט, ואילו לר' יוחנן די בכך ששנים יהיו כשרים.

בתוך שיטת ר' יוחנן מבררת הגמרא מה הדין אם אחד משני הראשונים נמצא קרוב או פסול. מחד גיסא, ניתן לומר על כל אחד מהעדים שהוא אינו עד "אמיתי" אלא משום התנאי, ויוכשר הגט בשני העדים הכשרים שבו. מאידך גיסא, יש מקום לחשוש שאם יוכשר הגט הרואה יטעה לחשוב ששני הראשונים החתומים נחשבים העדים וכל השאר הם משום התנאי, ואז יבואו לטעות ולהכשיר גם שטרות אחרים בעדים קרובים או פסולים.

הראשונים דנים בפער בין שתי הסוגיות הנ"ל. בעוד שמדברי חזקיה משמע ששטר בו העדים הראשונים הם קרובים או פסולים כשר, מדברי הסוגיה בגיטין משמע שאדרבא, שני העדים הראשונים נראים יותר כעדים האמיתיים, ושטר בו הם קרובים או פסולים פסול, ואם פוסלים גט כזה מחשש שמא יטעו בשטרות ממון, אזי אם מדובר בשטרות ממון, כל שכן שנפסול את השטר!

ר"י (הביאו הרשב"א על סוגיית גיטין) מסביר שהביטוי "חתום בתחילה" שבסוגיה בגיטין כוונתו כרונולוגית, ולא מבחינת מיקום החתימה. כלומר, הראשונים שבאו לחתום, היו הפסולים ולכן הרואה חושב שהם העדים הנותנים תוקף לשטר ויש מקום לטעות. לעומת זה, בדברי חזקיה מדובר בכגון שהראשונים שבאו לחתום שחתמו היו העדים הכשרים, וחתמו בסוף, ואח"כ מילאו את הרווח שמעליהם עדים פסולים. מתוך כך שהכשרים חתמו ראשונים כרונולוגית, אין חשש שמא יבואו להתיר חתימה בעדים פסולים. בין כך ובין כך, עיקר מקום העדים בשטר הוא למטה, ולכן השטר נפסל בחתימת קרובים או פסולים רק אם אלה חתמו למטה מכולם^[427].

ר"ת מציע הבדל אחר. בגט, כל החתומים נאספים יחד למעמד כתיבת הגט, ולכן יש מקום להניח שהחותמים למעלה הם הכשרים, ואם אין הדבר כך יש מקום לבלבול. לעומת זה בגיטי ממון, יכולים לחתום לא במעמד כולם, ולכן אין לייחס לסדר החתימות חשיבות ואף אם החותמים למעלה פסולים, אין השטר נפסל^[428].

ראב"ן (פסקי בבא בתרא) כותב בפשטות שאם חתומים עדים פסולים, עליהם לכתוב בצד חתימתם שחתמו שלא לשם עדות אלא למילוי החלל או לכבוד, ובכגון זה מדובר בסוגיית בבא בתרא. לדבריו אם לא עשו כך, פוסלת חתימתם את כל השטר.

הרמב"ם כותב בהלכות עדות (פרק ה הלכות ו-ז, וכן כתב הרי"ף מכות ב: מדפיו בשם גאון)-

שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה, והרי אין העדים קיימין כדי לשאול אותן, אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד הרי זה בטל, ואם לאו תתקיים העדות בשאר, ולמה מקיימין העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם.

אף על פי שהעד שחתום מתחילה בשטר הוא הפסול הרי השטר כשר.

לפי דברים אלה משמע שבסוגיית גיטין ברור שבאו לחתום יחד, ואילו בשטר ממון הבא לפנינו אין ודאות לכך ולכן תולים שהפסולים לא באו להעיד והשטר כשר.

השו"ע (חו"מ מה יד) כותב כדברי חזקיה, שעדים פסולים בין הכתב לעדים הכשרים מועילים. לעניין השאלה מתי ואם העדים הפסולים פוסלים את השטר כותב השו"ע (שם יב) כרמב"ם, והרמ"א כותב כר"י שיש צורך ששני החתומים מטה יהיו הכשרים.

טיוטא בין עדים לכתב

הגמרא שם (קסג.) ממשיכה ודנה במרחק בין חתימת העדים שבסוף השטר, לבין כתיבת ה"אשרתא" שאחריה, שכותבים בית הדין כדי לתעד את תהליך אימות וקיום השטר-

אמר רב: לא שנו אלא בין עדים לכתב, אבל בין עדים לאשרתא - אפילו טובא נמי כשר.

מאי שנא בין עדים לכתב? דלמא מזייף וכתב מאי דבעי וחתימי סהדי, בין עדים לאשרתא נמי מזייף וכתב מאי דבעי וחתימי סהדי!

דמטייט ליה.

רב פוסק שניתן להשאיר רווח גדול בין חתימת העדים לבין האשרתא. הגמרא אינה מקבלת את דברי רב כפשוטם, כיוון שיש כאן מקום לזיוף, שיזייף מחזיק השטר ויכתוב בין העדים לאשרתא תוכן נוסף ויזייף חתימת עדים נוספים עליו^[429], ויצור מצג שווא כאילו בית הדין קיימו את כל התוכן, כולל מה שזייף. על כך עונה הגמרא שרב אמר את דבריו רק במקום בו לא ניתן להוסיף תוכן בין העדים לבין האשרתא כיוון שהרווח מלא בשרטוטי דיו ("טיוטא").

הגמרא מסבירה מדוע ברווח שבין טקסט השטר לעדים פתרון זה לא יועיל-

אי הכי, בין עדים לשטר נמי מטייט ליה! אמרי: סהדי אטיוטא הוא דחתימי. בין עדים לאשרתא נמי, אמרי: בי דינא אטיוטא הוא דחתימי! בי דינא אטיוטא לא חתימי.

כלומר, חשוב שהעדים יחתמו מתחת לטקסט ולא מתחת לשרטוט דיו, כיוון שצריך להיות ברור שחתימת העדים מתייחסת לתוכן שבשטר ומאשרת אותו.

אף שכתב בדיו על גבי שטר אינו יכול להימחק מבלי שהמחיקה תהיה ניכרת, עדיין ניתן למוחקו. מתוך כך מצביעה הגמרא על בעיה נוספת בדברי רב-

וליחוש דלמא גייז ליה לעילא, ומחיק ליה לטיוטא וכתב מאי דבעי ומחתים סהדי, ואמר רב: שטר הבא הוא ועדיו על המחק - כשר...

קסבר: כל כי האי גוונא, אין מקיימין אותו מן האשרתא שבו אלא מן העדים שבו.

מחזיק השטר יכול לחתוך את כל דברי השטר וחתימת העדים, להשאיר את האשרתא ולמחוק את הטיוטא, ואז לכתוב במקום המחק שטר מזוייף עם חתימת עדים מזוייפים או פסולים, וליצור מצג שווא של שטר מקויים. זאת בהתבסס על ההלכה שאם גם השטר וגם העדים כתובים על שטר מחוק, השטר כשר^[430]. הגמרא מסבירה שאין בעיה, כיוון שבמצב בו השטר ועדיו על מחק והאשרתא לא, מתעלמים מהאשרתא ומקיימים את השטר על פי עדיו מחדש.

הרמב"ם פוסק כדברי הגמרא שטיוטא בין דברי השטר לעדים לא רק שאינה מונעת חשש זיוף על בסיס הרווח שבין השטר לעדים, אלא אף פוסלת את השטר כי אפשר שחתימת העדים אינה מתייחסת לשטר אלא לשרטוט הדיו. כך פוסק השו"ע (שם סעיף ו). בהמשך (הלכה י) פוסק הרמב"ם שאם השטר ועדיו על מחק וקיום בית הדין על נייר לא מחוק, מתעלמים מהאשרתא ומקיימים את השטר מעדיו. כך פסק השו"ע (שם מו לג).

שטר ועדיו בשורה אחת ובשתי שורות

הגמרא (שם) ממשיכה ומביאה את דברי ר' יוחנן-

ורבי יוחנן אמר: לא שנו אלא בין העדים לכתב, אבל בין עדים לאשרתא - אפילו שיטה אחת פסול.

מאי שנא בין עדים לאשרתא? דלמא גייז לעילאי וכתב הוא ועדיו בשיטה אחת, וקסבר: שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת - כשר; אי הכי, בין עדים לכתב נמי, דלמא גייז ליה לעילאי וכתב מאי דבעי וחתימי סהדי! קא סבר: שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת - פסול.

וליחוש דלמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת, ואמר: אנא לרבות בעדים הוא דעבדי!

קסבר: כל כי האי גוונא, אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה.

רבי יוחנן פוסל את השטר אפילו אם יש שורה אחת של רווח בין העדים לבין קיום בית הדין (אשרתא). הגמרא מסבירה שהחשש הוא שיחתוך ויסיר את השטר והעדים ובשורה היחידה המבדילה בין העדים לאשרתא, יזייף ויכתוב תוכן שקרי ויזייף חתימת עדים, ויראה זה כשטר כשר ומקויים, שהרי מותר לכתוב בשורה אחת את השטר ואת עדיו. חשש זה אינו קיים ברווח של שורה הקיים בין דברי גוף השטר לבין חתימת העדים שאחריו, משום ששטר של שורה אחת שחתימת העדים היא בשורה שאחריו מיד פסול, שהרי כפי שלמדנו, אין למדים משורה אחרונה שלפני חתימת העדים.

עוד מוסיפה הגמרא, שאין חוששים שיזייף שורה שלמה כולל חתימת עדים בשורה שבין השטר לבין העדים, ויאמר שיש ארבעה עדים החתומים על השטר (השנים הראשונים בשורה שלמטה והשנים שזייף בשורה למעלה עם דברי השטר), כי במקרה בו יש חתימת עדים באותה שורה עם דברי השטר, יש לקיים את השטר ביחס לחתימת עדים אלה בלבד, והעדים שבשורה שאחרי כמי שאינם.

השו"ע (שם מה יח-יט) פוסק ששטר שכולו בשורה אחת, כולל עדיו, כשר. עוד פוסק שאם השטר בשורה אחת והעדים בשורה שתחתיו פסול, ובמקרה בו יש עדים בשורת התוכן של השטר וגם בשורה שאחרי זה, אין מקיימים מן העדים שלמטה אלא מהעדים שלמעלה.

קיום מחיקות ותלויות בשטר

לעיתים בעת כתיבת השטר נופלות טעויות. חלקן מתוקנות על ידי מחיקה של הכתב וכתיבה מחדש על המחק, ובחלק מהמקרים, כאשר הסופר שכח להוסיף מילים, הוא יכול להוסיפן "תלויות", כלומר, בין השורות, מעל המקום בו היו אמורות להיות כתובות. בכל המקרים בהם מגיע לידי בית הדין שטר שכזה, עליו להשתכנע שהמחיקות והתליות ארעו עם כתיבת השטר ולא באו כזיוף לאחר מכן.

בגמרא (קסא:)-

אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: כל המחקין כולן צריך שיכתוב ודין קיומיהון.

כלומר, עבור כל מחיקה בשטר צריכה לבוא בסופו, לפני חתימות העדים, הערה שתיבה כזו וכזו בשורה כזו וכזו נמחקה ונכתבה מחדש והעדים מעידים על מהימנות התהליך. הערה זו נקראת "קיום" של המחיקה ואם לא נעשה קיום כדין, אין ביטחון שהמחיקה והכתיבה החדשה שעליה אינם זיוף.

בעניין זה נאמר בגמרא (שם קס:)-

וליחוש דלמא מחיק ליה לשריר וקיים, וכתב מאי דבעי והדר כתב שריר וקיים!

הא אמר ר' יוחנן: תלויה מקויימת כשרה, מחק - פסול ואף על פי שמקוים.

ולא אמרו מחק פסול - אלא במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים.

כפי שראינו לעיל, המילים "והכל שריר וקיים" שבסוף שטר מציינות את סוף הטקסט ונוספו כדי לוודא שלא נוסף טקסט מזוייף לאחר מכן. הגמרא מתייחסת לחשש לזיוף בו מחק המזייף את המילים "והכל שריר וקיים", הוסיף טקסט מזוייף ושוב כתב "והכל שריר וקיים". על כך אומרת הגמרא שאם יש מחיקה שמבחינת משכה ומקומה יש לחשוש שהיו כתובות בה המילים "והכל שריר וקיים", אזי יש מקום לחשוש לזיוף כפול במסגרתו נמחקו מילים אלו, נוסף טקסט מזוייף לשטר ואז נכתב קיום מזוייף של המחיקה ושוב, כחלק מהזיוף, המילים "והכל שריר וקיים". לכן במקרה כזה קיום המחק בסוף השטר חשוד בעצמו כזיוף ואינו מועיל. דבר נוסף שאומר ר' יוחנן הוא שגם מילים "תלויות" שנוספו בשטר צריכות קיום בסוף השטר כדי לוודא שלא נוספו בזיוף לאחר חתימתו.

הפוסקים עוסקים בדין תלויות או מחקים שלא קוימו בסוף השטר. ביחס לתלויות, כולם מודים שאין להתחשב במילים התלויות, מחשש שנוספו לאחר החתימה, אך מאידך אין לפסול בשל כך את השטר, כי שאר הטקסט תקין ואמין. ביחס למחקים נחלקו הראשונים-

הר"ן (ב"ב קסא:) כותב שכוונת הגמרא "...צריך שיכתוב ודין קיומיהון" משמעה שאם לא קיים פסול השטר, כיוון שאפשר שהיה תנאי בשטר שנמחק ע"י המזייף^[431]. גם הטור (חו"מ מד) פוסק כך ומוסיף שבמקרה בו יש מחק במקום ובשיעור "שריר וקיים", אם יש בשטר עדיין שורה חלקה בין הכתב לעדים אין חוששים שהיו שתים חלקות (או יותר) ובכולן חוץ מבאחרונה זוייף כתב, כיוון שחזקה על העדים שלא היו חותמים על שטר שאינו כשר, וכפי שלמדנו כל שטר שיש בו שתי שורות חלקות ומעלה בין כתב לעדים פסול.

הרשב"א (שם) חולק ואומר שדין המחקים כדין התלויות, שאם לא קיימם בסוף השטר אין ללמוד מהם (כלומר ממה שנכתב על המחק) אך גם אין לפסול את כל השטר על סמך ספק שמא היה בו תנאי שנמחק. כך גם אומר הרשב"א לגבי מחק שיש לחשוש שהיה כתוב בו "שריר וקיים", כלומר, אין ללמוד ממה שכתוב על המחק ואילך, אך השטר לא נפסל בזה.

השו"ע (חו"מ מד ה) פסק כרשב"א שמחקים שאינם מקויימים אין למדים מהם אך אינם פוסלים את כל השטר אא"כ הם במקום שכשרות כל השטר תלויה בו כגון שם המלוה הלוה או הסכום. הרמ"א מביא את דעת הר"ן והטור לפסול את כל השטר מחשש שמא היה במקום המחק תנאי כלשהו, אך מציין שאם מההקשר בשטר מוכח שלא היה במקום המחק שום תנאי, אין לפסול את השטר אף לדעתם.

שטר שהוא ו/או עדיו כתובים על המחק

הגמרא (שם קסג:) מביאה ברייתא (בחלקים)-

...הוא על הנייר ועדיו על המחק – כשר...

הוא על המחק ועדיו על הנייר – פסול

כלומר, אם העדים לבדם כתובים על מחיקה והשטר לא, השטר כשר כי סוף סוף חתימות העדים שחתמו אחרונה מקויימות על ידי בית הדין. לעומת זה, אם השטר כתוב על מחיקה והעדים לא, השטר פסול כיוון שאפשר שהעדים חתמו על תוכן שונה לחלוטין, שאח"כ נמחק ונכתב זיוף במקומו.

על גבי דברי הברייתא אומר רב-

שטר הבא הוא ועדיו על המחק – כשר

כלומר, אם ניכר שנעשה שימוש חוזר בנייר משומש, שמחקו את כל מה שעליו והשתמשו בו שוב לכתיבת שטר ולחתימת עדים, כשר.

הגמרא מעלה כמה שאלות על דינים אלה ומתוך כך מחדשת הלכות. ראשית דנה הגמרא בדברי רב-

ואם תאמר: מוחק וחוזר ומוחק!

אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים.

וליחוש דלמא שדי דיותא אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה, דכי הדר מחיק ליה להאי, הוה ליה אידי ואידי נמחק שתי פעמים!

אמר אביי, קסבר רב: אין העדים חותמין על המחק אלא אם כן נמחק בפניהם.

כיצד מכשיר רב עדים ושטר ששניהם על המחק? הלא אפשרי שלאחר שנכתב השטר על נייר מחוק וחתמו העדים על נייר זה, חזר מחזיק השטר ומחק את תוכנו וכתבו מחדש! על כך עונה הגמרא שבמקרה זה יהיה ניכר שמקום העדים נמחק פעם אחת לפני הכתיבה ואילו מקום השטר נמחק פעמיים, והזיוף יתגלה. על כך ממשיכה הגמרא ומקשה, שיכול אדם שרוצה לזייף, להכין מראש נייר בו מקום השטר חלק ומקום העדים מחוק, ולאחר שיכתב השטר ויחתמו העדים, ימחק את מקום השטר ויזייף שם, ויקבל שטר שכולו, עדים ושטר, נמחק ונכתב רק פעם אחת. מתוך כך מציע אביי שלדעת רב אסור לעדים לחתום על שטר הנכתב על נייר חדש בו רק מקום חתימתם מחוק, אא"כ המחיקה היתה תוכ"ד חתימתם^[432].

הגמרא ממשיכה ומעמתת את דינו של רב עם הברייתא-

מיתיבי: הוא על הנייר ועדיו על המחק - כשר;

וניחוש דלמא מחיק ליה וכתיב מאי דבעי, והוי ליה הוא ועדיו על המחק!

דכתבי הכי: אנחנא סהדי חתמנא על מחקא ושטרא כתב על ניירא.

דכתבי היכא? אי מלתחת, גייז ליה! אי עילאי, מחיק ליה!

דכתבי בין סהדא לסהדא.

הברייתא לימדה שאם השטר על נייר חדש והעדים על מחק, כשר. ונשאלת השאלה- הרי יכול המזייף למחוק את הטקסט של השטר ולכתוב מחדש ואז יהיו שטר ועדים שניהם על מחק של פעם אחת ויוכשר השטר על פי דברי רב! הגמרא מסבירה שכוונת הברייתא היתה שהעדים החותמים על מחק צריכים להצהיר ליד חתימתם שהשטר עליו חתמו היה כתוב שלא על גבי מחק. הגמרא מוסיפה שכתיבה זו צריכה להופיע בין חתימותיהם כדי שלא תחתך (אם היא למטה מחתימותיהם) או תימחק (אם היא למעלה מחתימותיהם) על ידי המזייף.

על בסיס הסבר זה הגמרא מוסיפה ומקשה על הסיפא של הברייתא-

אי הכי, אימא סיפא: הוא על המחק ועדיו על הנייר - פסול; אמאי פסול?

הכא נמי נכתבו הכי: אנחנא סהדי חתמנא על ניירא ושטרא על מחקא! [השתא נמי] מאי אמרת? מוחק חוזר ומוחק הא אמרת: אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים!

הני מילי היכא דחתימי סהדי אמחקא, היכא דלא חתימי סהדי אמחקא אלא אניירא - לא ידיע

מדוע שטר הכתוב על המחק כשעדיו כתובים על נייר חדש פסול? הרי יכולים העדים לכתוב ליד חתימתם שהשטר היה מחוק עוד לפני שנכתב, ואז אין לחשוש שמא ימחק המזייף את השטר ויכתוב אותו מחדש כרצונו, שהרי למדנו שניתן להבחין האם המחיקה היא ראשונה או שניה. הגמרא עונה שמה שאמרנו, שניתן להבחין בין דבר שנכתב על מחיקה ראשונה לבין דברי שנכתב על מחיקה שניה, זה רק אם שתי המחיקות לפנינו, אחת בכתב ואחת בעדים, אך אם רק תוכן השטר נכתב על המחק ולא העדים, אין להבחין האם מדובר בכתיבה על מחק ראשון או שני. לכן, גם אם העדים יצהירו שהשטר נכתב מראש על מחק, יש מקום לחשוש שבעל השטר זייפו ע"י מחיקה וכתיבה מחדש.

התוספות (קסד: ד"ה "גופא") מתייחסים למקרה בו העדים על המחק והשטר על הנייר. כאמור, במקרה זה הצריכה הגמרא שיכתבו העדים בין חתימותיהם שבשעה שחתמו היה השטר כתוב על הנייר. התוספות מעלים את האפשרות שהמזייף ימחק את השטר וגם את מה שכתבו העדים בין חתימותיהם. לכן התוספות מציעים שבשטר שהוא ועדיו על המחק ויש רווח מחוק בין העדים שהוא מספיק גדול בכדי לכתוב "אנחנא סהדי חתמנא על מחקא ושטרא כתב על ניירא" יפסל השטר^[433].

השו"ע (שם מה כ) פוסק כרב ששטר שהוא ועדיו על המחק כשר, אך מתנה זאת בשלושה תנאים, השנים הראשונים מדברי הגמרא והשלישי מדברי התוספות-

שניכר שנמחקו השטר ועדיו אותו מספר של פעמים.

שהעדים יודעים שאל להם לחתום על מחק כשהשטר כתוב על נייר.

שאין רווח מחוק בין עדים לשטר הגדול כדי כתיבת "אנחנא סהדי...".

בהמשך (כא) פוסק השו"ע עפ"י דברי הברייתא והגמרא, ששטר הכתוב על הנייר והעדים על המחק כשר בתנאי שהעדים ציינו בין חתימותיהם שזה היה המצב בשעה שחתמו.

עוד פוסק השו"ע (כב) ששטר הכתוב על מחק ועדיו על הנייר פסול תמיד.

השטר ועדיו על המחק וקיום בית הדין על הנייר

עי' לעיל בדין טיוטה בין עדים לכתב

זיוף על ידי תוספת למילים ולאותיות

בפתח הפרק פסק הרמב"ם ששטר הניתן לזיוף פסול. הלכה זו עוסקת ביישום דין זה במקרה בו ניתן להוסיף אותיות לשטר ולזייפו בכך.

בגמרא (שם קסז.)-

אמר אביי: מתלת ועד עשר לא לכתוב בסוף שיטה, דלמא מזייף וכתב,

ואי איתרמי ליה - ניהדריה לדבוריה תרין תלתא זימני, אי אפשר דלא מיתרמי ליה באמצע שיטה.

אביי אומר ששטר בו מופיעה בסוף שורה מילה שניתן לשנותה על ידי הוספת אותיות, כמו "עשר", שיהפוך ל"עשרים", נחשב כניתן לזיוף ופסול. כדי להתגבר על כך מציע אביי לכתוב את המשפט שוב עד שלא תצא אותה מילה בסוף השורה.

הריטב"א כותב שבעיה דומה היא כאשר הונח רווח בסוף שורה המאפשר להוסיף מילים שלמות. הוא מוסיף, שכאשר יש מילה בסוף שורה שאפשר שהוסיפו לה אותיות בזיוף, כגון שהיה כתוב בסוף שורה שלושים, אין לפסול מספק שמא היה כתוב שלוש וזוייף.

עוד התלבטו הראשונים במקרה של שטר בו כתובים מספרים בצורה של אותיות שניתן לזייף כגון שכתבו ד' זוזים, שניתן להוסיף ויהיה נראה כאילו כתוב ה' וכד'. הרא"ש (הובא בשטמ"ק) כותב שיש לפסול את השטר כי ניתן לזייפו, אך ר' יצחק קרקושא (בשיטת הקדמונים) מסתפק בכך.

השו"ע (שם מב ד) פוסק כדברי הגמרא ומוסיף כדברי הרא"ש לפסול גם באותיות שניתן לזייפן.

לשונות סותרות בשטר

במשנה (ב"ב קסה:)-

כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין - אין לו אלא עשרין

זוזין מאה דאינון תלתין סלעין - אין לו אלא מנה.

...כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים, מלמעלה מאתים ומלמטה מנה - הכל הולך אחר התחתון.

א"כ, למה כותבין את העליון? שאם תמחק אות אחת מן התחתון - ילמד מן העליון.

המשנה מתייחסת למקרה בו לשון השטר סותרת את עצמה. במקרים שברישא, הסכום מבוטא במשפט אחד בשני סוגי מטבעות ובאופן סותר. למשל, ידוע שמאה זוזים הם עשרים וחמישה סלעים, אך בשטר כתוב "מאה זוזים שהם עשרים סלעים", או "מאה זוזים שהם שלושים סלעים". בכל אלה פוסקת המשנה, על פי העיקרון של "המוציא מחברו עליו הראיה", ומכיוון שלא ברור אם כיוונו לסכום הזוזים והתבלבלו בסכום הסלעים או הפוך, שכיוונו לסכום הסלעים והתבלבלו בסכום הזוזים, יד התובע על התחתונה, ומקבל את הסכום הנמוך מבין השנים המוזכרים.

בסיפא מופיעים מקרים אחרים בהם הלשונות הסותרות מופיעות בשני מקומות נפרדים בשטר. במקרים אלה פוסקת המשנה שאין ספק ויש להכריע על פי הלשון המאוחרת יותר. המפרשים מסבירים שהסיבה לכך היא משום שסתירה חד משמעית בין הלשונות משמעותה היא שהצדדים שינו את דעתם באמצע כתיבת השטר ולכן מה שנכתב למטה הוא האחרון כרונולוגית והוא המחייב.

המשנה ממשיכה וכותבת שמאידך גיסא, לעיתים יש להבין שסתירה בין העליון לתחתון אינה אלא למראית עין. כך למשל אם ניכר שגם בתחתון היה כתוב מה שכתוב בעליון, ומחמת בלאי נמחקה אות אחת מהתחתון, ניתן לפרש את התחתון על פי מה שכתוב בעליון.

הגמרא בהמשך (קסו:) מביאה ברייתא ובה דוגמה לדברי המשנה-

תנו רבנן: ילמד התחתון מן העליון באות אחת, אבל לא בשתי אותיות, כגון: חנן מחנני וענן מענני.

מאי שנא שתי אותיות דלא? דלמא מיתרמי שם בן ארבע אותיות והוה ליה פלגיה דשמא;

אי הכי, אות אחת נמי, דלמא מיתרמי שם בן שתי אותיות והוה ליה פלגיה דשמא!

אלא, שתי אותיות היינו טעמא, דלמא מיתרמי שם בן שלש אותיות והוה ליה רובא דשמא.

הגמרא מסבירה שהבדל של יותר מאות אחת בין השם הכתוב למעלה לבין התחתון יכול להוות רוב שם, בשמות של שלוש אותיות, ולכן אם יש הבדל של יותר מאות אחת, הולכים אחר התחתון ואין למדים מהעליון.

המאירי כותב שדברי הגמרא הם רק דוגמה, אך הדבר נתון לראות עיני הדיין, ובכל מקרה בו סביר שהיה כתוב אותו דבר למעלה ולמטה אין חובה להכריע דווקא כלשון התחתון.

הגמרא דנה במקרה נוסף בו יש להכריע האם הלשונות חלוקות זו על זו או שהן מכוונות לאותה כוונה-

אמר רב פפא: פשיטא לי, ספל מלמעלה וקפל מלמטה - הכל הולך אחר התחתון.

בעי רב פפא: קפל מלמעלה וספל מלמטה, מאי? מי חיישינן לזבוב, או לא? תיקו.

קפל וספל הן שתי כמויות שונות הכתובות במילים דומות מאד זו לזו. באופן בו היו נוהגים לכתוב את האות ק', רגל האות (שכיום אנו נוהגים לכותבה מנותקת משאר גוף האות), נגעה בגגה ובירכה, כך שההבדל בין ס' לק' התבטא ברגל הק' הארוכה יותר. רב פפא אומר שאם כתוב "קפל" בסוף ו"ספל" בהתחלה, יש ללכת אחר הסוף שהוא ה"קפל". לעומת זה, אם המצב הפוך וכתוב בתחילה "קפל" ובסוף "ספל" מסתפק רב פפא האם אפשר שגם בסוף היה כתוב "קפל" כמו בהתחלה וזבוב גרע מרגל הק' ועשאה ס', וילמד התחתון מהעליון (בדומה לשמות שנמחקה מהם אות אחת). הגמרא נשארת בספק על שאלה זו ולכן "המוציא מחברו עליו הראיה".

מלשון הרמב"ם ("הכל הולך אחר התחתון שהקפל פחות מן הספל"), משמע שהוא מבין שפסיקת רב פפא, בין במקרה הראשון ובין בשני, היא מפני הספק, שמקורו מכך שברור שזבוב יכול להפוך ס' לק' ע"י הכתמת הנייר בשחור^[434]. וההתלבטות במקרה השני אינה אלא משום שהפיכת "קפל" ל"ספל" דורשת מחיקה^[435] ע"י זבוב, מה שפחות סביר שיקרה.

לעומתו היד רמ"ה מבין שזבובים יכולים רק למחוק (כלומר להפוך קפל לספל), ולכן אם כתוב "קפל" בסוף, הולכים אחר הכלל שהולכים אחר התחתון, ורק אם כתוב "ספל" בסוף יש ספק האם היה כתוב שם מתחילה "קפל" כמו בראש וזבוב אכל חלק מרגל הק'^[436].

השו"ע (שם מב ה) כותב כדברי המשנה, שבסתירות פנימיות המרוחקות זו מזו הולכים על פי התחתון, אך אם כתוב באותו מקום, הרי זה ספק והמוציא מחברו עליו הראיה. עוד הוא כותב, שאם אפשר לקיים שניהם באופן שלא תהיה סתירה, עושים זאת. בהלכה הבאה פוסק השו"ע שבחסרון אות אחת בשם תחתון, ניתן ללמוד מה היה אמור להיות כתוב שם מהשם העליון. בהלכה ז מעתיק השו"ע את דברי הרמב"ם להלכה בדין "קפל" ו"ספל".

לשונות סתומות בשטר

הגמרא (שם קסה:) מביאה ברייתא המתייחסת למקרים בהם הסכום בשטר כתוב באופן מעורפל-

תנו רבנן:

אמר "כסף" - אין פחות מדינר כסף;

כסף דינרין ודינרין כסף - אין פחות משני דינרין כסף;

כסף בדינרין - אין פחות מבשני דינרין דהב כסף.

העיקרון הוא שעבור כל לשון תופסים את שיעור המינימום אליו היא מתכוונת. כך "כסף" הוא לפחות דינר כסף אחד, "כסף דינרין" הם לפחות שני דינרי כסף, וכסף בדינרין הכוונה לזהב בשווי של שני דינרי כסף.

הגמרא ממשיכה ומסבירה שהדברים אמורים דווקא במקום בו נאמר במפורש שמדובר במטבע (כי אחרת ניתן לחשוב שמדובר במטיל כסף) ובמקום בו אין פרוטות מכסף אלא המטבע הקטן ביותר מכסף הוא דינר כסף.

הגמרא מביאה עוד ברייתא

תנו רבנן:

דהב - אין פחות מדינר דהב;

דהב דינרין ודינרין דהב - אין פחות משני דינרין דהב;

דהב בדינרין - אין פחות מבשני דינרין כסף דהב.

שלושת הדינים הללו זהים לדינים שנאמרו לעיל בכסף, אלא שהכסף והזהב הופכים תפקידים. גם לגבי דינים אלה מעירה הגמרא שמדובר בכגון שנאמר במפורש שמדובר במטבע ובכגון שאין פרוטות של זהב^[437]. העיקרון בכל אלה הוא שהולכים אחר השיעור הפחות ביותר שהלשון מרשה.

הרמב"ם כותב את דברי הברייתא ומציין את התנאי שהוסיפה הגמרא, שצויין במפורש שמדובר במטבע. הטור (מב) מציין שאם לא כתוב מטבע אלא רק "כסף", יכול לשלם חתיכת כסף מינימלית, וגם אם כתוב "מטבע כסף", אם הוא מקום שיש פרוטות כסף, נותן לו פרוטת כסף.

השו"ע (מב יג) כותב את דברי הטור להלכה.