פרק טו

מלווה המתנה עם הלווה לפרוע בעדים

לעיל (פרק יא הלכה א), נידונה השאלה האם ומתי חובה על הלווה לפרוע בעדים, כאן נידונה שאלה נוספת- בהתבסס על פסק ההלכה שכברירת מחדל אין הלווה חייב לפרוע בעדים, מה הדין אם המלווה התנה בפירוש לעשות כן?

במשנה (שבועות לח:)-

מנה לי בידך, אמר לו: הן. אל תתנהו לי אלא בעדים, למחר אמר לו: תנהו לי, נתתיו לך - חייב, מפני שצריך ליתנו בעדים

במקרה זה המלווה מתנה עם הלווה שיפרע לו בעדים, וכעבור זמן טוען הלווה שפרע בינו ובינו, ללא עדים. מולו טוען המלווה שהלווה משקר ולא פרע. במקרה זה פוסקת המשנה שמאמינים למלווה.

נחלקו הראשונים בשאלת העיתוי המחייב באמירת "אל תתנהו לי אלא בעדים", כאשר מתוך מחלוקתם ניתן להבין שנחלקו בטעם דין המשנה.

הרמב"ם כותב במפורש ש"בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו" שיפרע לו בעדים, מחוייב הלווה לכך. הר"ן מסביר את דבריו בכך ש"אין הדבר תלוי בקבלה ושעבוד". כלומר, הפרעון בעדים אינו מתנאי ההלוואה (כמו הסכום, מועד הפרעון וכו'), אלא בחשש לשקר, שאם יודע הלווה, בכל שלב שהוא, שהמלווה רוצה עדים ואינו בוטח בו, היה צריך לפרוע בעדים ואם לא עשה זאת הדבר מעורר חשד.

לעומת הרמב"ם, הרמב"ן כותב שיכול המלווה לחייב את הלווה לפרוע בעדים דווקא בשעת ההלוואה, ומשמע שלדעתו מדובר באחד מתנאי ההלוואה^[217]. מסתבר שלפי הרמב"ן, אין מאמינים ללווה שפרע ללא עדים למרות שהתרו בו, לא משום שאנו חוששים שהוא משקר אלא משום שהוא קיבל על עצמו ושעבד את רכושו על דעת כך שכל אימת שלא יעמוד בתנאי זה לא יחשב שפרע^[218].

בנוסף למקרה האמור, דנה הגמרא (שם מא.) במקרה בו הלווה פרע בעדים אך אינו יכול להביא אותם שיעידו, אם משום שמתו או מפני שהלכו למדינה רחוקה.

אמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדים - אינו צריך לפורעו בעדים, ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים - צריך לפורעו בעדים.

כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי, יכול לומר לו: פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים.

תנן: מנה לי בידך, אמר לו: הן, אמר לו: אל תתנהו לי אלא בפני עדים, למחר אמר לו: תנהו לי, נתתיו לך - חייב, מפני שצריך ליתן לו בעדים; תיובתא דשמואל!

המשנה, כאמור חייבה את הלווה אם התרה בו המלווה שיפרע רק בעדים ובכל זאת לא הביא ראיה לפרעון. מתוך כך מקשה הגמרא על דברי שמואל, האומר שלווה הטוען שפרע בפני שנים והלכו למדינת הים נאמן. הגמרא מתרצת בשם שמואל שהדבר תלוי במחלוקת תנאים

בעדים הלויתיך בעדים פרע לי - או יתן או יביא ראיה שנתן;

רבי יהודה בן בתירא אומר, יכול לומר לו: פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים.

תנא קמא סובר שאם התרה המלווה בלווה שיפרע בעדים, חייב הלווה להבא ראיה שפרע. רבי יהודה בן בתירא אומר שדי בכך שיאמר שעמד בתנאי שהתנה המלווה עימו, ופרע בפני עדים ועתה לא ניתן להביא עדים אלה לבית הדין.

בהמשך מובאים דברי רב פפא לעניין פסק ההלכה הסופי-

...ורב פפא משמיה דרבא אמר: המלוה את חבירו בעדים - אין צריך לפורעו בעדים, ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים - צריך לפורעו בעדים, ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים - נאמן.

כפי שראינו לעיל (פרק יא), על פי דברים אלה נפסק להלכה שהמלווה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. הפוסקים הסכימו לפסוק כרב פפא גם בהמשך דבריו- אם אמר המלווה ללוה בפירוש שלא לפרוע אלא בעדים, אלא שנחלקו בגרסה.

הרי"ף (כא. בדפיו) גורס "אינו נאמן".

לעומתו הרמב"ם גרס כפי שלפנינו "אם אמר לו... נאמן". ולכן, בהתאמה עם דברי שמואל, אם טען הלווה שפרע בפני עדים והלכו למדינת הים, פטור^[219]. הרמב"ם נותן טעם לדבריו, שאין הלווה יכול להחזיק את עדיו שלא ילכו או ימותו, ולכן טענתו סבירה וקבילה, ואין להביא אותו לידי מצב בו יפרע את החוב יותר מפעם אחת.

הרשב"א אומר שאם אמר הלווה שפרע בפני עדים והלכו למדינת הים ואינו מפרש מי הם, או שאומר שפרע בפני עדים מסויימים ומתו, אינו נאמן, כי רגלים לדבר שמשקר ומגן על עצמו בהסתרת זהות העדים או בציון שמות של אנשים שמתו שהיו כביכול העדים. לעומת זה, אם אמר שפרע בפני עדים וציין שמותיהם והלכו למדינת הים, בזה מאמינים לו כי ניכר שאינו משקר, שהרי יחזרו העדים ויתגלה שקרו^[220].

לראב"ד הצעה אחרת, שנאמן הלווה לומר שפרע בפני עדים והלכו למדינת הים אם אין עדים על עצם התנאי, במיגו שיכול הלווה להכחישו. אולם אם יש עדים על התנאי, אין ללווה מיגו ולכן אין הלווה נאמן.

השו"ע (חו"מ ע, ג) פוסק כרמב"ם בין לעניין עיתוי ההתראה ובין לעניין הטוען שמתו עדיו או הלכו למדינת הים.

המתנה לפרוע בפני עדים מסויימים

עוד שם בגמרא נחלקו אמוראים במקרה בו המלווה דרש מהלווה לפרוע בפני שני עדים ספציפיים ("ראובן ושמעון"), והלווה טוען שפרע בפני שני עדים אחרים-

ההוא דא"ל לחבריה: כי פרעתין - פרעין לי באפי ראובן ושמעון, אזל ופרעיה באפי תרי מעלמא,

אמר אביי: באפי בי תרי אמר ליה, באפי בי תרי פרעיה.

אמר ליה רבא: להכי קאמר ליה באפי ראובן ושמעון, כי היכי דלא נדחייה.

אביי פוטר את הלווה, שהרי סוף סוף שני עדים מעידים שפרע.

לעומתו, רבא מחייב את הלווה, שכן לא פרע בפני העדים שציין המלווה.

הראשונים נחלקו במקרה המדובר ובהבנת דברי רבא-

הרי"ף (כא. מדפיו), רש"י והרמב"ן מבינים כפי הפשט בגרסה שלפנינו, שאכן יש שני עדים כשרים המעידים לטובת הלווה על הפרעון, ובכל זאת רבא מחייב את הלווה. רש"י מסביר שהמלווה טוען ששני העדים מעידים שקר. כמובן שנשאלת השאלה מדוע מחייבים את הלווה אם שני עדים מעידים לטובתו, ומדוע שנחשוד בשקר שני עדים המוחזקים ככשרים. הרמב"ן מסביר שהמנגנון דומה למנגנון של נאמנות, בו הלווה מצהיר שהמלווה נאמן עליו אפילו אם עדים יאמרו אחרת (ר' בהלכות הבאות) ומכיוון שכל תנאי שבממון קיים, אף כאן אם לא עמד הלווה בתנאים שקבע המלווה, הרי הוא חייב^[221].

הר"ח והרמב"ם מפרשים אחרת. לדבריהם העדים שבפניהם פרע הלווה אינם לפנינו^[222]. לכן, בפועל אין בפני בית הדין עדות של שני עדים על הפרעון. לעיל דיברנו על המקרה בו המלווה דרש שהפרעון יהיה בפני שני עדים בלי לציין את זהותם, והלווה טוען שפרע בפני שני עדים והלכו למדינת הים. במקרה זה ראינו שהרמב"ם פוסק שהלווה פטור. כאן, לעומת זאת, מחייב אותו רבא, כיוון שעצם העובדה שהלווה, על פי דבריו, פרע בפני עדים שונים מהעדים שהוגדר לו לפרוע בפניהם, מעוררת חשד שכלל לא פרע.

השו"ע (חו"מ ע,ד) פוסק כדברי הרמב"ם.

לווה המאמין את המלווה

בהמשך הגמרא (שם מב.)

ההוא דאמר ליה לחבריה: מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא, אזל פרעיה באפי סהדי,

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: הא הימניה.

מתקיף לה רב פפא: נהי דהימניה טפי מנפשיה, טפי מסהדי מי הימניה!

מדובר בלווה שבכדי לרצות את המלווה להלוות לו הצהיר שיהיה המלווה נאמן לקבוע שהחוב לא נפרע בכל מחלוקת בין הצדדים. בסופו של דבר המלווה טוען שלא נפרע ומולו הלווה מביא עדים המעידים שפרע לו. אביי ורבא אומרים שהנאמנות שהאמין הלווה את המלווה גוברת אף על העדים ועל הלווה לשלם שוב. מולם אומר רב פפא שהלווה התכוון שבמקרה של מחלוקת, גרסתו של המלווה תקבע, אך לא במקרה שגם יש עדים. בהמשך מדברת הגמרא על מקרה בו במפורש הצהיר הלווה שהמלווה יהיה נאמן גם מול עדים-

ההוא דא"ל לחבריה: מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא, אזל פרעיה באפי תלתא,

אמר רב פפא: כבי תרי הימניה, כבי תלתא לא הימניה.

א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: אימור דאמרי רבנן דאזלינן בתר רוב דעות - ה"מ לענין אומדנא, דכמה דנפישי בקיאי טפי, אבל לענין עדות - מאה כתרי ותרי כמאה.

מדובר בלווה שאמר למלווה שהוא יהיה נאמן עליו כשני עדים. בסופו של דבר פרע הלווה בפני שלושה עדים והמלווה מצידו טוען לאי פרעון. רב פפא אומר שהמלווה מקבל נאמנות של שני עדים, אך עתה יש כנגדו שלושה עדים ולכן הדין עם הלווה. מולו אומר רב הונא שכוונת הלווה היתה להאמין את המלווה כעדות, ולעניין עדות אין הבדל בין עדות של שנים לבין עדות של שלושה או אפילו מאה. אמנם,

אי א"ל כבי תלתא, ואזל פרעיה באפי בי ארבעה, כיון דנחית לדעות - נחית לדעות.

כלומר, מודה רב הונא, שאם האמין הלווה את המלווה "כשלושה", כיוון שנקב מספר שאינו שנים, משמע שאינו מאמינו כעדות, אלא מאמין לו כל עוד אין יותר משלושה אנשים הטוענים הפוך, ולכן במקרה זה, אם מעידים לטובת הלווה ארבעה אנשים על הפרעון, יש להאמין להם.

במקרה בו אין הלווה יכול להוכיח את הפרעון על פי עדים בגלל שהאמין את המלווה כשני עדים, דנו הפוסקים האם העדים הקיימים או עדים אחרים יכולים בכל זאת להעיד לטובת הלווה. שאלה אחת היא האם לאחר שגבה המלווה את החוב (על פי טענת הלווה ועדיו, ופעם נוספת, שלא בצדק), יכולים העדים להעיד שהפרעון לא היה כדין.

הראב"ד (הביאו הר"ן שבועות כא: מדפי הרי"ף) אומר שאכן כך, כיוון שהנאמנות שנתן הלווה למלוה מוגבלת רק לפרעון. מולו סוברים הרמב"ם, הר"י מיגאש (שם מא:) והר"ן עצמו שעדים אלה פסולים מלהעיד על הפרעון בכל סיטואציה.

שאלה דומה היא כאשר עדים מעידים לא על הפרעון אלא על כך שהמלווה עצמו הודה שחובו פרוע.

הרי"ף (מביאו ספר התרומות שער כו חלק ד אות א) פוסק שבמקרה זה מאמינים לעדים, שהרי אין כאן את דברי העדים מול דברי המלווה, אלא העדים עצמם עוקרים את דברי המלווה, באופן אנלוגי לעדים זוממים. מדברי הרמב"ם בהלכה זו^[223], משמע שכך גם הוא סובר.

כנגדם סוברים הרז"ה והרמב"ן (שם), הפוסקים שמכיוון שהלווה הצהיר שתמיד יהיה המלווה נאמן עליו, אין לו יכולת לסתור את דבריו בעזרת כל סוג של עדות.

השו"ע (חו"מ עא א) פוסק שנאמנות סתם אינה גוברת על עדים, שנאמנות "כבי תרי" גוברת על עדים, אפילו מרובים משנים, ושנאמנות כשלושה עדים אינה בתורת עדות ולכן ארבעה עדים גוברים עליה. בהמשך (ג) פוסק השו"ע כדעת הרי"ף והרמב"ם שגם כשנאמן המלווה "כבי תרי", אם העדים מעידים על כך שהודה המלווה שנפרע החוב (ולא על הפרעון), הולכים על פי עדותם. עוד פוסק השו"ע (ה) כדעת הר"י מיגאש, שהלווה שפרע פעמיים אינו יכול להיעזר בעדים בכדי לתבוע את המלווה על אחד הפרעונות.

נאמנות ביחס ליורשים וללקוחות

המשנה בכתובות (פו:) מדברת על תנאי נאמנות בכתובה המונעת מהבעל להשביע את האשה שבועה שטרם נפרעה הכתובה-

כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך - אין יכול להשביעה, אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה.

נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך - אינו יכול להשביעה לא היא ולא יורשיה ולא את הבאים ברשותה, אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה.

נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך - אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה.

המשנה מלמדת שהכל לפי תנאו של הבעל, ויכול הבעל להתנות כל דבר החל מכך שרק האשה עצמה נאמנת עליו ורק עליו (כך שנאמנות זו אינה תקפה לגבי יורשיו או יורשיה של האשה), וכלה בנאמנות גורפת, שאף יורשי האשה יהיו נאמנים על יורשיו. כפי שמסביר כאן הרמב"ם העיקרון המנחה הוא שכל תנאי שבממון קיים. החידוש במשנה הוא שהלווה יכול להחיל את הנאמנות על יורשיו ובאי כוחו כך שהמלוה יהיה בפועל נאמן עליהם לטעון שעוד לא נפרע החוב^[224].

על פי עיקרון זה מתייחס הרמב"ם למקרה שאינו מופיע בגמרא מפני שאינו סביר. במקרה זה הלווה הוא שקיבל נאמנות מהמלווה. כלומר, המלווה הסכים שבכל מצב בו הלווה יטען שכבר פרע, יהיה נאמן^[225]. הרמב"ם מעיר כאן שבמקרה זה, אפילו אם הלווה אומר שהחוב לא נפרע עדיין, אין מאמינים לו והמלווה אינו יכול לגבות בשטר מהלקוחות, משום שחוששים שמא השטר כבר פרוע והמלווה והלווה עושים קנוניה כדי לגבות שלא כדין מהלקוחות ולחלוק בכסף^[226]. עוד מעיר הרמב"ם, שכוחה של נאמנות גדול כל כך, עד שאפילו אם מודה הלווה במקצת, מקרה שבנסיבות אחרות מחייב שבועת התורה, אם קיבל הלווה נאמנות, נאמן הוא גם על טענת פריעה במקצת ואינו נשבע יותר משבועת היסת.

מחלוקת רחבה בין הפוסקים היא האם יכול הלווה לתת למלווה נאמנות גם על הלקוחות. כלומר, אם במצב רגיל, מלווה הבא להיפרע מלקוח, יכול הלקוח להשביעו שטרם נפרע החוב, מה הדין במקרה בו הלווה כתב שהמלווה נאמן לגבות ללא שבועה ממנו ומלקוחותיו, האם גם אז יכול הלקוח לדרוש שהמלווה ישבע לו?

הרי"ף (כתובות מז: מדפיו) ובעקבותיו הרמב"ם אומרים שאין יכולת ללווה להאמין את המלווה על חשבון הלקוחות, "שאין זה מתנה לאבד ממון חבירו". מולו טוען הראב"ד שדווקא כן, ואין כאן פגיעה בקניינו של הלקוח, כיוון שכאשר קנה את השדה, קנה אותה משועבדת עם כל תנאי השעבוד, כולל הנאמנות והקונה הוא שהזיק את עצמו^[227].

השו"ע (חו"מ עא יז) פוסק שאם הנאמנות מתייחסת במפורש ליורשים, הרי היא כוללת גם את היורשים, ואם מתייחסת ל"כל באי כוחי", כוללת גם גביה ממקבלי מתנה. בהמשך מבהיר השו"ע, על פי שיטת הרמב"ם, שנאמנות אינה תקפה לגבי הלקוחות אפילו אם הזכיר בפירוש את הלקוחות.