פרק ב'

מקרים בהם יש לשלם רק חלק מחמשת התשלומים

מקור דברי הרמב"ם בברייתא המובאת בירושלמי (פרק ח הלכה א):

"תני החובל בחבירו חמשה נותן לו חמשה ארבעה נותן לו ארבעה שלשה נותן לו ג' שנים נותן ב' א' נותן לו א'- והיכי?

הכהו על ידו וקטעה נותן לו חמשה נזק צער ריפוי שבת ובושת

הכהו על ידו וצבת נותן לו ארבעה צער ריפוי שבת ובושת

הכהו על ראשו וצבת נותן לו ג' צער ריפוי בשת

במקום שאינו נראה נותן לו ב' צער ריפוי

בטומוס שבידו נותן לו א' בושת"

הברייתא ממחישה שחמשת התשלומים אינם תלויים זה בזה, והמזיק יכול להתחייב בכל אחד מהם באופן נפרד.

הרא"ש (סימן א) והרי"ף (ל. מדפיו) העתיקו ברייתא זו להלכה, וכך פוסק השו"ע (תכ ב-ח).

לשון הברייתא והרמב"ם היא שפטור מבושת כאשר הכהו במקום "שאינו נראה", הראב"ד מעיר שהכוונה למקרה בו ההכאה לא היתה לעיני אדם. השו"ע (תכ ח) כתב שפטור מבושת רק אם המכה היא כזו שאין רואים את סימניה, ואף ההכאה היתה במקום בו לא ראה אותה אף אחד.

צער שלא במקום נזק

המשנה (פג:) מביאה דוגמה למקרה בו יש לשלם על הצער בלבד:

"כואו [=גרם כוויה] בשפוד או במסמר ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה"

כלומר, כאשר המזיק רק גרם לכאב לניזק, ללא שום פצע מום או חיסרון, וללא צורך בטיפול רפואי, בכל זאת עליו לשלם על עצם הכאב והצער שגרם.

הגמרא (פד:) מביאה מחלוקת תנאים העוסקת בעניין זה-

"רבי אומר כויה נאמרה תחילה,

בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחילה"

דברי התנאים נסובים על הפסוק (שמות כא כה):

"כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה"

ר' פפא מסביר שרבי לומד מתוך שנאמר "חבורה" שהכוויה שנאמרה בתחילת הפסוק היא גם כזו שאין בה חבורה, דהיינו, שהיא מלווה בכאב בלבד, ללא פציעה. בן עזאי לעומתו, לומד מהמילה "חבורה", שדווקא כוויה המלווה בפצע היא זו שחייבים עליה. נמצא, שמשנתנו היא כשיטת רבי, המחייב גם על כאב בלבד, ללא פציעה ממשית.

הרמב"ם וכל הראשונים פסקו כמשנה וכרבי, וכן פסק בשו"ע (תכ ט)

ריפוי שלא במקום נזק

הגמרא (פה:) מביאה דוגמה למקרה בו יש תשלומי ריפוי בלבד- כאשר המזיק הזיק על ידי סיכתו של הניזק בסם חריף המשנה את מראה הבשר ללבן, צריך הוא לשלם לו עבור ריפוי המחזיר את מראה עורו לכשהיה. וכן פסקו הרמב"ם, הטור (תכ) והשו"ע (תכ י)

שבת שלא במקום נזק

המשנה (פג:) מביאה דוגמה למקרה בו יש לשלם על ביטול המלאכה בלבד- כאשר סגר המזיק את הניזק בחדר כך שלא יוכל לצאת ולעבוד.

הרא"ש (סימן ג) מעיר על כך, שחייב המזיק דווקא אם הכניס את הניזק לחדר ונעל בעדו, אך אם היה כבר הניזק בחדר, והמזיק רק נעל בעדו, הרי זה גרמא, ופטור^[17] (עוד בדיני גרמא, עי' להלן בפרק ז הל' ז-י).

השו"ע (תכ יא) פסק כדברי הגמרא, וכפירוש הרא"ש.

תשלומי נזק על דבר שסופו לחזור

בגמרא (פה:) מעלה רבה שאלה- מהו דין "שבת הפוחתתו בדמים"? ומסביר רש"י, שהכוונה למקרים בהם שוויו של הניזק פוחת רק באופן זמני, והשאלה היא האם הדבר נכנס בגדר שבת בלבד, או שיש לגבותו בגדר נזק, למרות שהוא חוזר.

בהמשך מבררת הגמרא ששאלה זו נתונה במחלוקת האמוראים, אביי סובר שיש לתת את דמי האיבר גם כאשר הוא נוטרל רק באופן זמני, ואילו רבא סובר שתשלומי השבת בלבד מפצים על חוסר התפקוד.

הרמב"ם פוסק כרבא, וכן פוסק בשו"ע (תכ יב-יד)

תשלום חמישה דברים במקום שאין חבורה

הגמרא (פה:) מביאה ברייתא לפיה המכה אביו ואמו ולא גרם להם לחבורה חייב חמישה דברים. כלומר, כיוון שהעושה חבורה באביו ואמו חייב מיתה, יהיה חייב בתשלומי חמישה דברים רק במקרה שלא עשה בהם חבורה. הגמרא שואלת כיצד ייתכן מקרה שאפילו חבורה לא עשה המכה, ובכל זאת חייב הוא בחמישה דברים, ועונה שמדובר באדם שהשיר את שער הראש של חברו בעזרת משחה, באופן בלתי הפיך. נזק חייב משום שחיסר בחברו דבר באופן בלתי הפיך הפוחת מדמיו. צער וריפוי על הכאב המתלווה לפגיעה, ועל הטיפול הנדרש. שבת במקרה בו האדם משתמש בשער ראשו למלאכתו, כגון רקדן המנענע שער ראשו מתוך ריקוד, וכמובן גם בושת.

הרמב"ם פוסק כל זאת להלכה^[18], וכן גם בשו"ע (תכ יב).

הרמב"ם לומד מהדין הנ"ל, שבכל מקרה בו חיסר את חברו באופן שאינו חוזר, אפילו הפיל שן אחת או חיסרו כשערה מעור בשרו, חייב בכל החמישה דברים, כולל תשלומי נזק.

בגמרא (פז:) נידונה השאלה למי משלם החובל בבת קטנה, לה או לאביה (עי' לקמן פרק ד הלכה יד) ומבואר שהדבר נתון במחלוקת האמוראים. ריש לקיש אומר שהתשלומים שייכים לבת עצמה ולא לאב, ואילו ר' יוחנן אומר ש"אפילו בפציעה" (שאין בה חסרון איבר) משלם החובל לאב. הגמרא מסבירה שמדובר דווקא על פציעה הפוחתת אותה מכספה כגון שפצעה בפניה.

המגיד משנה (כאן) מסיק מגמרא זו, שלא על כל פצע קטן כשעורה מעור הבשר חייבים בתשלומי נזק בכלל חמשת הדברים, אלא רק על פצע הנראה בפנים, היוצר צלקת, והגורם לכך שהערך הכספי של הנפצע יקטן באופן קבוע. מתוך כך הוא מקשה על דברי הרמב"ם.

השו"ע (תכ יג-יד) כתב כלשון הרמב"ם.

הגר"א (תכ ס"ק יט) מביא את דברי המגיד משנה. מלבד ההוכחה מהגמרא (פז:) מוסיף הגר"א, שרק פציעה וצלקת במקום גלוי מורידה מערכו של הנפצע בשוק העבדים, ולכן בפועל רק היא ניתנת לתרגום לתשלומי נזק^[19].

נזק ללא מגע

הגמרא (צא.) מביאה ברייתא המבדילה בין נזק בו יש מגע בין המזיק לניזק לנזק לנזק ללא מגע:

"הכהו על עינו וסימאו על אזנו וחירשו עבד יוצא בהן לחירות

כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות"

הגמרא מסבירה שבסיפא אין העבד יוצא לחירות משום שהניזק הבעית את עצמו^[20].

הגמרא מביאה כהוכחה ברייתא נוספת:

"המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. כיצד?

תקע באזנו וחירשו – פטור.

אחזו ותקע באזנו וחירשו – חייב."

מלשון הרמב"ם שלפנינו משמע שההבדל בין המקרה בו פטור לבין המקרה בו חייב נעוץ בכך שבראשון לא נגע המזיק בניזק, ואילו בשני נגע בו. כך גם מפרש הנימוק"י (לב. מדפי הרי"ף).

הרמ"ה (הובא בשטמ"ק ד"ה "ולעניין פסק") מפרש באופן שונה. לדבריו המקרה של 'הכהו כנגד אזנו ואינו שומע' הוא כגון שיכול היה הניזק להפנות את ראשו לצד אחר ולהינצל מהנזק, ולכן נחשב הדבר כאילו הוא הזיק את עצמו. לפי הבנה זו ממשיך הרמ"ה ומסביר, ש"אחזו ותקע באזנו-חייב" הוא מקרה בו לא יכול היה הניזק להימלט ולהציל את עצמו מהנזק משום שהמזיק אחזו ולכן חייב, וממילא אם תקע באזנו מבלי שאחזו פטור המזיק מדיני אדם משום שגם לניזק יש חלק בנזק. כלומר, המגע הישיר בניזק אינו משנה כשלעצמו, והוא חשוב רק לעניין השאלה האם יכול היה הניזק להתחמק מהמכה.

השו"ע (תכ כה) פסק כדברי הברייתא, המבדילה בין תקע באזנו עם אחיזה ובלי.

נאמנות הניזק במקרה של הטלת מום הניכר לו בלבד

הרמב"ם כותב מסברה שכדי למנוע מעשי רמאות, כאשר הניזק לכאורה מתלונן על כך שמכת המזיק סימאה את עינו או חרשה אותו, אין להאמין לו מיד אלא יש לראות האם יוחזק בסביבתו כחרש או עיוור כדבריו.

הטור והבית יוסף מביאים את דברי הרמב"ם האלה, אך בשו"ע לא כתבם להלכה.

אומדן צער במקום נזק ושלא במקום נזק

המשנה (פג:) כותבת כיצד יש להעריך את גובה התשלום על הצער-

"כואו בשפוד או במסמר ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה,

אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך"

כלומר, כאשר הצער אינו מלווה בנזק, ניתן לשייך לו ערך כספי על ידי אומדן לגבי אדם הדומה לניזק בכח הסיבולת שלו, בעבור כמה כסף היה מוכן לקבל על עצמו כזה צער.

הגמרא (פה.) שואלת כיצד ניתן לשום את תשלומי הצער במקום בו הם לא באו לבדם אלא נלווה להם נזק. הבעיה במקרה כזה היא שהסכום אותו מוכן אדם לקבל בכדי להסכים לעבור את מה שעולל המזיק לניזק כולל גם את הנזק, הריפוי, השבת והבושת. הגמרא מגיעה למסקנה, שבמקרה כזה יש לאמוד כמה אדם שהמלכות הורתה לקטוע לו את האיבר אותו איבד הניזק, היה נותן בכדי שיקטעוהו באלחוש (ללא כאב) ולא בהכרה מלאה.

הרמב"ם פוסק על פי המשנה שכאשר הצער בא כשלעצמו, שלא במקום נזק, יש לאמוד בעבור כמה כסף היה אדם כמו הניזק מסכים לקבל צער כזה.

הרא"ש חולק ואומר שדרך האומדן לפי הרמב"ם אינה עושה צדק עם המזיק, כיוון שאנשים מתרצים אך בקושי לקבל צער משמעותי אפילו בעבור דמים רבים. לכן פוסק הרא"ש שדרך האומדן של צער שאינו במקום נזק, דומה לזו של צער שבמקום נזק. כלומר, יש לאמוד כמה מוכן אדם, שהמלכות ציוותה לצער אותו בדרך זו, לשלם כדי שתתבטל הגזירה.

השו"ע (תכ טז) פוסק כדברי הרמב"ם לגבי צער במקום בו יש נזק, והרמ"א מוסיף את שיטת הרא"ש במקרה של צער ללא נזק.

אומדן תשלומי שבת במקום נזק

המשנה (פג:) כותבת לעניין תשלומי שבת במקום נזק (כלומר, במקום בו איבד הניזק איבר כלשהו באופן בלתי הפיך):

"שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו"

הגמרא מביאה ברייתא המרחיבה בביאור העניין:

"שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין.

ואם תאמר לקתה מדת הדין,

דכי מיתפח האי גברא (שכאשר הניזק בריא) לאו אגרא דשומר קישואים הוא שקיל (לא שכר שומר קישואים הוא לוקח) אלא דלי דוולא ושקיל אגרא אי נמי אזיל בשליח ושקיל אגרא (אלא שכר שואב מים או שליח),

מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו"

הראשונים נחלקו בהבנת הברייתא:

רש"י, התוספות והרא"ש, מפרשים שבמילים "דכי מיתפח האי גברא" הכוונה היא שכאשר היה הניזק בריא היה יכול לעבוד כשליח או כדולה מים. ובכל זאת הברייתא מסבירה שאין אנו רואים את ימי חוליו כימים בהם הוא מתבטל ממלאכתו הראשונה, שכן גם לו היה בריא בימים אלה (ורק חסר איבר) לא היה יכול לעשות את מלאכתו הראשונה, אלא הוא מסוגל להיות שומר קישואים בלבד, ודמי היד או הרגל הקטועה כבר ניתנים במסגרת תשלומי הנזק. במילים אחרות, יש לתת כשבת דמי ביטול של המלאכה המורכבת ביותר לה ראוי הניזק לאחר שהוא מחלים וחוזר לעבוד.

הראב"ד והרז"ה הבינו אחרת מרש"י את המילים "דכי מיתפח האי גברא". להבנתם, הכוונה שכשיבריא (בעתיד!) הניזק יהיה מסוגל למלאכת שליחות או שאיבה, שהיא מכניסה יותר משמירת קישואים. אמנם נחלקו הרשב"א והרז"ה בסיבה מדוע בכל זאת משלמים לניזק שבת של שומר קישואים בלבד.

הראב"ד (הובא ברשב"א פה:) כתב שאמנם לאחר הטלת המום ותקופת ההחלמה ראוי הניזק לדברים מכניסים יותר מאשר שמירת קישואים כגון שליחות ושאיבה, אך אנשים אינם קונים עבד קיטע לתשמיש אחר חוץ משמירת קישואים. ונמצא, שההפרש בין מחירו של הניזק בשוק העבדים לפני הנזק ואחריו, כולל גם מלאכות מורכבות יותר משמירת קישואים, שקיטע מסוגל להן.

הרז"ה (ל: מדפי הרי"ף) כתב אחרת. לדבריו, אומדן הנזק הוא ההפרש בין מחירו של הניזק לפני הנזק לבין מחירו של הניזק עכשיו, כקיטע הדורש תקופת החלמה לפני שיחזור לעבוד עבודה כלשהי. מי שקונה עבד שיכול לעבוד במלאכה מורכבת (זו שהיה ראוי לה הניזק לפני הנזק) קונה אותו בכסף הכולל את הרווח מהמלאכה בה יעסוק החל מהרגע שלאחר הקניה. כאשר העבד דורש תקופת החלמה לפני שיתחיל לעבוד, מתבטא הדבר במחיר נמוך, כי קונה העבד יודע שיפסיד תקופת עבודה. ונמצא שההפרש בין שני המחירים כולל תקופת ביטול מלאכה מהסוג לה היה ראוי קודם הנזק. מכיוון שאין אדם עוסק בשתי מלאכות בעת ובעונה אחת, ומכיוון שביטול מלאכה מהסוג הקודם לוֹ היה מסוגל הניזק כלול כבר בתשלום הנזק, הרי שכתשלום שבת יש לשלם סכום מינימלי של שומר קישואים בלבד^[21].

הרא"ש (סימן ד) מוכיח מדין תשלומי שבת למי שרגיל להראות שער ראשו בשעת ריקוד (לעיל הלכה ד) שיש לשלם לכל אחד תשלומי שבת בהתאם לראוי לו. כלומר, אם הנזק לא פוגע משמעותית ביכולתו של האדם לעבוד, כגון שקטע ידו והיה מלמד תינוקות, או שקטע רגלו והיה סופר, יש לתת לו דמי ביטול מלאכה של מלמד תינוקות או סופר ולא של שומר קישואין.

השו"ע (תכ יז) כתב כדברי הרמב"ם, והרמ"א הוסיף את דברי הרא"ש לגבי אדם שהפציעה לא פוגמת באופן סופי ביכולת שלו לעסוק באומנותו.

תשלומי ביטול מלאכה כפועל בטל

בברייתא בבבא מציעא (עו:) מבואר שפועלים שנשכרו, הגיעו לעבודה ובסוף לא עבדו שלא באשמתם, מקבלים את שכרם, אך לא את כל שכרם, משום ש"אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל". כלומר, גם כאשר בעל הבית צריך לפצות את הפועלים על איבוד השתכרות במקום אחר, אין הוא משלם להם את כל מה שהיה משלם לו היו עובדים אצלו בפועל.

מכאן לומד הרמב"ם גם לעניינו, שתשלומי שבת על ביטול המלאכה אינם על כל מה שיכול היה הניזק להרוויח במלאכתו, אלא "כפועל בטל".

הראשונים חלקו בדרך שומא זו-

רש"י והטור פוסקים שיש לאמוד כמה אדם שעוסק בסוג כזה של מלאכה יהיה מוכן ליטול בכדי להתבטל ממלאכתו. סכום זה נמוך מהסכום אותו משתכר אדם באותה מלאכה, אך אדם עשוי להסכים ליטלו במקום לעבוד משום שזה חוסך ממנו עמל. לכן, כאשר מדובר באדם שאוהב לעבוד ולכן אינו חפץ להתבטל בשום סכום הקטן משכרו כעובד, יש לתת לו את מלוא השכר.

ר"ח (ב"מ לא:) מפרש אחרת. לדבריו לתת כ"פועל בטל" הכוונה היא לתת את הסכום המינימלי עבורו פועלים מסכימים להשכיר עצמם למלאכה כזו, כאשר הביקוש לה מאד נמוך.

השו"ע כותב כלשון הרמב"ם, והסמ"ע מסביר את דברי השו"ע כשיטת רש"י באמדן שכר "פועל בטל".

המחריש את חברו

הגמרא (פה:) העוסקת בתשלומי שבת במקום שיש בו נזק, מביאה את דברי רבא:

"קטע את ידו- נותן לו דמי ידו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין,

שיבר את רגלו- נותן לו דמי רגלו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח,

סימא את עינו- נותן לו דמי עינו, ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים,

חירשו- נותן לו דמי כולו"

כלומר, בניגוד לנזקים כמו קטיעת יד או רגל, בהם קיימים גם תשלומי שבת נמוכים, וגם תשלומי נזק, הכוללים בתוכם את ביטול המלאכה המובחרת שהיה ראוי לה הניזק לפני הנזק (עי' בהלכה הקודמת), כאשר מדובר על חרשות, כל השבת כלולה בתשלומי הנזק. טעם הדבר הוא משום שהניזק כבר אינו ראוי לשום מלאכה, ולכן כל דמי ביטול מלאכתו באים לידי ביטוי בפחת בשוויו, המשתלם בנזק.

הרמב"ם והתוספות (ד"ה "חרשו") מבינים שהמקרים המתוארים בדברי רבא אינם תלויים זה בזה, דהיינו, רבא מדבר על מזיק שקטע את ידו של חברו או שבר את רגל חברו או סימאו או חרשו. לפי הבנה זו, די בחרשות כשלעצמה בכדי שהאדם יאבד את כל שוויו, ויהיה חייב המזיק לשלם לו נזק מקסימלי. אף הראב"ד (הובא בשטמ"ק ד"ה "וזה לשון הראב"ד") מפרש כך ומסביר שבני אדם קצים בחרש (כנראה משום שיש בעיות תקשורת איתו), וממילא הוא אינו ראוי לשום עבודה.

רש"י ורבינו יהונתן (הובא בשטמ"ק ד"ה "וזה לשון הר' יהונתן") מפרשים שרבא מתאר שלבים שונים של אותו מקרה. כלומר, מדובר באותו אדם, שתחילה נקטעה ידו, ואז נקטעה רגלו ואז הפך לעיוור ואז גם לחרש. רק אדם שבע תחלואים כזה אינו ראוי לדבר כאשר הוא מתחרש, אך אם הוא חרש בלבד, יש לאמוד למה הוא מסוגל.

השו"ע (תכ יז) פוסק כהבנת הרמב"ם בגמרא.

איחוד כמה חבלות לתביעה אחת

בגמרא (פה:) מעלה רבא את השאלה הבאה- במקרה בו המזיק קטע את ידו של הניזק, ואז, בריחוק זמן, שבר את רגלו ושוב לאחר זמן סימאו, ולאחר זמן גם חרשו. ולא אמדו בית הדין את התשלומים בין מעשה למעשה. האם במקרה כזה יש לשום את תשלומי הצער והבושת של כל אחת מהחבלות בנפרד, או שמא יש לשום הכל ביחד?

רבא מסביר שלגבי השבת והנזק אין הבדל בין שומת כל חבלה בנפרד לבין שומה של הכל ביחד, כי כל נזק רק מוסיף על הקודם לו, והשבת היא סך זמן ביטול המלאכה של הניזק, ללא קשר להתפלגות הנזקים.

רבא מוסיף כמו כן, שלגבי הריפוי גם כן ברור ששמים הכל ביחד ולא אחד אחד. אמנם לגבי עניין זה נחלקו הראשונים- רש"י הסביר שלגבי הריפוי יש לשום הכל ביחד כי מדובר במקרה בו חבל חבלה אחת בעת שהניזק עוד לא הצליח להתרפא מהחבלה הקודמת. אמנם, התוספות (ד"ה "נהי" בתחילתו) הקשו מדוע שונה הריפוי המיוחד לכל חבלה, מהצער או הבושת, שאף הם מיוחדים לכל חבלה בנפרד. לכן העלו התוספות אפשרות שיש לגרוס את הריפוי עם הצער והבושת שרבא מתלבט אם שמים אותם לכל חבלה וחבלה או להכל ביחד.

רבא ממשיך ואומר שגם אם נאמר שיש לשום את הכל כאחד, תישאל שאלה מהו הדין אם שמו באמת כל חבלה בפני עצמה, אך לא גבו מאומה עדיין. האם לאחר החבלה האחרונה יש לגבות תשלום תשלום כפי שנישום, או שמא יש לשום מחדש את הכל ביחד. שאלה זו נשארת בספק.

התוספות (ד"ה "נהי") מפרשים, שהגמרא אינה מעלה על דעתה בשום שלב, מצב בו לא ישלם המזיק על הצער, הבושת והריפוי של כל חבלה וחבלה בפני עצמה, שהרי סוף סוף ציער, בייש והזקיק ריפוי לניזק כמה פעמים בכמה אופנים שונים. לדברי התוספות, השאלה הראשונה ששואל רבא היא האם לשום כל חבלה וחבלה בפני עצמה או שמא לשום את כולן כאירוע אחד. באפשרות השניה השומה תהיה לטובת המזיק, שכן סכום תשלומי צער על חבלות הנישומות אחת אחת הינו גדול מאותן חבלות הנישומות ביחד. הרא"ש (סימן ה) והרשב"א סוברים אף הם כתוספות.

הרמב"ם, וכמותו שאר הראשונים, פוסק בבעיה הראשונה של רבא כאפשרות האומרת שאין גובים כל איבר ואיבר בנפרד. בשאלה השניה של רבא, נשאר הרמב"ם בספק ולכן פוסק שאם תפס הניזק אין מוציאים מידו^[22].

לעומתו, פסק הרא"ש בבעיה השניה כאפשרות שגובים על כל חבלה בפני עצמה, כיוון שכבר אמדוה בבית הדין, והרי התשלום כאילו כבר גבוי הוא.

השו"ע (תכ כו) כותב את לשון הרמב"ם, והרמ"א מעיר, שההבדל בין ראיית כל נזק בנפרד לבין שומה של הכל ביחד, אינו נוגע לצער, לריפוי ולבושת, כדברי הרא"ש והתוספות.

אומדן עתידי של הריפוי והשבת בשעת השומה

בגמרא (צא.) מובאת ברייתא:

"חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד,

ריפוי ושבת עד שיתרפא.

אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו.

אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו"

משמע, שלא רק שאת הנזק, הצער והבושת, שערכם ברור כבר בשעת השומה, מוציאים מיד המזיק בשעת העמידה בבית דין, אלא אף את הריפוי והשבת, שהאומדן שלהם כולל תחזית לעתיד (כמה זמן יקח תהליך הריפוי וכמה זמן יעבור עד שיחזור הנחבל לעבוד) שאפשר שלא תתממש במלואה, גם כן אומדים ונותנים במקום.

ההשלכה של דין זה היא, שגם כאשר התחזית לא התקיימה במלואה, כגון שהתרפא מהר מהצפוי או לאט מהצפוי, אין מקבל הניזק אלא כמו שאמדו לו בתחילה.

קביעה זו מפתיעה במידת מה, שכן היה אפשר לצפות שתהיה חובה על המזיק לדאוג לרפואתו השלמה של הניזק כל עוד ברור שמצבו הרפואי נובע מהחבלה. לכן אומר הרמב"ם שתקנה זו, שנותן לו את האומדן מיד, היא תקנה שתיקנו חכמים לטובת המזיק, בכדי שלא יגרר לממן סיבוכים רפואיים בלתי צפויים של הניזק.

מכאן מסיק הרמב"ם, שאם המזיק חפץ לחזור לדין הראשוני, בו הוא דואג לרפואתו של הניזק דבר יום ביומו, שומעים לו, שכן סוף סוף, אף אם יתרפא הניזק מהר יותר מכפי שניתן היה להעריך, הרי המזיק דואג לטיפול בו עד לרפואתו השלמה, ובכך הוא ממלא את צו התורה "ורפא ירפא" (מגיד משנה).

השו"ע (תכ יח-יט) פסק כדברי הרמב"ם בהלכות אלו.

ניזק שרוצה לרפא את עצמו, ומזיק שרוצה לרפא בעצמו

הגמרא (פה.) אומרת שהניזק אינו יכול לדרוש שיתנו לו מראש את כסף הריפוי בידו, ושהוא ירפא את עצמו, שכן המזיק יכול לטעון שהוא חושש שהניזק לא ישתמש בכסף לשם ריפוי, וגנאי הוא למזיק, שמתפרסם בין הבריות כחובל שאינו מרפא. על פי הנפסק בהלכה הקודמת, שבכפוף להסכמת המזיק, ניתן לאפשר מימון של הריפוי על בסיס יום יומי, פוסק הרמב"ם כאן, שאם אכן החליטו על צורת תשלום כזו, יכול הניזק לדרוש את התשלום במזומן בידו, שכן אז אין חשש שישתמש בו לצרכים אחרים לאורך זמן מבלי שישימו לב.

הגמרא (שם) מוסיפה, שאם המזיק לא רוצה לתת את תשלומי הריפוי אלא אומר שהוא עצמו ירפא את הניזק, או שיש לו רופא שמסכים לרפא בחינם, אין שומעין לו, שכן הניזק יכול לטעון שרופא המרפא בחינם אינו מדקדק במלאכתו, ועל המזיק עצמו אינו סומך.

כמו כן אומרת הגמרא, שאם רוצה המזיק להביא רופא מרחוק, אך בזול, יכול הניזק לומר שרופא שבא מרחוק אינו זהיר כיוון שהוא אינו חושש למוניטין המקומי שלו.

הרמב"ם פוסק שאין הניזק רשאי לטעון שהוא רוצה לרפא את עצמו, ושאין המזיק יכול לרפא בעצמו או להביא רופא בחינם. בשו"ע (תכ כא-כג) מוסיף על כך, שאין המזיק רשאי להביא רופא מרחוק.

אחריות המזיק במקרים של סיבוכים רפואיים

המשנה (פג.) מדברת על מקרה בו התפתחו סיבוכים הקשורים למכה, והריפוי של המכה מתעכב-

"עלה בו צמחים.

אם מחמת המכה – חייב,

שלא מחמת המכה – פטור."

בגמרא (פה.) מובאת ברייתא המרחיבה בעניין:

"עלו בו צמחים –

מחמת המכה ונסתרה המכה- חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו,

שלא מחמת המכה- אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו.

ר' יהודה אומר: אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו,

וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי"

רש"י מפרש שלפנינו שלוש דעות תנאים במקרה בו הסיבוך בא מחמת המכה- שיטת תנא קמא, המחייבת שבת וריפוי, שיטת ר' יהודה, המחייבת ריפוי בלבד, ושיטת החכמים, הפוטרים מזה ומזה. מבין השלוש, השיטה התואמת את המשנה היא שיטת תנא קמא.

בגמרא עולות שתי אפשרויות להסבר מחלוקת ר' יהודה ותנא קמא-

רבנן בבי רב סוברים שהצמחים עלו במכה מחמת שהניזק עטף את הפצע בכיסוי. תנא קמא סובר שזהו מעשה ראוי, ואילו ר' יהודה סובר שזהו מעשה הגובל בפשיעה, שכן הוא מזיק לפצע, ולכן חייב המזיק רק בריפוי.

רבה חולק ומסביר שלדעת כל התנאים לגיטימי לעטוף את הפצע ולא לגיטימי לעוטפו יותר מדאי. ר' יהודה סובר שכיוון שעלו הצמחים בפצע כי עטפו יותר מדאי, חייב רק בריפוי בו כפל הכתוב ("רפא ירפא") ולא בשבת. לעומתו תנא קמא סובר, שלא ניתן להפריד בין הריפוי לבין השבת כי הכתוב הקישן זה לזה, ולכן למרות שעשה הניזק דבר לא לגיטימי כשעטף את הפצע בהגזמה, חייב המזיק גם בריפוי וגם בשבת.

התוספות (ד"ה "עלו") מעיר, שדברי המשנה והברייתא אמורים במקרה בו עדיין לא הספיקו לאמוד את התשלומים (או במקרה בו לקח המזיק על עצמו לתת דמי ריפוי דבר יום ביומו עד להחלמה מוחלטת), שהרי אם כבר אמדו, הרי משלם המזיק הכל בפעם אחת, ופטור מכל תוספות תשלום אף אם עלו לאחר זמן צמחים.

הגמרא מבארת, ש"שלא מחמת המכה" אין הכוונה לדבר שכלל אינו קשור לחבלה, שהרי אז בוודאי פטור המזיק מהכל, אלא הכוונה למקרה בו הניזק עבר על דברי הרופא.

הרא"ש והטור פוסקים כמשנה וכתנא קמא שבברייתא, שאם עלו הצמחים מחמת המכה חייב המזיק בתוספת השבת והריפוי שנגרמה מכך.

שיטת הרמב"ם בהלכה זו קשה. כאחרים, פסק הרמב"ם שבצמחים שעלו מחמת המכה חייב בשבת וברפואה, אך באופן ייחודי, פוסק הרמב"ם שאם הצמחים עלו שלא מחמת המכה, חייב רק בריפוי ופטור משבת. עוד קושי העולה מדברי הרמב"ם הוא שהרמב"ם כותב שאם לא שמע לדברי הרופא והחמיר החולי פטור מריפוי ושבת, אך אם עלו צמחים שלא מחמת המכה, פטור משבת אך חייב בריפוי. וזאת בשעה שהגמרא הביאה את המקרה של חולה שעבר על דברי הרופא כדוגמה ל"שלא מחמת המכה".

המגיד משנה, לאור שאלות אלה, משנה את הגרסה ברמב"ם כך ששיטתו שווה לשיטת הטור.

הכסף משנה לעומתו מסביר שלרמב"ם גרסה שונה בגמרא.

השו"ע (תכ יט-ב) פוסק להלכה כדברי הטור.

נתינת זמן למזיק לפרוע

המשנה (צ:) מספרת על מקרה בו פסק בית הדין לחובת אדם שבייש. אותו אדם ביקש ארכה לפני התשלום ובית הדין נעתר לו.

הגמרא (צא.) מקשה על כך מהדין המפורש בשם ר' חנינא, ש"אין נותנים זמן לחבלות", כלומר, אין בית הדין נותן ארכה לתשלום. הגמרא מתרצת, שדברי ר' חנינא אמורים במקום בו חיסר המזיק את הניזק ממון, אך לעניין תשלומי בושת, כיוון שלא חסרו ממון, נותנים למזיק ארכה לתשלום.

וחלקו הראשונים מה דין דחיית תשלומי הבושת כאשר הם מלווים בתשלומי נזק-

המאירי אומר, שגם אם נתחייב המזיק בתשלומים אחרים בנוסף לבושת, כגון נזק, יכול המזיק לבקש ארכה לגבי תשלומי הבושת^[23].

לעומת זאת, מהרמב"ם משמע, שרק אם נתחייב המזיק בבושת בלבד, ללא שאר ארבעת הדברים, ניתן לדחות את התשלום.

השו"ע (תכ כז) פסק כדברי הרמב"ם. והסמ"ע (ס"ק לא) מוסיף שהוא הדין גם בצער שלא במקום נזק, כגון כוויה במקום שאינו עושה פצע, שגם בזה לא חסרו ממון.