פרק ח

מצוות צידוק מידות ומשקלות

בנוסף לאיסור עשיית העוול במדידה ולאיסור השהיית מידות מעוותות, התורה מצווה על הקפדה על מידות של צדק, קרי, מידות מדוייקות-

אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים כה טו)

מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא יט לו)

הספרא (קדושים פרשה ג) לומד מהפסוקים כמה הלכות הקשורות לדאגה היתרה לכך שהמידות והמשקלות יהיו מדוייקים:

"מאזני צדק"- צדק את המאזנים יפה, "אבני צדק"- צדק את המשקלות יפה, "איפת צדק"- צדק את האיפות יפה, ו"הין צדק"- צדק את ההין יפה.

ר' יוסי ברבי יהודה אומר והלא ההין בכלל איפה היה שנאמר ואיפת צדק אם כן למה נאמר והין צדק יהיה לך, לאו צדק והין צדק.

"יהיה לך"- מנה לך אגרדימים על כן, מיכן אמרו הסיטון מקנח את מידותיו אחת לשלשים יום...

בנוסף למצווה לדאוג לדיוק של המידות והמשקלות, לומד רבי יוסי ברבי יהודה מהפסוק חובה כללית של אדם לדיבורו ולאיסור הטעיית רעהו בדיבור, ש"הן" ו"לאו" שלו יהיו אמת.

מהלשון "יהיה לך" לומד המדרש שהמידות צריכות להישאר בהווייתן, כלומר, יש לדאוג גם לתחזוקת המידות באופן שוטף כך שהן תישארנה מדוייקות תמיד. דבר זה נעשה על ידי מינוי אחראים הסובבים בין הסוחרים ובוחנים את המידות בהם אלה משתמשים ("אגרדמים"), ועל ידי סדרה של הנחיות כמו קינוח תדיר של המידות, כמבואר בהמשך הפרק.

זלזול במדידת הקרקע

בגמרא (בבא מציעא קז:) נאמרו מפי רב יהודה כמה הלכות העוסקות במדידת קרקע, לרב אדא שעיסוקו היה במדידת קרקעות ("משוחאה"):

אמר ליה רב יהודה לרב אדא משוחאה: לא תזלזל במשחתא, דכל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רישקא.

אמר ליה רב יהודה לרב אדא משוחאה: ארבע אמות דאניגרא - זלזל בהו, דאנהרא - לא תמשחנהו כלל.

רב יהודה לטעמיה, דאמר רב יהודה: ארבע אמות דאניגרא - לבני אניגרא, דאנהרא - דכולי עלמא.

פירוש ההלכה הראשונה ברור. מדובר על אזהרה למודד קרקע (לקונה, למוכר או לאחים או שותפים שחולקים ביניהם), שימדוד בדיוק רב ככל שניתן, כיוון שגם טעות קטנה במדידת קרקע, יש לה משמעות ממונית לא מבוטלת, שהרי בכל קרקע ניתן לגדל כרכום, שהוא צמח תבלין יקר, ואז כל יחידת שטח מיתרגמת לערך כספי גבוה.

בהלכה השניה נאמר לרב אדא שבמדידת ארבע האמות הסמוכות לאמת המים יש לזלזל, ואילו את ארבע האמות הסמוכות לנהר כלל אין למדוד.

הגמרא ממשיכה (לאחר הקטע שצוטט לעיל) בביאור השטח שיש להשאיר ליד ערוצי מים המשמשים לתחבורה, ומתוך הקשר זה חלקו הראשונים בפירוש ההלכה -

רש"י והתוספות (ד"ה "ארבע גרמידי") מפרשים שכוונת רב יהודה לחובה להשאיר ארבע אמות פנויות (לא מעובדות) בסמוך לאמת המים או לנהר כדי לאפשר שימוש במים. סמוך לנהר יש רשות לכל אחד להשתמש במים ולכן יש להשאיר קרקע לא מעובדת במרחק גדול הנראה לעין בבירור, ואין למדוד שיעור מדוייק של ארבע אמות כלל. סמוך לאמת מים, שם יש רשות שימוש רק לבעלי השדות הסמוכים, מוחלים אלה, ולכן יש למדוד אך אין לדייק במדידה (לרש"י יש להותיר מעט פחות מהשיעור המדוייק, והשכנים הסמוכים לאמה ימחלו על הקושי בשימוש שייוצר עקב כך, ולפי התוספות, הפוך, יש להשאיר מקום רב יותר, והשכנים ימחלו על הפסד השטח המיועד לעיבוד מתוך שודתיהם).

המאירי מביא פירוש נוסף, שלפיו נראה שהלך גם הרמב"ם (מתוך ההקשר בו מובא הדין כאן). לפירושם, מדובר על חלוקת שדה שחלק ממנה נסמך על אמת המים או על הנהר. רב יהודה פוסק, שאם השדה סמוכה לנהר, כלל אין להביא בחשבון כחלק משטחה את החלק הסמוך לנהר, כיוון שהנהר שייך לכל, ואפשרות השימוש בשדה בארבע האמות הסמוכות לנהר, מוגבלת מאד. באופן דומה, אך פחות קיצוני, אם השדה סמוכה לאמת מים, אין להחשיב את רצועת ארבע האמות הסמוכה לאמת המים כארבע אמות מלאות, אלא יש "לזלזל" בהן ולהחשיבן כפחות מארבע אמות, כיוון שלא ניתן להשתמש ברצועת קרקע זו לשימוש חקלאי מלא.

אחידות במדידת קרקע

בגמרא בבבא מציעא סא:, מובאת ברייתא:

"לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה".

"במדה" - זו מדידת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים

כלומר, עשיית עוול "במידה" מתפרשת כמדידה בלתי עקבית, כשמתקבלות בה תוצאות שונות בימות החמה מאשר בימות הגשמים.

רש"י ורוב הראשונים פרשו שמדובר במודד קרקע בעזרת חבל, שאורכו משתנה במקצת בין ימות החמה לבין ימות הגשמים, ונמצא שמודד במידה שונה בכל פעם.

ראשונים אחרים פרשו (והובאו הדברים במאירי) שהקרקע עצמה מתפשטת בימות החמה, ולכן יש לקחת התפשטות זו בחשבון.

הראשונים אף חלקו ביחס להקשר של מדידת הקרקע בימות החמה והגשמים.

רש"י מתאר שמדובר במציאות בה נמדדת השדה בכדי לחלקה לשני אחים או שותפים, כאשר לאחד מודדים בימות החמה ולשני בימות הגשמים, ונמצא שלא חלקו בשווה. טעמו של רש"י נראה מתוך כך שהפסוק עוסק בעשיית עוול, כלומר, חלוקה בלתי צודקת (ואפשר שבמזיד).

הרמב"ם מרחיב את האיסור למדוד באותו חבל בימות החמה ובימות הגשמים לכל מודד קרקע^[104], ואף קובע אותו בפרק העוסק בצידוק המשקלות ולא באיסור עשיית עוול. אמנם נראה שאף המפרשים כרש"י יודו לרמב"ם שיש מצווה לדקדק במדידת הקרקע משום מצוות צידוק המשקולות.

ממה עושים משקולות

בסוגיית הגמרא (בבא בתרא פט:) מובאת ברייתא:

אין עושין משקלות לא של בָּעַץ ולא של אבר, ולא של גיסטרון ולא של שאר מיני מתכות, אבל עושה הוא של צונמא ושל זכוכית

הברייתא אוסרת על עשיית משקולות ממיני מתכות שונים.

רש"י ורוב הראשונים מסבירים שהטעם הוא מפני שמתכות אלה טבען להתחסר עם הזמן. לכן הברייתא ממליצה על עשיית משקולות מאבן או זכוכית.

התוספות (ד"ה "ולא בשל") כותבים שהטעם הוא משום ששומן נוטה לדבוק למתכות, להתייבש עליהן ולהכבידן, ולכן האיסור להשתמש במשקולות ממתכת הוא דווקא עבור דברים כמו שקילת בשר ושומן. אמנם, גם התוספות מכירים בכך שמשקולת ממתכת טבעה להתחסר עם הזמן, אלא שלדעתם, אם המשקולת נועדה למכירה של דברים שאינם יקרים במיוחד, אין לחשוש בדבר זה. לעומת זאת, אם מדובר במכירה של זהב ואבנים טובות, יש לחפות את המשקולות בעור בכדי שלא יתבלו ויפחתו ויבוא בזה הפסד גדול, מפאת יוקר הסחורה.

השו"ע (רלא י) פוסק כרש"י, ומביא את דברי התוספות כ"יש אומרים". הרמ"א מביא את דברי התוספות הנוספים, שיש לחפות משקלות בעור אם הן משמשות לשקילת דברים יקרים.

דין המחק

המחק הוא הכלי שבעזרתו משווים את פני תכולת כלי המדידה לאחר שמודדים בו דבר יבש הבא בגרגירים, כקמח, סוכר ודומיהם.

בגמרא (שם) מובאות שתי ברייתות בעניין זה:

תנו רבנן: אין עושין המחק של דלעת - מפני שהוא קל, ולא של מתכת - מפני שהוא מכביד,

אבל עושהו של זית ושל אגוז, של שקמה ושל אשברוע.

תנו רבנן: אין עושין את המחק צדו אחד עב וצדו אחד קצר;

לא ימחוק בבת אחת, שהמוחק בבת אחת - רע למוכר ויפה ללוקח,

ולא ימחוק מעט מעט, שרע ללוקח ויפה למוכר

הרמב"ם כותב את דברי הברייתא להלכה.

שינוי במשקל המידות והמשקלות או בדרך המדידה בהם

מקור הדין בברייתא המובאת בגמרא (בבא מציעא, סא:)-

לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה.

במדה - זו מדידת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים.

במשקל - שלא יטמין משקלותיו במלח,

ובמשורה - שלא ירתיח

לגבי הטמנת המשקלות במלח, חלקו הראשונים ביחס להבנת המציאות-

רש"י פירש שהמלח מכביד את המשקולות ולכן אין לו לקונה להטמין משקלותיו במלח, שאז נמצא מרמה את המוכר.

לעומתו הרשב"א פירש הפוך, שההטמנה גורעת ממשקל המשקולת (על ידי שאיבת לחות או על ידי עיכול) ולכן מדובר באזהרה למוכר. כך משמע גם מהרמב"ם.

ההרתחה האמורה בסוף הברייתא, עניינה יצירת קצף בעת מזיגת דבר לח לתוך כלי המידה, כך שיראה כאילו הכלי מלא אף שאין הדבר כך.

סטנדרטיזציה של המאזנים

הגמרא (בבא בתרא פט.) מביאה ברייתא העוסקת בדרישות המינימליות לסוגים שונים של מאזניים-

נפש מאזנים - תלויה באויר ג' טפחים, וגבוהה מן הארץ שלשה טפחים, וקנה ומתנא שלה שנים עשר טפחים

ושל צמרים ושל זגגין - תלויה באויר שני טפחים, וגבוהה מן הארץ שני טפחים, וקנה ומתנא שלה ט' טפחים

ושל חנווני ושל בעה"ב - תלויה באויר טפח, וגבוהה מן הארץ טפח, וקנה ומתנא שלה ששה טפחים

ושל טורטני (=צורף, רשב"ם)- תלויה באויר שלש אצבעות, וגבוהה מן הארץ שלש אצבעות, וקנה ומתנא שלה איני יודע

המאזנים של ימיהם היו עשויות קנה אופקי הקשור באמצעו לחוט אנכי המוחזק בידו של השוקל או מחובר לתקרה, ומשני קצותיו חוטים ("מתנא") המחברים את קצותיו לכפות המאזניים, עליהם מניחים את הסחורה מצד אחד ואת המשקולות מהצד השני.

הברייתא דורשת שיהיה שיעור מינימלי בין כפות המאזניים לבין (הנע בין 3 טפחים במאזניים גדולות לבין 3 אצבעות במאזניים של צורפים) המשטח שתחתיהן, וכשיעור הזה שיהיה גם אורך החוט המחובר לאמצע הקנה, בו מוחזקות המאזניים. הראשונים מסבירים שטעם הדבר בכדי שתהיה הכרעת המאזניים ברורה הן בירידת הכף המכרעת כלפי מטה, והן בעליית הכף השניה כלפי מעלה באותו השיעור.

בנוסף, קובעת הברייתא אורכים גם לקנה ולחוטים. למאזניים גדולות, מאזניים של צמרים וזגגים, ומאזניים של חנווני, 12, 9 ו-6 טפחים, בהתאמה, ולגני מאזניים של צורפים נאמר "איני יודע".

הראשונים חלקו בפירוש שיעורים אלה-

הרשב"ם כותב שמדובר באורך הכולל של הקנה והחוטים. כך, למשל, במאזניים גדולות, צריכים החוטים להיות באורך של ארבעה טפחים מכל צד, והקנה צריך להיות באורך של שמונה טפחים.

המאירי כותב שמדובר באורכו של כל חוט, ובאורך הקנה, שצריך שיהיו כולם בשיעור המצויין. כך למשל, במאזניים גדולות, החוטים באורך של 12 טפחים מכל צד, וכן כל אורך הקנה. מלשון הרמב"ם נראה שכן גם דעתו.

עוד חלקו ראשונים בטעם להגבלה זו-

הרשב"ם כותב שככל שהסחורה כבדה יותר, כך יש צורך במנוף ארוך יותר בכדי להבחין בסטיות קטנות. לפי שיטה זו, אורך הקנה הנזכר הינו אורך מינימלי, והמחמיר להאריך יותר הרי זה משובח.

המאירי כותב שמדובר באורכים המבטיחים שהקנה לא יתעוות ותתקלקל ע"י כך המדידה. לפי דבריו אין לחרוג מהמידות המוזכרות בברייתא, לא בהוספה ולא בהפחתה.

השו"ע (רלא יג) כתב כדברי הברייתא ופירש את אורכי הקנה והחוטים כרמב"ם וכמאירי.

דין הכרעה

במשנה בבבא בתרא (פח:)-

חייב להכריע לו טפח.

היה שוקל לו עין בעין - נותן לו גירומין- אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש

פירוש, המשנה מחייבת את המוכר השוקל לקונה בעזרת מאזניים, שירבה בסחורה עד שתוכרע כף המאזניים הנושאת את הסחורה ותרד כדי טפח ממצבה המאוזן. כך, ברור שמה שמוכר לו כבד במעט מהמשקולות שבצד השני והסיכוי לטעות/רמאות קטֵן. המשנה מוסיפה עוד, שאם לא עשה כן, אלא שקל לו "עין בעין", כלומר הסתפק בכך שהקנה נשאר מאוזן, צריך לתת לו "גירומין", שהיא תוספת קטנה, בכדי שיהיה ברור שבמה שנתן לו יש לפָחות כדי המשקל שסוכם.

בגמרא מסביר ריש לקיש את המקור לדין

אמר ריש לקיש, דאמר קרא: "אבן שלמה וצדק", צָדֵק משלך ותן לו

כלומר, המילה "צדק" מלמדת שצריך שיהיה הקונה בטוח שנעשה עימו צדק ושלא קיבל פחות מהכמות שהוסכמה. הגמרא מוסיפה שדבר זה יכול לבוא לידי ביטוי בשני אופנים. האחד- במקום בו נוהגים "להכריע טפח", שאז ברור שיש בסחורה פחות כמשקל המבוקש, או, במקום בו שוקלים "עין בעין", על ידי הוספה מסויימת של סחורה- "גירומין"^[105].

הרשב"ם והגהות אשרי (על הראש סי' כב) בשם האור זרוע מעירים, שאם מדובר במשקל קל במיוחד (פחות מליטרא), אין דרישה שיוכרע המשקל בשיעור של טפח, כיוון שאז יווצר חוסר צדק לצד השני, פירוש, בכדי ששקילת ליטרא תוכרע, צריך להוסיף כמות נכבדה כליטרא שבאנו לשקול מלכתחילה.

הכמות אותה יש להוסיף בתור "גירומין" ("אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש", בלשון המשנה) מתבארת בגמרא-

אמר רבי אבא בר ממל אמר רב: אחד מעשרה בליטרא בלח לעשרה ליטרין.

אחד מעשרה לעשרה ליטרין הם אחד ממאה ממה שמוכר לו. מכיוון שנאמר רק שיעור לגבי לח, נשאר להבין למה מתכוונת המשנה בשיעור היבש. הגמרא מתלבטת בין שתי אפשרויות-

כפי שרבי אבא מלמדנו ששיעור הגירומין של לח אינם עשירית (כפי שיכול היה להשתמע מהמשנה), אלא מאית, כך השיעור של אחד לעשרים שאומרת המשנה לגבי יבש כוונתו לאחד ממאתיים.

רבי אבא אמר על שיעור הלח ש"אחד מעשרה" שבמשנה הוא אחד מעשרה שבאחד מעשרה. לכן יש לפרש את ה"אחד מעשרים" שנאמר במשנה לגבי יבש כאחד מעשרים שבאחד מעשרים, שהוא אחד מארבע מאות.

הגמרא נותרת בתיקו והרמב"ם נוקט כאפשרות השניה.

לעומתו המאירי כותב כאפשרות הראשונה.

השו"ע (רלא יד) פוסק כדברי המשנה והגמרא וכפירוש הרמב"ם לשיעור גירומין.

ועי' עוד בנושא הבא, ביחס לשאלה האם הדרישה להכריע תלויה במנהג המדינה והאם יש דרישה להוסיף משום הכרעה גם במדידת נפח (ולא רק במשקל).

מנהגים שונים בדרך המדידה- גדישה המידה ומדידה בכמה פעמים

נאמר במשנה (שם פח:)

מקום שנהגו למוד בדקה - לא ימוד בגסה, בגסה - לא ימוד בדקה

למחוק - לא יגדוש, לגדוש - לא ימחוק

ביחס לטעמו של הדין הראשון, מסביר הרשב"ם שישנו הבדל בין מדידה של אותה כמות בכמה פעמים (במידה קטנה) ובפעם אחת (במידה גדולה), שכן חובת תוספת ההכרעה גורמת לכך שבכל מדידה ממלא המוכר את הכלי מעט יותר משפתיו, ואם כן, במדידת אותה כמות בכמה פעמים מקבל הלוקח יותר מאשר במדידה בכלי גדול פעם אחת. הרשב"ם מוסיף שגם במקום בו נהגו "למחוק" ולשטח את פני כלי המידה (כמבואר בסיפא, וכדלהלן), עדיין נותרת תוספת בולטת מעט מעל פניו, ובמדידה כמה פעמים בכלי קטן מצטברת תוספת זו ליותר מאשר במדידה פעם אחת בכלי גדול.

אגב אורחא, נמצאנו למדים מדברי הרשב"ם שני דברים ביחס לדין הכרעה-

דין הכרעה שייך גם במדידת נפח בעזרת כלי^[106] ולא רק בשקילה.

ישנם מקומות בהם נוהגים "למחוק", ולא לתת הכרעה במדידת נפח^[107].

בגמרא מובאת ברייתא המרחיבה עוד בנושא זה

מנין שאין מוחקין במקום שגודשין, ואין גודשין במקום שמוחקין?

תלמוד לומר: "איפה שלמה" (דברים כ"ה).

ומנין שאם אמר הריני מוחק במקום שגודשין ולפחות לו מן הדמים, והריני גודש במקום שמוחקין ולהוסיף לו על הדמים, שאין שומעין לו?

תלמוד לומר: "איפה שלמה וצדק יהיה לך" (דברים כ"ה)

כלומר, אפילו אם המוכר מציע לגלם במחיר את חריגתו מהמקובל בגדישת/מחיקת המידה, (למשל, למחוק במקום שנהגו לגדוש ולמכור בזול יותר או הפוך, לגדוש במקום בו נהגו למחוק ולמכור יותר ביוקר) אסור לו לעשות זאת.

הראשונים חלקו בטעם הדין-

הרשב"ם (ד"ה "תלמוד לומר איפה") מסביר שמדובר בכגון שהמוכר/קונה מודעים לחריגה ממנהג המדינה ומוחלים עליה (שאם לא כן, פשוט שהדבר אסור משום "לא תעשו עוול", ולא משום "איפה שלמה וצדק"^[108]) ובכל זאת אסור לחרוג ממנהג המדינה מחשש שמא יתן הדבר מקום לרמאים לשנות ממנהג המדינה מבלי שהצד השני מודע לזה ומוחל^[109].

הר"י מיגש, כנראה מאותה סיבה שמציין את הרשב"ם, מפרש שכל המימרא עוסקת רק במקרה בו לא הסכימו המוכר והקונה על דרך מדידה, שאז אסור למוכר, על דעת עצמו, למחוק או לגדוש בשונה ממנהג המדינה, אפילו אם הוא מביא זאת לידי ביטוי במחיר.

בניגוד לראשונים הנ"ל, המאירי (פח. ד"ה "אמר המאירי") כותב בטעם הדין ש"כל שמשנה אפשר שכונת זיוף מניעתו ואין הלוקח מרגיש בו". ניתן להבין מדבריו, שגם כאשר שני הצדדים מודעים לשינוי ממנהג המדינה והדבר בא לידי ביטוי במחיר, עדיין החריגה מהמנהג נותנת מקום לרמאות של מוכר זה שמשנה^[110].

גם מלשון הרא"ש (סי' כב) והטור (רלא) משמע שבניגוד לר"י מיגש, אסרו לשנות ממנהג המדינה גם במקרה בו מסכימים הצדדים^[111].

בגמרא מובאת ברייתא נוספת הפוסקת דברים דומים בעניין מנהגי השקילה-

מנין שאין מעיינין במקום שמכריעין, ואין מכריעין במקום שמעיינין?

תלמוד לומר: "אבן שלמה".

ומנין שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין ולפחות לו מן הדמים, והריני מכריע במקום שמעיינין ולהוסיף לו על הדמים, שאין שומעין לו?

תלמוד לומר: "אבן שלמה וצדק"

כלומר, מתוך שתי האפשרויות לקיים "צדק משלך ותן לו" בשקילה, קרי, הכרעת טפח בכף המאזניים או נתינת גירומין (עי' בנושא הקודם), יש לבחור על פי מנהג המקום בשקילה. כלומר, אם מנהג המקום לדרוש שכף המאזניים שעליה הסחורה תוכרע כדי טפח, כך יש לנהוג, ואם המנהג לשקול עד שכפות המאזניים יתאזנו, כך יש לשקול, ואח"כ להוסיף "גירומין".

בגמרא (פט.) מופיעות עוד שתי ברייתות העוסקות בדרך המדידה-

היה מבקש ממנו שלשה רבעי ליטרא, לא יאמר לו: שקול לי שלשה רבעי ליטרא אחת אחת, אלא שוקל ליטרא ומניח רביע ליטרא עם הבשר.

היה מבקש ממנו עשר ליטרין, לא יאמר לו: שקול לי אחת אחת והכריע, אלא שוקל לו כולן בבת אחת, ונותן הכרע אחד לכולן.

כלומר, כיוון שמדידה של אותה כמות בכמה שקילות/מדידות גוררת תוספת גדולה יותר מאשר מדידה בפעם אחת, לא יכול הקונה לדרוש מהמוכר לשקול לו בכמה פעמים^[112].

לגבי הברייתא הראשונה, הרשב"ם מפרשה בעניין דומה לשניה, ששקילה של שלשה רבעי הליטרא, בשלוש שקילות, תביא לתוספת מרובה מצד הקונה. הרמב"ם הבין ברייתא זו בעניין אחר, כפי שיתבאר לקמן בהלכה יט.

הרמב"ם כתב כדברי הברייתא, שבמקום שנהגו למוד לגסה לא ימוד בדקה והפוך, וכמו כן במקום בו נהגו לגדוש לא ימחוק והפוך. הרמב"ם לא פסק בצורה מפורשת את הברייתא האוסרת למדוד עין בעין במקום בו נהגו להכריע את המאזניים והפוך, אך ניתן להבין זאת מתוך דבריו שבמקום בו נהגו "לעיין" יש לתת גירומין, ובמקום בו נוהגים להכריע, חייב להכריע טפח. לעניין השאלה האם מותר לשנות ממנהג המדינה כאשר הדבר מוסכם על הצדדים, סתם הרמב"ם כלשון הברייתא ולא פירש.

השו"ע (רלא ח), כותב כלשון הרא"ש והטור, שאין לשנות ממנהג המדינה בגדישה ובמחיקה, ובמדידה בגסה ובדקה, אפילו אם הדבר מוסכם על הצדדים.

שינוי הגדרת המידות

בגמרא (שם צ.) דן שמואל באפשרות לשנות את הגדרת המידות, כגון שמידה המכונה בשם כלשהו, תכיל כמות גדולה יותר-

אמר שמואל: אין מוסיפין על המדות יותר משתות...

שמואל מגביל את היכולת לשנות את המידות בשיעור של עד שישית.

הגמרא מתלבטת בטעמו של שמואל. האפשרויות העולות (ונדחות)-

חשש לעליית מחירים מופרזת במקרה בו המידות גדלות, דרך משל, אם כל קב הוא עתה קביים יש להכפיל את מחיר הקב, ויש חשש שהסוחרים יוסיפו על המחיר עוד יותר ממה שצריך. הגמרא דוחה אפשרות זו כי שיעור השישית אינו מובן לפיה, שהרי בכל הגדלת מידות, אפילו קטנה, יש לחשוש חשש זה.

שמואל רצה למנוע מצבים בהם מי שאינו מודע לתקנה ימכור ביותר מהפרש של שישית מהמחיר הראוי, מה שיביא לביטול המיקח^[113]. גם הסבר זה נדחה, משום ששיעור שישית נאמר כאשר ברור כמה נמכר והמחיר חרג מהראוי, אך כאשר היה חוסר התאמה בכמות, ביחס למה שסוכם (דרך משל, שמדד המוכר לפי המידה הישנה, בשעה שבני העיר שינוי כבר את המידה), אפילו על כלשהו המיקח בטל (עי' לעיל פרק ח הלכה ב).

הלכה היא שהסוחר הקונה בסיטונות ומוכר ליחידים, אל לו להשתכר יותר משישית. שמואל חשש להפסד של סוחרים הבאים ממקום אחר, שימכרו בטעות לפי המחיר של המידות הישנות, אך לפי הכמות (הגדולה יותר) של המידות החדשות. כל עוד הטעות קטנה משישית, אפשר שירוויח הסוחר משהו, אך טעות של שישית ומעלה תבטל את הרווח שלו, ואף תביא לו להפסד.

על אפשרות זו הגמרא מעירה-

זבן וזבין תגרא איקרי?!

כלומר, משל עממי הוא, שהקונה ומוכר באותו מחיר, אינו נחשב סוחר כי אינו מרוויח כלום, ופירושו כאן, שלא רק על הפסדם של הסוחרים היה לחשוש, אלא גם על מניעת הרווח שלהם. וחזרה שאלה למקומה, שיעור שישית מה לו פה?

לבסוף מציע רב חסדא ששמואל למד את דבריו מפסוק ביחזקאל (מה, יב)-

וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם

הפסוק מגדיר את משקל השקל והמנֶה על סמך משקל הגֵרה- בשקל יש עשרים גרה, ומשקל של מנה (יכול להיות) מורכב ממטבע של 25 שקלים, מטבע של 20 שקלים, מטבע של עשרה שקלים ומטבע של חמישה שקלים, ובסה"כ 60 שקלים (אגב ציון מספר השקלים שבמנה מציין הנביא את סוגי המטבעות שיש להשתמש בהם^[114]).

מכיוון שהמנה המקובל הוא בן 25 שקלים (סלעים), מסבירה הגמרא, שביחזקאל מדובר על מידה אחרת, "מנה של קודש", שהוא כפול (50 שקלים), ועליו הוסיף יחזקאל שישית (חמישית מלבר) כך שהמנה שהוא מתאר עומד על 60 שקלים. מכלל הדברים נמצאנו למדים שניתן להוסיף על המידות/משקלות עד שישית (שהיא חמישית מהמידה העכשווית).

הרשב"ם מסביר, שהפסוק עצמו אינו מסביר את ההגבלה שפסק שמואל, שלא להוסיף יותר משישית. שהרי לא ניתן ללמוד מהפסוק אלא רק שיחזקאל ייסף את המטבע בשיעור של שישית. לכן, הטעם היסודי הוא הטעם השלישי המוזכר לעיל, שלא להביא להפסד לתגרים הטועים. כל הנלמד מיחזקאל הוא שאין חוששים למניעת רווח של הסוחרים אלא רק לגרימת הפסד.

הגמרא מספרת עוד, שרב פפא בר שמואל תיקן מידה (כיילא) השונה בשליש מהמידה שהיתה נהוגה עד כה. הגמרא מסבירה שרב פפא ראה היתר לעצמו לעשות כן, כיוון שהמידה שתיקן היתה מידה חדשה ולא החליפה את המידה הקודמת.

הרמב"ם פוסק כדברי שמואל שאין להוסיף על המידות יותר משישית, שהיא חמישית מערכן הראשון, כגון סאה בת חמישה קבין, מותר לעשותה של שישה. כן גם פסק השו"ע (רלא טו).

תחזוקת המידות

במשנה (פח.)-

הסיטון מקנח מדותיו אחד לשלשים יום, ובעל הבית - אחד לשנים עשר חדש;

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חילוף הדברים.

חנווני מקנח מדותיו פעמים בשבת, וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת, ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל;

אמר רשב"ג: במה דברים אמורים - בלח, אבל ביבש - אינו צריך

המשנה מחלקת בין שלושה סוגי מוכרים- בעל הבית, הוא החקלאי, המוכר את תוצרתו בכמות גדולה פעם אחת בשנה לסיטון. הסיטון (סיטונאי בלשוננו) הוא הקונה מהחקלאי ומוכר כמויות גדולות לחנווני. החנווני (קמעונאי בלשוננו) מוכר כמויות קטנות לצריכה ביתית שוטפת.

כל אחד מהמוכרים מצווה לקנח (לנקות) את מידותיו (כלי מדידת הנפח) בתדירות מסויימת מפני הנוזלים הקרושים שמצטברים בתוכם וגורמים לכך שהכלי יחזיק בפועל כמות קטנה ממה שצריך.

לגבי התדירות חלקו התנאים- תנא קמא קובע שבעל הבית מקנח מידותיו אחת לשנה, והסיטונאי- אחת לחודש. רשב"ג סובר הפוך. בכל אופן שניהם מודים שהחנווני צריך לעשות זאת בתדירות גבוהה של פעמיים בשבוע.

בנוסף, המשנה מטילה על החנווני חובה לקנח את משקלותיו פעם בשבוע ואת כפות המאזנים לאחר כל שקילה.

הראשונים נחלקו בהסבר מחלוקת תנא קמא ורשב"ג לעניין תדירות קינוח המידות-

הרשב"ם כותב שהמחלוקת נעוצה בהבנת המציאות- תנא קמא סובר שמפאת התדירות הנמוכה בה משתמש בעל הבית במידותיו (פעם בשנה), צריך הוא לדאוג לנקיונן רק לפני שמשתמש בהן. הסיטונאי קונה ומוכר באופן שוטף לאורך כל השנה ולכן כליו מתלכלכים יותר מהר וצריך לקנחם כל חודש. רשב"ג לעומתו סובר שתדירות השימוש משחקת תפקיד הפוך- ככל שמשתמשים במידה באופן תכוף יותר, כך פחות סחורה מספיקה להיקרש על דופנה. לפי חשבון זה של רשב"ג היה לכאורה החנווני, המוכר בתדירות גבוהה, צריך לקנח בתדירות נמוכה, אלא שהחנווני אינו מערה מכלי המידה שלו לכלי המידה של הלקוחות עד הטיפה האחרונה^[115] ולכן למרות תדירות המכירה הגבוהה, מידותיו מתלכלכות מהר מאד.

המאירי חולק על הרשב"ם בהסבר דעת רשב"ג. לדעתו רשב"ג סובר שככל שהמכירה מתפזרת על כמה אנשים, כך גם ההפסד הכרוך בשיירים הדבוקים בכלי המידה מתפזר על פני כמה לקוחות, ולכן הוא משמעותי פחות. לכן דווקא בעל הבית המוכר בבת אחת לאנשים ספורים צריך להקפיד על נקיון מידותיו יותר מאשר הסיטונאי המוכר תדיר להרבה חנוונים. עדיין גם רשב"ג מודה, שהחנווני צריך להקפיד ביותר על נקיון מידותיו, כיוון שהוא מוכר לצרכנים שרבים מהם עניים, ולכן גם הבדלים זעומים בנפח כלי המידה יכולים להיות משמעותיים עבורם.

בסוף המשנה מובאים עוד דברי רשב"ג, שאומר שקינוח המשקלות וכף המאזניים שמחויב החנווני לעשות, אמור דווקא בשקילת דבר לח.

רוב המפרשים הבינו שדברי רשב"ג אינם שנויים במחלוקת, ושטעמו פשוט- החובה לקנח את המשקולות נובעת מחשש שדבקו בהם שאריות אוכל ושמנוניות, דבר השייך רק במכירת דברים לחים.

הרמב"ם אינו מגביל את חובה הקינוח לדברים לחים בלבד, ולכן נראה שהבין שחכמים חלוקים על רשב"ג בזה ופסק כמותם. הרמב"ם אף מביא טעם אחר לחובת הקינוח, השייך גם בשקילת דברים יבשים- שמא יחלידו משקלותיו ויתמעט משקלן כתוצאה מבלאי^[116].

בעניין חובת קינוח המידות, פסקו רוב הראשונים כתנא קמא, וכן פוסק השו"ע (רלא ז). השו"ע מביא את הסברו של הרשב"ם להבדל בין סיטונאי ובעל הבית לבין חנווני.

בעניין קינוח המשקל וכף המאזניים פסק השו"ע (שם יב) כרוב הראשונים, שחובה זו אמורה דווקא בדבר לח.

שקילה בעזרת כמה משקולות בכף מאזניים אחת

בגמרא (פט.) מופיעה ברייתא-

היה מבקש ממנו שלשה רבעי ליטרא, לא יאמר לו: שקול לי שלשה רבעי ליטרא אחת אחת, אלא שוקל ליטרא ומניח רביע ליטרא עם הבשר.

הברייתא מורה שהשוקל שלושת רבעי ליטרא לחבירו ישתמש במשקולת של ליטרא ובמשקולת של רבע ליטרא כך- יניח את משקולת הליטרא בכף אחתואת משקולת רבע הליטרא עם הבשר בכף השניה, וכאשר המאזניים שקולות, הרי הבשר במשקל שלושת רבעי הליטרא.

רוב הראשונים קישרו ברייתא זו עם הברייתא שלידה העוסקת בשקילה של כמות גדולה בכמה פעמים, והבינו שהעיקרון זהה, כלומר, יש לשקול את שלשת רבעי הליטרא בבת אחת ולא רבע בכל פעם בכמה פעמים (עי' לעיל בעניין הדרכים למדוד, עמוד 98).

הרמב"ם פירש את הברייתא באופן אחר לגמרי. לדבריו הבעיה היא שאם יונחו על אותה כף מאזניים כמה משקולות, האחת של רבע והשניה של חצי ליטרא, יש חשש שאחת מהן תיפול מבלי שישים הלוקח לב לכך, ואז ימכור הסוחר פחות ממה שמשלם עליו הקונה.

השו"ע (רלא יד) כותב כדברי הרמב"ם, והסמ"ע (ס"ק כז) מוסיף שהכוונה שיפיל המוכר בכוונה אחת מהמשקולות.

אכיפת צידוק המידות

בספרי (פרשת כי תצא פיסקא רצד)-

"יהיה לך", מנה אגרנמוס על כך, מיכן אמרו הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית אחת לשנים עשר חדש וכו'

הספרי לומד מהמילים "אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ", שישנה מצווה על בית הדין לדאוג לכך שהמצב בו המידות שלמות קיים ומתמיד ע"י "אגרנמוס"- פקידים האחראים על בדיקת המידות ואכיפת החוק. הספרי אף כותב שזה המקור להגדרה של זמנים קבועים בתחזוקת המידות.

השו"ע (רלא ב) פוסק כדברים אלה.