פרק ו

איסור קניית דברים שחזקתם שהם גנובים

אומרת המשנה (ב"ק קיח:)-

אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים, ולא משומרי פירות - עצים ופירות;

אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל, ועגלים בשרון;

וכולן שאמרו להטמין - אסור. ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום.

כלומר, כיוון שדרך רוב הרועים שהיו באותו הזמן, שהיו מוכרים צמר וחלב מהצאן המופקד עימם בלי רשות הבעלים, אין לקנות מאיתם דברים אלה. מציאות דומה התקיימה בשומרי מטעים שהיו מוכרים חלקים מהעצים והפירות.

בעיה דומה קיימת כאשר נשים מוכרות דבר מה, וזאת משום שהרכוש הוא של הבעל, ולכן תמיד יש לבחון האם המכירה היא לרצונו של הבעל או לא. המשנה מביאה כמה דוגמאות בהן קונים מהנשים משום שבמקומות אלה דרך הנשים לעשות ולמכור את אותם הדברים.

בגמרא מובאת ברייתא המרחיבה את הדיון באיסור הקניה מהרועים:

אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גדיים, ולא גיזין ולא תלושין של צמר,

אבל לוקחין מהן תפורין מפני שהן שלהן;

ולוקחין מהן חלב וגבינה במדבר ולא בישוב;

ולוקחין מהן ד' וה' צאן, ד' וה' גיזין, אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין.

רבי יהודה אומר: בייתות לוקחין מהן, מדבריות אין לוקחין מהן;

כללו של דבר: כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו - לוקחין מהן, אין מרגיש בו - אין לוקחין מהן

הברייתא מורה להקל ולקנות מהרועים בשני מצבים-

כאשר הרועים מוכרים דבר שחזקתו שהוא שלהם, או שחזקה שבעל הבית מוחל עליהם. למשל, צמר תפור, שחזקה שהוא שלהם, או חלב וגבינה במדבר, שם בעל הבית אינו מגיע לקחת את החלב והגבינה וממילא מוחל עליהם (רש"י).

כאשר מדובר במכירה שסביר שבעל הבית ירגיש בה, וזאת מתוך הנחה שהרועה לא יעשה דבר כזה אם אין לו רשות מבעל הבית. למשל, אם הכמות היא גדולה, באופן שבעל הבית ירגיש בחסרון.

עוד מבארת הגמרא, שהשיעור בו בעל הבית ירגיש בחסרון הוא של חמש בהמות מעדר גדול וארבע מעדר קטן. כמו כן מתפרש, שדברי רבי יהודה אמורים להקל. כלומר, בבהמות הנמצאות כל הזמן בבית, יודע בעל הבית את מספרן, ואפילו בהמה אחת שתימכר לא תיעלם מעיניו, ולכן במציאות כזו מותר לקנות מהרועה. לפי שיטתו של רבי יהודה, הגבלת הכמות אמורה כלפי בהמות מדבריות, שנמצאות רוב הזמן באחו, ואין בעל הבית יודע את מספרן המדוייק.

הרמב"ם פוסק על פי דברי הברייתא, וכשיטת תנא קמא. והשו"ע (שנח א) העתיק את דבריו להלכה.

בהמשך מובאת ברייתא המרחיבה בדין הקנייה משומרי מטעים/פירות:

ת"ר: שומרי פירות, לוקחין מהן כשהן יושבין ומוכרין והסלין לפניהם וטורטני לפניהם,

וכולן שאמרו הטמן - אסור;

לוקחין מהן מפתח הגינה, אבל לא מאחורי הגינה

מהמשנה ומהברייתא עולה שהסימן המובהק לכך שמדובר במכירה של גזל, היא שהמוכר מנסה להסתיר את המכירה, למשל, על ידי בקשה מהקונה שיטמין את החפץ, שלא יראו אותו אחרים, ובמיוחד לא הבעלים. במקרים כאלה ברור שאין לקנות את החפץ.

כמו כן נכון הדבר ההפוך- כאשר המכירה נעשית בצורה גלויה, למשל, כאשר המוכר יושב עם הסחורה, וכלי המידה/מכירה (טורטני) לפניו, במקום גלוי (פתח הגינה), ברור שהוא מוכר ברשות הבעלים, ולכן מותר לקנות ממוכר כזה אפילו אם מוכרים אחרים כדוגמתו (למשל, שומרי פירות אחרים), רובם מוכרים גזל.

הגמרא ממשיכה ומספרת שרבא קנה מאריס ענף של עץ מהמטע עליו מופקד אותו אריס. אביי תמה עליו, שהרי לכאורה על פי משנתנו יש לחשוש שאותו אריס גזל את הענף! בתשובה, רבא מסביר, שיש הבדל בין שומר מטעים ופירות, שאין לו חלק בקרקע, לבין אריס שיש לו חלק בפירות ובעצים, ולכן יש לתלות שמשל עצמו נתן.

הרא"ש (בבא מציעא פרק ב סימן ג) והטור (שנח) מתייחסים לגמרא בבבא מציעא (כב.) שם מסופר על שלושה אמוראים שנקלעו למטע וכיבדם האריס העובד שם בפירות. אמימר ורב אשי אכלו מן הפירות, ומר זוטרא לא אכל כי חשש שהדברים נעשים שלא מדעתו של בעל הבית. לכאורה דברי מר זוטרא מנוגדים לדברי רבא בסוגייתנו, שהתיר לקחת מאריס. אמנם, הרא"ש מפרש (כמבואר בהגהות אשרי, שם), שאין הדברים חלוקים- רבא דיבר על מקרה בו האריס נוטל מביתו שלו, ולכן יש להניח שכבר חילקו האריס ובעל הבית ביניהם את הפירות, ומשלו הביא האריס. לעומת זאת במקרה בבבא מציעא הביא האריס מהפרדס, ולכן חשש מר זוטרא שכיון שעדיין לא חילקו ביניהם האריס ובעל המטע, יש כאן חשש גזל.

בהתאמה, פוסק הטור (שם), שניתן ליטול מהאריס רק אם יש סיכוי שכבר חילקו האריס ובעל הבית את הפירות ביניהם. אך אם ידוע שעוד לא חילקו, אסור לקחת מהאריס כשם שאסור לקח משומרי פירות.

הרמב"ם, וראשונים אחרים, לא חילקו חילוק זה, ופסקו שתמיד מותר לקחת מאריס. הבית יוסף (שם) מסביר שבמעשה המובא בבבא מציעא, יש לפסוק כאמוראים שהתירו ליטול, ולכן אין מחלוקת בין הסוגיות, ובכל מקרה מותר ליטול מאריס.

השו"ע (שנח ד) פסק כדברי הרמב"ם, והרמ"א מביא את דברי הטור.

בהמשך (קיט.) מובאת ברייתא נוספת המרחיבה בעוד דינים הקשורים לאיסור הקניה בהקשרים שרובם גזל:

לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות ושמנים וסלתות, ולא מן העבדים, ולא מן התינוקות;

אבא שאול אומר: מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר, כדי לעשות כפה לראשה;

וכולן שאמרו להטמין - אסור;

גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה;

והבדדין לוקחין מהן זתים במידה ושמן במידה, אבל לא זיתים במועט ושמן במועט;

רשב"ג אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון, שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת

רש"י מפרש שכל הברייתא עוסקת בבעיה אחת- החשש שדבר מה שאשה מוכרת שייך לבעלה והרי הוא גזל. חשש דומה קיים בעבד ובקטן. ברישא של הברייתא מדובר על מקרים בהם יש להניח שהבעל אינו מקפיד, כגון בגדים מסויימים שדרך האשה למוכרם, או כמות מסויימת שדרך הבעל שלא להקפיד עליה. ולהיפך- סחורות מסויימות (יינות, שמנים וסלתות) שדרך הבעל למכור, ואם האשה מוכרתם, הרי יש חשש שהדבר נעשה בדרך גזל.

לפירושו של רש"י, הסיפא מדברת על בעיות נוספות מאותו הסוג, ומתירה לקיחת צדקה מועטת מנשים, מתוך הנחה שבעליהן אינם מקפידים על צדקה מועטת^[92] שהנשים נותנות (או לחילופין, שהאשה נותנת זאת בשליחות בעלה). כמו כן אסור לקחת שמן מנשיהם של מייצרי השמן, אלא אם כן המכירה נעשית במשקל ובמידה, מתוך פרסום, כך שברור שהדבר נעשה מתוך ידיעת הבעל.

הרמב"ם, המאירי והמגיד משנה מפרשים אחרת. לפירושם, הברייתא מלמדת, שהעושים שמן מזיתיהם של אחרים, אין לקחת מהם שמן אלא אם כן הדבר נעשה בכלי מידה ובפרסום, בדומה לאיסור לקנות משומרי פירות.

השו"ע (שנח ה-ו) פוסק כדברי תנא קמא בברייתא, וכפירוש הרמב"ם.

דברים השייכים לאומן מתוך חומרי הגלם שנתן לו המזמין

המשנה בבבא קמא (קיט.) עוסקת בסוגי אומנים העושים בחומרי גלם שנתן להם בעל הבית-

מוכין שהכובס מוציא - הרי אלו שלו, והסורק מוציא - הרי אלו של בעה"ב.

כובס נוטל ג' חוטין והן שלו, יתר מכן - הרי אלו של בעה"ב, אם היה שחור ע"ג הלבן - נוטל את הכל והן שלו.

החייט ששייר את החוט כדי לתפור בו, ומטלית שהיא ג' על ג' - הרי אלו של בעה"ב.

מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו, ובכשיל - של בעל הבית, ואם היה עושה אצל בעה"ב - אף הנסרים של בעה"ב.

פירוש הדינים שבמשנה-

הכובס הוא הכובס בגדי צמר, או הכובס את הצמר הגולמי לפני טווייתו. תוך כדי התהליך יוצאים מוכי צמר מועטים, שאין דרך הבעלים להקפיד עליהם, ולכן הם נחשבים של הכובס. גם בתהליך עבודתו של הסורק, הוא הסורק את הצמר הגולמי, יוצאים מוכי צמר, אך אלה מרובים הם, ולכן הבעלים מקפידים, ואל לו לסורק לקחתם.

ביחס לחלק השני שבמשנה, מפרש רש"י, שהכובס בגדי צמר נוטל כמה חוטים יתרים שיש בהם לעיתים, וזאת בכדי לישרם ולייפם. אם מדובר בלא יותר משלושה חוטים, הרי ששלו הם, כיוון שאין בעל הבית מקפיד עליהם. ואם החוטים הינם שחורים על רקע לבן, הרי הם גנאי לבגד, ולכן נוח לו לבעל הבגד שיקח הכובס את כולם וייפה את הבגד בהסרתם^[93].

הגמרא מציינת שהשיעור של שלושה חוטים אינו בדווקא, אלא אם מדובר בחוטים גדולים אזי אסור לכובס לקחת יותר משניים.

לעניין החייט, התופר בחוט ובד של בעל הבית, אם נותר לו חוט שהוא פחות משיעור מסויים, הרי שבעל הבית אינו מקפיד עליו, והחייט יכול לקחתו. כמו כן, אם חתך מהבד חלק קטן שיש בו פחות משלוש על שלוש אצבעות, הרי בד זה שלו, כיוון שאין בעל הבית מקפיד עליו^[94].

בדין החרש, הלא הוא נגר בלשוננו, שנתן לו בעל הבית גוש עץ לגלף, מחלקת המשנה בין כמה מקרים. אם העץ היתר נפל תוך שימוש במעצד, שהוא כלי לחיתוך חתיכות גדולות, הרי שמדובר בחתיכות חשובות, ובעל הבית מקפיד עליהן. לעומת זאת, אם מדובר בחתיכות קטנות יותר, הנופלות תוך גילוף באיזמל, הרי שבעל הבית אינו מקפיד עליהן, ולכן הן של הנגר. דברים אלה אמורים בנגר העושה בבית מלאכתו, אך אם הוא עושה בביתו של בעל הבית, כל מה שנופל במלאכה, שייך לבעל הבית ואפילו הנסורת.

המאירי מסביר שכל חתיכות העץ חשובות, אלא שבעל הבית אינו מוכן להתאמץ להביא לביתו חתיכות קטנות ולכן הוא מוותר עליהן, אך כאשר העבודה מתבצעת בביתו, החתיכות כבר ממילא שם, ולכן הוא אינו מוותר עליהן.

הרמב"ם פוסק את הדינים שבמשנה, ומוסיף, שבכל הדברים האלה הולכים על פי מנהג המדינה ודרך ההקפדה של בני אדם מצויים. כדבריו פוסק השו"ע (שנח ז-יא).

קניה מן האומן של דברים שאינם שלו

בגמרא (שם קיט:) מובאת ברייתא:

אין לוקחין מן הסורק מוכין, מפני שאינו שלו, ובמקום שנהגו להיות שלו - לוקחין;

ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין

הברייתא פוסקת, שישנה השלכה לדיני המשנה מעבר לאיסור הגזל המתבצע על ידי האומן עצמו, וזאת ביחס לקניה מאותו אומן. כלומר, אם האומן מוכר דברים שחזקתם שבאו לו ממלאכתו, ושאינם מגיעים לו (על פי המבואר במשנה, או המקובל באותו מקום), אין לקחת ממנו, כפי שאין לקחת מגזלן.

הברייתא כן מתירה לקחת כר מלא מוכין מאותו אומן, והגמרא מסבירה שהסיבה היא משום שקנה האומן את המוכין בשינוי.

הרמב"ם פוסק כדברי הברייתא.