פרק ח

תשלום קרן וחומש ליורשים

המשנה (קג.) העוסקת בחובת ההשבה של הקרן והחומש עבור מי שכפר ממון, נשבע לשקר והודה, כותבת:

הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, יוליכנו אחריו למדי... ואם מת - יחזיר ליורשיו

החידוש בדברי המשנה הוא שלמרות שבתשלום החומש יש מימד של כפרה, שאולי אינה שייכת עוד כאשר האדם לו נעשה העוול, קרי הנגזל, כבר אינו בחיים, בכל זאת חייב הגזלן לשלם ליורשים את החומש תחת אביהם המנוח, כיוון שמדובר בזכות שזכה בה בחייו.

הגוזל את אביו ומת האב

במשנה (בבא קמא קח:)-

הגוזל את אביו ונשבע לו ומת –

הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו,

ואם אינו רוצה או שאין לו – לוה, ובעלי חוב באין ונפרעים

מדובר על אדם שגזל את אביו, כפר ונשבע לו לשקר, ואז מת האב, ועל הבן לשלם חומש. אמנם כאן, כיוון שהבן יורש את אביו, נשאלת השאלה האם חייב בכל זאת להשיב, וכיצד.

בגמרא (קט.) מעירים על משנתנו-

אמר רב יוסף: אפילו לארנקי של צדקה.

אמר רב פפא: וצריך שיאמר זה גזל אבי

שתי שיטות עיקריות קיימות בראשונים להבנת משנתנו:

רש"י מסביר שכיוון שהבן שגזל את אביו חייב במצוות השבה, אין לו ליטול בירושה את מה שהיה מגיע לחלקו מהגזילה לו היה משיבה בחיי אביו, אלא יניח את הגזילה בפני אחיו היורשים עימו, או, אם אין לו אחים, יניחנה בפני אחי אביו, שהיו יורשים לו לא היו בנים לאביו. זה פירוש התשלום "לבניו או לאחיו" המוזכר במשנה.

על פי דרך זו, מפרש רש"י שרב יוסף בגמרא מציע דרך נוספת, במקרה שאין אף יורש אחר, להוציא את הגזילה מידו ולעשות מצוות השבה- לתת את הגזילה לצדקה, תוך הצהרה שזו השבת גזל ואינה צדקה משלו.

את המשך המשנה מפרש רש"י כך- אם אין הבן רוצה להפסיד את חלקו, או שאין לו מספיק ממון בכדי שיוותר על חלקו, ישנה עצה אחרת שהיא "לווה, ובעלי חוב באים ונפרעים". כלומר, יכול הוא ללוות כנגד חלקו בגזילה, ויבואו בעלי החוב ויגבו את חלקו בגזילה, ונמצא שהגזילה יצאה מתחת ידו וגם קיבל את תמורתה.

לשיטה זאת משמע שההשבה המלאה שברישא של המשנה, אינה דין גמור, שהרי אם היה הדבר כך לא היה יכול הבן הגזלן להתחמק על ידי תשלום לבעלי חוב מחלקו בגזילה. מדובר יותר על דרך מומלצת לתשובה.

הרמב"ם מסביר אחרת. לדעתו כל המשנה מדברת על מקרה בו הגזילה עדיין בעינה (כלומר, עוד לא נשתנתה או נמכרה), וכל הדרכים שבמשנה עוסקות באופנים בהם יכול הבן הגזלן להוציא את גוף הגזילה מתחת ידו מבלי להפסיד את ערכה. האפשרות הראשונה היא לתת "לאחיו או לבניו", כלומר, להעביר את הגזילה לאחיו היורשים איתו (ולקבל מהם את ערכה תמורתה) או להעבירה למי שיירש אותו בבוא העת- בנו. הסיפא ממשיכה ואומרת ש"אם אין לו" (אחים או בן), יתן את הגזילה בפרעון חובו, ובלבד שלא תישאר בעינה בידו. על פי דרך זו יש להבין שרב יוסף מגדיל ואומר שניתן אף לתת את הגזילה לצדקה^[130]. את דברי רב פפא, שיש לבן להצהיר "זה גזל אבא", מפרש הרמב"ם כאמורים כלפי כל דרכי ההוצאה של הגזילה מתחת ידו, ומטרתם להודיע לכל שהגזילה בגופה יצאה בזאת מתחת ידו.

ההבדל הבולט בין שיטת הרמב"ם לשיטת רש"י, הוא שלפי האחרונה אין צורך, אפילו לכתחילה, שיפסיד הגזלן את ערך הגזילה. כלומר, אין כאן מצוות השבה, כבדברי רש"י, אלא מניעת לזות שפתיים שתיגרם מכך שעקבות הפשע שעשה הבן- הגזילה עצמה בגופה, נמצאות תחת ידו.

השו"ע (שסז ה) פסק כרמב"ם, והרמ"א מביא את שיטת רש"י.

השבת גזל הגר שמת, כשהודה לפני מות הגר, וכשהודה לאחר מכן

בגמרא (קט:) מובאת ברייתא:

"ואם אין לאיש גואל להשיב האשם" (במדבר ה) - וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים? אלא בגזל הגר הכתוב מדבר.

כלומר, פרשת אשם גזילות שבספר במדבר כוללת מקרה בו לא ניתן להשיב את הגזילה לנגזל או ליורשיו כיוון שמת הנגזל ללא יורשים. בפועל, דבר זה יכול לקרות רק כאשר הנגזל הוא גר, שאין לו קרובי משפחה בישראל.

במקרה זה, כפי שיבואר לקמן (הלכה ו ואילך), מצווה התורה להשיב את הגזילה והחומש לכהנים.

הברייתא ממשיכה:

הרי שגזל הגר ונשבע לו, ושמע שמת הגר, והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים, ופגע באותו הגר וזקפו עליו במלוה, ומת –

זכה הלה במה שבידו, דברי רבי יוסי הגלילי,

רבי עקיבא אומר: אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו.

מדובר באדם שגזל מגר, ולאחר שרצה להשיב לו, אמר לו הגר שישמור את הגזילה אצלו לעת עתה ושתחשב הגזילה כמופקדת בידו. לאחר מכן מת הגר ונשאלת השאלה מהו דין הגזילה. לדעת רבי יוסי הגלילי, כיוון שהגר הצהיר שהוא רואה את הגזילה כפיקדון ביד הגזלן, הרי גזילה זו, כמו כל רכוש של גר, עוברת ליד המחזיק בה כאשר מת הגר. לעומתו אומר רבי עקיבא, שעל הגזלן להוציא את הגזילה מתחת ידו, והרי דינו כדין הגוזל את אביו ומת האב, שאף הוא צריך להוציא את הגזילה מידו.

הגמרא מבינה שרבי עקיבא ורבי יוסי חלקו בשאלה האם הנגזל יכול למחול לגזלן^[131] על ההשבה, או שמא חובת ההשבה היא חלק ממעשה התשובה של הגזלן, כמו הקרבת האשם, והגזלן חייב לעשותו, בין אם מחל לו הנגזל ובין אם לאו. אמנם בהבנת המחלוקת חלקו האמוראים- מחלוקת האמוראים סובבת סביב ההבחנה בין "מחילה לאחרים", שהוא מקרה בו הנגזל מוחל על ההשבה לגזלן, לבין "מחילה לעצמו", שהוא מקרה בו הנגזל כבר אינו בחיים, ובא כוחו הוא הגזלן עצמו (כמו בגזל הגר שמת ובגזל את אביו ואח"כ מת אביו), שאז ניתן להציע שימחל הגזלן לעצמו-

רב ששת סובר שמחלוקתם של רבי עקיבא ורבי יוסי היא במקרה בו מוחל הנגזל לגזלן, אך במקרה בו הגזלן מוחל לעצמו, כולם מודים שאין מחילה זו מוציאתו ידי חובת הוצאת הגזילה מתחת ידו^[132], ולכן משנתנו, המחייבת בן שגזל אביו להוציא גזילה מתחת ידו היא כדעת כולם. עם זאת, בברייתא שהובאה לעיל אמר רבי יוסי שזכה הגזלן במה שבידו משום ששם מדובר על מקרה מיוחד, בו הגר הנגזל ויתר לעת עתה על ההשבה, והעמיד את הגזילה כפיקדון ביד הגזלן, ואז מת.

רבא לעומתו סובר שמחלוקת רבי עקיבא ורבי יוסי היא דווקא במוחל לעצמו, אך המוחל לאחרים בוודאי מחול להם. לפי דרך זו נשאלת שאלה על רבי יוסי הגלילי- מדוע התורה ציוותה להשיב גזל הגר לכהנים (כפי שיבואר בהרחבה בהלכות הבאות)? והרי המחזיק בנכסי הגר שמת- זכה בהם, לכן צריך הגזלן לזכות בגזילה לאחר מות הגר, וימחל הוא לעצמו על ההשבה! רבא מתרץ:

אמר רבא: הכא במאי עסקינן - כשגזל את הגר ונשבע לו ומת הגר, והודה לאחר מיתה, דבעידנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים

כלומר, רבא סובר שלפי רבי יוסי הגלילי אכן אם כפר נשבע והודה הגזלן בחיי הגר, יכול הוא למחול לעצמו לאחר מות הגר. לכן מבאר רבא, שדין גזל הגר מוגבל למקרה בו כפר הגזלן ונשבע לפני מות הגר, והודה רק לאחר מות הגר^[133].

הראשונים פסקו כרבי עקיבא וכהבנתו של רבא. אמנם חלקו בשאלה האם ההבדל בין הודאה לאחר מות הגר לבין הודאה לפניו תקף גם לשיטת רבי עקיבא-

הראב"ד (בהגהות לפנינו) פוסק שההגבלה של דין התורה להשיב לכהנים רק למקרה בו הודה הגזלן לאחר מות הגר, אמורה לפי שיטת רבי יוסי הגלילי בלבד. לפי רבי עקיבא, ולכן אליבא דהילכתא, תמיד יש להשיב את הגזילה לכהנים, בין אם הודה הגזלן בחיי הגר ובין אם אחר מותו. הראב"ד מסיק את דבריו מכך שהגמרא הציעה חילוק זה רק בכדי להסביר (אליבא דרבא) כיצד רבי יוסי מאפשר מצד אחד לגזלן למחול לעצמו, ומצד שני מחייבו, בסיטואציה מסויימת, להשיב לכהנים כמשפט התורה. רבי עקיבא סובר שהגזלן אינו יכול למחול לעצמו ולכן אין צורך לחלק, לשיטתו, בין הודאה שלפני מיתה לבין הודאה שלאחריה.

הרמב"ם פירש אחרת. למרות שהרמב"ם פוסק כרבי עקיבא (כנראה מדבריו בהלכה ד), הוא מחלק בין מקרה של הודאה קודם מות הגר, בו צריך הגזלן להוציא את הגזילה מידו בדומה לדין המבואר במשנה (לגבי בן שגזל את אביו ומת האב), לבין מקרה בו הודה רק לאחר מות הגר, בו יש להשיב את הגזילה לכהנים.

המגיד משנה מסביר את דברי הרמב"ם. לדבריו החילוק בין הודאה לפני מות הגר לבין הודאה לאחריו נצרך גם לשיטת רבי עקיבא, שכן הרמב"ם פירש את דברי רבי עקיבא שבברייתא "אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו" כמחייבים הוצאה מידו כדין המבואר במשנה, ולא השבה לכהנים^[134]. לכן, גם לשיטתו עדיין יש מקום לשאול מה ההבדל בין הברייתא, בה אין הגזלן משיב לכהנים, לבין דין התורה המחייב השבת גזל הגר לכהנים. והתשובה- הברייתא דיברה על הודאה קודם מות הגר, ואילו התורה דיברה על הודאה לאחר מות הגר^[135].

השו"ע (שסז) מתייחס למצב כיום, שאין נתינה לכהנים, ופוסק כרבי עקיבא, שבכל אופן חייב הגזלן להוציא את הגזילה מתחת ידו, אפילו אם העמיד הגר אותה בידו כפיקדון לפני שמת. הגר"א מעיר שההוצאה מתחת ידו פירושה כאמור לגבי בן הגוזל את אביו ומת האב (לעיל הלכה ג).

נתינה לכהנים של גזל הגר שמת

במשנה (קי.):

הגוזל את הגר ונשבע לו ומת - הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח, שנאמר: "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" (במדבר ה)

כלומר, דין גזל הגר נלמד מפרשת אשם גזילות שבחומש הפקודים בו נאמר שהגזלן נותן לכהן את "האשם המושב", שהוא הקרן והחומש, ואת "איל הכיפורים".

מתוך שהתורה מכנה את הכסף "אשם" לומד רבא (קי.) שלכסף המושב יש אופי של קרבן אשם. לכן, כקרבן, אין להביאו בלילה, והמביאו בלילה לכהן לא יצא, שכן עבודת הקרבנות כשרה ביום בלבד.

בהמשך (קי:) מתלבט רבא האם לשייך עוד הלכה מעולם הקרבנות לכסף המושב. בקרבנות ידוע הכלל שאין חולקים קרבן כנגד קרבן. כלומר, כל קרבן יחידי מתחלק בין כל כהני המשמר המשרתים כעת במקדש, אפילו אם עקב כך, מחמת ריבוים, מקבל כל אחד מהם חלק זעום בקרבן. הלכה זו בעינה עומדת אפילו אם ישנם כמה קרבנות מאותו סוג, כך שניתן היה להעלות על הדעת שקרבן זה יתחלק בין כהנים אלו והקרבן השני בין כהנים אחרים, כך שאף אחד לא יקופח.

רבא מתלבט במקרה בו כמה גזלנים החזירו גזל הגר באותה משמרת כהונה. האם גם בממון המושב יהיה הדין כך, שתהיה הקפדה לחלק את המעות שהשיב כל גזלן בין כל הכהנים, או שמא כיוון שמדובר בממון, החלוקה הפיזית של הכסף אינה משמעותית, כל עוד ערכו של הכסף מגיע לכל כהן בשווה. רבא מכריע כדרך הראשונה, שיש לחלק פיזית את הכסף שהביא כל גזלן בין כל כוהני המשמר.

הרמב"ם פסק בשתי הנקודות כדברי רבא.

כהנים כיורשי הגר או כמקבלי מתנה

בגמרא (קי:) מתלבט רבא:

בעי רבא: כהנים, בגזל הגר, יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו?

רש"י מסביר שההתלבטות היא האם הכהנים המקבלים את הגזילה נחשבים כיורשי הגר (שהרי אין לו יורשים אחרים), או שהם נחשבים כמקבלי מתנת גבוה, כלומר, כפי שהתורה ציוותה לתת דברים מסויימים לכהנים כגון תרומות, חרמים וחלקים מסויימים מקרבנות, כך ציוותה התורה לתת לכהנים את גזל הגר שמת.

רבא ממשיך ומסביר שההבדל בין שתי האפשרויות בא לידי ביטוי במקרה בו גזל מהגר חמץ, ועבר עליו הפסח (כך שנאסר בהנאה). אם הכהנים מתפקדים כיורשי הגר, הרי כפי שהיה משיב הגזלן לנגזל עצמו ואומר לו "הרי שלך לפניך" (עי' לעיל פרק ג הלכה ד), כך משיב את החמץ לכהנים. לעומת זה, אם הכהנים מתפקדים כמקבלי מתנה, יש חובה על הגזלן לתת להם את ערכו של החמץ שגזל.

רב זעירא ממשיך בעקבות רבא אך חולק במקצת- לדבריו גם אם הכהנים נחשבים כמקבלי מתנה, ניתן לתת להם חמץ שעבר עליו הפסח. לדעתו ההבדל בין שתי האפשרויות בא לידי ביטוי במקרה בו קיבלו הכהנים עשר בהמות שטרם עושרו מעשר בהמה. אם הכהנים נחשבים כיורשים, חייבים הם לעשר^[136], שהוא הדין ביורשים שירשו עשר בהמות וטרם חילקו אותן ביניהם. לעומת זאת אם נחשבים הם כמקבלי מתנה, פטורים הם ממעשר בהמה, שכן הקונה בהמה או המקבלה במתנה פטור ממעשר בהמה^[137].

הגמרא ממשיכה ומביאה ברייתא המונה את גזל הגר כאחת ממתנות כהונה, ומסיקה ממנה שכהנים נחשבים כמקבלי מתנה.

הרמב"ם פוסק כרבא, שהגוזל חמץ מגר ומת הגר ועבר עליו הפסח, חייב לשלם לכהנים את ערכו של החמץ.

גזל הגר שאין בו שווה פרוטה לכל כהן

בגמרא (קי.) אומר רבא:

אמר רבא: גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן - לא יצא ידי חובתו; מ"ט? דכתיב: האשם המושב, עד שיהא השבה לכל כהן וכהן

כלומר, בכדי שיצא הגזלן ידי חובת השבה, צריך שיתחלק הכסף המושב בין הכהנים כך שחלקו של כל כהן יהיה לפחות שווה פרוטה^[138].

רש"י כותב שבמקרה כזה, על הגזלן להוסיף כסף משלו עד שיהיה לכל כהן כשיעור פרוטה.

המאירי לעומתו כותב שאמנם אין יוצא ידי חובת השבה במקרה שאין הגזילה מגעת בכדי פרוטה לכל כהן, אך אין חובה על הגזלן להוסיף ממון משלו.

הרא"ש (בשטמ"ק) מקשר בין דברי רש"י לבין פסק הגמרא, שהכהנים נחשבי כמקבלי מתנה ולא כיורשים (ראה לעיל). כלומר, כפי שבגוזל חמץ ועבר עליו הפסח חייב הגזלן לשלם לכהנים את ערכו של החמץ (שלאחר הפסח אינו שווה אפילו פרוטה), כך גם כאן חייב הגזלן להשלים על הגזילה כך שכל כהן מכהני המשמרת יקבל לפחות פרוטה.

הרמב"ם כתב כדברי רבא, אך לא ברור מלשונו האם דעתו כרש"י או כמאירי.

החובה לבדוק אם אין לגר יורשים

בגמרא (קט:) שואל רבינא, כיצד להבין את הפסוק הנאמר בפרשת גזל הגר

וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַד' לַכֹּהֵן... (במדבר ה ח)

האם מהכתוב "איש" יש ללמוד שדין גזל הגר מוגבל דווקא לגר זכר ולא לגיורת נקבה? הגמרא עונה מברייתא:

איש - אין לי אלא איש, אשה מנין? כשהוא אומר: "המושב" - הרי כאן שנים, א"כ מה ת"ל איש? איש - אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים אם לאו, קטן - אי אתה צריך לחזור אחריו, בידוע שאין לו גואלין

כלומר, מכך שהתורה מכנה את הגזילה "האשם המושב", משמע שלנתינה לכהנים יש משמעות של השבה, תחת ההשבה לנגזל עצמו שאינה אפשרית לאחר מותו. לכן, כפי שגם לנגזלת נקבה צריך היה להשיב, כך יש להשיב לכהנים את גזילהּ.

כהן שגזל גר

הגמרא מביאה ברייתא הדנה בשאלה מה הדין במקרה בו כהן גזל גר ונשבע לו, ומת הגר ללא יורשים. לאחר משא ומתן מגיעה הגמרא למסקנה שאותו כהן חולק את הגזילה עם כל אחיו הכהנים ואינו יכול לעכבה לעצמו. הדבר נלמד מגזירה שווה "לכהן" "לכהן" מדין שדה אחוזה-

בדין שדה אחוזה אומרת התורה שהמקדיש את שדה אחוזתו ואינו גואל אותה עד שנת היובל, הופכת היא להיות של הכהנים אפילו אם אדם אחר שאינו בעל השדה גאל את השדה מן ההקדש בינתיים^[139]. במקרה בו כהן גאל את שדה האחוזה, יכולים היינו לומר שהשדה אינה מתחלקת לכל הכהנים, אלא רק לכהן המחזיק בה עכשיו. התורה מלמדתנו שאין הדין כך. מדין זה לומדת הגמרא לדין כהן המשיב גזל הגר, שאף גזילו מתחלק לכל הכהנים בני המשמרת.

מת הגזלן קודם נתינת הכסף או האשם לכהנים

במשנה (קי.):

היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת - הכסף ינתן לבניו, והאשם ירעה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

נתן הכסף לאנשי משמר ומת - אין היורשין יכולין להוציא מידם, שנאמר: "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה')

כלומר, אף שהמשיב גזילה לנגזל ומת, והרי הגזילה עדיין אצל יורשי הגזלן, הדין הוא שיורשי הגזלן משיבים את הגזילה לנגזל, בגזל הגר אין הדין כך. מכיוון שההשבה לכהנים היא בעלת אופי של כפרה, כפי שאין יורשי הגזלן מביאים את קרבן האשם, שכן הם לא חטאו בגזל ובשבועת שקר, כך אין הם צריכים להביא את הגזילה לכהנים.

עם זאת המשנה מדגישה שאם הכהנים כבר קיבלו את הכסף, אף שהגזלן עדיין לא הספיק להביא את אשמו, אין היורשים מוציאים את הכסף מידם.

בגמרא (קי:) מסביר אביי שטעם הדבר שכסף שכבר ניתן לכהנים אינו חוזר אף אם לא הוקרב האשם הוא ש"כסף מכפר מחצה". כלומר, במתן הכסף כשלעצמו יש כבר כפרה מסויימת, והוא אינו רק תנאי להקרבת הקרבן, שאם לא כן היו היורשים נוטלים מהכהנים בטענה שאביהם נתן את הכסף על דעת כך שיאפשר לו להביא קרבן, ומשלא הביא קרבן ומת צריך הכסף לחזור ליורשים.

נתן כסף למשמרת אחת ואשם למשמרת אחרת

המשנה (קי.) דנה במקרה בו הביא הגזלן את גזל הגר לאחת המשמרות, אך את האשם הביא בזמנה למשמרת אחרת, מאוחרת או מוקדמת לה (משמרות הכהנים, המתחלפות כל שבוע, נקראות כאן, לצורך הצגת הדוגמה, משמרת 'יהויריב' שהיא הראשונה, ומשמרת 'ידעיה' הבאה אחריה)-

נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה - יצא;

אשם ליהויריב וכסף לידעיה, אם קיים האשם - יקריבוהו בני ידעיה, ואם לא - יחזיר ויביא אשם אחר,

שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו - יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו - לא יצא

נתן את הקרן ולא נתן את החומש - אין החומש מעכב.

הגמרא (קיא.) מביאה ברייתא העוסקת לכאורה במקרה בו הובא האשם למשמרת אחת והכסף למשמרת שאחריה-

נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה - יחזיר כסף אצל אשם, דברי רבי יהודה,

וחכמים אומרים: יחזיר אשם אצל כסף

הגמרא ממאנת להעמיד את דברי הברייתא במקרה בו ניתן הכסף לידעיה במשמרתו, והאשם ליהויריב במשמרתו, שאם כן "זה זכה בשלו וזה זכה בשלו". לכן מעמיד רבא את המחלוקת במקרה בו הביא הגזלן אשם ליהויריב במשמרתו, ובמקביל הביא את הכסף לידעיה, שטרם הגיעה משמרתו. רבי יהודה סובר שקונסים את משמרת ידעיה שקיבלה כסף לפני שהגיע זמנה, ואילו חכמים סוברים שקונסים את משמרת יהויריב שקיבלו אשם לפני שקיבלו את הכסף.

הגמרא מביאה כמה הבהרות בשם רבי, בנוגע לשיטתו של רבי יהודה:

תניא, אמר רבי: לדברי רבי יהודה, אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם, יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה, וזכו הללו במה שבידן. ...

כלומר, אף שלרבי יהודה הכסף אמור לצאת מידי ידעיה ולעבור ליהויריב, אם כבר הקריבו בני יהויריב את האשם לפני שקיבלו את הכסף, אשם פסול הוא (ואין לאכול את בשרו), אך זכו בעורו, וצריך הגזלן להביא אשם אחר לבני ידעיה להם נתן את הכסף.

תניא, אמר רבי: לדברי רבי יהודה, אם קיים אשם - יחזיר אשם אצל כסף...

הגמרא מבארת שמדובר במקרה בו עברה משמרת בני יהויריב ולא הקריבו את האשם. במקרה זה מניחים שמחלו לבני ידעיה, ויקריבוהו בני ידעיה.

תניא אידך, אמר רבי: לדברי רבי יהודה, אם קיים אשם - יחזור כסף אצל אשם

הגמרא מבארת שחידושו של רבי במימרא זו הוא שאם עברו שתי המשמרות, של יהויריב וידעיה, חוזר המצב לקדמותו, ויקבלו בני יהויריב את הכסף מידי בני ידעיה.

הראשונים חלקו בפירוש המשנה וביחס בינה לבין מחלוקת רבי יהודה וחכמים שבברייתא-

רש"י מפרש שהמשנה עוסקת במקרה שונה מאשר הברייתא. המשנה מדברת במקרה בו ניתנו הכסף והאשם ליהויריב וידעיה, כל אחד מהם במשמרתו. במקרה זה אם ניתן הכסף ליהויריב ולאחר מכן האשם לידעיה, יצא הגזלן ידי חובה, כיוון שהקרבן הוקרב לאחר כפרת הכסף, וכל אחת מהמשמרות זוכה במה שניתן לה. לעומת זאת, אם ניתן האשם ליהויריב במשמרתו, והכסף ניתן לידעיה במשמרת הבאה, כיוון שלא כדין עשו בני יהויריב שקיבלו אשם לפני שנתן הגזלן כסף, יצא האשם מתחתם (אם עוד לא הקריבוהו) ויעבור לבני ידעיה שיקריבוהו הם^[140]. לפי דבריו, מודים כל התנאים בדין המשנה.

הברייתא, לעומת זאת מדברת על מקרה אחר, בו הובא הכסף לידעיה שלא במשמרתם, והאשם ליהויריב במשמרתם. חכמים קונסים את יהויריב שקיבלו לרשותם את האשם בטרם תושב הגזילה לכהני משמרת משרתת, ומחייבים אותם להעביר את האשם לידעיה. לעומתם רבי יהודה קונס את בני ידעיה, שקיבלו כסף שלא במשמרתם, ומחייבם להעבירו לבני יהויריב.

מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות משמע שהוא גורס במשנה-

נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה- יֵצֵא. אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה ואם לא יחזיר ויביא אשם אחר

כלומר, המשנה מדברת על מקרה בו ניתנו במקביל הכסף והאשם, כאשר האשם ניתן למשמרת משרתת, ואילו הכסף למשמרת הבאה, שאינה משרתת כעת. על כך פוסקת המשנה- "יֵצֵא"^[141] כלומר, יצא האשם מרשות המשמרת המשרתת כעת ויעבור למשמרת לה ניתן הכסף, שתקריבנו בזמנה, כשיטת חכמים. המשך הדברים אמורים לפי שיטת רבי יהודה- אם קיים האשם, יעבור מבני יהויריב לבני ידעיה שקיבלו את הכסף, ויקריבוהו הם.

ההבדל הבולט בין שיטת רש"י לשיטת הרמב"ם הוא במקרה בו ניתן האשם ליהויריב במשמרתו, ואח"כ הכסף לידעיה במשמרתו. לפי הרמב"ם אין לקנוס אף אחד מהם, ויש לבני יהויריב שיקריבוהו כשתגיע משמרתם הבאה, לאחר משמרת ידעיה, בכדי שלא יפסל^[142]. לעומת זאת, לפי רש"י, דברי המשנה אמורים בדיוק במקרה זה, והאשם יוצא מתחת ידי יהויריב ועובר לידעיה, כיוון שלא כדין עשו בני יהויריב שקיבלו את האשם בטרם הושבה הגזילה.

למרות שבפירוש המשניות פוסק הרמב"ם כחכמים, בדבריו לפנינו נראה שפוסק כרבי יהודה^[143].

חומש בכפירת קרקע

בבבא קמא (קיז:) מובאת מחלוקת התנאים:

ת"ר: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר - חייב להעמיד לו שדה אחר, דברי ר' אלעזר,

וחכמים אומרים: אומר לו הרי שלך לפניך.

כלומר, מדובר במקרה בו אדם גזל שדה מחברו, והיא נשטפה ואיבדה את ערכה. השאלה היא האם הגוזל נדל"ן חייב באחריותו כמו מי שגוזל מיטלטלין. רבי אלעזר סובר שאכן כן, ואילו חכמים אומרים שלא, אלא מפנה לבעל השדה את המקום בו היתה שדהו ודיו. הגמרא מבארת ששני התנאים למדו את דבריהם מהפסוק בפרשת אשם גזילות שבויקרא (ה)-

...וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ: אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה...

מצד אחד הפסוקים מפרטים חפצים מיטלטלין כפיקדון, אך הפתיחה- "וכחש בעמיתו", והסיום- "על אחת מכל אשר יעשה...", מורות על הכללה. לכן, רבי אלעזר שם דגש על הריבוי, וחכמים לומדים במידת "כלל ופרט וכלל", שאין בכלל אלא מה שיש בפרט. ולכן יצאו קרקעות, שאינן מיטלטלין, ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעו, ויצאו שטרות, שאין גופן ממון^[144].

אף שמחלוקת התנאים הנ"ל לא עסקה ישירות בשאלת תשלום חומש, הרמב"ם פוסק כחכמים ומעתיק את דבריהם (הלכות שבועות ז, ד) לעניין הנשבע על כפירת קרקעות, שאינו חייב משום שבועת הפיקדון, אלא משום שבועת ביטוי (שבועת שקר) בלבד.