פרק ו

המציל רכוש ממצבים מהם מתייאשים הבעלים

עיין לקמן בהלכות אבידה (פרק יא הלכה י)

יאוש בעלים מגזל בליסטים ישראל ובליסטים גוי

במשנה (ב"ק קיד.)

נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר, נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן

המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטין, אם נתייאשו הבעלים - הרי אלו שלו.

לכאורה, שתי ההלכות שבמשנה סותרות זו את זו, שכן ההלכה הראשונה מתבססת על ההנחה שהנגזל על ידי ליסטים מתייאש, בעוד שהשניה לא לוקחת דבר זה כמובן מאליו ואומרת שהמציל גזילה מליסטים, רק אם יודע שנתייאשו הבעלים יכול לקחת לעצמו.

על רקע זה מובאת בגמרא הצעתו של רב אשי:

אמר רב אשי: לא שנו אלא לסטים עובד כוכבים, אבל ליסטים ישראל לא

הגמרא מבינה תחילה שרב אשי מדבר על הרישא, ומסביר שברישא מתייאש הנגזל כיוון שמדובר בליסטים עובדי כוכבים, אך בהלכה הבאה שבמשנה מדובר בליסטים ישראל, בהם אין הנגזל מתייאש כיוון שהוא סומך על כך שיתבעם בדין תורה.

על הבנה זו בדברי רב אשי מערער רב יוסף:

מתקיף לה רב יוסף: אדרבה, איפכא מסתברא, עכו"ם דדייני בגיתי - לא מייאש, ישראל כיון דאמרי מימר - מייאש!

כלומר, דווקא כאשר הליסטים גויים אין הנגזל מתייאש, כיוון שבית הדין של הגויים מוציאים ממון גם ללא עדות מבוררת. לעומת זאת, בליסטים ישראל מתייאש הנגזל, כיוון שהוא יודע שבית הדין יטענו כנגדו "מי יימר", כלומר, מי אמר שאכן זה גזלך, הבא עדות לדבריך.

לכן מבאר רב יוסף שדברי רב אשי, "לא שנו אלא ליסטים עובד כוכבים...", אמורים כלפי ההלכה השניה במשנה. כלומר, בליסטים גוי אין לומר שהיה יאוש אלא אם כן ידוע לנו במפורש שהתייאש הנגזל.

הפוסקים, ובכללם הרמב"ם, מכריעים על פי מסקנת הגמרא, שבליסטים עובד כוכבים אין להניח יאוש, ובליסטים ישראל ניתן להניח שנתייאש הנגזל, וכן פוסק השו"ע (שסח א)^[108].

גזל בשחליים הגדלים בפשתן

הגמרא בבבא מציעא מחדשת דין:

אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, הני תחלי דבי כתנא אין בהן משום גזל,

עומדות על גבולין - יש בהן משום גזל.

ואם הוקשו לזרע, אפילו דבי כתנא נמי - יש בהם משום גזל. מאי טעמא - מאי דאפסיד אפסיד

פירוש, מדובר במין עשב הגדל בסמוך לפשתן ומזיק את הבעלים במידה מסויימת, כיוון שתמורת אותם עשבים יכול היה לגדול פשתן שדמיו מרובים יותר (רש"י). לכן, מי שמלקט את אותו העשב לעצמו, למרות שהוא נוטל מבעל הבית גידול שיש לו ערך ממוני, בכל זאת מותר הדבר, כיוון שבעל הבית מקבל תמורת זה את הפשתן שיגדל במקום השחליים, ולכן מן הסתם הוא מוחל על השחליים.

הגמרא מוסיפה שבמקרים בהם קטיפת השחליים אינה מועילה לפשתנו של בעל הבית, יש בקטיפתם משום גזל.

הרמב"ם פוסק את דברי הגמרא, להלכה. הטור (רעג) אף פוסק את הדברים להלכה, אך בניגוד לרמב"ם כותב הטור שהשחליים, במקום בו הם מפסידים את הפשתן, הרי הם הפקר (ולא רק שבעל הבית מוחל עליהם).

השו"ע (רעג יז) פוסק כדברי הטור.

המוציא תבן, קש או גללים לרשות הרבים

עי' בדברינו בהלכות נזקי ממון, פרק יג, הלכות יג-טו.

נתחלפו לו כליו בכלים של מישהו אחר

בגמרא בבבא בתרא (מו.) מובאת ברייתא:

נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן - הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו,

בבית האבל או בבית המשתה - הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו

כלומר, מדובר באדם ששם את כליו במקום בו הרבה אנשים שמים את כליהם, ומשלקח את כליו התברר לו שמדובר בכלים מאותו סוג, אך הם לא שלו. השאלה הנשאלת היא האם מותר לו לסמוך על זה שבעל הכלים שעתה בידו, הוא שנטל את כליו, כך שהוא יכול להשתמש במה שבידו ולהניח שתמורת זה אותו אדם אחר ישתמש בשלו. הברייתא פוסקת שמותר לו להשתמש בכלי חברו שבידו אם נתחלפו לו בבית האומן ולא אם נתחלפו לו בבית האבל או בבית המשתה^[109].

הגמרא תמהה על ההבדל בין הרישא לסיפא^[110], ומסבירה את ההבדל -

אמר רב: הוה יתיבנא קמיה דחביבי, ואמר לי: וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי?

כלומר, ניתן לתלות, שאותו פלוני בעל הכלים ביקש מהאומן למכור את הכלים עבורו. משביקש זאת הפכו הכלים להיות של האומן, והאומן חייב לבעל הכלים חוב כספי. נמצא שיש רשות לאומן לתת את אותם כלים לזה שנתחלפו לו כליו במקום כליו, ולכן מותר לו להשתמש בהם. לעומת זאת, במקרה של החלפת כלים בבית המשתה ברור שמדובר בכלים של מישהו אחר ואסור להשתמש בהם ללא רשותו^[111].

מתוך שכל ההיתר במקרה של בית האומן נובע מכך שניתן לסמוך על כך שהכלי הוא של האומן ולא של מישהו אחר, פוסקת הגמרא כמה גדרים. ראשית, אם לא האומן אלא אשתו או בנו נתנו לאדם את הכלי שאינו שלו, ניתן לסמוך על כך שמדובר בטעות, ואכן זהו כלי של חברו, ואין להשתמש בו. באותו אופן, אם האומן אמר לו "טול כליך" (ולא "טול כלי חלופי" וכדומה), נראה בבירור, שהאומן עצמו טעה, ונתן לו כלי של חבירו, ולכן גם כאן אין להשתמש בו^[112].

כל הראשונים פסקו כדברי הברייתא וכדרך שפירשוה בגמרא. וכן פסק השו"ע (קלו א-ב).

הרמ"א מוסיף שכאשר בא חבירו ולוקח את שלו, אין למחזיק החפץ לעכבו אצלו ולטעון כלפי חבירו שיחזיר לו קודם את חפצו שלו^[113]. הגר"א מסביר שדברים אלה מדוייקים מדברי הברייתא האומרת "עד שיבא הלה ויטול את שלו", ולא "ויחזיר את שלו (של המחזיק)". כלומר, יש רשות לשני ליטול את החפץ שאין עוררין שהוא שלו, ואינו נדרש להחזיר דבר תמורתו.

גזל מדרבנן בתחרויות בעלי חיים ובמשחקי מזל

המשנה בסנהדרין (כד:) מונה כמה מהפסולים להעיד ולדון:

ואלו הן הפסולין - המשחק בקוביא והמלוה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית...

אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שאין להן אומנות אלא הוא, אבל יש להן אומנות שלא הוא - כשרין

בגמרא חלקו האמוראים בטעם הפסול של המשחקים בקוביה:

אמר רמי בר חמא: משום דהוה אסמכתא, ואסמכתא לא קניא.

רב ששת אמר: כל כי האי גוונא - לאו אסמכתא היא. אלא: לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם.

מאי בינייהו? - איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי.

רמי בר חמא אומר שהמשחק בקוביה יש בו אסמכתא. אסמכתא הוא שם כללי למקרים בהם נעשה ניסיון לקניין, התלוי בתנאי כאשר תלות זו חושפת בעיה בגמירות הדעת של הצד המקנה הפוגמת בחלות הקניין^[114]. בהקשר הנוכחי, סובר רמי בר חמא שהמפסיד כסף במשחקי קוביה אינו מתכוון בלב שלם להקנותו לחברו, שהרי מתנה זאת בכך שיפסיד, והוא אינו חושב (או שאינו חפץ) להפסיד, ולכן הקניין על אותו הכסף אינו חל, ויש בתשלומים שהאחד משלם לחברו מעין גזל, והגזלן פסול לעדות.

רב ששת חולק וסובר שאין בעיית אסמכתא במשחקי קוביה ולכן גם אין גזל. לדעתו הפסול של המשחק בקוביה נובע מכך שהוא אינו עוסק בישובו של עולם^[115].

הגמרא מבארת שההבדל בין שיטת רמי בר חמא לבין שיטת רב ששת יהיה במקרה בו המשחק בקוביה מתפרנס גם מדברים אחרים, כשרים ונורמטיביים. לדעת רמי בר חמא אף כזה אדם יפסל, כיוון שעדיין גזלן הוא במשחקיו. לעומת זאת, לדעת רב ששת, אדם שכזה אינו נפסל לעדות, כיוון שסוף סוף בעיסוקיו האחרים עוסק הוא ביישובו של עולם.

הגמרא ממשיכה ומבארת, שהאמוראים יחלקו בשאלה האם רבי יהודה שבמשנתנו חולק על דעת תנא קמא או מפרשה. לדעת רמי בר חמא יש לומר שחולק ר' יהודה, ותנא קמא עצמו סובר שבין יש לו אומנות אחרת ובין לא, פסול הוא לעדות, ודברי רמי בר חמא הרי הם לפי תנא קמא. לעומת זאת, לפי רב ששת, ניתן לומר שרבי יהודה אינו חולק על תנא קמא אלא מפרשו, ולדעת כולם, אם יש לו פרנסה אחרת אין הוא נפסל לעדות, שהרי עוסק הוא בישובו של עולם.

הטור (לד) והמגיד משנה (כאן) פסקו כרב ששת, שהמשחק בקוביה פסול כיוון שאינו עוסק בישובו של עולם. מתוך כך פסקו שהמשחק בקוביה פסול לעדות דווקא אם אין לו פרנסה אלא זו. מדבריהם יוצא שאין איסור של ממש לשחק בקוביה, לפחות כאשר אדם עוסק בכך לעיתים נדירות. הטור (שע) מעיר שעל פי זה, אפילו אם משחק עם גוי, פסול לעדות כיוון שסוף סוף אינו עוסק בישובו של עולם.

הרמב"ם, נראה שפסק שיש בעיה של גזל מדרבנן (או "אבק גזל" כלשונו בהלכות עדות י, ד) במשחק בקוביה. לדעתו יש איסור במשחקי קוביה אפילו אם הדבר נעשה באופן חד פעמי. לכן הביא כאן הרמב"ם את המשחק בקוביה בהקשר של גזל מדבריהם^[116]. מתוך אותה סברה מכשיר הרמב"ם לעדות את המשחק בקוביה עם גוי, כיוון שאינו דומה גזל הגוי לגזל מיהודי^[117].

השו"ע (לד, טז) פוסק כרמב"ם, שהמשחק בקוביה נחשב כאבק גזל אפילו אם יש לו גם פרנסה אחרת.

מפריחי יונים

כאמור, המשנה בסנהדרין (כד:) פסלה לעדות מפריחי יונים.

הגמרא (שם כה.) דנה בשאלה מהם אותם מפריחי יונים-

מאי מפריחי יונים?

הכא תרגומה: אי תקדמיה יונך ליון,

רבי חמא בר אושעיא אמר: ארא.

שתי אפשרויות בהגדרת מפריחי יונים עולות בגמרא. לפי הראשונה מדובר על מרוץ יונים המשולב בהימור, כך שבעל היונה המנצחת מקבל כסף מבעל היונה המפסידה ("אי תקדמיה יונך ליון").

לפי דברי רב חמא בר אושעיא מדובר על מנהג אחר ששמו "ארא", בו כל משתתף משחרר את יוניו, כך שיוניו יגרמו ליוני חבירו לבוא עימן בחזרה לשובכן. כך, באופן טיפוסי, בסוף כל משחק יש אצל כל משתתף כמה יונים שמקורן בשובך של חברו, ומטרתו של כל אחד להרוויח על חשבון חברו יותר ממה שיפסיד.

מהמשך הגמרא משמע שלפי הדעה הראשונה, דווקא הימורי מרוֹצים הם הפוסלים, וזאת משום אסמכתא וגזל (עי' בנושא הקודם), אך משחק ה"ארא" אינו אסור אלא מפני "דרכי שלום". רש"י מפרש, שהכוונה שגזל ביונים הוא רק מדרבנן ומשום דרכי שלום, כיוון שהן באות ומתרבות בשובך בעליהן מעצמן (וגם יכולות לברוח), ולכן אין להן שייכות אמיתית לבעל השובך, ואין גזל אמיתי בנטילתן.

המאירי כותב שכל הדיון בגמרא לגבי מפריחי היונים הוא דווקא למאן דאמר שהפסול לעדות של משחק בקוביה הוא משום גזל^[118], אמנם לפי מסקנת הפוסקים, שפסול המשחק בקוביה הוא משום שאינו עוסק בישובו של עולם, אין שום הבדל בין הימורי יונים לבין משחק בקוביה. לכן הוא מסביר להלכה שהמפריח יונים הוא "ארא", ופסול משום שעוסק בגזל מדרבנן. מפירוש זה נובע שפסולו של המפריח יונים, בניגוד למשחק בקוביה^[119], הוא אפילו אם הוא מתפרנס גם מדברים אחרים. כך גם משמע מדברי הרמב"ם כאן ובהלכות עדות (י, ד).

לעומתם, בטור (לד) פירש שמפריחי יונים הם העוסקים בהימורים על מרוצי יונים (או שאר בע"ח). לפיכך כתב שפסולם, כמו זה של המשחק בקוביה, הוא דווקא אם אין להם עיסוק לגיטימי אחר, כך שאינם עוסקים בישובו של עולם.

השו"ע (לד טז) כתב כדברי הרמב"ם.

ציד יונים

אומרת המשנה (ב"ק עט:):

אין פורסין נישובים ליונים - אלא אם כן היה רחוק מן הישוב ל' ריס

כלומר, אין מניחים מלכודות ליונים במרחק של פחות משלושים ריס (4 מיל) מ הישוב כיוון שאז ילכוד את היונים של אנשי הישוב, וכמבואר לעיל, חכמים תיקנו שיונים תחשבנה כקנויות לבעל השובך בו הן מתגוררות.

בגמרא (שם פג.) עולות כמה נקודות:

טבען של היונים שהן ניזונות ממה שנמצא חמישים אמה סביב השובך, ולכן צריך אדם להרחיק את שובכו חמישים אמה משל חברו. כאשר היונים עפות מהשובך שלא על מנת לאכול, ניתן למצוא אותן רחוק עוד יותר- עד 30 ריס.

כאשר השטח שמחוץ לעיר רצוף בכרמים, יכולה יונה מהעיר להגיע למרחק גדול הרבה יותר מאשר 30 ריס, כיוון שהיא עפה מכרם לכרם. מצב זה נקרא בגמרא "ישוב כרמים". במקרה זה אוסרת הגמרא לכידת יונים בכל מרחק מהעיר.

עוד מקרה בו נאסרה לכידת יונים בכל מרחק מהעיר הוא "ישוב שובכין". בפירושו של זה נחלקו הראשונים:

רש"י מפרש שהדבר דומה ל"ישוב כרמים". כלומר, השטח שמחוץ לעיר רצוף שובכים, כך שהיונה עפה מאחד לשני ומגיעה למרחק רב.

מהרמב"ם לפנינו משמע שמדובר בשובך מסויים הנמצא רחוק מהעיר, וחפץ בעל השובך ללכוד שם יונים, והגמרא אוסרת עליו לעשות כן, כיוון שצפוי שבין יוניו תימצאנה יונים אחרות הבאות מהעיר, למרות שהמרחק בין שובכו לבין העיר גדול משלושים ריס.

הטור (שע) הביא את דברי המשנה והגמרא, ונראה שפירש כרש"י.

הנוטל בע"ח ניצוד ממלכודת שהניח חברו

המשנה בגיטין (נט:) מונה כמה תקנות שתיקנו חכמים מפני דרכי שלום וביניהן-

מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל, מפני דרכי שלום,

ר' יוסי אומר: גזל גמור

כלומר, תנא קמא סובר שהנוטל חיה ניצודה ממלכודת של חברו, אינו עובר מהתורה משום גזל, כיוון שחברו עדיין לא קנה את החיה, ותיקנו חכמים שבכל זאת יהיה הדבר אסור כיוון שבני האדם מתייחסים לחיה הניצודה כקנויה לצייד עוד בטרם יטלנה ממש. לעומתו סובר ר' יוסי שעם הלכידה במלכודת נקנית החיה לצייד בעל המלכודת, וממילא הנוטלה משם נחשב גזלן.

הגמרא (סא.) מבארת שמחלוקתם של התנאים היא דווקא בסוג של מלכודות שאין להן תוך, כגון חכה, אך במלכודות שיש להן תוך, כגון רשת, קנה הצייד בכליו, ולדעת כולם הנוטל מהמלכודת הרי הוא גזלן גמור, ולא רק מפני דרכי שלום.

הרמב"ם (כאן וביתר הרחבה בהלכות זכיה ומתנה א, ג) פוסק כתנא קמא, על פי ביאור הגמרא, וכן פוסק בשו"ע (שע, ד)

עני המנקף בראש הזית

המשנה הנ"ל (גיטין נט:) מונה, בין הדברים שתיקנו חכמים משום דרכי שלום-

עני המנקף בראש הזית - מה שתחתיו גזל, מפני דרכי שלום,

ר' יוסי אומר: גזל גמור

גם כאן חלקו התנאים באופן דומה למחלוקתם בנוטל ממלכודת. מדובר בעני המטפס לראש העץ וחותך זיתים של שכחה, והם נופלים תחתיו, וכוונתו לבוא אחר כך לאוספם. תנא קמא סובר, שלמרות שהם עדיין אינם שלו, שהרי שלא הגביהם לקנות אותם, בכל זאת תיקנו חכמים משום דרכי שלום, שאין לאחר ליטלם מהקרקע לעצמו. ר' יוסי חולק וסובר שהזיתים קנויים לאותו עני, ולכן הנוטלם עובר בגזל ממש.

הגמרא (שם סא.) מעירה, שאם העני כבר ליקט את הזיתים בידו והשליכם ארצה בכדי לאוספם אח"כ, עובר הנוטלם משם משום גזל ממש לדעת כולם, שכן כבר קנה העני בלקיחתו ביד.

הרמב"ם וכל הראשונים פסקו כתנא קמא וכפי הערת הגמרא. וכן בשו"ע (שע ה)^[120].

קניין בדְבוֹרים

במשנה בבבא קמא (קיד.):

המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטין, אם נתייאשו הבעלים - הרי אלו שלו.

וכן נחיל של דבורים, אם נתייאשו - הרי אלו שלו

אמר ר' יוחנן בן ברוקה; נאמנת אשה, או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה.

ומהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו, ואם הזיק - משלם מה שהזיק,

אבל לא יקוץ את סוכו על מנת ליתן את הדמים;

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ ונותן את הדמים

הגמרא (קיד:) דנה מה רצתה המשנה להוסיף בדוגמה של היאוש מנחיל הדבורים. הגמרא מסבירה שדבורים קנויות לבעל הכוורת בה הן חיות רק מדרבנן כיוון שמרצונן באו לשם ויכולות גם לעזוב (כמו יונים, לעיל הלכה יא). המשנה מדגישה שלמרות שקניין שייך בדבורים מדרבנן בלבד, עדיין הנחיל שייך לבעליו אלא אם כן ידוע שנתייאשו.

נאמנות אשה וקטן בדבורים

הגמרא (קיד:) דנה בדין המשנה, שמאמינים לאשה או קטן המעידים מהיכן הגיע נחיל דבורים-

אשה וקטן בני עדות נינהו?

אמר רב יהודה אמר שמואל: הכא במאי עסקינן - כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם, ואשה וקטן מסיחין לפי תומם ואומר מכאן יצא נחיל זה

כלומר, אין מדובר כאן על קבלת עדות של ממש, אלא מדובר על אשה וקטן שסיפרו לפי תומם מהיכן בא הנחיל.

כמו כן, צריך שיהיו הבעלים מרדפים אחרי הנחיל.

רש"י מסביר שמדובר במקרה בו הבעלים מרדפים לפני דיבורו של הקטן, ורדיפתם מחזקת את הסברה שאכן שלהם הנחיל, כיוון שאדם רודף אחרי דבר שהיה שלו ואבד יותר מאשר דבר שמעולם לא בא לידיו.

המהרש"ל (ים של שלמה סי' כח) לעומתו מסביר שרדיפת הבעלים מורה על כך שבוודאי לא התייאשו, כיוון שלא תיקנו חכמים לסמוך כאן על דברי קטן או אשה אלא כאשר בוודאי לא היה יאוש, שאם לא כן יש כאן ספק כפול- האם העדות נכונה וגם אם היא נכונה, האם נתיאשו הבעלים^[121].

הרי"ף לא כתב את התנאי שיהיו הבעלים מרדפים^[122]. והרמב"ם הזכיר את שני התנאים- שיהיו משיחים לפי תומם ושיהיו הבעלים מרדפים.

הצלת נחיל דבורים תוך גרימת נזק לחברו

עי' להלן פרק יב הלכה ה.

מה בין גזל מדרבנן לבין גזל ממש

המשנה בגיטין (נט) שהוזכרה לעיל מונה בין השאר גזל מחרש שוטה וקטן כדבר שאסרו חכמים רק משום דרכי שלום (לדעת תנא קמא) או כגזל ממש (לדעת ר' יוסי). בגמרא (סא.) מעיר רב חסדא שגם רבי יוסי, האומר שגזל מחרש שוטה וקטן הוא גזל ממש, אינו מתכוון לגזל במובן המלא, אלא מדובר עדיין בגזל מדרבנן^[123], אלא שבניגוד לתנא קמא, הסובר שהדבר אסור רק משום דרכי שלום, ואין בית הדין מחזיר מיד הגזלן ליד הנגזל, סובר ר' יוסי שבית הדין מוציא מיד הגזלן ליד החרש השוטה או הקטן שנגזלו.

מכלל הדברים נמצאנו למדים, שבדברים האסורים משום "דרכי שלום", אין בית הדין מוציאים את הגזילה מיד הגזלן, וכך פוסקים הרמב"ם והשו"ע (שע, ז).

על פי האמור בתחילת הפרק הבא, תשלום חומש בא על כפירה ושבועה על חוב כספי. העובדה שאין בית הדין מוציא מיד הגזלן בגזל שאסרו חכמים מפני דרכי שלום מורה על כך שאין כאן חוב ממוני אמיתי של הגזלן לנגזל. ממילא נגזרים מכאן דברי הרמב"ם, שאין מוסיף עליו חומש כעל גזל גמור.