פרק ה

איסור שימוש בגזילה, והצורך בוודאות בזהות הגזילה

המשנה בבבא קמא (קיח:) מונה מספר דברים שאין לקנות מתוך חשש שמא הם גזולים או גנובים:

אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים, ולא משומרי פירות - עצים ופירות; אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל, ועגלים בשרון; וכולן שאמרו להטמין - אסור. ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום

הגמרא מביאה ברייתא המרחיבה באותו נושא:

אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גדיים, ולא גיזין ולא תלושין של צמר, אבל לוקחין מהן תפורין מפני שהן שלהן; ולוקחין מהן חלב וגבינה במדבר ולא בישוב; ולוקחין מהן ד' וה' צאן, ד' וה' גיזין, אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין. ר"י אומר: בייתות לוקחין מהן, מדבריות אין לוקחין מהן; כללו של דבר: כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו - לוקחין מהן, אין מרגיש בו - אין לוקחין מהן

ברייתא נוספת מופיעה בעמוד הבא:

שומרי פירות, לוקחין מהן כשהן יושבין ומוכרין והסלין לפניהם וטורטני לפניהם, וכולן שאמרו הטמן - אסור

ביאור הדברים- המשנה והברייתא מונות מקרים בהם מדובר על אנשים שבמקרים רבים מוכרים דברים שאינם שלהם, כמו רועים ושומרי פירות המוכרים את הרכוש עליו הם מופקדים לשמור, או נשים המוכרות את רכוש בעליהן ללא ידיעת הבעל. מאפיין בולט של מקרים כאלה הוא שאותם גזלנים, המוכרים דברים שאינם שלהם, אינם מעוניינים שהדבר יגיע לידיעת הבריות ובייחוד לא לידיעת בעל הבית שנתן בהם את אמונו. לכן, במקרים בהם המכירה היא בפומבי ובאופן בולט (הסלין לפניהם וכדומה), או כגון כאשר מדובר בכמות גדולה (ד' וה' צאן וכדומה) שמרגיש בה בעל הבית, יש נטיה להתיר לקנות מהם. בהתאמה, כאשר יש סיבה מיוחדת לחשוד ביושרם של המוכרים, כגון שאמרו לקונה "הטמן" (כלומר, החבא את הסחורה שלא ירגישו בה), אסור לקנות מהם.

בהמשך חלוקים האמוראים בנוגע לקניה מגזלן של דבר שאין זהותו ידועה:

איתמר: גזלן, מאימת מותר לקנות הימנו?

רב אמר: עד שתהא רוב משלו, ושמואל אמר: אפילו מיעוט שלו

הרמב"ם לפנינו פוסק שהאיסור לקנות מהגזלן הוא כאשר ידוע בוודאות שאותו החפץ הנמכר הוא גזול, וניתן לבאר שמקורו של הרמב"ם נובע משיטת שמואל. כלומר, כיוון ששמואל סובר שאפילו אם מיעוט חפציו של הגזלן הם שלו, מותר בכל זאת לקנות ממנו חפץ שזהותו אינה ידועה, יוצא שרק אם ידועה בוודאות זהותו של החפץ כגנוב אסור לקנותו מהגזלן.

מאידך, בהלכות גניבה (ו א) הביא הרמב"ם את הדוגמאות השונות שבמשנתנו ובברייתות, ובפתח דבריו כתב:

כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו, וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו...

ומשמע שכן הולכים על פי הרוב, כפי שיטת רב.

הכסף משנה (הל' גניבה ו א) מסביר שההלכה שאין הולכים על פי רוב, עוסקת בקניה מגזלן ודאי, שיש ספק לגבי החפץ הספיציפי שאני קונה ממנו. בעוד שההלכה שהולכים על פי רוב עוסקת באדם שאינו מוחזק בגזלנות באופן כללי, אך הוא מוכר סחורה כזו בהקשר כזה שמוחזק שהיא גֶזל^[91]. אכן, השו"ע (שנח א) פוסק כדברי הרמב"ם בהלכות גניבה, ובמקביל (שסט ג) פוסק גם כדברי הרמב"ם בהלכות גזילה.

שימוש בגזילה לאחר יאוש בעלים

הרמב"ם לפנינו פוסק שגם אם נתייאש הבעלים, אסור ליהנות מהחפץ הגזול. ולכאורה הדברים פשוטים מהדין הפסוק בדברי הרמב"ם עצמו ושאר ראשונים, שיאוש כשלעצמו אינו קונה (לעיל פרק ב הלכה א).

אמנם הטור (שסט) מקשה על הרמב"ם מאחד המקורות לאיסור שימוש בגזילה:

אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא (=ממון שמפקיעה המלכות אינו נחשב גזל^[92]).

אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו.

א"ל אביי: ודלמא משום דאייאוש להו מינייהו מרייהו!

אמר ליה: אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי?

כלומר, רבא מנסה להוכיח שממון שהפקיעה המלכות, מאבד את שייכותו לבעלים על פי דין, ומותר ליהנות ממנו, מכך שמעשים בכל יום שעוברים אנשים על גשרים שבונה המלכות מעצים שהופקעו מאנשים.

מכאן לומד הטור, שלאחר יאוש ניתן להשתמש בגזילה^[93] למרות שהיא לא נקנתה עדיין לגזלן^[94] (כמבואר בדבריו סי' שנג).

השו"ע (שסט ב) כותב כדברי הרמב"ם.

השבת הגזילה בידי יורשי הגזלן

המשנה בבבא קמא (קיא:) עוסקת בחובת יורשי הגזלן לשלם לנגזל:

הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם - פטורין מלשלם, ואם היה דבר שיש בו אחריות - חייבין לשלם

מדברי הגמרא משמע, שקיימות בין התנאים שתי דרכים בהבנת הדין אליו מתייחסת המשנה-

הדרך האחת משתמעת מהערתו של רבי ביחס למשנה:

לא דבר שיש בו אחריות ממש, אלא אפילו פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריו - חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן

כלומר, הסיפא, לפיה אם מדובר ב"דבר שיש בו אחריות" חייבים הבנים לשלם, עוסקת במקרה בו נותר אצלם החפץ הגזול עצמו, ובכל זאת לא בכל מקרה חייבים הבנים לשלם לנגזל, אלא רק אם מדובר בדבר משמעותי שמושך את תשומת לב הבריות, שאז חייבים הם להשיבו מפני כבוד אביהם.

דרך אחרת משתמעת בדברי רבי אושעיא בברייתא:

תני רבי אושעיא: הגוזל ומאכיל את בניו - פטורין מלשלם; הניח לפניהם, גזילה קיימת - חייבין, אין הגזילה קיימת - פטורין; הניח להם אביהם אחריות נכסים - חייבין לשלם

מכאן משמע שאם הגזילה קיימת, חייבים היורשים תמיד להשיבה, ואם הגזילה איננה בנמצא, אם הניח הגזלן נכס המשתעבד לחוב, כגון קרקע, משלמים היורשים את הגזילה ממנו, ואם הניח מיטלטלין בלבד, כיוון שתשלומי הגזילה הינם חוב על הגזלן, אין בניו צריכים לשלם.

הגמרא מזהה מחלוקת תנאים זו עם מחלוקת אמוראים באשר להסתכלות על ירושת הבנים כעל שינוי רשות:

אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: רשות יורש כרשות לוקח דמי

רבא אמר: רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי

כלומר, רמי בר חמא מבין את המשנה על פי דרכו של רבי, כך שאם לא מדובר בגזילה משמעותית, שיש להחזיר רק משום כבוד האב, לא חייבים הבנים להחזיר אפילו אם הגזילה עדיין בנמצא. מכאן מסיק רמי בר חמא, שההוֹרשה לבנים שקולה לשינוי רשות, והגזילה נקנית לבנים בשילוב של יאוש ושינוי רשות. לכן, מעיקר הדין, אין הם צאיכים להשיבה.

לעומתו, רבא מבין את המשנה על פי דרכו של רבי אושעיא, כך שבכל אופן, אם הגזילה קיימת יש להשיבה, ומה שאומרת המשנה שפטורים הבנים, הכוונה למקרה בו הגזילה כבר איננה קיימת^[95]. לדעתו של רבא, הוֹרשה לבנים אינה נחשבת לשינוי רשות, ולכן אין הגזילה נקנית לבנים (כיוון שלדעת רוב האמוראים יאוש כשלעצמו אינו קונה, עי' לעיל פרק ב') וממילא, אם היא בנמצא, יש להשיבה בעינה^[96].

הטור (שסא) פוסק כרבא, שרשות יורש אינה כרשות לוקח. לכן אם הגזילה בעינה צריכים היתומים להחזירה לנגזל. השו"ע (שסא ז) פוסק כדברי הטור.

גזל ובא אחר ואכלו- דינו של רב חסדא

הגמרא (קיא:) מביאה את דברי רב חסדא במקרה הדומה לזה של המשנה הנ"ל, כלומר, הגזילה עברה מהגזלן לאדם אחר:

אמר רב חסדא: גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו ממנו, רצה - מזה גובה, רצה - מזה גובה;

מאי טעמא? כל כמה דלא נתייאשו הבעלים, ברשותיה דמריה קאי.

כלומר, רב חסדא מניח שכל עוד לא התייאש הנגזל, עדיין עומדת הגזילה ברשותו, ולכן השני שבא ואכל מהגזלן, נחשב גם הוא כגזלן בפני עצמו. מכאן נובע ששניהם, הגזלן הראשון וה"גזלן" השני, הם בעלי דברו של הנגזל ויכול לגבות מאיזה מהם שירצה.

הגמרא מקשה על הדברים מהמשנה הנ"ל, שהרי במשנה נתבאר שהבנים פטורים מלשלם את הגזילה, ואינם נחשבים לגזלנים בפני עצמם!

הגמרא עונה, שרב חסדא מפרש את המשנה בלאחר יאוש. כלומר, כיוון שהתייאשו הבעלים, פטורים הבנים מלהשיב את הגזילה.

התוספות (קיא: ד"ה "גזל") מדייקים מדברי רב חסדא "גזל ולא נתייאשו הבעלים...רצה מזה גובה רצה מזה גובה", שאם כן נתייאשו הבעלים, והגזילה אינה קיימת כי אכלה השני, אין גובים מהשני, וזאת אפילו במקרה בו לו היתה הגזילה קיימת היו גובים אותה מהשני^[97]. לאור זה, מתקשים התוספות בהבנת הדין, שכן מדוע שישנה היאוש של הנגזל כשלעצמו^[98]? התוספות מסבירים שלמרות שיאושו של הנגזל אינו קונה את הגזילה לגזלן, הוא בכל זאת גורם לכך שהגזילה לא תיחשב ברשותו של הבעלים, ולכן השני שאכל מהגזלן אינו נחשב כאילו גזל את הבעלים בעצמו.

מלשון הרמב"ם משמע שהוא מסכים לדברי התוספות^[99].

הטור (שסא) כותב את דברי התוספות, והשו"ע, לאחר שפסק את דינו של רב חסדא (שסא ה), כתב את דברי הטור להלכה (שם ו).

קניה מגזלן ותקנת השוק

עי' בדברינו בפרק ה' מהלכות גניבה לעניין קניין מגנב/גזלן ותקנת השוק.

נשלים כאן רק, שיש ראשונים (רשב"א ב"ק קטו., ד"ה "והלכתא") שפסקו שבגזלן לא עשו תקנת השוק כלל, כיוון שמעשה הגזילה הוא מטבעו מעשה בעל פרסום, ולכן דין הגזלן כדין גנב מפורסם. השו"ע לא הביא דברים אלה להלכה.

הנאה מספק גזילה

עי' לעיל בהלכה ב ובדברינו שם.

תיבה של מוכסין

נאמר במשנה (ב"ק קיג.):

אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהם צדקה,

אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק

כלומר, גובי המס והמוכסים נחשבים כגזלנים, ולכן כל מה שנמצא בתיבתם, בה הם שומרים את הכסף שהם לוקחים מאנשים, הרי הוא גזול. לכן אין לפרוט כסף מתיבה זו.

הגמרא מביאה ברייתא המוסיפה על דין המשנה:

אבל נותן לו דינר ונותן לו את השאר

כלומר, למרות שאין ליטול מתיבת המוכסין, אם נתן פלוני מטבע, והחזיר לו המוכס עודף מהתיבה, מותר לו לקבלו.

הראשונים חלקו בטעם הדין-

התוספות (ד"ה "אין פורטים") מסבירים שלמאן דאמר שבסתם גזילה אין יאוש, האיסור הוא פשוט משום שהמעות שבתיבת המוכסים שייכות עדיין לבעליהם הראשונים. על פי דרך זו מסבירים התוספות שכל ההיתר שבברייתא לקבל עודף מהתיבה, מבוסס על כך שאין וודאות שכל המטבעות שבתיבה הן של גזל^[100].

לפי השיטה שבסתם גזילה יש יאוש מסבירים התוספות באופן אחר- שאמנם מעיקר הדין, כיוון שיש כאן יאוש ושינוי רשות (מידי המוכס לידי המקבל^[101]), אין איסור לפרוט במעות אלה, אך כיוון שמדובר במעות הבאות מתיבה המיוחדת לגזל, עשו חכמים הרחקה מדבר מגונה. התוספות אינם אומרים זאת במפורש, אך על פי דרך זו ברור שמותר לקבל עודף, כיוון שבכך לא גזרו, שהרי אינוי נהנה כאן מן הגזל במפורש אלא רק מציל מיד המוכס את העודף המגיע לו בדין. כך גם משמע מדברי רש"י המסביר שהטעם ש"נותן לו דינר ונותן לו את השאר" הוא משום שהוא "כמציל מידו".

הרשב"א סבור שבנידון דנן לא ניתן לומר שאין יאוש, שכן הפרוטות של אחד אינן נבדלות מהפרוטות של חברו. כך, כל אדם שנגזל על ידי המוכס, גם אם אינו מתייאש מהסיכוי לקבל את ערך כספו בחזרה, בוודאי מתייאש מהסיכוי לקבל את מעותיו הראשונות בחזרה. לכן מפרש הרשב"א שדין המשנה הוא גזירה והרחקה, שכן אם לא היו אלה מטבעות אלא "דבר מסויים" (כלומר פריט בר הבחנה מאחרים) היה אסור לקנותו מהמוכס, כיוון שבשעת הקניין הרי הוא עדיין של הבעלים, שלא נתייאשו ממנו, ולכן כדי לגדור שלא יתרגלו לקנות ממוכסים, אסרו אפילו לפרוט ממטבעות שבתיבתם.

בניגוד לרוב הראשונים, מהגירסה שלפנינו משמע שהרמב"ם פוסק כמשתמע מהמשנה ללא הברייתא, ואף הרי"ף השמיט את הברייתא מדבריו.

השו"ע (שסט ד) פוסק את דין המשנה והברייתא, ונראה מדבריו שהלך על פי השיטה שמדובר במעות שוודאי גזולות הן, ובכל זאת שורש הדין הוא הרחקה, ולכן לקיחת עודף מהתיבה מותרת מהטעם שמביא רש"י.

חפץ שנתקבל מגזלן תמורת חפץ אחר

במשנה (קיד.):

נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר, נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן

הגמרא מביאה שתי גרסאות סותרות של ברייתא המדברת על המקרה שבמשנה.

גירסה ראשונה היא:

אם נטל - מחזיר לבעלים הראשונים

לפי נוסח הגמרא שלפנינו (וראה להלן נוסח אחר), גרסה זו מנוגדת לאמור במשנה, שכן מהברייתא משמע שחייב אותו אדם שהגזלנים לקחו את רכושו ונתנו לו אחר תמורתו, להשיב את שקיבל לבעלים הראשונים. הגמרא אומרת שפסק זה מבוסס על השיטה ש"יאוש כדי לא קני", כלומר, יאוש כשלעצמו אינו קונה, ולכן אף שהבעלים הראשונים התייאשו, עדיין מדובר בחפץ שלהם ויש להשיבו להם.

עוד גירסה היא:

אם בא להחזיר - יחזיר לבעלים ראשונים

גרסה זו מתאימה לדברי המשנה, וכוונתה היא שאם בא אותו אדם להשיב לפנים משורת הדין, ישיב לבעלים הראשונים ולא לגזלנים שנתנו לו את החפץ.

רש"י והמאירי (קיד.) מפרשים שהמחלוקת בין המשנה לבין הגרסה הראשונה בברייתא אינה האם יאוש כשלעצמו קונה, כפי שמשתמע מהפשט, אלא האם שינוי הרשות במעבר מהמוכס לידי המקבל ממנו נחשב שינוי רשות לגיטימי להצטרף עם היאוש ולקנות את הגזילה למקבל^[102]. לפי הגרסה הראשונה בברייתא, שינוי רשות זה אינו נחשב, אם משום שהוא נעשה בעל כרחו של המקבל (מאירי) ואם משום שיש כאן מימד של איסור מצד המקבל, כיוון שהוא יודע שמדובר בגזילה (רש"י). אף מדברי הרמב"ם עולה הבנה דומה.

בניגוד לראשונים הנ"ל, הגורסים בגמרא "אם נטל – מחזיר לבעלים הראשונים". בעל המאור (מא. בדפי הרי"ף) והרמב"ן (מלחמות ה', שם) גורסים "וּמחזיר לבעלים הראשונים". בעקבות כך סוברים שניהם שאף אחת מהגרסאות בברייתא אינה חולקת על האמור במשנה, אלא מוסיפה על האמור בה. אמנם בפרטי הדברים חלוקים בעה"מ והרמב"ן זה על זה-

בעל המאור מסביר שכוונת הברייתא (על פי הגירסה הראשונה), שמן הדין, אם החפץ שנתנו לו הגזלנים שווה יותר מאשר החפץ שלקחו ממנו, הרי שלגבי ההפרש נחשבת המסירה כשינוי רשות בטעות (ההנחה היא שאין הגזלנים חפצים "להפסיד עליו"), ולכן את ערך ההפרש חייב הוא למסור לבעלים הראשונים^[103].

הרמב"ן מפרש שמודה הברייתא למשנה, אלא שהמשנה דיברה בדיני אדם, ואילו הברייתא, לפי הגרסה הראשונה שלה, חייבה להחזיר לבעלים בדיני שמים, ולפי הגרסה השני הלשון לימודים מהר"לל, רק ממידת חסידות.

רוב הראשונים פסקו כגירסה השניה בברייתא, דבר המתקבל על הדעת בייחוד לפי הפירושים הסוברים שזו הגירסה היחידה מהשתים המתאימה לדברי המשנה. לעומתם, הרמב"ן פסק כגרסה הראשונה.

השו"ע (שסט ה) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה.

דינא דמלכותא דינא במכס ובמיסים

כאמור, המשנה בבבא קמא קיג. מלמדת שמוכסים הם גזלנים. הגמרא שם מנסה להבין קביעה זו לאור דברי שמואל-

והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא!

כלומר, שמואל קובע שדין המלכות דין הוא, ולכן דמי המכס שניטלים במצוות המלך ולפי חוקיו אינם גזל והנוטלם אינו גזלן!

עוד מובאות בגמרא שתי סוגיות הלכתיות הקשורות לנושא, שיש להסביר את היחס ביניהן לבין דברי שמואל:

המשנה בכלאים (פרק ט משנה ב) אוסרת ללבוש כלאים אפילו אם אין הכוונה ליהנות בלבישתם אלא להבריח את המכס (שכן אין אדם משלם מכס על בגדים שהוא לובש). ללא קשר לשאלה בדיני כלאים, נראה שהמשנה סוברת שמותר להבריח את המכס, והרי לפי שמואל דין המלכות דין הוא, והמבריח את המכס אינו משלם את שחייב לשלם על פי דין.

המשנה בנדרים (כז:) מתירה לנדור למוכס או לאנס הרוצה לקחת סחורה בכח הזרוע, שאותה סחורה היא תרומה או של בית המלך, אף על פי שאין הדבר נכון, בכדי שלא יקח את הסחורה^[104]. ושוב נשאלת השאלה- אם אותו מוכס שליח המלך הוא, כיצד זה מותר להערים עליו ולא לשלם לו, על פי דברי שמואל.

על שאלות אלה באות בגמרא שלוש תשובות אפשריות-

אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל, במוכס שאין לו קצבה. כלומר, במוכס הנוטל "ככל חפצו" (רש"י), פירוש, באופן שרירותי.

דבי רבי ינאי אומרים, במוכס העומד מאליו. כלומר, במוכס שלא המלך מינהו (אפילו אם נוטל מנה קצובה ולא שרירותית, רש"י)

רב אשי אומר שמדובר במוכס גוי.

בהמשך עוברת הגמרא לדון בהיתר לגזול מגוי ומגיעה למסקנה שאסור לגזול גוי אך מותר להפקיע את הלוואתו, ובלבד שלא ידע מכך, כך שלא יביא הדבר לחילול ה'.

רוב הראשונים ובכללם הרא"ש (סי' יב) הרשב"א והראב"ד (מובא ברשב"א), קישרו את דברי רב אשי עם המשך דיון הגמרא, והסבירו שרב אשי מסביר שאם מדובר במוכס גוי אזי למרות שהוא אינו גזלן, והרי הוא גובה את הראוי לגבות (מתוך כך ש"דינא דמלכותא דינא"), עדיין מותר להערים עליו ולמנעו מלקבל את דמי המכס כיוון שהדבר דומה להפקעת הלוואתו של גוי, המותרת^[105]. על פי דרך זו ברור שדברי רב אשי אינם מסבירים את היחס בין משנתנו לבין דברי שמואל, כיוון שהיותו של המוכס גוי אינה הופכת אותו לגזלן^[106].

לעומת זאת, מהרמב"ם משמע שהוא כורך את כל שלוש התשובות יחדיו כהסברים אפשריים כיצד יחשב המוכס לגזלן למרות שדינא דמלכותא דינא. המגיד משנה מסביר, שהרמב"ם הבין שמתוך שהמוכס גוי, הרי הוא גובה שלא בדרכי צדק וחזקה שהוא מוסיף לעצמו וכיוצ"ב, ולכן נחשב הוא כגזלן, אין להשתמש במעות שבתיבתו ומותר להערים עליו.

על פי דרכו בהבנת דברי רב אשי, פוסק הרמב"ם שכאשר אין ספק בהגינותו של המוכס, ובלגיטימיות של חוקי המכס, אין להבריח את המכס אפילו אם מדובר במלך גוי, שהרי המבריח "גוזל מנת המלך".

החולקים על הרמב"ם, והולכים בדרכו של הרא"ש, חולקים על זה, וסוברים שמותר להתחמק מתשלום המס כאשר המלך גוי, כיוון שלמרות שהמס לגיטימי ואינו נחשב כגזל, עדיין מדין הפקעת הלוואתו של גוי, המותרת, יהיה מותר גם למנוע ממנו את המס.

הר"ן (נדרים כח. ד"ה "במוכס") והרשב"א (שם) סוברים שאין אומרים דינא דמלכותא דינא אלא במלך גוי ובחו"ל, אך בארץ ישראל לא^[107].

השו"ע (שסט ו) כותב כדברי הרמב"ם, אך מוסיף על דבריו את דברי הפוסקים שהערמה על מוכס גוי כמוה כהפקעת הלוואתו ומותרת. היוצא משילוב הדברים הוא שאם המוכס הוא שליח ישיר של המלך, בין אם המלך גוי ובין אם הוא יהודי, בין אם המוכס גוי ובין אם הוא יהודי, אסור להערים עליו, כיוון שבכך "גוזל מנת המלך". אמנם, אם המוכס קנה את המכס מהמלך, באופן שמשלם למלך מס ידוע ותמורת כך גובה את המס לעצמו, ומדובר במוכס גוי, מותר להערים עליו.

דינא דמלכותא בגבייה מאדם אחד עבור אדם אחרדין המלך הוא שכל אדם צריך לתת עצים לבניית הגשר. תשובת הגמרא היא ש"שלוחא דמלכא כמלכא", כלומר, שליח המלך הוא כמלך והסמכות נתונה לו להחליט על דרך הגביה הרצויה, והוא אינו רוצה לטרוח ולאסוף מכל האנשים. וזה שלקחו מידו היה צריך ללכת ולתבוע אחרים בחלק מהסכום, ומשלא עשה זאת, הוא שהפסיד לעצמו, ומותר להשתמש בעצים שלקחו ממנו.

עוד בהמשך הגמרא שתי מימרות של רבא:

אמר רבא: מאן דמשתכח בבי דרי, פרע מנתא דמלכא. וה"מ שותפא, אבל אריסא - אריסותיה הוא דקא מפיק.

כלומר, שדה של כמה שותפים ונלקח מס רק מאחד מהם (זה שתבואתו היתה בשדה כשבא המוכס) עבור כולם, אין הדבר נחשב כגזל, ויכול זה שגבו ממנו לגבות מחבריו. לעומת זאת, אם נלקח המס מהאריס, שאינו מבעלי השדה, אין לעשות כן, ונחשב הדבר כגזל.

ואמר רבא: בר מתא אבר מתא מיעבט. וה"מ דברלא ארעא וכרגא דהאי שתא, אבל שתא דחליף, הואיל ואפייס מלכא חליף

כלומר, רשות יש לגבאי המס למשכן אחד בני העיר תמורת המס שלא שילם חברו, כאשר מדובר במיסים של שנה זו (ולא של השנה החולפת). רש"י מסביר שהחילוק בין שנה זו לשנה החולפת נובע מכך שמדובר על מקרה בו הגבאי קנה את המס מאת המלך, ולאחר שעברה השנה כבר פרע את חובו למלך ועתה הגביה היא כיסוי הפסדיו הפרטיים. בזה אין ראוי לגרום להפסד לאחד מבני העיר על מיסים שאינם שלו בכדי להציל את הגובה מהפסד.

הרמ"ה (מובא בשטמ"ק) מסביר את ההבדל בין המקרה של אריס, בו אין רשות לגבאי ליטול את המס של כל השדה ממנו לבין מקרים של מיסים הניטלים מאחד עבור כולם (מיסי שדה מאחד השותפים בה, או עצים לבניית גשר מאחד מבעלי העצים ולא מכולם), בו רשאים ליטול מאחד והוא כבר גובה מהשאר. לדבריו יש רשות ליטול ממי ששייך במשהו למס, ש"כיון דמשתעבד למקצת משתעבד נמי לכוליה". מדבריו ניתן להבין שיש כאן קביעה עקרונית. רצונו לומר, אם יחוקק המלך שניתן ליטול מהאריס, וילך האריס ויטול מבעל השדה, תהיה תקנה זו בלתי חוקית, ולא יהיה לה תוקף של "דינא דמלכותא"

אחרת משמע מהרמב"ם, הפוסק שניתן לקחת את המס ממי שהיה בשדה, בין אם הוא בעל השדה ובין אם לא, ובלבד שזהו חוק המלך. הגר"א (שסט ס"ק טו) מסביר, שלדעת הרמב"ם החילוק בין אריס לבעל השדה המובא בגמרא, אינו אלא תיאור של חוק המלך שהיה קיים בזמנם, ואם החוק משתנה יש לו עדיין תוקף של דינא דמלכותא.

השו"ע (שסט ב, ז) פוסק כרמב"ם, ואינו מחלק בין אריס לבעל השדה.

הפקעת שדה ושעבוד של אדם שלא שילם את מיסיו

הגמרא בבבא בתרא (נד:) מספרת על מעשה שהיה שיהודי אכל קרקע למרות שחברו קנאה, ומסבירה ששם מדובר במקרה מיוחד-

באגי מטמרי הוו, דאינהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא למלכא, ומלכא אמר: מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא

כלומר, באותו מקום דין המלך היה שמי שלא משלם את המיסים על שדהו, ובא חברו ומשלם במקומו, יכול אותו החבר לאכול מאותה שדה, וכך היה.

לגבי שעבוד בני אדם שלא שלמו את מס הגולגולת נאמר בבבא מציעא (עג:)

אמר ליה רב פפא לרבא: חזי מר הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי! –

אמר ליה: השתא איכו שכיבא לא אמרי לכו הא מילתא-

הכי אמר רב ששת: מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח, ומלכא אמר: מאן דלא יהיב כרגא לשתעביד למאן דיהיב כרגא

כלומר, בזמן האמוראים בבבל, היה חוק המלך שמי שלא משלם את מס הגולגולת משתעבד למי ששילם עבורו. ומסופר על כמה תלמידי חכמים שנהגו לשלם את מס הגולגולת עבור אנשים שאין ידם משגת, ומתוך חוק המלך היו משעבדים את העניים עבורם שילמו. ולא עוד, אלא שהיו משעבדים אותם בעבודה השווה יותר ממה ששילמו עליהם. רב פפא שואל את רבא האם אין בכך שמשעבדים אותם יותר ממה ששילמו עליהם משום ריבית, שאם מה ששילמו עליהם הוא כחוב, הרי אותם חכמים עשירים מקבלים על ידי השיעבוד יותר ממה שנתנו!

תשובתו של רבא היא שאין כאן משום ריבית, משום שכל הנתינים משועבדים למלך, והמלך מעניק את הזכות לעבוד בהם למי שמשלם עבורם את מיסי הגולגולת.

השו"ע (שסט י-יא) העתיק את דברי הרמב"ם להלכה.

הנאה מדבר שבנה המלך מרכוש של נתיניו

עי' לעיל הל' יא-יד

הסברה לדין "דינא דמלכותא דינא", והשלכותיה

הרמב"ם מסיים את הפרק עם הסברא, להבנתו, לכך ש"דינא דמלכותא דינא". הסברה היא שכל מי שגר בארצו של המלך מקבל עליו את חוקי המלך על ההוצאות הממוניות הכרוכות בכך, ומראה זאת על ידי שימוש במטבעות של אותו המלך ולא של מלך אחר. במילים אחרות, השימוש במערכת המוניטרית של מלכות מסויימת כרוכה בקבלה של תקנות המיסוי שלה. המלך נותן משמעות למטבעות הכסף בהן משתמש האזרח והאזרח מבין שבכדי לשמור על רכושו ותקינות המערכת הכלכלית יש צורך בגביית מיסים, בפיתוח, ובהפעלת סנקציות כלכליות על אנשים מסויימים. כדרך זו נראה גם מדברי הרשב"ם (נדרים כח.)

שיטה עיקרית הנוגדת את דברי הרמב"ם כאן היא שיטת הרשב"א, הר"ן (נדרים כח.) והרא"ש (נדרים פ"ג סי"ב), לשיטתם יש להישמע לחוקי המלך, שהוא בעלי הארץ, במובן של מעין שכר דירה שהמלך תובע על זכות השימוש בארצו, בדיוק כמו שסתם אדם יכול להתנות שימוש בקרקעו בתשלום. לפי דרך זו פוסקים ראשונים אלה ש"דינא דמלכותא דינא" נאמר רק במלכי אומות העולם (בחו"ל) ולא במלכי ישראל (שבארץ ישראל), שהרי מלך ישראל אין ארץ ישראל שייכת לו יותר מאשר לאחיו היהודים.

לשתי הבנות אלה ישנן כמה השלכות על גדרי "דינא דמלכותא דינא", לדוגמה, על קצה המזלג-

הרמ"א (שסט ח) מביא דעה לפיה "דינא דמלכותא דינא" נאמר רק על מיסים ומכסים התלויים בקרקע. דעה זו מסתמכת על סברת הרא"ש וחבריו, שהמחוייבות לדינא דמלכותא היא רק בדברים שתובע המלך כגמול על השימוש בקרקע.

קיימת חוסר הסכמה בין הפוסקים האם דין המלכות מחייב גם בדברים שאינם לתועלת המלכות כמיסים או פיתוח, כגון דיני הקניינים בין איש לרעהו וכדומה. לפי שיטת הרא"ש מסתבר שרק תקנות שהן לתועלת ישירה לשל המלך מחייבות, כיוון שהן תמורה שדורש המלך על המגורים בארצו. לעומת זאת, לפי שיטת הרמב"ם, יש מקום לומר שבני המדינה מקבלים עליהם דברים נוספים שאינם דווקא לתועלת ישירה של אוצר המלך, אלא באות "לעשות סדר" בכלכלת הממלכה (בעזה"י יורחב עוד בזה בהלכות זכיה ומתנה א,טו).