פרק יח

המוצא שטר חוב

במשנה (יב:)-

מצא שטרי חוב,

אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן.

אין בהן אחריות נכסים - יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן.

מדובר על שטר חוב הנמצא במקום בו יכול להיות שמהמלווה נפל או שמהלווה נפל. בניגוד למציאוֹת אחרות, כאן יש סימנים ברורים בשטר, וברור שנפל למלווה, או ללווה, ששניהם כתובים ומזוהים בו. ההתלבטות היא האם להשיב את השטר למלווה, ובכך לאפשר לו לגבות את חובו מהלווה, או שמא לא להשיב את השטר כלל. כמו כן, מלבד הספק ממי נפל השטר, נוצר גם ספק לגבי כשרותו של השטר עצמו, וזאת מתוך ההנחה ששטר כשר שניתן לגבות בו, אין אנשים מזלזלים בו והם שומרים אותו שלא יפול.

בגמרא חלקו האמוראים כיצד להסביר את מחלוקת התנאים שבמשנה-

רב אסי מסביר שמדובר אפילו אם "חייב מודה". כלומר, אין להשיב את השטר אפילו אם האדם הכתוב כלווה בשטר, מודה שהשטר אינו צריך להיות אצלו אלא אצל המלווה. לדעת רב אסי, במקרה בו "חייב מודה", הבעיה הקיימת בהחזרת השטר למלווה, נובעת מכך שקיים חשש שמא כתב הלווה את השטר בתאריך מוקדם מתאריך ההלוואה המתוכנן, מבלי שהמלווה היה עימו. במקרה זה יכול המלווה לגבות מנדל"ן שמכר הלווה משעת ההלוואה. לכן, השבת שטר בו התאריך מוקדם מתאריך ההלוואה עשויה לגרום לגביה שלא כדין מלקוחותיו של הלווה שקנו ממנו בין הזמן הכתוב על השטר לבין זמן ההלוואה בפועל.

הגמרא מציינת, שבדרך כלל אין חוששים שהתאריך שעל שטר מוקדם מתאריך ההלוואה, אך כאן, כיוון שהשטר נפל, יש מקום לחשוד שבעליו לא שמרו כראוי משום שהוא פסול^[352].

שיטת אביי קרובה לשיטת רב אסי. אף הוא מסכים שהבעייתיות בהשבת שטר קיימת גם כאשר הלווה מסכים להשיב את השטר למלווה. ברם, אביי מסביר שהחשש הוא ל"פרעון וקנוניא". כלומר, החשש הוא שמא השטר כבר נפרע, ועתה הלווה מסכים להחזיר את השטר למלווה מפני שעשו קנוניא של רמאות ביניהם, לטעון שהחוב לא נפרע, ואז, לגבות את סכום החוב שלא כדין מלקוחות להם מכר הלווה נכסים מהזמן הכתוב על השטר, ולחלוק אותם ביניהם.

לפי שתי שיטות אלה הבעייתיות בהשבת השטר, כאשר הלווה מסכים לכך, היא רק אם יש בשטר אחריות, כלומר, שעבוד נכסים שעל בסיסו ניתן לגבות את החוב מלקוחות שקנו נכסים משועבדים מהלווה. לפיכך, מחלוקת התנאים במשנה היא בשאלה האם שטר שאין בו אחריות, רואים אותו בכל זאת כאילו יש בו אחריות ("אחריות טעות סופר"). רבי יוחנן אף הוא עומד בשיטה זו, ומוסיף שאם הלווה אינו מודה (למשל, אם הוא טוען שכבר פרע את השטר, או שהשטר מזוייף ולא היו דברים מעולם), כל התנאים מסכימים שאין להשיב את השטר.

שיטה שלישית, שונה מהותית, היא שיטתם של שמואל ורבי אלעזר. לדבריהם, אם הלווה מסכים שיועבר השטר לידי המלווה, לדעת כל הדעות שבמשנה יש לעשות כך^[353]. המשנה דיברה במקרה בו הלווה טוען שהשטר מזוייף, טענה לה אנו חוששים מאחר שהורעה חזקתו של השטר, שלו היה שטר כשר, היה המלווה נזהר בו יותר ולא מאבדו^[354]. לשיטה זו, מה שמתיר רבי מאיר במשנה להחזיר את השטר אם לא כתובה בו אחריות הוא רק משום שדעתו היא ששטר שאין כתובה בו אחריות אין בו שום תועלת ואין גובה בו מהלווה^[355].

רוב הראשונים, ובכללם הרמב"ם והרא"ש (סי' לה) פוסקים כאביי ורבי יוחנן, שיש חשש לפירעון ולקנוניה, ולכן אפילו אם הלווה מודה ומסכים שיוחזר השטר למלווה, אין שומעים לו ואין מחזירים את השטר לא לזה ולא לזה. כמובן שאם גם הלווה אינו מודה, אין מחזירים את השטר, כי חוששים שהוא פרוע או מזוייף.

הרמב"ם והטור (סה) כותבים עוד, שאם כתוב במפורש בשטר שאין בו אחריות, כך שלא משתעבדים על פיו נכסי הלווה, אין מניעה להשיב את השטר למלווה אם הלווה מסכים לדבר, כיוון שאין כבר שום חשש של קנוניה, שהרי ממילא לא ניתן לגבות ע"י שטר זה מלקוחותיו של הלווה. הטור מחדש עוד (וכן בשו"ת הרא"ש כלל סח, סי' כג), שכן הדין גם אם יש ללווה די נכסים בכדי לפרוע את החוב מבלי להזדקק לגבות מלקוחות.

מכך שהמשנה לא חילקה בדבריה, מסיק הרמ"ה (מובא בטור), שאף אם נמצא השטר לפני הזמן המוזכר בו כזמן פרעון החוב (כך שיש סברה שעדיין לא נפרע), אין להחזיר את השטר למלווה אם אין הלווה מודה.

עוד מצינו בגמרא (יז.)-

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק, וכתוב בו זמנו, בו ביום - יחזירו לבעלים. אי משום כתב ללות ולא לוה - הא כתוב בו הנפק, אי משום פרעון - לפריעה בת יומא לא חיישינן...

רב כהנא אמר: כשחייב מודה.

כלומר, רב אסי אליבא דרבי יוחנן פסק שהמוצא שטר חוב מתוארך להיום, אשר כתוב בו הנפק, דהיינו אישור של בית הדין שחתימות העדים מקויימות, יכול להחזירו למלווה, שכן ברור שכבר לוו בַשטר (בית הדין מאשר זאת בהנפק) ולכן אין לחשוש שמא ילוו בו רק בתאריך מאוחר יותר, וכן יש להניח שהשטר עדיין אינו פרוע, כיוון שפריעת הלוואה ביום בו נלקחה היא אירוע נדיר ואין לחשוש לו.

רב כהנא חולק על רב אסי וטוען שדבריו של רבי יוחנן נאמרו רק בשעה שהלווה מודה, כלומר, אומר "לא פרעתי". דהיינו, לפי רב כהנא, אלמלא היה הלווה מודה היה מקום לחשוש שההלוואה נפרעה בתוך יומה^[356].

מדברי הרא"ש בתשובה (כלל סח סי' כג) משמע, שמחלוקתם של רב אסי ורב כהנא היא במידת הסבירות של ההנחה שאין אדם פורע בו ביום, אך כולם מודים שאם יש סברה טובה אחרת להאמין למלווה הטוען שממנו נפל השטר ושעדיין לא נפרע (למשל, אם ברור שבשעת נפילת השטר היה הלווה מחוץ לעיר), יש להאמין לו ולהחזיר לו את השטר.

הראשונים פסקו כרב כהנא, אך חלקו בהבנת דבריו "כשחייב מודה"-

רוב הראשונים, ובכללם הרמב"ם, העתיקו את לשונו של רב כהנא להלכה, ומשמע מהם שמשיבים את השטר למלווה רק אם הלווה נמצא לפנינו ומסכים לדבר.

לעומתם, כותב הרא"ש (בתשובה כלל עו סי' ג) שכוונת רב כהנא שאם הלווה אינו מסכים, אין מחזירים את השטר למלווה. לפיכך, אם אין הלווה לפנינו, מניחים שאכן לא פרעו הלווה בו ביום, ומשיבים אותו למלווה.

עוד חלקו ראשונים בשאלה האם רב כהנא דורש שיהיה הנפק כתוב בשטר, או שדי בכך שהלווה מודה-

הרשב"א (יז. ד"ה "רב כהנא") כותב שכיוון שהלווה מודה, אין צורך שיהיה הנפק כתוב בשטר. טעמו של הרשב"א ברור- אם אין הלווה חולק על קיום ההלוואה, ואף אינו חולק על כך שעוד לא פרע אותה, אין צורך בהוכחה שההנפק מהווה!

לעומתו הרמב"ם והרי"ף (י. מדפיו) כותבים, שאף אם הלווה מודה אין להחזיר את השטר למלווה אלא אם כן יש הנפק המעיד על קיום השטר בבית דין. הסמך לשיטה זו נובע מהעובדה שרב כהנא לא אמר במפורש שאין צורך בהנפק, וממילא נשארו על כנם דברי רבי יוחנן שדיבר על שטר עם הנפק.

בעניין המוצא שטר חוב, באופן כללי, כתב השו"ע (סה ו-ז) כדברי הרמב"ם, שאם יש אחריות בשטר, אין להשיבו למלווה אפילו אם הלווה מודה וזאת מחשש לקנוניה שעושים הלווה והמלווה בכדי לטרוף מלקוחות שלא כדין. עוד פסק, שהחשש לקנוניה אינו קיים אם כתוב בשטר במפורש שאין בו אחריות, או שיש די נכסים ללווה לגבות מהם מבלי להיזדקק לגביה מלקוחות.

בדין המוצא שטר שזמנו בו ביום, כותב השו"ע כדברי הרמב"ם שהשבת השטר למלווה תלויה בכך שקיימוהו בית דין (יש בו הנפק) ושהלווה מודה שעדיין לו פרע. ב"יש מי שאומר" מזכיר השו"ע את שיטת הרא"ש, שמחזירים במקרה זה למלווה אפילו אם אין הלווה לפנינו. הגר"א כותב כרשב"א, שאם מודה הלווה, אין צורך בהנפק.

החזרת שטר חוב בסימן

במשנה (כ.)-

מצא בחפיסה או בדלוסקמא,

תכריך של שטרות או אגודה של שטרות - הרי זה יחזיר.

וכמה אגודה של שטרות? שלשה קשורין זה בזה.

המשנה שלעיל (יב:) לימדה על הבעייתיות שבהחזרת שטר חוב למלווה, אפילו כאשר הלווה מודה. משנה זו מלמדת שבמקרים מסויימים ניתן להחזיר שטר על ידי סימן, וזאת כאשר הסימן מברר היטב האם מהלווה נפל השטר או מהמלווה.

הנימוקי יוסף (יא: מדפי הרי"ף ד"ה "מצא") מסביר שסימן בגופו של השטר אינו מהווה דרך לבירור האם מהלווה נפל או מהמלווה, שכן השטר היה בידי שניהם ועיני שניהם שזפוהו. לכן הסימנים על פיהם מחזירים שטר הם סימנים הקשורים לדרך בו הוחזק אצל מי שאיבדו. מקרים אלה נחלקים לשנים- מקרים בהם נמצא השטר בכלי, ומקרים בהם נמצאו כמה שטרות כרוכים או אגודים יחד.

הראשונים נחלקו כיצד הימצאותו של השטר בכלי מבררת האם מהלווה נפל או מהמלווה-

רש"י כותב שעצם היותם של השטרות בכלי מהווה סימן. בכך משווה רש"י את המוצא שטרות בכלי למוצא שטרות אגודים או כרוכים. עצם האגידה, הכריכה או היותם בכלי היא סימן מספיק המעיד על כך ששטרות אלה נפלו מנותן הסימן, יהיה זה הלווה או המלווה.

התוספות (כ: ד"ה "מצא") חולקים וסוברים שאם מדובר בכלי שדרך להניח בו שטרות, על הטוען שממנו נפל, לתת סימן בכלי המסויים בו נמצא השטר. רבינו יונתן (מובא בשטמ"ק) סובר גם כך, ומסביר שכיוון שאנו מחוייבים להחזיר את הכלי לבעליו ללא קשר למה שבתוכו, אנו חייבים גם להחזיר את השטר שבתוכו לבעליו, ואין חוששים שמא המלווה שם את שטרותיו בכלי של הלווה או הפוך.

לגבי השטרות האגודים או הכרוכים יחדיו מסבירה הגמרא שמדובר בשלושה שטרות כרוכים או אגודים יחדיו, ושהמוצא "מכריז מניין". הראשונים נחלקו בהבנת היחס בין הצורך שיהיו מספר שטרות, לבין הצורך שיהיו כרוכים או אגודים יחדיו-

רש"י מסביר שגם המניין וגם הכריכה מהווים סימן, ואין די בכריכה כשלעצמה.

הרמב"ן (כה. ד"ה "וכן פירוש") מסביר שהמניין הוא הסימן הבלעדי, והכריכה או האגידה תפקידן רק לברר למוצא, שהמניין ידוע למאבד ולא השתנה בין הנפילה למציאה. (ועי' עוד לעיל בפרק טז הלכה ב, בעניין המוצא כמה מטבעות)

שיטה שלישית למאירי, המסביר שאכן בדרך כלל די בציון מספר השטרות בכדי שיחשב הדבר לסימן מספיק, אך כאן מדובר במקרה בו בשלושת השטרות כתובים אותו מלווה ואותו לווה. מספר השטרות הקיימים ידוע לשניהם כיוון ששניהם יודעים כמה הללואות לווה זה מזה. לכן יש צורך גם בציון האגידה או הכריכה כסימן.

(דרך רביעית, היא דרכו של הרמ"ה המובא בטור, תובא להלן).

כפי שראינו לעיל, כאשר נמצא שטר והלווה טוען שהוא פרוע, אנו חוששים לדבריו ואיננו מחזירים את השטר, למרות שאם היה השטר בידי המלווה היינו מאמינים לו ע"י קיום השטר בבית דין (עי' לעיל בעמוד 260 ובהערה 356). הטעם לדבר זה נעוץ בכך שאנו מניחים ששטר שלא נזהרו בו ואבד הוא שטר שהמאבדו ידע שאינו כשר, כגון אם כבר נפרע. על רקע זה נדרשו ראשונים להסביר מדוע במקרה בו נמצא שטר בכלי, או אגודה של שטרות, איננו חוששים שמא הם פסולים-

הרא"ש (סי נא) מסביר שעל ידי הסימן אנו יודעים ממי נפל השטר, ומאחר שכך, הרי זה כאילו זה שנפל השטר ממנו עדיין אוחז בשטר (שאז היינו מאמינים לשטר על ידי קיום וגובים בו).

בתוספותיו (כ. ד"ה "או אגודה") מעלה הרא"ש עוד טעם- שטר שנמצא ללא כלי או תכריך יש מקום לסבור שזרקוהו בכוונה מתוך הבנה שהוא אינו כשר, אך שטר שנמצא בכלי או באגידה ניכר בו שלא השליכוהו אלא שנפל, ולכן אין חזקת הכשרות של השטר נפגעת^[357].

נקודה נוספת המבדילה את דין השבת שטר על ידי סימן מדין השבת מציאה אחרת היא שכאשר משיבים מציאה על ידי סימן, די בכך שהטוען לבעלות על האבידה נותן סימנים מספיקים. אין צורך להראות שיכולתו לנקוב בסימנים בלעדית לו. לעומת זאת, במקרה של שטר חוב שנפל, כיוון שברור שנפל או מהלווה או מהמלווה, יש מקום לדרוש שאין די בכך שאחד מהם יודע לתת סימנים, אלא שהשני אינו יודע לנקוב בסימנים. בעניין זה מצאנו כמה דעות בראשונים-

הרמ"ך (מובא בשטמ"ק) כותב שאין צורך שיהיו שני הצדדים לפנינו, כיוון שסביר שכורך השטרות, או זה שהניחם בכלי הוא זה שנפלו ממנו, ולא עברו כך השטרות מיד הלווה ליד המלווה או הפוך. אכן, אם שני הצדדים לפנינו ושניהם יודעים לתת סימנים, אין מחזירים לא לזה ולא לזה מחמת הספק.

הרמ"ה (מובא בטור, סה) סובר שאכן, אם רק אחד מהצדדים, המלווה או הלווה, לפנינו, יש להשיג מידת ביטחון גדולה יותר שאכן ממנו נפלו השטרות, ביחס למה שהיינו מבקשים במציאה אחרת. לכן, יש צורך שינקוב גם במספרם של השטרות וגם בדרך שמירתם (כריכה, אגידה וכו'). לעומת זאת, אם שני הצדדים לפנינו, ואחד הצדדים אינו יודע לנקוב לא במניין השטרות ולא בדרך כריכתם, הקריטריון להשבה דומה לשאר מציאות, ולכן די שהצד השני ינקוב רק באחד הפרטים (מניין, קשירה) בכדי שייחשב הדבר לסימן. (בהסבר זה מבאר הרמ"ה גם את היחס בין שני הסימנים- מניין וקשירה, ר' לעיל).

השו"ע (סה ט-י) פוסק כתוספות, שכאשר נמצא שטר בכלי, יש להשיבו למי שנותן סימן בכלי. השו"ע מוסיף, עפ"י דברי התוספות, שאם אין שכיח להניח שטרות בכלי שכזה, יכולה עצם העובדה שהשטר מונח בכלי לתפקד כסימן.

עוד פוסק השו"ע כפי דרכו של הרמב"ן, שכאשר כרוכים (או אגודים) כמה שטרות, יש להשיבם לזה שינקוב במניינם, ואין צריך לתת את דרך אגידתם כסימן. הרמ"א מוסיף על פי דברי הרמ"ה, שדברי השו"ע אמורים במקרה בו בכל השטרות האגודים מופיעים אותם שמות של מלווה ולווה, כיוון שאז שניהם ראו שהשטרות כרוכים, ולכן רק המניין המדוייק הוא הסימן שיבדיל אם ללווה נפלו או למלווה. הרמ"א מוסיף עוד, שאם שני הצדדים לפנינו, והאחד יודע בכריכה והשני לא, גם הכריכה לבדה מתפקדת כסימן מספק.

צרור שטרות שנמצאו, ובכולם אותו מלווה או אותו לווה

באותה המשנה (כ.)-

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

אחד הלוה משלשה - יחזיר ללוה,

שלשה הלוין מן האחד - יחזיר למלוה

העיקרון בדברי רשב"ג פשוט- אם נמצאו יחדיו שלושה שטרות שבכולם רשום אותו הלווה ומלווים שונים, ראיה ברורה היא שמהלווה נפלו. באותה מידה נכון גם שאם על כל השטרות רשום מלווה אחד ולווים שונים, מהמלווה נפלו.

הגמרא (כ:) מעירה לעיתים שטרות שנמצאו כולם עם שם זהה של לווה לא נפלו מהלווה וזאת במקרה בו השטרות הובאו לבית הדין בכדי לקיימם, ובית הדין קיים את כל השטרות של אותו לווה בסמיכות, ובהקשר זה נפלו השטרות ביחד^[358]. במקרה זה יימצאו כל השטרות כשעל כולם כתוב אותו לווה, ובכל זאת הם אינם פרועים ואין להשיבם ללווה. לכן מסבירה הגמרא שדברי רשב"ג אמורים דווקא בשטרות בהם כתוב הנפק, כלומר, שטרות מקויימים, שבוודאי נפלו מאדם פרטי- הלווה.

בדומה, מעירה הגמרא שאפשר גם ששטרות שנמצאו כולם עם שם זהה של מלווה לא נפלו מהמלווה אלא מהסופר שכתבם ואגדם ביחד (שיהיו מוכנים להימסר למלווה), וההלוואה עצמה עדיין לא ארעה עד שנפלו השטרות ואבדו. על רקע אפשרות זו פוסקת הגמרא שדברי רשב"ג, שאם שווים שמות המלווים על השטרות יוחזרו למלווה, אמורים דווקא אם כתב היד של שלושת השטרות שונה, כך שברור שסופרים שונים כתבום.

הראשונים חלקו בשאלה מה הקשר בין דברי רשב"ג לבין השבת שטרות בסימן (כריכה או כלי, כנלמד לעיל)-

מדברי הרמב"ם משמע שבמקרים עליהם מדבר רשב"ג הסימן משני בחשיבותו, ויש להשיב את השטרות לאדם הכתוב בכולם (יהיה זה המלווה או הלווה), אפילו אם זה שכנגדו נותן סימן שעל פיו מחזירים שטרות במקרה בו כתוב בכולם אותו שם של מלווה ולווה.

לעומתו, הרמ"ך (מובא בשטמ"ק) פוסק שבכל אופן נתינת סימן היא תנאי להשבת השטרות. נראה בדבריו שלשיטתו יש להבין שרשב"ג נותן דרך להכריע בין שני הצדדים כאשר שניהם מביאים סימן.

השו"ע (סה יא) כותב כדברי הרמב"ם.

מצא שטר חוב שאינו יודע מה טיבו

במשנה (כ.)-

מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו - יהא מונח עד שיבוא אליהו.

אם יש עמהן סמפונות - יעשה מה שבסמפונות

רש"י (כ: ד"ה "ואם יש") מסביר שמדובר במלווה (מהלשון "שטר בין שטרותיו", כלומר בין השטרות המוחזקים אצלו שיגבה בעזרתם) המוצא שטר אצלו, שאינו יודע מה טיבו, כלומר, אינו יודע אם פרוע הוא אם לא. דין המשנה הוא שיניח את אותו השטר עד שיתברר העניין ולא יגבה בו.

לגבי פירוש המשך המשנה ("אם יש עמהן סמפונות..."), חלקו הראשונים-

רש"י (כ: ד"ה "בין שטרותיו") כותב שאין מדובר על המשך של אותו מקרה, אלא על מקרה אחר, בו מוצא המלווה "סמפון" בין שטרותיו, כלומר שובר המעיד על פרעון שטר. החידוש של המשנה במקרה זה הוא שלמרות שהשובר אמור להיות ביד הלווה הלוקח אותו בכדי להוכיח ששילם את השטר, עדיין גם סמפון המצוי ביד המלווה יכול להעיד על פרעון (כאשר מתמלאים תנאים מסויימים אותם מביאה הגמרא, כמתבאר בהמשך).

לעומת זאת, הרמב"ם בפירוש המשנה מפרש שחלק זה ממשיך את החלק הקודם. כלומר, אותו מלווה שמצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו, אם מצא עימו סמפון, יעשה מה שבסמפון. גם מניסוח ההלכה שלפנינו- "...ואם יש עמהן שובר..." משמע שהרמב"ם קושר את החלק הראשון של המשנה לחלק השני.

המשנה בשבועות (ז, ז) מדברת על מקרה מאד דומה ל"מוצא שטר... ואינו יודע מה טיבו"- אב מת והניח לילדיו שטרות (בהם כתוב האב כמלווה) שבכוחם הם באים עתה לגבות מהלווה, הטוען בתורו שפרע את השטר. המשנה כותבת שעל היתומים להישבע. ברור שאינם יכולים להישבע על עצם ההלוואה כי הן אינם המלווה עצמו, אך הם נשבעים שבועה אחרת-

שבועה שלא פקָדַנוּ אבא, ושלא אמר לנו אבא, ושלא מצאנו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע

כלומר, על היתומים להישבע, בין השאר, שלא מצאו בין שטרותיו של אביו שובר המוכיח שהשטר בכוחו באים הם עתה פרוע. ממשנה זו, כמו גם ממשנתנו, משמע ששובר המבטל שטר (קרי, המעיד על פרעונו), תקף גם כאשר נמצא הוא תחת ידו של המלווה.

הגמרא בסוגייתנו (כ:) מעמתת את דברי המשנה בשבועות ואת דברי משנתנו עם דברי רב ירמיה בר אבא בשם רב -

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: סמפון היוצא מתחת ידי מלוה, אף על פי שכתוב בכתב ידו - אינו אלא כמשחק, ופסול

כלומר, שובר המורה על פריעת השטר, שנמצא אצל המלווה, אין להאמינו. הגמרא מסבירה שכיוון ששובר שכזה נמצא כרגיל בידו של הלווה ומשמש לו כראיה לפרעון, יש לחשוש שעצם העובדה שנמצא תחת יד המלווה מורה על כך שכתבו המלווה כדי שיהיה מוכן למוסרו ללווה, ולבסוף לא שילם לו הלווה ולכן עדיין השובר נמצא אצל המלווה ואינו מעיד על פרעון.

כאמור, דין זה נראה כסותר את משנתנו ואת המשנה בשבועות!

רב ספרא מתרץ את הסתירה בין דברי רב ירמיה בר אבא לבין המשנה בשבועות-

אמר רב ספרא: שנמצא בין שטרות קרועין

הגמרא מעירה שתירוץ זה תקף גם לגבי הסתירה בין דברי רב ירמיה בר אבא לבין משנתנו. כלומר, בשתי המשניות מדובר במקרה מיוחד בו "נמצא בין שטרות קרועים".

רב ספרא אינו כותב במפורש מה נמצא, ושני הסברים אפשריים מובאים ברש"י-

השטר אליו מתייחס השובר נמצא בין שטרות קרועים. באופן כזה רגליים לדבר שהכתוב בשובר אמת ושהשטר פרוע. כך מפרשים גם רוב הראשונים, ובתוכם הרא"ש, הטור ורבינו יונתן.

השובר עצמו נמצא בין שטרות קרועים, כלומר, במקום בו המלווה מניח דברים שאין לו בהם חפץ. דבר זה מורה על כך שהחוב כבר הוחזר. כלומר, המלווה כבר השתמש, מבחינתו, בשובר (כדי לקבל את החזר החוב מהלווה) אך משום מה השובר נותר אצלו ולא עבר ללווה. עתה השובר חשוב עבור הלווה ולא עבור המלווה, ולכן המלווה זילזל בו והניחו עם שטרותיו הקרועים. על אפשרות זו סומך רש"י עצמו את ידיו.

נקודה נוספת בה נחלקו הראשונים נוגעת להיקף של דברי רב ספרא המעמיד את משנתנו במקרה בו "נמצא בין שטרות קרועים"-

על פי דברי רש"י (לפי כל אחד מהפירושים), ההעמדה שנמצא (השובר או השטר) עם שטרות קרועים אמורה רק כלפי המקרה בו נמצא סמפון ורק במקרה בו מדובר שנמצא הסמפון ברשות המלווה. באופן זה אין משנתנו חלוקה על דברי רב ירמיה בר אבא. אמנם במקרים אחרים יתקיימו דברי המשנה כפשטם- המוצא שטר ואינו יודע מה טיבו- יהיה מונח עד שיבוא אליהו, והמוצא שובר שאינו מונח אצל המלווה, יעשה מה שבשובר, אף אם לא נמצא בין שטרות קרועים.

רבינו יונתן כותב דברים דומים, אלא שלדעתו אף אם נמצא שובר ושטר ביד שליש (=אדם שלישי), שאינו המלווה, בכדי שיעשה השליש מה שבשובר כפי שכותבת המשנה, יש צורך שיהיה השטר נמצא בין שטרות קרועים, שאם לא כן חוששים שמא השובר הופקד ביד השליש כהכנה לפריעת החוב, אך בפועל החוב עדיין לא נפרע.

דרך שלישית באה לידי ביטוי בדברי הרמב"ם לפנינו הכותב, שהמוצא שטר בין שטרות קרועים לא יחזירו אלא אם כן מצא עימו שובר המראה שהוא פרוע. כלומר, הדרישה שימצא את השטר בין שטרות קרועים היא תנאי בסיסי לדעתו בכדי שיתקיים דין המשנה "יהא מונח עד שיבוא אליהו", ואינה מוגבלת למקרה של מציאת שובר. בהלכות מלוה (טז, יא) מעתיק הרמב"ם את לשון המשנה ככתבה-

המוצא שטר בין שטרותיו ואין יודע מה טיבו יהיה מונח עד שיבא אליהו

מכאן יש להבין שלדעת הרמב"ם, העמדתו של רב ספרא, לפיה מדובר במקרה בו מצא שטר בין שטרות קרועים היא דוגמה ספציפית לתיאור שבמשנה "המוצא שטר... ואינו יודע מה טיבו" (ואינה העמדה חיצונית ללשון המשנה, כפי שהבינו שאר הראשונים)^[359]. כלומר, המוצא שטר שאינו יודע מה טיבו, למשל, אם מצא המלווה שטר אצלו אך השטר נמצא בין שטרות קרועים- דין המשנה הוא שיהא מונח עד שיבוא אליהו, ואינו יכול לגבות בעזרתו.

הטור (סה) פסק כדברי רש"י, שמשנתנו מדברת על אדם שאינו זוכר מה טיבו של שטר שהופקד עימו. אך בהמשך הוא מביא גם את דברי הרמב"ם, שמדובר במוצא שטר בין שטרות קרועים ולכן אינו יודע מה טיבו. נראה שהטור הבין שהמחלוקת היא רק בפירוש המשנה אך להלכה אין מחלוקת, ובכל מקום בו לא ברור לאדם מה טיבו של שטר המצוי עימו, אם מכיוון ששכח, או מכיוון שמצאו בין שטרות קרועים, לא יחזירנו לא לזה ולא לזה.

גם השו"ע (סה א) מביא את דברי הטור על פי פירושו של רש"י במשנה, ובהמשך (סה ח) מעתיק את דברי הרמב"ם.

מצא גט אשה

גט הוא שטר שנכתב עבור מטרה אחת בלבד- גירושין של אשה מסויימת מבעלה. לאחר שהשטר מגיע לידי האשה, הרי היא מתגרשת ושומרת אותו כראיה. כאשר נמצא גט, השאלות המתעוררות סביב החזרתו מתחלקות לשלוש-

הגט נכתב לשם אשה מסויימת. לכן, גט אחר, אף שדומה בכל פרטיו, לא יוכל לגרש את אותה האשה. אם הגט טרם ניתן לאשה בפועל, אף אם הבעל רוצה שינתן לה הגט, עדיין חששו חכמים לכך שהגט שנמצא אינו הגט שאבד, אף שדומה לו בשמות ובפרטים וכיוצא בהם^[360]. שאלה זו נוגעת לכשרות הגט, ונידונה בהרחבה בבבא מציעא (יח.-יח:) ובמקביל בגיטין (כז.-כז:). בעניין זה עוסק הרמב"ם בהלכות גירושין (ג ט-יא).

שאלה נוספת היא שאלה כספית הדומה לשאלת החשש לשטר מוקדם המתעוררת כאשר נמצא שטר חוב (עי' לעיל). כלומר, בהנחה שמרגע שהבעל נותן גט לאשתו הוא מאבד את זכותו על הפירות של נכסיה, נמצא שהגט אינו מאפשר לאשה רק להינשא מחדש, אלא גם לתבוע את הלקוחות שקנו מהבעל פירות לאחר התאריך הנקוב בשטר, שהרי מכרם שלא בדין כי שלה היו. לגבי גט שאבד ונמצא קיים החשש, שמא התאריך הכתוב בו מוקדם לתאריך הגירושין בפועל, דבר זה יאפשר לאשה לגבות פירות שמכר בעלה אף שבדין מכרם.

ללא קשר לכשרות הגט, קיימת שאלה האם כבר נעשה בו שימוש על מנת לגרש את האשה, שאם כך יש להשיב אותו לה, או שמא כתב הבעל את הגט אך טרם עשה בו שימוש, שאז אין לתת את הגט לאשה.

לגבי הסוגיה הראשונה, הקורא מופנה להלכות גירושין ולמה שנזכה בעז"ה לבאר שם.

בעניין בעיית הגט המוקדם, הגמרא שוללת חשש כזה, מכיוון שכאשר האשה תלך ותנסה לגבות פירות שמכר בעלה בין תאריך הכתיבה לבין תאריך הגירושין בפועל, יבקש הלקוח ממנו היא גובה, שתביא לו ראיה שהגט הגיע לידה לפני שקנה את הפירות מבעלה.

לגבי הנקודה האחרונה (האם כבר נעשה שימוש בגט או שבינתיים רק נכתב), קובעת המשנה (יח.)-

מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים, דייתיקי, מתנה ושוברין - הרי זה לא יחזיר,

שאני אומר: כתובין היו, ונמלך עליהן שלא לתנן

כלומר, כיוון שאין קיומו של הגט מעיד על הגירושין, שהרי אפשר שנכתב הגט ועדיין לא נמסר לאשה, המוצא גט אסור לו להשיבו לאשה.

הברייתא (מובאת בסוגיית הגמרא יח:) מרחיבה יותר-

מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה - יחזיר לאשה, אין הבעל מודה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

כלומר, כיוון שהחשש הוא שהבעל כתב את הגט אך טרם השתמש בו, אם הבעל מודה שכבר השתמש בגט לגרשה, אין מניעה מלהשיב את הגט לאשה^[361].

במקום אחר (כח.) מביא רבא כמה מקרים בהם אין הבעל מודה שנתן את הגט, אך לאשה יש סימנים בגט-

הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט - ינתן לה.

במאי? אילימא במדת ארכו ורחבו - דלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה אלא: נקב יש בו בצד אות פלוני.

הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סמני החוט - ינתן לה. במאי? אילימא בחיורא ובסומקא - ודלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה? אלא, במדת ארכו.

הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה - ינתן לו, מאי טעמא - מידע ידעה דכל מה דאית ליה - בחפיסה הוא דמנח ליה

כלומר, נתינת סימני הגט על ידי הבעל אינה מוכיחה, בדרך כלל, שהגט נפל ממנו (ושטרם גירש את האשה), שהרי הבעל מכיר את הגט שבין כך ובין כך היה זמן מה תחת ידו. לעומת זאת, אם האשה יודעת סימנים בגט, שבכדי לדעתם היה הגט צריך להיות תחת ידה, הרי זו הוכחה שמידה נפל, הווה אומר, הבעל כבר השתמש בו על מנת לגרשה. למשל, סימנים שאינם מועילים על מנת להוכיח שמיד האשה נפל הגט הם מידות ארכו ורוחבו של הגט או צבע החוט הכורך אותו, שהרי יכול להיות ששמה לב לאלה בעוד הגט ביד בעלה. כמו כן אם ידעה לומר שהגט נמצא בתוך חפיסה (כלי מסויים), גם כן אין הדבר מעיד שמידה נפל, כיוון שהיא יודעת שבעלה מניח את מסמכיו באותו כלי.

מצד שני, אם נקבה האשה בסימנים מפורטים יותר, אותם אין לה לדעת מהתבוננות בגט כשהוא ביד בעלה, כגון נקב בצד אות פלונית, או מידת אורכו של החוט הכורך את הגט, הדבר מוכיח שמידה נפל הגט, ושהיא מגורשת.

הראשונים חלקו בשאלה האם יש צורך בסימן מובהק על מנת להחזיר גט לאשה-

הרי"ף (טו. מדפיו) והרמב"ם כותבים שרק סימן מובהק, כזה המאפשר לזהות גט שאבד, לשלול אפשרות שהתחלף בגט אחר ולאפשר לגרש בו, מאפשר להחזיר את הגט לאשה.

לעומתם הרא"ש (פרק ב סי' יד) כותב שאפילו סימן שאינו מובהק, כגון הערכת מידת ארכו או רחבו של הגט בדיוק רב יותר מאשר יכולה האשה להסיק מהתבוננות בגט בידי בעלה, מספיק על מנת להשיב גט לאשה. הרא"ש מסביר שכיוון שאין כשרות הגט עומדת על הפרק (שהרי גם אם משיבים אותו לאשה, אין מגרשים אותה בעזרתו, אלא רק משאירים אותו בידה, עי' הערה 363. הרא"ש מזכיר שאנו איננו זקוקים לגט על מנת להשיאה מחדש, כיוון שאשה הטוענת שהיא גרושה מאמינים לה גם ללא כל הוכחה), אין צורך בסימנים מובהקים מדאורייתא.

השו"ע (אה"ע קנג א) פוסק כדברי הברייתא וכשיטת הרא"ש.

מצא גט שחרור

ברייתא דומה לזו המובאת לעיל לעניין אשה, מובאת (יט.) גם לעניין המוצא גט שחרור של עבד כנעני-

מצא שטר שחרור בשוק, בזמן שהרב מודה - יחזיר לעבד, אין הרב מודה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

כלומר, אם רבו של העבד מודה שנתן לו את גט השחרור, יש להשיב את הגט לעבד, ואם לאו, יש לחשוש שמא כתב את הגט אך טרם נתן לו אותו, ואין להחזיר את הגט.

הגמרא דנה בבעיה אפשרית, הדומה לאחת הבעיות הקיימות בהשבת גט שאבד-

ניחוש שמא כתב ליתן לו בניסן, ולא נתן לו עד תשרי, ואזל עבדא וקנה נכסין מניסן ועד תשרי, ואזיל הרב וזבנינהו, ומפיק ליה לשחרור דכתב בניסן, וקא טריף לקוחות שלא כדין

כלומר, יש מקום לחשוש שגט השחרור נכתב בניסן וניתן לעבד רק בתשרי. בהנחה שהעבד הופך להיות ישות ממונית עצמאית משעת הנתינה ולא משעת הכתיבה, נמצא שנכסים שקנה העבד מניסן ועד תשרי, ומכרם רבו בדין (שהרי טרם הנתינה עדיין "מה שקנה עבד קנה רבו"), יכולים להיטרף מהלקוחות על ידי העבד, שלא כדין, כאשר האחרון מראה את שטר השחרור וטוען ששוחרר בתאריך הנקוב בו^[362].

הגמרא עונה, בדומה לדין האשה הטורפת בגט שבידה פירות נכסי מילוג שמכר בעלה (ר' לעיל), שהצגת גט השחרור עצמו אינה מספיקה בכדי להוות ראיה ממונית, ותמיד יידרש העבד להציג ראיה מתי הגיע שוחרר בפועל.

השו"ע (סה יג) כותב כדברי הברייתא להלכה, וכדברי הגמרא, שאם העבד משתמש בגט השחרור על מנת לגבות ממון, צריך הוא להביא ראיה לזמן השחרור בפועל.

מצא שטרי מתנה

במשנה (יח.)-

מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים, דייתיקי, מתנה ושוברין - הרי זה לא יחזיר,

שאני אומר: כתובין היו, ונמלך עליהן שלא לתנן

הגמרא מסבירה שדייתיקי הם שטרי מתנת שכיב מרע (=אדם שחולה ונשקפת סכנה לחייו), בהם כתוב שכשפלוני חלה ונפל למשכב, ציווה לתת רכוש לפלוני. חכמים תיקנו שכאשר אדם הנמצא במצב כזה מצווה לתת רכוש, הרכוש מוקנה למוטב, ואין צורך במעשה קניין. הטעם שתיקנו כך חכמים הוא כדי שלא תיטרף דעתו של החולה מהחשש שלא יהיה סיפק בידו להעביר את הרכוש כרצונו לפני מותו. לכן, יכול החולה גם לשנות את דעתו ולהקנות לאדם אחר. כמו כן, כיוון שברור שאדם כזה מצווה רכושו לאחרים מחשש שמא ימות, אם לא מת בטל הקניין.

משנתנו אומרת שטר שנמצא, המעיד על נתינה שנתן אדם לחבירו, או מתנה רגילה או מתנת שכיב מרע, אין להחזיר אותו למוטב הכתוב ו, מחשש שמא נכתב אך בסוף לא התבצע הקניין. הגמרא (יט.) מדייקת שאם מודה המקנה שאכן היה שימוש בשטר בכדי להקנות, יש להחזיר את השטר למוטב הכתוב בו. הגמרא מעמתת דין זה עם האמור בברייתא-

מצא דייתקאות, אפותיקאות ומתנות, אף על פי ששניהם מודין - לא יחזיר לא לזה ולא לזה

מדברי אלה משמע שאין להחזיר שטרי מתנות אפילו אם שני הצדדים מודים בקיומה של המתנה!

בגמרא עולים שני תירוצים אפשריים-

רבי אבא בר ממל מתרץ –

הא - בבריא, והא - בשכיב מרע-

מתניתין דקתני הא אמר תנו נותנין - בשכיב מרע, דבר מהדר הוא...

כי קתני בברייתא אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה - בבריא, דלאו בר מהדר הוא...

פירוש, הסברה שבעטיה אין להחזיר שטר מתנה אף שהנותן הכתוב בו אומר שאכן ניתנה המתנה, היא שאנו חוששים שמא בפועל לא ניתנה המתנה לראשון, ואחר כך ניתנה לאדם אחר וזכה בה, לאחר מכן חזר בו הנותן, ועתה הוא מבקש להוציאה מידי השני לו שייכת המתנה בדין, ע"י כך שהוא משקר ואומר שנתן קודם לראשון. משיינתן השטר לראשון, יוכל זה לקחת, שלא כדין, את הרכוש מידי מחזיקו כיוון שהתאריך בשטרו מוקדם יותר.

ממילא, במקרה בו ניתן לחזור מהמתנה, כמו במתנת שכיב מרע, אין חשש מלהחזיר את השטר לידי המוטב הכתוב בו, שכן לא יוכל זה לבוא ולגבות בעזרתו מקונה מאוחר יותר, כיוון שיטען השני כנגדו שאפילו אם חל הקניין הראשון, מכל מקום נותן המתנה התחרט לאחר מכן והחליט לתת לשני (וכיוון שמתנת הראשון מתנת שכיב מרע היא, הכח ביד הנותן לשנות את דעתו). זהו המקרה בו עוסקת המשנה. לעומת זאת, הברייתא האוסרת על החזרת השטר, עוסקת בשטר מתנה רגיל. בשטר שכזה, לאחר שנגמר הקניין לא ניתן לחזור ממנו ולהקנות לאחר. לכן החשש שלעיל עומד בתוקפו.

תירוץ אחר, המושתת על עיקרון דומה מביא רב זביד-

הא והא בשכיב מרע, ולא קשיא: הא - ביה, והא - בבריה.

מתניתין דקא אמר תנו נותנין - בדידיה, דבר מהדר הוא...

כי קא תני בברייתא אף על פי ששניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה – בבריה...

כלומר, המשנה עוסקת בשכיב מרע, שיכול לחזור בו, ולכן היא מתירה את השבת השטר, כפי שנתבאר לעיל. לעומת זאת, הברייתא, האוסרת על השבת השטר אע"פ ששניהם מודים, עוסקת גם היא בשטר מתנת שכיב מרע, אך במקרה בו כבר מת השכיב מרע, ובנו הוא המודה בכך שאכן ציווה אביו לתת את המתנה למוטב. במקרה זה החשש הוא שהשטר נכתב כהכנה אך בפועל לא ציווה האב לתת את המתנה. לאחר מות האב, נתן הבן למוטב אחר את הנכס, וכעת הוא רוצה לחזור בו מנתינה זו. הבן מגיע להסכם עם המוטב הכתוב בשטר שהוא יצהיר, בשקר, שאביו נתן את המתנה לראשון, ואז הנכס יעבור אליו והוא יחלוק אותו עם הבן.

התוספות (יט: ד"ה "והא") מסבירים שגם שטר מתנה בו כתוב תנאי, שהמתנַה נתונה אם לא יחזור בו המקנה עד יום מותו, דינו כמתנת שכיב מרע.

מכיוון שרב זביד אינו חולק על רבי אבא בר ממל בסברה אלא רק בפרשנות, פוסקים הראשונים ובתוכם הרמב"ם והטור כשתי הדרכים. כלומר, במקרים בהם לא ניתן לחזור מהמתנה, בין אם משום שמדובר במתנת בריא רגילה, או במתנת שכיב מרע לאחר שמת, אין להשיב את השטר אף שהנותן מודה, משום שיש לחשוש לקנוניה שמטרתה להוציא שלא כדין מידי מקבל נוסף. לעומת זאת, במתנת שכיב מרע בה ניתן לחזור, או במתנת בריא המותנית בכך שלא ישנה הנותן את דעתו עד לאחר מותו (כדברי התוספות הנ"ל), אין מניעה מלהשיב את השטר (בחיי הנותן), כיוון שממילא לא יהיה ניתן להוציא בעזרתו מידיו של מקבל אחר. השו"ע (סה יד) פוסק אף הוא כדברים אלה.

המוצא שובר בשוק

בין השטרות שהמוצאם צריך לחשוש שטרם נעשה בהם שימוש ולהימנע מלהשיבם למוטב מונה המשנה (יח.) שוברים-

מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים, דייתיקי, מתנה ושוברין - הרי זה לא יחזיר,

שאני אומר: כתובין היו, ונמלך עליהן שלא לתנן

שוברים הם כתבים המעידים על פירעון/מחילה על חוב (מעין קבלות של ימינו)

בגמרא (יט:) מובאת ברייתא ספציפית לגבי המוצא שובר של כתובה. כלומר, מסמך שתוכנו הצהרה של האשה שהסכום אותו התחייב לה בעלה בכתובתה נפרע וניתן לה-

תנו רבנן: מצא שובר, בזמן שהאשה מודה - יחזיר לבעל, אין האשה מודה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ברייתא זו עולה בקנה אחד עם דברי המשנה מהם עולה שאם כותב השובר מסכים שינתן השובר לחבירו, יש להחזירו.

הגמרא שואלת מדוע לא חוששים לתרחיש הבא- האשה כתבה את השובר בניסן בכדי שיהיה מוכן תחת ידה, אך עדיין לא קיבלה את דמי כתובתה, ולכן לא מסרה את השובר לבעל. לאחר מכן, בתמוז, מכרה האשה את טובת הנאת כתובתה לאדם אחר (כלומר, מסרה לו את הכתובה, קיבלה ממנו כסף מזומן, פחות מסכום הכתובה, והתחייבה לו שאם יבוא הדבר לידה לקבל את דמי כתובתה ולא תמות לפני כן, יגיע הכסף אליו ולא אליה). מאוחר יותר, בתשרי, התגרשה האשה ובא קונה הכתובה, מצוייד בשטר הכתובה שקנה מהאשה, וגבה מהבעל רכוש שנתחייב בו בכתובת אשתו. כעת, אם נתיר להשיב את השובר לבעל, בהוראת אשתו לשעבר, יבוא זה ללקוחות ויטען שבתמוז כבר לא היו יכולים לקנות את הכתובה, כיוון שזו כבר נפרעה. בכוחו של השובר טוען הבעל שמיקחו של קונה הכתובה אינו מיקח, וגובה ממנו את הרכוש, שלא בדין!

שלוש תשובות אפשרויות מובאות בגמרא-

רבא מסביר שדברי הברייתא אמורים על פי הדין הידוע מפיו של שמואל-

המוכר שטר חוב וחזר ומחלו- מחול.

כלומר, מלווה המוכר את שטר חובו לחברו, כך שמעתה פרעון החוב יגיע לקונה השטר ולא למלווה, אם מחל המלווה הראשון על החוב, מחול החוב ומפסיד קונה השטר את היכולת לגבותו. במילים אחרות, קונה השטר אינו הופך להיות המלווה לכל דבר ועניין, ולכן למלווה הראשון עדיין יש את היכולת למחול על החוב. על פי דברי שמואל אלה, אין חשש להשיב שובר לבעל, כיוון שגם אם מכרה האשה את כתובתה, מכל מקום ברצונה שיוחזר השובר האבוד לבעלה הרי היא מוחלת את חובו, וממילא בדין הולך הבעל וגובה מהלקוחות שעתה מתברר שאין להם רשות לגבות את הכתובה.

אביי מתרץ בפשטות, שמדובר במקרה בו בזמן בו האשה מכריזה שיוחזר השובר לבעל, שטר הכתובה נמצא אצלה. מעובדה זו נלמד שלא מכרה האשה את כתובתה, שכן חלק מהמכירה כולל את מסירת הכתובה לקונה.

עוד תירוץ מביא אביי, ש"שובר בזמנו טריף". כלומר, על פי שיטתו של אביי^[363], אף אם השובר נכתב בניסן ומעולם לא הגיע לידי הבעל, ובינתיים בתמוז מכרה האשה את שטר כתובתה, מכל מקום ברגע שמגיע השובר לידי הבעל, נמחל חוב הכתובה רטרואקטיבית מזמן כתיבת השובר וחתימת העדים עליו. מכאן מתברר למפרע שמכירת הכתובה לא חלה, ומה שעתה בא הבעל וגובה בכח השובר שבידו מהלקוחות שקנו את הכתובה, בדין הוא עושה.

הרמב"ם והטור (סה) אינם מזכירים במפורש אף אחד מהתירוצים הנ"ל, ומרחיבים את דין שובר הכתובה לכל שובר על חוב. להלכה הם כותבים רק את דברי הברייתא, שהמוצא שובר ובעל החוב מודה בו, יוחזר לחייב. כך פוסק גם בשו"ע (סה יח)

המוצא כתובה

דין הכתובה המתואר כאן שווה לדין כל שטר חוב בו אף ששני הצדדים מודים יש לחשוש שקנוניא הם עושים לטרוף מלקוחות, ועי' במה שכתבנו לעיל על הלכה א.

מצא שטרי מעשה בית דין

במשנה (כ.)

מצא איגרות שום ואיגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין - הרי זה יחזיר

סוגיית הגמרא בדף טז ע"ב דנה במוצא שטרי חוב ובשאלה האם יש לחשוש לפירעון, או שמא לו היה השטר פרוע היה הלווה קורעו מייד (עי' לעיל הלכה א). במסגרת זה מנסה הגמרא להוכיח שיש להחזיר שטרי חוב מהנאמר במשנתנו "כל מעשה בית דין – הרי זה יחזיר" ולכאורה הדבר כולל גם שטרי חוב שנתקיימו בבית דין.

רבי זירא דוחה ומסביר את משנתנו-

מתניתין בשטרי חלטאתא ואדרכתא, דלאו בני פרעון נינהו

כלומר, מדובר על מעשי בית דין שאין בהם חשש לפירעון, כגון שטרי חילוט, בהם בית הדין כותבים ששדהו של פלוני החייב ממון, ניתנת לבעל החוב כפירעון. או שטרי אדרכתא שהם נתינת רשות מבית הדין לבעל החוב לרדת לנכסי החייב בכל מקום שהם ולגבות את חובו.

דוגמאות אלה של רבי זירא משלימות את הדוגמאות הכתובות במפורש במשנה- אגרות שום, שהם כתבים המעידים על כך שבית הדין העריכו רכושו של פלוני. איגרות מזון, שהם כתבים המתעדים דמי מזונות שפסק בית הדין לאשה או לבנות. שטרי חליצה ומיאונין, המתעדים חליצה או מיאון (יציאת מי שהשיאוה כשהיתה קטנה) ושטרי בירורין שהם הסכמות הצדדים על זהות הדיינים. בכל המקרים האלה לא שייך פרעון כיוון שהשטר אינו אלא תיעוד בעלמא של דברים שארעו או שהוסכמו.

הרמב"ם והשו"ע (סה יב) פוסקים להלכה שבכתבים מהסוג הנ"ל יש להחזירם לאדם הכתוב בהם.

שטר שאין מחזירים אותו, ובכל זאת הוחזר, האם מותר לגבות בו

לדעת הרמב"ם בהלכה זו, כל השטרות שהדין הוא שאין להחזירם, אם עבר המוצא והחזירם למלווה, ניתן להשתמש בהם ולגבות בהם. מול הרמב"ם, הראב"ד וראשונים נוספים (הרשב"א יב:, התרומות שער נב חלק א) חלקו וטענתם היא שאותה הסיבה הגורמת לנו לפקפק ולא להשיב את השטר למלווה, היא זו שאמורה לגרום לנו לפקפק בשטר גם אם חזר לידיו של המלווה, ולא לאפשר לגבות בו עוד. בעל התרומות (שם) אומר עוד יותר מזה. לדבריו אם בית הדין לא ידעו שהשטר חזר למלווה לאחר נפילה, וגבו מהלווה בשטר זה, ולאחר מכן נודע שהשטר היה נפול, יש להשיב את הכסף שנגבה מהלווה.

אחת הראיות שראשונים אלה מביאים היא מסוגיית הגמרא (יב:). הסוגיה שם מעלה את החשש ששטר חוב שנפל ונמצא הוא מוקדם, והשבתו תביא לטריפה מלקוחות שלא כדין (עי' לעיל הלכה א), היא מסבירה שבשאר שטרות אין חוששים חשש זה כיוון ש"כל שטרי לא ריעי, הני- ריעי". כלומר, נפיל השטר מרועעת את ביטחוננו שמדובר בשטר כשר. ואם, כדברי הרמב"ם, בחזרת השטר לידי המלווה יוכל זה לגבות בו, אזי התשובה להבדל בין שטר זה לבין שאר שטרות אינה בהתרועעות כתוצאה מהנפילה, אלא שכל שאר שטרות מצויים ביד המלווה, ושטר זה ביד המוצאו.

מולם, המסבירים את דעת הרמב"ם מביאים שתי הוכחות עיקריות-

במשנה נאמר שאת השטרות "לא יחזיר", ולא נאמר עליהם שהם פסולים.

בסוגיית הגמרא (ז.) מובאת ברייתא (נביא כאן רק את חלקה השייך לענייננו)-

שנים אדוקין בשטר, מלוה אומר: שלי הוא, ונפל ממני, ומצאתיו. ולוה אמר: שלך הוא, ופרעתיו לך.

יתקיים השטר בחותמיו, דברי רבי. רבי שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו

מדובר בשנים, לווה ומלווה, המחזיקים שניהם שטר המלווה אומר שממנו נפל וטרם פרעו הלווה והלווה טוען שכבר פרעו, ונטלו מהמלווה, ואז נפל ממנו. מקרה זה מזכיר מאד את העניין הנידון בפרק זה, של שטר הנמצא בשוק בו חוששים לפרעון, ולא משיבים את השטר. ההבדל הוא שכאן הלווה והמלווה הם המחזיקים בשטר (ולא צד שלישי- המוצא). בעניין זה פוסק רבי, שעליהם לחלוק בסכום השטר.

מכאן יש מקום לרמב"ם ללמוד, שגם שטר שנפל ניתן לגבות בו. כאן המלווה יכול לגבות רק את חציו כיוון ששניהם, הוא והלווה, אוחזים בו, אולם לו היה נופל מהמלווה, והיה המלווה עצמו חוזר ומוצאו, לא היינו חוששים לכשרותו והיינו גובים בו.

השו"ע (סה טז) מביא ראשית את דברי הרמב"ם בשם "יש מי שאומר". לאחר מכן מביא בשם "ויש אומרים" את שיטת שאר הראשונים, ובהמשך גם את דברי בעל התרומות.

בריך רחמנא דסייען