פרק טו

נטילת האבידה הנמצאת בדרך נפילה ובדרך הנחה

במשנה בבא מציעא (כה:)-

מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים, או בשבילין שבשדות - הרי זה לא יגע בהן...

הגמרא (שם) מבארת את טעם הדין-

מאי טעמא? דאמרינן: הני אינש אצנעינהו, ואי שקיל להו - לית להו למרייהו סימנא בגווייהו, הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו.

כלומר, כאשר נמצאים גוזלות מקושרים אחר הגדר, יש מקום להניח שבעליהם הניחום שם בכוונה. לכן צפוי שהבעלים עוד לא התייאש וישוב לאותו מקום בכדי לבקשם. במצב שכזה, אם יטלם המוצא יפסידם לבעלים כיוון שאין בהם סימן ולכן כבר לא יוכל להחזירם לו.

הגמרא מקשה על הסבר זה-

ואמאי? ליהוי קשר סימנא! –

אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: במקושרין בכנפיהן, דכולי עלמא הכי מקטרי להו. –

ולהוי מקום סימן! –

אמר רב עוקבא בר חמא: במדדין. –

כלומר, על פי ההסבר הראשוני של הגמרא, הסיבה ש"לא יגע בהן" נובעת מכך שאין באבידה זו סימן, אך בגוזלות מקושרים יש סימן- סוג הקשר, או לכל הפחות המקום בו הונחו. לכן מסבירה הגמרא שמדובר בגוזלות המדדים ממקום למקום, בהם המקום אינו נחשב סימן. הגמרא ממשיכה-

אי במדדין - מעלמא אתו, ומותרין! –

פירוש, אם מדובר בגוזלות מדדים, אזי כבר לא נכון לומר שהבעלים הניחם שם כי יתכן שהגיעו למקום המציאה בכוחות עצמם, ובכן מדוע "לא יגע בהם"?

על רקע זה מסכמת הגמרא את פירוש המשנה-

איכא למימר מעלמא אתו, ואיכא למימר אינש אצנעינהו, והוה ליה ספק הינוח,

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח - לכתחילה לא יטול, ואם נטל - לא יחזיר.

כלומר, אכן אין וודאות שהבעלים הניחום שם, אך הדבר עדיין אפשרי. לכן, בגלל האפשרות שהבעלים עוד לא התייאשו אלא ישובו לחפש את האבידה במקום שהניחוה, אין לגעת בה. במצב זה הדין שונה ממצב בו ברור שהאבידה נפלה לבעליה, בו המוצא נוטלה לעצמו אם אין בה סימן, ומכריז אם יש בה סימן.

בצד ההבדל בין דרך נפילה לבין דרך הנחה בו עוסקת הסוגיה במפורש, הראשונים מחלקים בין אבידה שיש בה סימן לבין אבידה שאין בה סימן וכמו כן בין אבידה הנמצאת במקום משתמר לבין אבידה הנמצאת במקום שאינו משתמר-

התוספות (כה: ד"ה "אחר") מסבירים שהמשנה מדברת דווקא על מקום "המשתמר קצת". פירוש- המוצא דבר במקום שאינו משתמר לגמרי, אפילו אם נראה שהונח שם בכוונה, הרי זו אבידה לכל דבר, שכן יש להניח שהבעלים הניחוה שם, ושכחו לקחתה, ועתה נתייאשו. לכן, אם אין בה סימן יכול לקחתה לעצמו, ואם יש בה סימן יטול ויכריז. מאידך גיסא, אם מדובר על מקום המשתמר, ונראה שישנה אפשרות שהבעלים הניחו את האבידה שם ביודעין, אין ליטול את האבידה בין אם יש בה סימן ובין אם לאו, כיוון שאין זו מוגדרת אבידה. במקרה של משנתנו, מקרה הביניים, בו המקום משתמר אך לא לגמרי ("משתמר קצת"), אין אפשרות להניח שהבעלים התייאשו, ולכן אם אין סימן לא יטול, מחשש שהבעלים לא התייאשו ויחזרו לחפש את החפץ.

כמו כן, מתוך דברי הסוגיה (המסבירה שהבעיה בנטילת האבידה היא שהמוצא כבר לא יוכל להשיבה, כי אין בה סימן) מסיקים התוספות שדברי רבי אבא בר זבדא, ש"כל ספק הינוח לא יטול", אמורים בדבר שאין בו סימן, אך בדבר שיש בו סימן יטול ויכריז.

הרא"ש מפרש באופן דומה לפירושם של התוספות, ומוסיף, שאם נמצאה אבידה שיש בה סימן באופן שנראה שוודאי הונחה שם בכוונה, ומדובר במקום "המשתמר קצת", יש ליטלה ולהכריז עליה, כיוון שיש להניח שנוח לו לבעלים בכך, כיוון שאם ישאירה המוצא במקומה, יכולה היא להינזק.

הרשב"א מפרש בדומה לפירושיהם של הרא"ש והתוספות, אך בנקודה הנ"ל הוא חולק על הרא"ש. לדעתו, אם החפץ הונח בכוונה, גם אם במקום שאינו משתמר לגמרי, אין ליטלו^[284]. הר"ן (מובא בשטמ"ק) כותב אף הוא כך ומסביר שאם נוטל המוצא חפץ שיש בו סימן, הרי הוא בידו כבמקום שאינו משתמר לגמרי, כיוון שאין ביטחון שיצליח להשיב את האבידה לבעליה. כמו כן, אם החפץ הונח בכוונה הרי הוא כמצוי ברשות בעליו. לכן אין רשות למוצא להוציאו מרשות הבעלים ולהכניסו לרשותו שלו שהרי גם כאן וגם כאן נחשב הוא כבמקום שאינו משתמר לגמרי.

הרמב"ם חולק על כל הדעות הנ"ל. לדבריו, כל חפץ שהונח במקום בו נמצא, או אפילו ספק אם הונח שם, אין לגעת בו, בין אם יש בו סימן ובין אם אין בו סימן. הרמב"ם אף אינו מחלק בין מקום המשתמר לגמרי לבין מקום שמשתמר רק במקצת. הגר"א (רס ס"ק כה) מסביר שלדעת הרמב"ם, מה שנאמר בגמרא "איכא למימר מעלמא אתו, ואיכא למימר אינש אצנעינהו..." משמעותו שהגמרא חוזרת בה מההסבר הראשון למשנה (שאין באבידה סימן ולכן אם יטלה המוצא, לא יוכל להחזירה), ומסבירה באופן אחר- שכל ספק הינוח לא יטול, כלומר, בין אם יש סימן ובין אם לא, אין ליטול את האבידה.

השו"ע (רס ט-י) כתב כדברי הרמב"ם, והרמ"א (שם י) פסק כדברי הרא"ש והטור, לפיהם דברי המשנה אמורים דווקא במקום המשתמר קצת, דווקא בדבר שאין בו סימן.

"אם נטל לא יחזיר"- הדין בדיעבד כאשר נטל את האבידה שנמצאה במצב מונח

כאמור, בגמרא (כה:) הובאו דברי רבי אבא בר זבדא לפיהם "כל ספק הינוח - לכתחילה לא יטול, ואם נטל - לא יחזיר".

בירושלמי (פרק ב הלכה ג) מובא מעשה ממנו ניתן ללמוד על הטעם בגללו "לא יחזיר"-

רבי בא בר זבדא אשכח חמר מכסי בחפיסה ונסתיה.

אזל שאל לרב. אמר ליה: לא עבדת טבות.

אמר ליה חזריה?

אמר ליה לא, דנימר אתא מריה בעי ליה ולא אשכחיה ואיתייאש מיניה

פירוש המעשה: רבי אבא בר זבדא נטל אבידה שנראה שבעליה הניחה במקום בו נמצאה. לאחר מעשה שאל את רב אם עשה כיאות ורב ענה לו שלא, חזר ושאלו האם להשיב את האבידה למקום ממנו נטלה וענה רב שלא ישיב אותה למקומה, כיוון שיש חשש שהבעלים באו לשם, חיפשו את האבידה ולא מצאו, והתייאשו מלמוצאה במקום זה.

הראשונים נחלקו למה הכוונה באמירה "...אם נטל לא יחזיר"-

רש"י (כה: ד"ה "ואם נטל") מפרש שהכוונה שלא יחזיר למישהו התובע את האבידה, וזאת באבידה שאין בה סימן, והטעם פשוט- כיוון שאין באבידה סימן, אינו יכול להשיבה כי אינו יכול לברר את זהות בעליה ללא סימן.

רוב הראשונים האחרים הבינו "לא יחזיר" במשמעות של איסור להשיב את האבידה, לאחר נטילתה, למקום בו נמצאה. אמנם התלבטו הראשונים בסברת הדין-

התוספות (כה: ד"ה "ואם נטל") מתלבטים בין שתי אפשרויות-

האיסור להחזיר את האבידה למקומה הראשון הוא דווקא אם לאחר נטילתה הלך משם, כך שיש אפשרות שהבעלים באו, ראו שנלקחה משם והתייאשו מלשוב ולחפשה שם. אפשרות זו נתמכת מהמעשה המובא בירושלמי.

האיסור להשיב את האבידה למקומה הראשון אמור אפילו אם לא זז משם לאחר שנטלה (כך שהוא בטוח שבעל האבידה לא בא לחפשה בינתיים). הסברה מאחורי אפשרות זו היא שלאחר נטילת האבידה נתחייב בהשבתה ובשמירתה ושוב אינו יכול להניחה ולהיפטר מחובה זו.

למסקנה מכריעים התוספות ששתי האפשרויות נכונות, במצבים שונים- אם האבידה נמצאה במקום המשתמר לגמרי, או שאינה במקום משתמר לגמרי אך ניכר שבעליה לא הניחוה ושכחוה שם אלא הניחוה על מנת לחזור ולקחתה בהמשך, אין זו אבידה כלל. במקרה זה הנוטלה אינו מתחייב בהשבתה ולכן אם ברור שהבעלים עוד לא באו לחפשה שם, יכול להשיבה למקום בו מצא אותה.

לעומת זאת, אם מדובר בספק אבידה, כגון שנמצאת במקום שאינו משתמר לגמרי ואפשר שהניחוה שם בעליה ושכחוה, כיוון שאם היה בטוח שזו אבידה והיה יודע את זהות הבעלים היה חייב להשיב להם, עתה שנטלה, אף שעשה זאת שלא כדין (כי אין בה סימן ולא יֵדע למי להחזירה), מתחייב בהשבתה ובשמירתה ואסור לו להשיב אותה למקום בו מצאהּ.

הרשב"א כותב שהאפשרות הראשונה שהעלה התוספות היא הנכונה. כלומר, אין להשיב את האבידה למקום בו נמצאה דווקא אם יש חשש שמאז שניטלה האבידה בא בעליה וחיפשה שם. אם אין חשש שכזה מותר להשיב את האבידה כלעומת שניטלה. הרשב"א מסביר שגם בספק אבידה (אבידה שספק הונחה בכוונה ספק נשכחה או נפלה), שאין בה סימן, מותר להשיבה למקום בו מצאהּ אם עדיין לא לקח אותה לביתו, שהרי אם מדובר באבידה שנפלה או נשכחה, הרי היא של מוצאה, ובוודאי שמותר לו להשיבה למקומה, ואם מדובר באבידה שהונחה בכוונה, הרי שאין זו אבידה כלל, ובוודאי שיש להשיבה למקומה כיוון שבכך משיבהּ לרשות הבעלים.

נושא נוסף שנחלקו בו הראשונים נוגע לשאלה מה לעשות באבידה שאין בה סימן לאחר שניטלה שלא כדין (שהרי אסור להשיבה למקום שנמצאה בו)-

רוב הראשונים, ובכללם הרשב"א והראב"ד, סוברים שבמקרה זה אין האבידה שייכת למוצא, וחייב הוא לשמור אותה עד שיתברר (בעדים, כי אין סימן) מי הוא הבעלים. ראשונים אלה מסבירים שכיוון שבשעה שניטלה האבידה אין וודאות שהבעלים התייאשו (שהרי אפשר שהניחו את האבידה שם בכוונה), הרי היאוש שהתייאשו לבסוף (כאשר באו לחפש את האבידה במקום שהניחוה ולא מצאו אותה שם) הוא יאוש שלא מדעת, ויאוש שלא מדעת אינו יאוש.

לעומתם, הרמב"ם כותב שאם נטל את האבידה, אף שלא היה אמור ליטול, אם היה דבר שאין בו סימן, ולכן עתה אינו יכול להשיבו, זכה בו^[285].

השו"ע (רס ט) העתיק את לשון הרמב"ם, ולא התייחס לשאלה מה הדין אם נטל את האבידה אך עדיין לא לקחה לביתו. הרמ"א (שם י) כותב במפורש כשיטת התוספות, שבמקום משתמר, אם לא נטלה לביתו יכול להשיבה ובמקום שאינו משתמר כל כך נתחייב בהשבתה ואסור לו להחזירה אפילו אם לקחה בידו בלבד. עוד כותב הרמ"א שלא כדעת הרמב"ם, שבמקרה בו אסור לו להחזיר את האבידה למקום מציאתה, תישאר בידו עד שיבוא אליהו.

איזו מציאה נחשבת לאבידה ואיזו מציאה אינה נחשבת לאבידה

בהמשך המשנה שהובאה לעיל (כה:) נאמר-

מצא כלי באשפה, אם מכוסה - לא יגע בו, אם מגולה - נוטל ומכריז

הראשונים נחלקו באשר להבדל בין כלי מכוסה לבין כלי מגולה.

רש"י מפרש שכלי מכוסה הוא שמור, ודבר המשתמר כפי שהוא אינו אבידה שהזהיר עליה הכתוב ב"לא תוכל להתעלם". לעומת זאת, כלי מכוסה אינו משתמר ויש ליטלו ולהכריז כדי להציל את בעליו מהפסד. מדברי רש"י ניתן להבין שאפילו דבר הנמצא דרך נפילה, אם משתמר הוא, אין צריך להכריז, כיוון שסוף דבר ימצא אותו הבעלים גם כך.

המאירי כותב שהעובדה שהכלי מכוסה מורה על כך ש"בכוונה הונח שם ועל דעת שימור". כלומר, לא די בכך שמדובר במקום משתמר (או משתמר במקצת), אלא הסיבה העיקרית שאין לגעת בכלי היא משום שברור שהונח בכוונה. גם מדברי הריטב"א (על משנתנו) משמע שהסיבה העיקרית שבעטיה לא יגע בכלי המכוסה היא משום שברור שהוחבא שם בכוונה (כיוון שאף אחד אינו יושב בדרך קבע באשפה כך שברור שהכלי לא נשכח שם), מתוך מחשבה שאף אחד לא ימצא את הכלי. הריטב"א אומר שכלי שנמצא מגולה באשפה, יש לחשוש שנפל ולא הוחבא.

בגמרא (שם) מובאת ברייתא הנראית כסותרת את דברי המשנה-

מצא כלי טמון באשפה - נוטל ומכריז, שכן דרך אשפה לפנות!

לפי ברייתא זו, אף שהכלי טמון (=מכוסה) בכל זאת "נוטל ומכריז"! שתי הצעות מועלות בגמרא להסבר ההבדל בין המשנה והברייתא:

רב זביד מתרץ שמדובר בכלים מסוג שונה. במשנה מדובר על כלים גדולים ("כובי וכסי"- קנקנים וכוסות) שהגיעו לאשפה והוטמנו שם בכוונה תחילה ולכן לא יגע בהם. לעומת זאת בברייתא מדובר על כלים קטנים ("סכיני והמניק"- סכינים ומזלגות) שבהחלט אפשרי שנפלו ונתכסו באשפה מבלי משים והרי הם אבידה גמורה.

רב פפא מתרץ שכאן וכאן מדובר בכלים גדולים שהוטמנו בכוונה, אלא שבמשנה מדובר באשפה שאינה עשויה להתפנות, ולכן היא מקום משתמר, ואילו בברייתא מדובר באשפה שבמקור לא היתה אמורה להתפנות (על כך סמך הבעלים שהטמין בה) ועתה עומדת להתפנות, כך שהיא נחשבת כמקור שאינו משתמר ועל כן המוצא מחוייב להציל את הכלי המוטמן ולהשיבו לבעליו.

רוב הראשונים ובכללם הרא"ש (סי' ח) והרמב"ם סוברים שרב פפא ורב זביד אינם חלוקים זה על זה להלכה ולכן פוסקים כשניהם יחד. כלומר, המוצא כלים מכוסים באשפה אל לו ליטול אותם אלא אם כן מדובר באשפה שהוחלט לפנותה או בכלים קטנים שאפשר שבאו לשם בדרך נפילה. כך גם פוסק השו"ע (רס יא).

עוד בעניין זיהוי המציאה כאבידה שיש להשיבה נאמר במשנה (ל:)-

אי זו היא אבידה? מצא חמור או פרה רועין בדרך - אין זו אבידה,

חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה

כלומר, כאשר מדובר בבעל חיים הזיהוי כאבידה מתבסס על כך שהבהמה נראית במצב האופייני לבהמה שברחה מבעליה או כדברי רש"י "שמוכחת שהיא שם שלא מדעת בעלים".

בגמרא מובאת ברייתא המקבילה למשנה-

מצא טלית וקרדום, באסרטיא, ופרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה.

טלית בצד גדר, קרדום בצד גדר, ופרה רועה בין הכרמים - אין זו אבידה.

שלשה ימים זה אחר זה - הרי זו אבידה.

הברייתא מחדשת שלעיתים גם מראה שאין בו כשלעצמו בכדי להעיד על כך שמדובר באבידה, כגון פרה הרועה בין הכרמים, אם הוא מתמיד וחוזר על עצמו שלושה ימים, יש בכך אינדיקציה לאבידה. בעניין זה מבררת הגמרא-

היכי דמי? אי בלילותא - אפילו חדא שעתא נמי,

אי ביממא - אפילו טובא נמי לא! –

לא צריכא, דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא;

תלתא יומי אמרינן: איתרמויי אתרמי לה, ונפקא. טפי - ודאי אבידה היא.

פירוש, הגמרא מבררת מהו המצב בו אם רואים את הבהמה שלושה ימים, ולא פחות, הדבר מהווה אינדיקציה לכך שאבדה לבעליה. מצד אחד, אם ראה בהמה בלילה, אפילו פעם אחת מספיקה בכדי לברר שמדובר באבידה, שהרי אין דרך אנשים להוציא בהמותיהם למרעה בלילה. מאידך, אם ראה את הבהמה ביום, אפילו חזר הדבר ונשנה, אין בכך שום ראיה שאבדה מבעליה. לכן מסבירה הגמרא שהבהמה נראתה רועה בשעה מאד מוקדמת או מאד מאוחרת ביום. כאשר הדבר קורה פעם אחת, יש להניח שבעליה הוציאה מוקדם או שכח מלהחזירה עד מאוחר, אך כאשר הדבר חוזר על עצמו שלוש פעמים יש להניח שהבהמה ברחה מתחת יד הבעלים.

בירור נוסף בדין זיהויה של בהמה כבהמה שברחה מבעליה מופיעה בהמשך הגמרא (לא.)-

הא גופה קשיא! אמרת: מצא חמור ופרה רועין בדרך - אין זו אבידה, רועין בדרך הוא דלא הוו אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים - הויא אבידה.

אימא סיפא: חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה! רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים - אין זו אבידה!

פירוש- במשנה, הדוגמה לפרה שאבדה היא "פרה רצה בין הכרמים", ולעומת זה, הדוגמה לפרה שאינה אבידה היא פרה הרועה בדרך. בשני המקרים מעורב אלמנט של מקום המציאה ("בדרך" מול "בין הכרמים"^[286]) ושל מצב הבהמה ("רצה"^[287] מול "רועה"). מהמשנה לא ברור מה ההלכה במצבים מעורבים- כאשר הפרה רועה בין הכרמים או רצה בדרך. האם במקרים אלה די באלמנט אחד מבין השנים בכדי להצביע על כך שמדובר באבידה?

האמוראים נחלקו בשאלה זו –

אביי מסביר שהאלמנט המשמעותי היחיד הוא מצבה של הפרה- "רצה" או "רועה"^[288]. לכן פרה הרועה בין הכרמים לא תיחשב כאבידה בעוד שפרה הרצה בדרך תיחשב כאבידה.

רבא חולק ומסביר ששני האלמנטים חשובים הם, אך המשנה נקטה דווקא במצבים בהם ניתן להבחין בפשטות האם מדובר באבידה או לא. במצבים ה"מעורבים" שלא הזכירה המשנה במפורש, יש להפעיל שיקול דעת נוסף. למשל, אם מצאהּ רועה בדרך, בוודאי שאין זו אבידה. לעומת זאת, אם מצאהּ רצה בדרך, יש הבדל בדבר- אם רצה לכיוון העיר אין זו אבידה^[289], אך אם רצה מהעיר והלאה, זו אבידה. בדומה, פרה הרצה בין הכרמים היא בוודאי אבידה, משום שאגב הריצה נחבל גופה מהגפנים, אך פרה הרועה בכרם, אינה נפגעת מזה ולכן אינה נחשבת כאבידה. אמנם, אם הכרם שייך ליהודי, יש חובה להוציא^[290] את הפרה מהכרם מצד השבת אבידה לבעל הכרם, שלא תזיק הפרה את כרמו.

במחלוקת אמוראים זו פסקו כל הראשונים, ובתוכם הרמב"ם כרבא.

משנה נוספת המדברת על בהמה שיש לזהותה כאבידה, מול בהמה שאין מתחייבים בהשבתה נשנית בהמשך הפרק (לב.)-

מצאה ברפת - אין חייב בה, ברשות הרבים - חייב בה.

הגמרא (שם) מביאה את דברי רבא-

אמר רבא: רפת שאמרו אינה מתעה ואינה משמרת

פירוש, ברור שאם אדם מוצא פרה ברפת, אל לו לגעת בה. החידוש בדברי המשנה נעוץ בכך שמדובר ברפת "שאינה משמרת", כלומר, כזו שהבהמה יכולה לצאת משם אם תרצה, ובכל זאת, כיון שהרפת גם "אינה מטעה", (כלומר, אין ודאות מספקת שאם לא ישיב אותה לבעלים כעת, תברח פרתו) אינו מתחייב בהשבתה. לעומת זה, אם מצא את הפרה ברשות הרבים, יש חשש שאם לא ישיב אותה לבעלים, תברח הבהמה, ולכן מתחייב בהשבתה.

הגמרא ממשיכה ומביאה את דבריו של רבי יצחק על המשנה, וזאת בשתי גרסאות-

מצאה ברפת אינו חייב. אמר רבי יצחק: והוא שעומדת תוך לתחום.

על פי גרסה זו, המוצא את הפרה ברפת, פטור מלהשיבה דווקא אם הרפת בתוך תחום היישוב, אך אם הרפת מחוץ לתחום היישוב, אף על פי שמדובר ברפת שאינה מתעה, בכל זאת חייב להשיב את הפרה לבעליה, כיוון שהרפת גם אינה משמרת, ובריחת הפרה מחוץ לתחום יכולה להסתיים באיבודה המוחלט.

ברשות הרבים חייב בה, אמר רבי יצחק: והוא שעומדת חוץ לתחום.

על פי דרך זו בדברי רבי יצחק, הפרה הנמצאת ברשות הרבים נחשבת כאבידה רק אם עומדת מחוץ לתחום. לעומת זה, אם נמצאת ברפת, בין מחוץ לתחום ובין בתוכו אין מתחייב בהשבתה.

הראשונים הסבירו בדרכים שונות את היחס בין סוגיה זו, לפיה משמע שהרואה את הפרה ברשות הרבים חייב להחזירה, לבין המשנה שלעיל מינה (ל:) לפיה "מצא חמור או פרה רועין בדרך - אין זו אבידה"-

הרא"ש (בתוספותיו ד"ה "מצאה") מסביר שבשני המקומות הכוונה אחת- בכדי שהבהמה תיחשב כאבידה צריך שיהיה "ניכר בה שהיא תועה ואינה יודעת להיכן היא הולכת". לכן, אם מצאה רועה, אפילו מחוץ לתחום, אין זו אבידה, אך אם אינה רועה, אלא שנראה שהיא תועה ואבודה, אם מצאה מחוץ לתחום הרי זו אבידה. מלשון הרמב"ם נראה שהוא מפרש בדומה לרא"ש, שאם היתה רועה, אינה נחשבת כאבידה אפילו אם היתה מחוץ לתחום.

הראב"ד (מובא בפסקי הרא"ש) מפרש ש"מצאה ברשות הרבים" הכוונה במקום בו מצוים הרבה אנשים באופן תדיר, ואז יש חשש שאם היא ללא השגחה תברח ותטעה מפחד האנשים הרבים שסביבה, או שיקחו אותה אנשים שאינם הגונים.

בנוסף, חלקו הראשונים איזו מהגירסאות בדברי רבי יצחק נפסקת להלכה-

הרמב"ם כותב כדברי הלישנא האחרונה, ולכן לפיו יש להשיב את הבהמה רק אם נמצאת ברשות הרבים ומחוץ לתחום במצב המעיד על כך שאבדה (ולא, למשל, אם רועה כדרכה).

הרא"ש (סי' כו) ובעקבותיו הטור (רסא) פוסקים כלישנא הראשונה. לפיכך לשיטתם, כל בהמה הנראית כאבודה, בין בתוך התחום ובין מחוצה לו, נחשבת כאבידה ויש להשיבה, מלבד הנמצאת ברפת שבתוך התחום.

השו"ע (רסא א-ג) פסק כרמב"ם וכשיטתו של רבא בגמרא, גם ביחס לפרה רצה (שאם פניה מהעיר והלאה יש להשיבה), וגם ביחס לפרה הרועה בין הכרמים (שיש להשיבה מצד הנזק לבעל הכרם). בעניין הבהמה העומדת ברשות הרבים היתה לפני מרן גרסה אחרת ברמב"ם- "מצא פרה ברשות הרבים, אם עומדת ברשות הרבים חייב להחזירה"^[291] ואותה פסק בשו"ע. הרמ"א כותב את שיטתו של הרא"ש, שיש להשיב אפילו מרפת אם נמצאת מחוץ לתחום, אך מוסיף שהכל לפי העניין וכפי שנראה שהבהמה אינה משומרת.

דוגמאות לאבידות שיש בהם סימן ולאבידות שאין בהם סימן- כריכות ואלומות

המשנה (כא.) מונה סוגי אבידות שהמוצא יכול לקחת אותן לעצמו-

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז?

אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, ועגולי דבילה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן - הרי אלו שלו, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: כל שיש בו שינוי חייב להכריז. כיצד? מצא עגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות.

בהמשך (כד:) מונה המשנה הבאה רשימה מקבילה של אבידות עליהן חייב להכריז-

ואלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, מעות בכיס, או כיס כמות שהוא, צבורי פירות, צבורי מעות, שלשה מטבעות זה על גב זה, כריכות ברשות היחיד, וככרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן, כדי יין וכדי שמן - הרי אלו חייב להכריז.

המכנה המשותף לכל הדוגמאות שבמשנה הראשונה הוא שמדובר בדברים שאין בהם סימן ולכן הבעלים מתייאשים מהם. לעומת זאת, במשנה השניה מדובר על דברים שיש בהם סימן, ולכן אין הבעלים מתייאשים מהם.

ברוב הדוגמאות מוצגים בהקבלה מקרים בהם "הרי אלו שלו", מול מקרים בהם "חייב להכריז". אחת מהקבלות אלה הן "כריכות (צרור קטן של שיבולים אגודות בחוט) ברשות הרבים", בהן אומרת המשנה ש"הרי אלו שלו", מול "כריכות ברשות היחיד", בהן אומרת הגמרא ש"חייב להכריז".

בגמרא (כב:) מובאת ברייתא המרחיבה עוד בעניין הכריכות-

כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו, ברשות היחיד - נוטל ומכריז.

והאלומות, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד - נוטל ומכריז

כלומר, אלומות, שהן צרור גדול של שיבולים הכרוכות יחדיו, דינן שונה משל כריכות, ויש ליטול אותן ולהכריז בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים.

בגמרא (שם) חלקו האמוראים ביחס להבנת המשנה והברייתא-

רבה מסביר שמדובר בכריכות שיש בהן סימן (למשל, באופן בו הן קשורות וכדומה), לכן, אם מדובר על רשות היחיד, נוטל ומכריז. אמנם אם מדובר ברשות הרבים הכריכות של מוצאן, כיוון שמדובר ב"סימן העשוי להידרס". פירוש, מדריסת רגלי הרבים סימן זה יכול להתקלקל, ולכן בעליו של החפץ אינו סומך על סימן זה ומתייאש. אלומות, להבדיל מכריכות, הן גבוהות, ולכן אין דורכים עליהם והסימן שבהן עמיד. לכן באלומות אומרת הברייתא שבין ברשות הרבין ובין ברשות היחיד, נוטל ומכריז.

רבא לעומתו מסביר שמדובר בכריכות שאין בהן סימן בגופן. כל הסימן הוא במקום הנחתן. ברשות הרבים, כיוון שהכריכות קטנות ומתגלגלות ממקום למקום ברגלי אדם ובהמה העוברים שם, אין המקום בו נמצאו מהווה סימן. לעומת זאת, ברשות היחיד, אין הכריכות מתגלגלות ממקום למקום, ולכן המקום מהווה סימן. אלומות, כיוון שגדולות הן, אינן מתגלגלות ממקומן, ולכן בהן המקום מהווה סימן בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד.

הגמרא מסבירה שרבא אינו סובר כרבה מפני שלדעתו גם סימן העשוי להידרס נחשב כסימן. מאידך, רבה אינו מסכים עם רבא מפני שלדעתו מקום אינו נחשב כסימן.

בהמשך (כג.) פוסק רב זביד במפורש בדין זה כרבא ומפרט-

אמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא, כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו,

ברשות היחיד, אי דרך נפילה - הרי אלו שלו, אי דרך הנחה - נוטל ומכריז.

וזה וזה בדבר שאין בו סימן,

אבל בדבר שיש בו סימן - לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד, בין דרך נפילה ובין דרך הנחה - חייב להכריז

כלומר, כיוון שמקום נחשב כסימן (עי' לעיל פרק יג הלכה ה) הרי שכריכות, אפילו שאין בהן סימן, אם נמצאות ברשות היחיד (כך שאינן מתגלגלות ממקום למקום ברגלי אדם ובהמה) ובדרך הנחה (כך שהמאבד יודע את מקום האבידה המדוייק) יש ליטלן ולהכריז, כיוון שמקום מציאתן נחשב סימן.

הרמב"ם פוסק כדברים אלה להלכה^[292]. וכן כותב השו"ע (רסב ט).

דוגמאות לאבידות שיש בהם סימן ולאבידות שאין בהם סימן- כדי יין ושמן

במשניות שהובאו לעיל נאמר-

...כדי יין וכדי שמן - הרי אלו חייב להכריז

הגמרא (כג:) מביאה ברייתא ממנה משמע הפוך-

...חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אלו שלו

בהקשר של הדין שמביאה הברייתא מסבירים התוספות (ד"ה "חביות") שהחביות עליהן מדובר במשנה ובברייתא שונות מכלי תשמיש אחרים, בהם יש סימן מן הסתם, כיוון שאותן חביות מיוצרות כולן באופן זהה, ודומות זו לזו. התוספות מוסיפים שאם מדובר בחביות שאינן מלאות, הרי שהמידה של המשקה שנותר בתוכן מהווה סימן.

שתי אפשרויות מועלות בגמרא להסבר ההבדל בין הברייתא לבין המשנה-

רבי זירא מתרץ שבמשנה מדובר בחבית "רשומה", כלומר חבית שהכיסוי שלה מודבק בטיט לחבית.

אביי מתרץ שאפילו אם בשני המקרים מדובר בחבית רשומה, ניתן לפרש שבמשנה מדובר "לאחר שנפתחו האוצרות".

הראשונים חלוקים בהסבר דברים האמוראים-

על פי פירוש רש"י, רבי זירא מסביר שיש הרושמים את החבית ויש המשאירים את המכסה ללא רשימה, ולכן רשימת החבית כשלעצמה (כלומר, ללא קשר לפרטים המבדילים בין רשימה כזו לרשימה אחרת) מהווה סימן. אביי מוסיף שכאשר כבר נפתחו האוצרות ורבים הם החנוונים הקונים חביות ורושמים חביותיהם, חדל דבר זה להיות סימן.

התוספות (ד"ה "ברשום" וד"ה "אביי") מסבירים אחרת. לדבריהם דרך הרשימה המסויימת היא סימן, כיוון שכל בעל חבית טח את חביתו בטיט בדרך שונה במעט. אביי מוסיף שלאחר שנפתחו האוצרות חדלה הרשימה מלהיות סימן, כיוון שכל מוכר חביות מוכר בכמות רבה וכל החביות שהוא מוכר רשומות באותה הדרך בדיוק.

הריטב"א מביא הסבר אחר לאביי- שלאחר שנפתחו האוצרות ובאים חנוונים רבים לקנות אצל חקלאי אחד, רואים הם זה את סימני הרשימה של חבירו, ולכן יכול רמאי לתת סימן בחבית של חבירו שראה אותה כשקנו ביחד. כהסבר זה כותב גם הראב"ד שלפנינו.

חשוב לציין שעל פי פירוש רש"י ועל פי פירושם של התוספות, ניתן לומר שאביי ורבי זירא אינם חלוקים זה על זה בדין.

הרמב"ם כותב שכל כדי יין ושמן בין רשומים ובין שאינם רשומים נחשבים כדבר שיש בו סימן, אלא אם כן מדובר לאחר שנפתחו האוצרות, שאז כדים בין רשומים ובין שאינם רשומים אין משמעות לסימנים שבהם כיוון שהם עוברים מיד ליד (כדוגמת המבואר לעיל פרק יד, הלכה י במטבעות כסף). מדבריו משמע שאביי חולק על רבי זירא, בשאלה הבסיסית האם כד ללא רשימה נחשב כדבר שיש בו סימן או לא.

הגמרא ממשיכה ושואלת על הברייתא- מדוע אין מקומה של החבית מהווה סימן? על כך עונה רב זביד-

אמר רב זביד: הכא במאי עסקינן - ברקתא דנהרא [=שפת הנהר].

רש"י מסביר שמדובר ברציף על שפת הנהר שם נפרקות חביות רבות.

רב מרי מסביר מדוע מקום כגון זה אינו מהווה סימן-

אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן?

דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך אתרמי נמי לחברך.

כלומר, כאשר האבידה נמצאה במקום בו נמצאות אבידות רבות מסוגה, מקום האבידה אינו מהווה סימן מכיוון שאנו חוששים שששניהם, בעל האבידה וזה שתובע אותה, איבדו שתי אבידות דומות באותו מקום.

הרמב"ם פסק שלאחר שנפתחו האוצרות, המוצא חבית, אפילו היא רשומה, הרי היא שלו, ולא כתב מה שעולה מדברי רב זביד, שמדובר דווקא ב"רקתא דנהרא".

הראב"ד מעיר, על פי דברי רב זביד, שמקומה של החבית אינו מהווה סימן דווקא ב"רקתא דנהרא".

השו"ע לא כתב את דין המוצא חבית כלל, אך הרמ"א (רסב ט) משלים דין זה, על פי פירוש התוספות, ואף כותב שמקום הינו סימן רק באופן שלא כולם נותנים חפץ כה באותו המקום, כגון "רקתא דנהרא".

פירות מפוזרים

בין הדברים השייכים למוצא מנתה המשנה (כא., הובאה לעיל) "פירות מפוזרים". מקרה זה עומד בהקבלה מול המקרה במשנה הבאה (כד:) של "ציבורי פירות", בו צריך להכריז.

הגמרא (כא.) מביאה את הערתו של רבי יצחק לדין זה-

וכמה? אמר רבי יצחק: קב בארבע אמות.

כלומר, רבי יצחק מנסה לכמת את הגדרת המשנה שהפירות הם "מפוזרים" וקובע שאם כמות הפירות ליחידת שטח פחותה משיעור של קב לארבע אמות, אז שייכים הם למוצא, אך אם הכמות גדולים מכך, אין הם של המוצא.

הגמרא ממשיכה ומבררת את דבריו-

היכי דמי?

אי דרך נפילה - אפילו טובא נמי,

ואי דרך הינוח - אפילו בציר מהכי נמי לא! –

אמר רב עוקבא בר חמא: במכנשתא דבי דרי עסקינן: קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו - לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו, אפקורי מפקר להו. בציר מהכי - טרח והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו.

כלומר, הגמרא תמהה מה ההיגיון לקבוע שיעור בפיזור הפירות, והרי אם מדובר בפירות שנמצאו בדרך נפילה, הרי שכיוון שאין בהם סימן (ואף לא המקום), מתייאשים הבעלים ושייכים הם למוצא בכל שיעור שהוא, ואם נמצאו בדרך הנחה, גם אם הכמות קטנה אין לגעת בהם, כי הבעלים צפוי לבוא וליטול אותם.

רב עוקבא בר חמא עונה שמדובר ב"מכנשתא דבי דרי"- בית הגרנות, שהוא מקום בו כונסים פירות רבים, ולעיתים כמה מהם נופלים, באופן שהבעלים מודעים לנפילתם. אם הפירות הנופלים התפזרו בפיזור ניכר, אין הבעלים טורחים לאוספם והם מפקירים אותם, לעומת זאת, אם הפירות לא התפזרו כל כך, הטורח באיסופם קטן והבעלים יחזרו לאסוף אותם.

התוספות (ד"ה "וכמה") מעלים את השאלה מדוע רבי יצחק אינו מפרש את מצב הפירות- "מפוזרים", כמתארים לא את כמות הפירות ליחידת שטח אלא במתארים את הדרך בה יש להניח שאבדו הפירות לבעלים. כלומר, במובן של פירות שאבדו לבעליהם בדרך נפילה (לכן הם מפוזרים, להבדיל מפירות שהונחו בכוונה, שבדרך כלל יונחו בסדר מסויים), ואז ברור מדוע המשנה אומרת שהם של מוצאם (שהרי אין בהם סימן כלל), וגם ברור שהם של מוצאם ללא קשר בכמות הפירות ליחידת שטח. התוספות מסבירים שלא ניתן לפרש כך כיוון שאין אדם מרגיש שנפלו לו פירות, ולכן מדובר ביאוש שלא מדעת (עי' לעיל פרק יד הלכה ה). כך גם כותב הטור (רסב).

לעומתם הרמב"ם הבין שזה שהמשנה התפרשה ב"מכנשתא דבי דרי" אינו סותר את הדין הבסיסי, שפירות שנמצאו בדרך נפילה הרי הם של מוצאם (כלומר, המאבד מרגיש לאחר מעשה שנפלו), ופירות שנמצאו בדרך הנחה אינם של מוצאם (בשני המקרים ללא קשר לכמות).

בהמשך מתלבט רבי ירמיה האם ההנחה שהבעלים מתייאשים נובעת מהטרחה שבאיסוף הפירות, או מהשווי המועט של הפירות שנפלו. ספק זה בא לידי ביטוי במקרה בו התפזר חצי קב בשטח של שתי אמות (טורח קטן ושווי קטן), שני קבים בשטח של ארבע אמות (טורח גדול ושווי גדול), שהיו אלה שומשומין שהתפזרו (שווי גדול וטורח גדול), או תמרים ורימונים (טורח קטן ושווי קטן)^[293]. השאלה העקרונית והמקרים עליהם היא משליכה נותרו בתיקו^[294].

רוב הראשונים הבינו שהמקרים עליהם שואל רבי ירמיה, בהם התפזרו שומשומין, תמרים או רימונים, הם מקרים שונים, בהם התפזר מין אחד כזה או אחר על פני ארבע אמות.

הרמב"ם לעומת זאת (לקמן בהלכה יב), כנראה בגלל גרסה אחרת שהיתה לפניו, הבין שמדובר על מקרה אחד בו קב פירות, המורכב מ"שנים ושלשה מינים" מפוזר על פני ארבע אמות^[295]. על פי דרך זו, המקרה בו רק שומשומין, רק תמרים או רק רימונים התפזרו על פני ארבע אמות, אינם נכנסים לגדר הספק על פי הרמב"ם, והדין בהם הוא כמו שר' יצחק קבע.

עוד חלקו הראשונים ביחס לדין להלכה במקרים בהם ר' ירמיה מסתפק (ובכלל במקרים של ספק האם "הרי אלו שלו" או האם "לא יגע בהם"). הרמב"ם (לקמן יב ובהתאמה לעיל הל' א, ועי' דברינו שם) כותב שלא יגע באבידה, ובדיעבד אם עבר ונטל הרי היא שלו. הרא"ש (סוף סי' א) כותב שכיוון שספק הוא, אם נטל צריך להכריז (כנראה מקום, כי אין סימן אחר).

השו"ע (רסב ז) פוסק כדברי הרמב"ם, שפירות מפוזרים, שלא במקום הגרנות, אם דרך הנחה לא יגע בהם, ואם דרך נפילה הרי הם שלו. בסימן רס (ז) מדבר השו"ע על מציאת פירות במקום הגרנות ופוסק כר' יצחק. את המקרים בהם מתלבט ר' ירמיה מפרש השו"ע כדברי הרמב"ם, והרמ"א מביא את דברי שאר המפרשים, שאף מין לבדו (שומשומין, תמרים או רימונים) שהתפזר על פני קב, הרי זה ספק. בכל מקרי הספק פוסק השו"ע כרמב"ם.

סימן הבא מאליו

במשנה הראשונה בפרק (כא.) מובאת דעת רבי יהודה-

אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין... ולשונות של ארגמן - הרי אלו שלו, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: כל שיש בו שינוי חייב להכריז.

כיצד? מצא עגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות.

בגמרא (כג.) קובע רב זביד, שמדובר במחלוקת בין רבי יהודה לבין תנא קמא (רבי מאיר), והמחלוקת היא-

בסימן הבא מאיליו קמיפלגי.

תנא קמא סבר: לא הוי סימן,

ורבי יהודה סבר: הוי סימן.

כלומר, הדוגמאות אותן מביא ר' יהודה אינן של סימן רגיל אלא של "סימן הבא מאליו". סימן שכזה לא כולם מסכימים שיכול לשמש סימן לעניין השבת אבידה.

הראשונים חלקו בפירוש המושג "סימן הבא מאליו"-

רש"י (כג. ד"ה "הבא") מפרש שמדובר בשינוי שאפשר שבא מאליו, ואז הבעלים אינם מודעים לו ואינם יודעים לתת אותו כסימן, אך אפשר גם שעשו אותו הבעלים כהיכר וסימן. למשל, ב"עיגול ובתוכו חרס", אפשר שהחרס נפל בדיוק בתוך העיגול במקרה, אך אפשר שהבעלים עשו זאת כסימן זיהוי, כדי שהם ידעו לזהות את העיגול כשלה, או שמישהו אחר לא יטעה ויחשוב שהוא שלו.

התוספות (שם ד"ה "סימן") חולק ומסביר שסימן הבא מאליו הוא סימן שברור שנוצר מעצמו, ולא אדם יצרו בכוונה לסימן. כמו כן מדובר דווקא בכגון שהסימן אינו "ניכר בחוץ". מחלוקת התנאים היא האם יש לתלות שבעל החפץ שם ליבו לסימן שנוצר וסומך עליו, או שהוא אינו מודע לו כי לא הוא עשאו והוא אף אינו ניכר.

הרא"ש (סימן א) פירש את המושג "סימן הבא מאליו" כפירוש התוספות, ופסק כרבנן, כנגד רבי יהודה, שסימן הבא מאליו אינו סימן.

הרמב"ם לעומתו, מבלי להזכיר במפורש את המושג "סימן הבא מאליו", פסק כרבי יהודה, כיוון שהוא מונה את המקרים שהביא רבי יהודה ("עיגול ובתוכו חרש... כיכר ובתוכו מעות") ופוסק שיש להכריז בהם. מלשונו של הרמב"ם ("שלא עשאום בעליהן אלא לסימן") משמע שהוא סובר כרש"י בפירוש המושג "סימן הבא מאליו".

נמצא שחלקו הראשונים הנ"ל האם סימן הבא מאליו נחשב סימן, אך חשוב לזכור שכל אחד מהם מגדיר באופן שונה את המושג.

השו"ע (רסב טו) כותב כלשון הרמב"ם שהמוצא כיכר ובתוכו מעות או עיגול ובתוכו חרס חייב להכריז, והרמ"א מעיר כדעת הרא"ש שאין הדין כך, אלא כרבנן, ש"סימן הבא מאליו אינו סימן".

פירות מפוזרים במקום הגרנות

עי' לעיל הלכה ט בדין פירות מפוזרים.

המוצא פירות בכלי- דבר שיש בו סימן לצד דבר שאין בו סימן

במשנה (כד:)-

ואלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, מעות בכיס, או כיס כמות שהוא, צבורי פירות, צבורי מעות...

כלומר, בניגוד לפירות מפוזרים, שהמשנה הקודמת פסקה שהמוצאם יכול לקחתם לעצמו, המוצא ציבורי פירות או פירות בכלי (או פשוט כלי) חייב להכריז.

הגמרא (כה.) יוצאת מנקודת הנחה שפירות אין להם סימן כשלעצמם, בניגוד לסתם כלי, לו יש סימן. לכן בפירות שנמצאו בכלי הסיבה שחייב להכריז היא משום הסימן שבכלי. בנוסף, מתוך כך שהמשנה אמרה שחייב להכריז דוקא על פירות שבתוך כלי, מדייקת הגמרא שאם הפירות היו בצד הכלי, היו שייכים למוצא ולא היה מקום להניח שבעל הכלי (אותו יש ליטול ולהכריז) הוא גם בעל הפירות. הגמרא מביאה ברייתא התומכת בהבנה זו-

מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות - הרי אלו שלו. מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע, מקצתן בכיס ומקצתן על גבי קרקע - חייב להכריז.

כלומר, בכדי שיהיה ברור שבעל הכלי הוא גם בעל הפירות, צריך שחלק מהפירות יימצאו בתוך הכלי ממש^[296].

מול ברייתא זו מובאת ברייתא אחרת הנראית כסותרת-

מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן - חייב להכריז.

בא בעל סימן ונטל את שלו - זכה הלה בדבר שאין בו סימן.

כלומר, העובדה שנמצא דבר שיש בו סימן לצד דבר שאין בו סימן מורה על כך שהם שייכים לאותו אדם אפילו אם רק נמצאו זה לצד זה ולא זה בתוך זה^[297]!

בכדי לתרץ סתירה זו בין הברייתות (ובין הברייתא השניה לבין הדיוק העולה מהמשנה) מציעים האמוראים כמה אפשרויות-

אמר רב זביד: לא קשיא: הא - בכובא וכיתנא (=גיגית ופשתן), הא - בצנא ופירי (=טנא ופירות).

רב פפא אמר: הא והא בצנא ופירי, ולא קשיא; הא - דאשתייר בה מידי, הא - דלא אשתייר בה מידי.

ואיבעית אימא: הא והא דלא אשתייר בה מידי, ולא קשיא: הא - דמהדרי אפיה לגבי פירי, הא - דלא מהדרי אפיה לגבי פירי.

ואיבעית אימא: הא והא דמהדרי אפיה לגבי פירי, ולא קשיא; הא - דאית לה אוגנין לצנא, הא - דלית לה אוגנין לצנא

רב זביד מציע שהמקורות השונים עוסקים בסוגים שונים של כלים ושל פירות ומכאן נגזר הדין השונה (להלן תובא מחלוקת הראשונים בהבנת דבריו).

רב פפא לעומתו טוען שאפשר להבין שבכל המקורות מדובר בטנא ובפירות, והוא מציע שלושה חילוקים אפשריים אחרים-

מה שכותבת הברייתא "דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז", הכוונה שנמצא באופן כזה שברור שהדבר שאין בו סימן בא מתוך הדבר שיש בו סימן, כגון שהפירות נשפכו מהכלי אך נותרו בו מעט באופן המורה על כך שמשם באו, בהתאמה לדברי הברייתא הראשונה.

הברייתא הראשונה והמשנה דיברו על מצב בו תוכו של הכלי פונה לכיוון הפוך מהכיוון בו נמצאו פירות על האדמה. במקרה שכזה צריך שחלק מהפירות יהיו בתוך הכלי בכדי שנדע שאבדו לאותו אדם. הברייתא השניה מדברת על מקרה בו אמנם לא נמצאו פירות בתוך הכלי, אך תוכו של הכלי פונה לכיוון הפירות, באופן המורה על כך שממנו נשפכו.

הברייתא הראשונה דיברה על מקרה בו יש "אוגנים" לטנא, כלומר, תוך רחב וצואר צר. במקרה כזה אנו מצפים שמשהו מהפירות ישאר בתוך הכלי, ואם לא נשאר בכלי אנו מניחים שהפירות לא נפלו מכלי זה. לעומת זאת, הברייתא השניה דיברה על כלי שאפשרי שכל הפירות ישפכו ממנו מבלי שישאר מהם מאומה בתוכו, ולכן יש לקחת בחשבון את האפשרות שהפירות הם של זה שאיבד את הכלי ולהכריז עליהם.

הראשונים חלקו כיצד להבין את חילוקו של רב זביד בין "צנא ופירי" לבין "כובא וכיתנא"-

רש"י מסביר שאם נופל פשתן מגיגית סביר שיימצא ממנו קצת גם בתוך הגיגית, ועל מקרה זה דיברו המשנה והברייתא הראשונה שחייבו שחלק מהפירות יימצאו בתוך הכלי. לעומת זה, הברייתא השניה דיברה על טנא ופירות. במקרה זה יכולים כל הפירות להישפך מהכלי מבלי שישאר מאומה בתוך הכלי. לכן במקרה זה חוששת הברייתא שמא בעל הפירות הוא בעל הכלי, ומחייבת להכריז על שניהם.

התוספות אינם מקבלים את פירושו של רש"י (בעיקר משום שלשון המשנה "פירות מפוזרים", אינה מתאימה כל כך לפשתן). לכן מפרשים התוספות באופן הפוך מאשר רש"י- דווקא פשתן יכול להישפך כולו מהגיגית מבלי שישאר בה דבר ולכן הברייתא השניה דיברה על כגון דא. לעומת זאת, המשנה והברייתא הראשונה דיברו, כפשטן, בפירות הנמצאים בטנא, בהם לא סביר שכל הפירות יפלו ולא ישאר בטנא מאומה. לכן המשנה פוסקת שהמוצא פירות לצד טנא ואין פירות בטנא, יכול לקחת לעצמו את הפירות, ועל הכלי יכריז.

הרא"ש (סי' ח) מביא את דברי רש"י והתוספות ומצדד כתוספות, אך הוא מציג את שיטת התוספות באופן שונה במקצת מאשר התוספות עצמם. לדבריו ההבדל בין כותנה וגיגית לבין טנא ופירות נובע גם מכך שלטנא יש "אוגנים"- חלק תחתון רחב, ולגיגית לא.

הרמב"ם פוסק כרב פפא כנגד רב זביד, ומשלב בפסק את כל שלוש האפשרויות שמנה רב פפא. כלומר הפירות שייכים למוצאם רק אם ניתן לשלול בסבירות גבוהה את האפשרות שהם של בעל הכלי, וזאת ע"י כך שאין פירות בכלי, שהוא אינו פונה לכיוון הפירות, או שגם אם הוא פונה, שיש לו אוגנים והוא בכל זאת ריק.

הרא"ש (סי ח) כותב להלכה דברים דומים, אלא שלדעתו גם דעת רב זביד נפסקת להלכה, כיוון שלפירושו רב זביד רק אמר שאם יש אוגנים לכלי והוא ריק, חזקה שהפירות לא באו ממנו (דברים דומים לדברים שאמר רב פפא לאחר מכן) ולכן אין דבריו חלוקים על דברי רב פפא.

השו"ע (רסב יט) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה.

המוצא ציבורי פירות

עי' במשנה שהובאה לעיל. הגמרא (כה.) מעירה שאם הגרסה במשנה היא "ציבורֵי" בלשון רבים, הרי שכוונת המשנה היא שהמאבד יתן כסימן את מספר הערימות (הציבורים) שהשאיר, ומכאן ניתן ללמוד שמניין נחשב כסימן. לחילופין, מוסיפה הגמרא, אם הגירסה היא "ציבור פירות", בלשון יחיד, הרי שהכוונה היא שהמאבד יתן כסימן את המקום בו ערם את הפירות, ויש להוכיח מכאן שמקום נחשב כסימן.

לסיכום, ציבורי פירות, נבדלים מהמקרה הניגודי שבמשנה הקודמת ("פירות מפוזרים") בכך שלציבורי פירות ניתן לתת סימן במקומם או במספרם.

פירות הנושרים מהעץ

במסגרת העיסוק בשאלת יאוש שלא מדעת (עי' לעיל יד ה), מביאה הגמרא (כא:) ברייתא-

(המוצא) קציעות (=תאנים מיובשות) בדרך, ואפילו בצד שדה קציעות. וכן תאנה הנוטה לדרך, ומצא תאנים תחתיה - מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשר.

בזיתים ובחרובים - אסור.

הגמרא מעירה שאביי, הסובר שיאוש שלא מדעת אינו יאוש, יסביר שהמוצא זיתים וחרובים בדרך תחת העץ אסור לו לקחתם, משום שבעל העץ עדיין לא יודע בנפילתם ולכן לא היתה לו הזדמנות להתייאש בפועל. בקציעות יסביר אביי, שמפאת חשיבותם, יודע בעליהם כאשר נחסר מהם, ובתאנים מסביר אביי ש"מידע ידיע דנתרא", כלומר, יודע הבעלים מראש שחלק מהתאנים ינשרו, ולכן מתייאש מהם. אמנם לרבא יש צורך להסביר את הסיפא, שהרי לדעת רבא יאוש שלא מדעת נחשב ליאוש, ובכן מדוע שלא יהיו מותרים גם הזיתים והחרובים? והרי אין בהם סימן ולו היה יודע הבעלים בנפילתם היה בוודאי מתייאש מהם!

כתשובה מביאה הגמרא את דברי רבי אבהו (ורב פפא), המסביר את הברייתא באופן שונה לגמרי, שאינו סותר את דעת רבא. לדעת רבי אבהו, אם פרי נמצא סמוך לעץ, ברור למוצא שהוא בא מהעץ, לכן, למרות שבפרי עצמו אין סימן, אין בעל העץ מתייאש ממנו, מכיוון שהוא סומך על המוצא שיבין שהפרי של בעל העץ^[298]. זו הסיבה שזיתים וחרובים שנמצאו תחת העץ אסורים למוצא אותם. אמנם תאנה, כיוון שנמאסת ומתקלקלת עם נפילתה, מתייאש ממנה הבעלים מראש.

למרות שהלכה כאביי, וניתן היה להסביר את הברייתא כפי שמבינה הגמרא בתחילה, הרמב"ם פוסק על פי הסברו של רבי אבהו, וכותב שזיתים וחרובים הנמצאים תחת העץ אסורים כיוון שאינם נמאסים, מה שאין כן תאנה הנמצאת תחת העץ, שנמאסת, ולכן חזקה שהבעלים אינם מקפידים על לקיחתה.

בהמשך (כב:), לאחר שהגמרא מכריעה סופית כאביי, שיאוש שלא מדעת אינו נחשב יאוש, מועלית בגמרא שאלה-

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא, הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו?

כלומר, כיצד זה שנהוג שתמרים שהרוח השירתם מהעץ מותרים למוצאם? והרי גם אם נאמר שהבעלים היו מתייאשים מהם לו היו רואים אותם, סוף סוף עדיין לא התייאשו מהם, ויאוש שלא מדעת אינו יאוש^[299]!

רב אשי עונה, שבמקרה זה הבעלים מתייאשים מראש, מכיוון שתמרים שנשרו מהעץ חדלים במהרה מלהיות ראויים לאכילה, בגלל השקצים והרמשים שאוכלים אותם^[300]. עוד נאמר בגמרא, שאם ברור שבעל העץ הוא יתום שאינו בר דעת ואינו יכול להתייאש, או שיש אינדיקציה לכך שהבעלים מקפידים על התמרים שנושרים (כגון שהעץ מוקף גדר^[301]), התמרים הנושרים אינם מותרים. תירוצו של רב אשי עולה בקנה אחד עם הסבר הברייתא לפי רבי אבהו, לפיהם המוצא פירות אילן תחתיו, אסור לו לקחתם (כיוון שברור שהם שייכים לבעל האילן) אלא אם כן יש מקום לומר שהבעלים מתייאשים מראש מהפירות הנושרים, כגון תאנה שנמאסת או תמרים שנאכלים על ידי רמשים.

הרמב"ם פסק כברייתא על פי הסברו של רבי אבהו, ובהתאמה פסק כהסברו של רב אשי לטעם בעטיו מותר לאכול תמרים הנושרים מהעץ.

השו"ע (רס ו) כתב כדברים אלה להלכה.

השבת אבידה בחיה מזיקה

בגמרא בבבא קמא (פ:) מובא מעשה בחתול שקטע ידו של תינוק. בעקבות מעשה זה מובא פסקו של רב-

חתול - מותר להורגו, ואסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה לבעלים

רבינא מסביר ש"אין בו משום השב אבידה", הכוונה שאף את עורו של החתול, לאחר שמת, אין חובה לתת לבעליו.

על דבריו של רב מקשה הגמרא מברייתא-

רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויין לנקר את הבית.

הגמרא מתרצת שיש שני מיני חתולים, ודברי רב התייחסו לחתול המסוכן.

הרמב"ם פוסק עפ"י דברי הגמרא הנ"ל, וכן פוסק השו"ע (רסו ד).

גוזל הנמצא בצד שובך

במשנה (בבא בתרא כג:)-

ניפול (=גוזל שנפל מהשובך) הנמצא בתוך חמשים אמה - הרי הוא של בעל השובך,

חוץ מחמשים אמה - הרי הוא של מוצאו.

נמצא בין שני שובכות,

קרוב לזה - שלו, קרוב לזה - שלו, מחצה על מחצה - שניהם יחלוקו

הגמרא מעמתת את דברי המשנה, מהם משמע שקירבתו של הגוזל לשובך היא האמצעי לבירור האם הוא שייך לבעל השובך, עם דברי רבי חנינא-

אמר רבי חנינא: רוב וקרוב - הולכין אחר הרוב...

בכדי להסביר מדוע המשנה מתעלמת מאלמנט הרוב (כלומר, מהעובדה שרוב הגוזלים באיזור אינם מתגוררים דווקא בשובך הקרוב), ופוסקת שיש להניח שהגוזל שייך לשובך הקרוב אליו, מתפרשת המשנה אליבא דרבי חנינא, באופן שמדובר בגוזל המדדה ואינו עף. גוזל שכזה, שיערו חכמים שאינו מתרחק יותר מ 50 אמה מקינו^[302]. לכן, אם נמצא בתוך חמישים אמה מהשובך, כיוון שאין עוד שובך בתוך 50 אמה, יש לתלות שבא מהשובך הקרוב, ואם נמצא מחוץ לחמישים אמה, יש לתלות שבא ממקום אחר והרי הוא של מוצאו^[303].

הגמרא ממשיכה ומבארת, שעל פי העיקרון של רבי חנינא, יש לפרש שבסיפא של הברייתא ("נמצא בין שני שובכות קרוב לזה - שלו, קרוב לזה - שלו"), שם נפסק שיש לתלות שהגוזל שייך לשובך הקרוב מבין שני השובכים, מדובר במקרה בו שני השובכים שווים בכמות, שאם לא כן, היה עלינו ללכת על פי הרוב ולתלות שבא הגוזל מהשובך המרובה יותר, אף אם הוא מרוחק יותר.

הגמרא ממשיכה ומקשה-

וליזיל בתר רובא דעלמא!

ועונה-

הכא במאי עסקינן - בשביל של כרמים,

דאם איתא דמעלמא אתי, כיון דמידדי לא מצי אתי, דכל דמידדי והדר חזי ליה לקיניה - מידדי, ואי לא - לא מידדי.

הראשונים חלקו בפירוש השאלה, ובפירוש התשובה-

רש"י, ועימו רוב הראשונים, מסבירים ששאלת הגמרא "ליזיל בתר רובא דעלמא", מתייחסת למקרה של "נמצא בין שני שובכות". כלומר, במשנה מדובר על גוזל שנמצא "בין שני שובכות", ואפילו במרחק של יותר מחמישים אמה מכל אחד מהם. לפיכך, אין לומר שמדובר בגוזל מדדה , אלא ב"פורח"- מעופף (רש"י מניח שלא יכול להיות שהגוזל נפל מעובר דרך וכדומה). לכן, כיוון שמדובר בפורח, ועל פי העיקרון של רבי חנינא ("רוב וקרוב, הולכין אחר הרוב"), יש לתלות שבא הגוזל ממקומות אחרים שאינם שני השובכים הקרובים.

תשובת הגמרא, על פי רש"י, היא שמדובר במקרה בו שני השובכים והגוזל נמצאים בתוך "שביל של כרמים". שביל כזה מאפשר לגוזל להתרחק מהקן יותר מחמישים אמה. ומאידך, גוזלים משובכים אחרים שאינם שני השובכים המדוברים, אינם יכולים להגיע למקום זה^[304].

הנימוקי יוסף (יב: מדפי הרי"ף, ד"ה "ניפול") מפרש אחרת. לדבריו שאלת הגמרא "ליזיל בתר רובא דעלמא", אינה מכוונת דווקא על הסיפא. כוונת השאלה היא- מדוע יש לתלות שהגוזל הגיע דווקא בדידוי מהשובך הקרוב אליו פחות מ 50 אמה אליו, הרי יכול להיות שנפל מעובר אורח שעבר בקרבת השובך, וכיוון שמספר הגוזלים הנמצאים אצל עוברי אורח גדולים ממספר הגוזלים שבשובך הקרוב, נמצא שעל פי העיקרון של רבי חנינא, יש לתלות שהגוזל אינו מהשובך אפילו אם נמצא בתוך 50 אמה לשובך!

התשובה היא שמדובר ב"שביל של כרמים". מקום בו עוברי אורח אינם מגיעים, ולכן אם הגוזל מדדה ונמצא בתוך 50 אמה לאחד השובכים, יש לתלות שמשם בא ולא מעובר אורח^[305].

עפ"י הסברו זה של הנימוק"י, יוצא שבכדי שגוזל הנמצא ליד שובך יוחזר לבעל השובך צריכים להתקיים שלושה תנאים- ראשית, צריך שיהיה מדובר בגוזל מדדה, שנית, צריך שיהיה בתוך 50 אמה מהשובך, ושלישית, צריך שהמקום יהיה כזה שעוברי אורח אינם מרבים ללכת בו. לעומת זאת, על פי שיטת רש"י, די בשני התנאים הראשונים.

הרמב"ם פוסק כרבי חנינא, ולכן הוא מפרש שגוזל הנמצא פחות מ 50 אמה מהשובך מוחזר לשובך רק אם מדובר בגוזל מדדה. מתוך כך שהרמב"ם אינו מגביל זאת דווקא למקום שהרבים אינם עוברים של ("שביל של כרמים" לפירוש הנימוק"י) משמע שאינו מפרש כנימוק"י. עוד פוסק הרמב"ם על פי רבי חנינא, שבמקרה בו מדובר בשני שובכים סמוכים, יש להשיב את הגוזל לשובך הגדול מביניהם, אלא אם כן שניהם שווים בגודלם שאז יש להעדיף את הקרוב מביניהם.

השו"ע (רס ח) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה, והרמ"א מוסיף שבגוזלות פורחים יש ללכת על פי הרוב ולתלות שבאו ממקום אחר ולכן המוצא גוזל פורח בקרבת שובך יכול לקחתו ואין צריך להשיבו לשובך.