פרק יב

אבידה שלו קודמת לשל חבירו

הגמרא בבבא מציעא (ל.) מביאה ברייתא הלומדת מהפסוק "והתעלמת מהם" כמה מקרים בהם מותר לאדם להתעלם מאבידת חבירו, ובתוכם-

או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו

רש"י מסביר שהכוונה למקרה בו אם יחזיר את האבידה יתבטל ממלאכתו בשיעור הגבוה מדמיה.

הגמרא מוסיפה שדין זה אינו צריך להילמד מ"והתעלמת מהם" אלא מפסוק אחר-

אמר רב יהודה אמר רב: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים ט"ו) - שלך קודם לשל כל אדם^[230].

מהמשנה בדף ל ע"ב, משמע שלא רק כאשר ההפסד הבא למשיב מהשבת האבידה גדול יותר מדמיה פטור הוא מלהשיבה, אלא גם כאשר עקב ההשבה יבוא לו הפסד שעליו לא יפוצה-

היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל.

אם יש שם בית דין - מתנה בפני בית דין,

אם אין שם בית דין בפני מי יתנה? שלו קודם

הרמב"ן (ל:) מתייחס לפער בין דברי רב לבין דברי המשנה, ומסביר שדברי רב אמורים במקרה בו התנה בפני בית דין (או בפני הבעלים) שיקבל את מלוא ההפסד שלו (עי' לקמן הלכות ג-ז), שגם אז פטור הוא מלהשיב את האבידה אם ההפסד שלו עולה על דמיה שלה, כיוון שבכל מקרה ההחזר שיקבל אינו גדול מדמי האבידה.

הגמרא (לג.) לאחר שמביאה את דברי רב הנ"ל, ש"שלך קודם לכל אדם", מביאה בשמו הסתייגות-

ואמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך - סוף בא לידי כך

רש"י מסביר שכוונת רב, שכל המדקדק תמיד להקדים את אבידתו שלו לאבידת חבירו, אפילו כאשר לא ברור שיש לו הפסד בדבר, אף שמצד הדין אין פסול בדבר, עדיין מצופה ממנו שיעשה לפנים משורת הדין ויקדים את של חבירו, ואם אינו עושה כן, סופו שיזדקק לאחרים. מדברי רש"י משמע שאם ברור שהקדמת אבידת החבר תביא להפסד של אבידתו שלו, אפילו אם אבידתו שלו קטנה משל החבר, אין חיוב על האדם להקדים את של חבירו אפילו מצד מדת חסידות^[231].

לעומת זאת, הרא"ש (סי' ל) כותב ש"המדקדק... שלא יוותר משלו בשביל חבירו, סופו בא לידי עניות" ומשמע מדבריו שאפילו ודאי שהקדמת אבידת החבר תביא להפסד ממון מסויים, עדיין מצופה מהאדם לעשות לפנים משורת הדין ולהקדים את של חבירו^[232]. כך גם משמע מלשון הרי"ף (יח. מדפיו)^[233].

השו"ע (רסד א) פוסק שאל לו לאדם "לדקדק ולומר: שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח", ומשמע שפסק כדברי רש"י.

אבידת אביו מול אבידת רבו

המשנה (שם לג.) עוסקת בקדימות בהשבת אבידה בין אבדתו שלו, אבדת אביו ואבידת רבו-

אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת, אבדתו ואבדת רבו - שלו קודם.

אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת,

שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא.

ואם אביו חכם - של אביו קודמת.

ראשית המשנה קובעת, על פי העיקרון שהוסבר לעיל, שאבדתו של אדם קודמת לאבדתו של כל אדם אחר, אפילו אותו אחר הוא אביו או רבו.

בנוסף, המשנה דנה בשאלה- כשאבידת אביו ואבידת רבו של אדם מונחות לפניו, בשל מי משניהם עליו להתעסק קודם. הפסיקה העקרונית של המשנה היא שאבידת רבו קודמת כיוון שרבו שלימדו חוכמה מביאו לחיי עולם הבא, אך אם היה אביו חכם, אבידת אביו קודמת.

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בשאלה מי מוגדר כרבו של אדם לעניין זה שיהא קודם לאביו-

תנו רבנן: רבו שאמרו - רבו שלמדו חכמה, ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו.

רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת - זה הוא רבו^[234]

רש"י מסביר ש"חכמה" בניגוד ל"מקרא ומשנה" היא הבנה עמוקה של המשניות ושל היחס שלהן זו לזו, כלומר, לימוד שהוא מעבר לידיעת הכתוב כשלעצמו. בנוסף, רש"י מסביר ש"האיר עיניו במשנתו" שבדברי ר' יוסי, הכוונה להסבר (כנראה ייחודי) של קושי שבמשנה, שמבלעדי ההסבר לא היה הלומד מבינה.

בהבנת ההבדל בין שיטת רבי מאיר לבין שיטת רבי יהודה מבאר רש"י, שעל פי רבי יהודה, אין חשיבות לחלק של התורה אותו לימדו הרב, ובלבד שאת רוב תורתו למד ממנו.

התייחסות נוספת להגדרת הרב הקודם לאב, שאינה בלשונו המדוייקת של אף אחד מהתנאים, מובאת בהמשך בדברי עולא-

אמר עולא: תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה, וקורעין זה על זה.

ולענין אבדה במקום אביו - אינן חוזרין אלא לרבו מובהק

כלומר, הרב שיש להעדיף אותו על פני האב בהשבת אבידה הוא דווקא "רבו המובהק".

הרמב"ם משלב את דברי רבי יהודה עם דברי עולא, ופוסק שהרב העדיף על האב הוא דווקא "רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה ממנו"^[235]. כמותו פוסקים רוב הראשונים^[236].

לעומתו, רבינו חננאל פוסק שהלכה כדברי רבי יוסי.

על פי המשנה בגרסה שלפנינו, מקרה בו ישנה בכל זאת חובה להעדיף את האב על הרב הוא כאשר גם האב הינו חכם. לפי גרסאות אחרות יש להעדיף את האב רק כאשר היה האב שקול בחכמתו לרב.

הרמב"ם פסק לפי הגרסה שיש להעדיף את האב רק כאשר הוא שקול לרב.

השו"ע (רסד ב) פוסק כדברי הרמב"ם.

המאבד\משקיע ממון בכדי להשיב\להציל רכוש חבירו- פתיחה

במשנה (בבא מציעא ל:)-

היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל.

אם יש שם בית דין - מתנה בפני בית דין,

אם אין שם בית דין בפני מי יתנה? שלו קודם

כלומר, המשיב אבידה, ובשל כך התבטל ממלאכתו והפסיד סכום כסף, אינו יכול לדרוש החזר על הסכום שהפסיד, אלא מקבל תמורה חילופית, "כפועל" (עי' לקמן בערכו של שיעור זה). כיוון שבמקרה זה השבת האבידה תביא להפסד שלו, פטור הוא מלהשיבה ("שלו קודם", כמו שנתבאר לעיל בהלכה א). אמנם, קיימת אפשרות למוצא להתנות בפני בית דין שתמורת השבת האבידה יקבל מבעל האבידה פיצוי כפי המלאכה שהיה עושה אם לא היה עסוק בהשבת האבידה (ששווייה סלע), ואם בית הדין מאשרים זאת, רשאי הוא לדרוש פיצוי שכזה מבעל האבידה.

הגמרא (לא:) מבארת את לשון המשנה "כפועל"-

אמר אביי: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה

הראשונים חלקו בכוונת התשלום "כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה"-

רש"י (לא: ד"ה "כפועל") מסביר שמדובר באדם העוסק במלאכה קשה ששכרה רב ונותנים לו על השבת האבידה כשיעור הפחוּת שהיה נוטל להיבטל ממלאכתו הקשה ולעשות במלאכה הקלה של השבת האבידה. רש"י מוסיף שזהו מקרה פרטי, כיוון שישנם מקרים בהם מלאכת השבת האבידה תהיה קשה יותר ממלאכתו, ואז יהיה מוכן להתבטל ממלאכתו רק אם יובטח לו כל השכר שהיה מרוויח במלאכתו. נמצא שעל פי פירוש רש"י, המשיב אבידה ובשל כך מתבטל ממלאכתו אינו מקבל את כל ההפסד שהפסיד רק כי בסופו של דבר עסק במלאכת השבת האבידה שהיא קלה ממלאכתו. לפיכך, אם מלאכת השבת האבידה קשה כמלאכתו שהתבטל ממנה (או יותר ממנה), הפיצוי שהוא מקבל הוא פיצוי מלא. כדרך זו כותב גם הרא"ש (סי כח)^[237].

הרשב"א (שם ד"ה "כפועל") מפרש פירוש אחר. לפירושו הכוונה שבמקום לקבל את כל מה שהיה מרוויח לו היה ממשיך במלאכתו, מקבל משיב האבידה כפי מה שבעלי מלאכה דומים לו מקבלים בשעה שמלאכתם אינה מצויה (שאז הם מוכנים להוריד במחיר כדי שלא לשבת בטלים לגמרי). לפי פירוש זה הפיצוי למשיב האבידה הוא כמעט תמיד פיצוי חלקי בלבד. כך כותבים גם הרי"ף (בתשובה קעט), גם ר"ח וגם הרמב"ן (ב"מ ל:, ד"ה "ואיכא").

כפי שיתבאר לקמן, מחלוקת זו בפירוש התשלום כ"פועל בטל" באה לידי ביטוי בהבדל בהבנת הסוגיות.

המשנה בבבא קמא (קטו.:) עוסקת גם היא באדם המציל ממון חבירו תוך השקעת ממון משלו ואח"כ מבקש פיצוי-

זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו- אין לו אלא שכרו;

ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי - חייב ליתן לו.

שטף נחל חמורו וחמור חבירו, שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים, והניח זה את שלו והציל את של חבירו - אין לו אלא שכרו;

ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי - חייב ליתן לו.

בניגוד למשנת בבא מציעא שלעיל, במקרים אלה מדובר על הצלת ממון חבירו, כשבעל הממון נמצא שם. במקרה הראשון נסדקה חבית של דבש, והמציל שפך את יינו (שעולה פחות מדבש) כדי לרוקן את חביתו, והציל את הדבש לתוך החבית שהתרוקנה. במקרה השני נשטפו חמורים של שני אנשים בנהר, בעל החמור הזול יותר, ויתר על הצלת חמורו והציל את חמורו היקר יותר של חבירו. בשני המקרים פוסקת המשנה שאין יכולת למציל לתבוע מחבירו פיצוי מלא על הממון שהפסיד כדי להציל את רכוש חבירו, אלא אם כן התנה עימו מראש שיקבל ממנו פיצוי מלא. כמו כן ברור מהמשנה בבבא מציעא, שאם לא קיבל המציל הבטחה שיפוצה על כל הפסדיו, פטור הוא מלהציל את רכוש חבירו.

הגמרא (שם קטז.) משווה בין המשנה לבין ברייתא-

הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו, אמר לו טול דינר והעבירני - אין לו אלא שכרו...

ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני - נותן לו שכרו משלם

פירוש, מדובר באדם הבורח מבית האסורים ונתקל בנהר. הוא פונה לבעל מעבורת שיחצה אותו במעבורתו, אך בעל המעבורת מנצל את דוחקו של הבורח ודורש סכום גבוה יחסית, של דינר. ברישא, למרות שהבורח הבטיח לתת דינר, הוא אינו מחוייב להבטחתו ויכול לומר לבעל המעבורת "משטה הייתי בך". כל שהוא חייב לתת לו זה את שכרו הראוי על חציית הנהר. לעומת זאת, בסיפא, שם אמר לו "טול דינר זה בשכרך והעבירני" חייב לתת לו את הדינר כולו. הגמרא מסבירה שבסיפא מדובר בבעל מעבורת העוסק באותה שעה במלאכת דייג, והרי הוא טוען "אפסדתני כוורי בזוזא"- כלומר, הדינר בא כפיצוי על הפסד של דייג בשווי של דינר שהתבטל ממנו כדי להעביר את הבורח (לקמן, בהלכה ז, נבאר דין זה ביתר הרחבה).

הגמרא מסבירה שהסיפא של הברייתא, בה איבד בעל המעבורת מרכושו בכדי להעביר את הבורח, מתאימה למקרים במשנה בהם יש למציל זכות לפיצוי מלא על הדבש או על החמור שאיבד כדי להציל את של חבירו.

מקרה בו המציל נכסי חבירו תוך השקעת ממון משלו מקבל החזר כספי מלא אף אם לא התנה זאת במפורש נמצא בסוגיית הגמרא בבבא מציעא (צג:). הגמרא שם קובעת שעל רועה השומר על בהמות של בעל הבית להתמודד עם סכנה של חיות טורפות באמצעות שכירת עזרה מרועים אחרים. הגמרא קובעת שאם הרועה הוא שומר חינם, אין לו להוציא ממון משלו כדי לשכור רועים אלו, אך אם מדובר בשומר שכר, צריך הוא להשקיע מכספו, עד שווי הבהמות עליהן הוא שומר. במקרה בו הוציא הרועה מכספו, יכול הוא לדרוש החזר מלא מבעל הבהמות.

מקור נוסף העוסק בזכותו של מי שעוזר ממונית לחברו, לתבוע תמורה על מעשיו נמצא במסכת נדרים. המשנה בנדרים (לג.) פוסקת-

המודר הנאה מחבירו - שוקל לו את שקלו, ופורע את חובו, ומחזיר לו את אבידתו

כלומר, שמעון שאסור לו להנות מראובן בעקבות נדר שנדר אחד מהם, מותר לראובן לפרוע את חובו של שמעון. הגמרא מסבירה שטעם הדבר הוא משום "אברוחי ארי בעלמא הוא", כלומר, ראובן לא נתן דבר לשמעון אלא רק הרחיק ממנו סכנה, כאדם המרחיק אריה מנכסי חבירו (במקרה זה האנלוגיה לאריה היא בעל החוב, כלומר, פריעת החוב "מבריחה" את בעל החוב מהנהנה שלווה ממנו).

הגמרא ממשיכה עוד ומקשרת קביעה זו לדעתו של חנן המופיעה במשנה בכתובות (קז:)-

מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אמר: איבד את מעותיו.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: ישבע כמה הוציא ויטול

לדעת חנן, המפרנס את אשת רעהו, אף שחוסך לחבירו כסף אינו זכאי להחזר מחבירו על כסף זה. הגמרא מבינה שדין זה ודין המשנה הם שני צדדים של אותו מטבע- הפורע חוב עבור חבירו אינו נחשב כמהנה אותו בכך ולכן הדבר מותר אף אם האחד מודר הנאה מחבירו וכמו כן הוא אינו יכול לדרוש תמורה מחבירו, כדברי חנן.

נמצא שבסוגיות שהובאו לעיל ישנם שלושה סוגים של מקרים-

כאלה בהם המציל רכוש חבירו זכאי לתשלום מלא על הממון שהשקיע בכך (אם התנה)

כאלה בהם הוא זכאי לתשלום מוגבל אך ורק על פעולותיו הישירות להצלת ממון חבירו ("אין לו אלא שכרו")

מקרים נוספים בהם הוא אינו זכאי לשום תמורה (כמו המפרנס את אשת חבירו שלדעת חנן "איבד את מעותיו").

הראשונים מתייחסים להבדלים בין המקרים השונים-

הרא"ש (ב"מ סוף סי' כח) מסביר שמעיקר הדין, המציל ממון חבירו ומוציא ממון בזה, חבירו צריך לפצותו על כל מה שהוציא. לכן, המשיב אבידה ומתבטל ממלאכה בשווי סלע, חייב חבירו לפצותו בשיעור מה שהיה נוטל על מנת להתבטל ממלאכה קשה ששוויה סלע ולעשות במלאכה קלה יותר כגון השבת האבידה (זהו פירוש "כפועל בטל" לפי הרא"ש, כמבואר לעיל). כמו כן, המציל חמור חבירו ומקריב בכך את חמורו שלו, או דבשו של חבירו ומקריב בכך את יינו שלו, חייב הנהנה לפצות את המציל פיצוי מלא. הרא"ש מסביר שטעם הדבר הוא משום ש"חכמים תיקנו ליטול שכר על השבת אבידה כדי שיניח אדם מלאכתו וישיב אבידה". המקרים בהם המשנה בבבא קמא אומרת ש"אין לו אלא שכרו" ("זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש" וכו') אמורים בכגון שהבעלים עומד שם, ובכל זאת המציל נמנע מלהתנות עם הבעלים שיפצה אותו פיצוי מלא, ומכך משמע שמחל לו^[238]. בנוסף, פשוט שהפורע חובו של חבירו, לא תיקנו בו חכמים דבר ולכן סברה היא שאינו מקבל פיצוי כלל.

באופן דומה מסביר הרא"ש שאם היה עוסק במלאכה והתבטל ממנה כדי להשיב אבידה, והבעלים היו שם ויכול היה המשיב להתנות עימם מראש, כיוון שלא התנה אין לו אלא שכרו "כפועל בטל ממש" (פחות מפועל בטל מאותה מלאכה שבטל ממנה), כלומר הממון שהיה עולה לבעלים לו היו שוכרים פועל שישיב להם את אבידתם. הוה אומר, המשנה בבבא מציעא, האומרת שמקבלת כפועל בטל מאותה מלאכה שבטל ממנה מדברת רק במקרה בו בעל האבידה אינו שם.

מדברי הרמב"ן (ב"מ ל:, ד"ה "ואיכא") עולה הבנה שונה של יסוד התשלומים למציל ממון חבירו. למסקנתו מציע הרמב"ן, שהתשלום עבור המציל ממון חבירו נובע לא מהמוטיבציה לפצות את המציל על הממון שאיבד בעקבות ההצלה, אלא מכך שהמציל חסך לבעלים את הצורך לשכור פועל שיתאמץ בהצלה. בכך דומה הוא למי שעשה בשדה חבירו, שמקבל את שיעור ההנאה שגרם לחבירו^[239] (עי' לעיל פרק י הלכה ד-ז).

לכן, המציל את דובשו או את חמורו של חבירו, אף ששילם על כך מחיר יקר בדמות יינו או חמורו שלו, מקבל, כברירת מחדל, שכר כפועל על מלאכת ההצלה בלבד, כפי שהיה צריך הבעלים להוציא אלמלא קדם זה והציל. גם בהשבת אבידה מקבל המשיב, שהתבטל ממלאכה שיכול היה להרוויח ממנה הרבה, רק החזר חלקי, כשיעור מה שהיה צריך הבעלים לשלם לו היה רוצה לשכור אותו למלאכת ההשבה בשעה שאין לו משהו אחר לעשות (עי' לעיל בשיטת הרמב"ן בהגדרת "פועל בטל").

גם מלשון הרמב"ם שלפנינו נראה שדעתו כדעת הרמב"ן. הדבר ניכר מכך שהרמב"ם מפרט בהלכה ג את דין המציל דבש או חמור של חבירו והקריב את שלו, ש"אין לו אלא שכרו הראוי לו", ואח"כ (בהלכה ד) ממשיך ואומר "וכן אם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבדה ששוה מאה דינרין לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה" המילה "וכן" מורה על כך שבשני המקרים קיים עיקרון זהה- המציל אינו מקבל תמורה בהתאם למה שהפסיד בהצלה אלא בהתאם למה שחסך לבעלים.

השו"ע (רסד ג-ה, רסה) פוסק כשיטת הרמב"ם והרמ"א (רסד ג, רסה) מביא את דברי הרא"ש.

בדיונים הבאים נרחיב בנקודות ספציפיות בסוגיות העוסקות במציל ממון חבירו.

"ירד להציל ולא הציל"- פיצוי למציל כשמאמצי ההצלה לא הועילו

בסוגיה העוסקת במציל את חמור חבירו ומאבד בכך את חמורו שלו (בבא קמא קטז.) מועלית שאלה-

בעא מיניה רב מרבי: ירד להציל ולא הציל, מהו?

אמר לו: וזו שאילה!? אין לו אלא שכרו!

כלומר, אם המציל ניסה להציל ובכך איבד את חמורו שלו, אם לא עלו מאמציו ולא הצליח להציל את חמור חבירו, אין מפצים אותו על חמורו שלו שאבד ו"אין לו אלא שכרו".

מכיוון שאם לא התנה עם הבעלים מראש, הרי שגם אם הציל "אין לו אלא שכרו", מבינים המפרשים שהשאלה עוסקת במקרה בו התנה מראש עם הבעלים, ולכן לו היה מצליח להציל היה מקבל פיצוי מלא על חמורו שלו שטבע.

הגמרא ממשיכה ומקשה מברייתא-

איתיביה: השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה, והלך ומצאו שמת או שהבריא - נותן לו שכרו משלם!

א"ל: מי דמי? התם עביד שליח שליחותיה, הכא לא עביד שליח שליחותיה.

כלומר, הברייתא אומרת שמי ששכר פועל להביא תרופה לחולה ולאחר שעשה זה שליחותו התברר שאין בה יותר צורך (כגון שהבריא החולה או שמת), בכל זאת צריך לתת לפועל את כל שכרו. על רקע זה שואלת הגמרא מדוע בנידון דנן לא מקבל זה שניסה להציל את התמורה עליה סוכם (פיצוי על חמורו שלו) למרות שבפועל לא הצליח. הגמרא משיבה שבעוד שבברייתא עשה השליח את שליחותו, כאן בהצלת החמור לא עשה את שליחותו.

במילים אחרות, ההבדל בין הברייתא של "השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין" לבין המקרה של הצלת החמור טמונה בהסכם שבין הצדדים. בברייתא שכירת הפועל היתה להביא תרופה ולא להבריא את החולה, ואילו בהצלת החמור שכירתו היתה להציל את החמור, ואם לא עשה אותה אינו מקבל פיצוי על חמורו שלו.

הגמרא מדברת במפורש על מקרה בו "ירד להציל ולא הציל". כלומר, החמור אותו ניסה להציל לא ניצל. מקרה נוסף אליו הגמרא לא מתייחסת במפורש הוא מקרה בו המציל זנח את חמורו שלו כדי להציל את של חבירו (בעקבות ההסכם שהסכימו ביניהם) ואכן חמור חבירו ניצל אך לא בגלל מאמציו אלא מאליו עלה מהנהר. הראשונים נחלקו בדין במקרה זה-

רבינו יונתן (מובא בשטמ"ק ב"ק קטז. ד"ה "ירד להציל") כותב שבמקרה זה, זה שניסה להציל מקבל פיצוי תמורת חמורו שלו, כיוון שסוף סוף איבד את חמורו כדי להציל את חמור חבירו. כדברים אלה כותבים גם המהרש"ל (ב"ק פרק י סי' מ בסה"ד) והמאירי.

לעומתם, כותב הרמ"ך מסרקסטא, (מובא בשטמ"ק שם) שיש לראות מקרה זה כאילו משמים ריחמו על בעל החמור היקר, והרי זה דומה למקרה בו טבע החמור ומשמים המציאו ממון אחר לבעלים. לכן, אין המציל מקבל כי אם את שכרו בלבד כמו במקרה הרגיל של "ירד להציל ולא הציל". כך גם אומר הרמב"ן (ב"מ עז.)^[240].

הרמב"ם והשו"ע (רסד ד) פוסקים כדברי הגמרא שאם "ירד להציל ולא הציל" אף שאיבד את חמורו שלו, אין לו אלא שכרו ואינו מקבל פיצוי על החמור שאיבד. הרמ"א מוסיף שאותו הדין קיים גם אם חמור חבירו עלה מאליו, כדברי הרמב"ן וכנגד רבינו יונתן והמאירי.

"עלה חמור שלו מאליו"- פיצוי למציל, כאשר זה לא הפסיד בסופו של דבר

בסוגיית הגמרא הנ"ל (ב"ק קטז.) מועלית שאלה-

בעא מיניה רב כהנא מרב: ירד להציל ועלה שלו מאליו, מהו?

אמר ליה: משמיא רחימו עליה.

רב כהנא שואל מה הדין כאשר לאחר שסיכמו שהאחד יפקיר את חמורו שלו, וינסה להציל את חמור חבירו, (תמורת פיצוי על חמורו שלו שכנראה יטבע), ולאחר שאכן הצליח להציל את חמור חבירו, התברר שחמורו שלו ניצל גם כן. מצד אחד התברר למפרע שהמציל אינו זקוק לשום פיצוי כי בסוף לא איבד את חמורו, אך מצד שני ההסכם ביניהם היה שהאחד יציל את חמור חבירו תמורת דמי חמורו שלו. רב עונה ש"ריחמו על המציל מהשמים". כלומר, כיוון שלא סביר היה שחמורו יינצל, הרי העובדה שבסוף ניצל אינה מבטלת את חובתו של חבירו לתת לו את דמי החמור שניצל בנס, כפי שסוכם ביניהם, והרי הדבר דומה כאילו החמור שניצל הוא חמור אחר שקיבל המציל במתנה. הגמרא מקבילה מקרה זה למעשה המסופר ברב ספרא-

כי הא דרב ספרא הוה קא אזיל בשיירתא, לוינהו ההוא ארי;

כל לילא קא שדר ליה חמרא דחד מינייהו וקא אכיל,

כי מטא זמניה דרב ספרא, שדר ליה חמרא ולא אכליה, קדים רב ספרא וזכה ביה.

א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא: למה ליה למיזכי ביה? נהי דכי אפקריה אדעתא דאריה אפקריה, אדעתא דכ"ע לא אפקריה! א"ל: רב ספרא לרווחא דמילתא הוא דעבד.

פירוש, רב ספרא היה הולך בשיירה בה הסכימו בני השיירה לתת כל לילה חמור של אחד מהם לאריה שליווה אותם, בכדי שלא יטרפם. בתורו של רב ספרא שלח את חמורו ולא אכלו האריה. רב ספרא חזר וזכה בחמור וכך, בסופו של דבר, לא השתתף בפועל עם בני השיירה בעול הכספי של ריצוי האריה. גם במקרה זה, כיוון שסוף סוף רב ספרא שלח את חמורו לאריה, רואים את החמור כמתנה שניתנה לרב ספרא "מן שמיא" ולכן הוא אינו חייב עליה דין וחשבון לבני השיירה האחרים (תוספות שאנץ, מובא בשטמ"ק).

הרמב"ם פוסק כפשט הגמרא, שאם עלה חמור המציל מאליו, כיוון שלא התעסק בו ועזב אותו כדי להציל את חמור חבירו, הרי "משמיא רחימו עליה" וחייב חבירו לשלם לו את דמי החמור. השו"ע (רסד ג) כותב כדברי הרמב"ם להלכה.

"משטה אני בך"- מתי התניה על שכר המציל מועילה ומתי לא

סוגיית הגמרא (בבא קמא שם) מביאה, אגב הדיון במציל את דובשו ואת חמורו של חבירו, ברייתא העוסקת באדם הזקוק נואשות לשירות מסויים מחבירו והסכים מתוך אונסו לתת לו תשלום גבוה תמורת השירות, שאיננו הולם את השירות בנסיבות רגילות. נביא ונסביר שוב את דברי הברייתא-

הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו, אמר לו טול דינר והעבירני - אין לו אלא שכרו...

ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני - נותן לו שכרו משלם

ברישא, למרות שהבורח הבטיח לבעל המעבורת סכום גבוה, הוא אינו מחוייב לעמוד בדיבורו, ויכול לומר לאחר מעשה לבעל המעבורת "משטה הייתי בך". לעומת זאת, בסיפא מחוייב הבורח לתת את הסכום שהוסכם. לכאורה ההבדל בין הרישא לבין הסיפא הוא רק הבדל קל בדבריו של המבטיח- "טול דינר" או "טול דינר בשכרך" ויש מקום להסביר את משמעותו. אכן, רמי בר חמא מסביר את ההבדל בין הרישא לבין הסיפא ע"י כך שהוא אומר שמדובר לא רק בלשון שונה אלא גם במציאות שונה-

אמר רמי בר חמא: בצייד השולה דגים מן הים, ואמר ליה אפסדתני כוורי בזוזא (=הפסדתני דגים בזוז).

כלומר, הסיפא מדברת במקרה בו התבטל בעל המעבורת ממלאכתו והיה לו הפסד בזה.

הראשונים נחלקו בשלוש נקודות הנוגעות לדין זה^[241]-

נקודה ראשונה בה נחלקו הראשונים נוגעת להבנת הסיפא, ולהבנת היחס בין מה שמפסיד בעל המעבורת הבטל ממלאכת הדיג כדי להעביר את הבורח, לבין הסכום אותו הוא דורש ומקבל-

הרא"ש (ב"מ פרק שני סי' כח) כותב, שכיוון שיש לבעל המעבורת הפסד מסויים, אפילו קטן, יכול הוא לדרוש סכום גבוה משיעור ההפסד.

לעומתו, ראשונים אחרים למדו מלשון הגמרא "אפסדתני כוורי בזוזא^[242]", שהבורח צריך לשלם לבעל המעבורת דווקא את הסכום שהפסיד (או שיכול להיות שהפסיד) בעטיו. כך משמע מלשון המאירי, ר"מ מסרקסטה ומדברי התוספות (קטז: ד"ה "להביא").

עוד נחלקו הראשונים בשאלה מהיכן (במקרה בו נותן השירות אינו מפסיד, כגון ברישא של הברייתא), נובעת היכולת של מקבל השירות לומר בסופו של דבר "משטה אני בך". כלומר, מדוע ההסכמה שהסכימו ביניהם אינה מחייבת.

הריטב"א (קידושין ח. ד"ה "לעולם") כותב ש"שכל המתנה בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו יכול לומר משטה אני בך". כלומר, כיוון שהמחיר שנדרש היה מופקע והיה ניצול של הצורך הגדול של מקבל השירות, חסר מימד של גמירות דעת בעסקה ולכן אין הדברים שנאמרו בע"פ מחייבים את מקבל השירות.

לעומתו, ראשונים אחרים כמו הרמ"ה ורבינו יונתן (הובאו שניהם בשטמ"ק ב"ק קטז.) כותבים במפורש שטענת "משטה הייתי בך" קבילה רק כאשר נותן השירות עושה מצווה, כגון המסייע לבורח מבית האסורים או המציל את דבשו או חמורו של חבירו, כאשר אינו מפסיד בדבר וחייב לעשות כן בחינם מטעם השבת אבידה. לכן, אם מדובר באדם שאינו חייב לתת שירות לחבירו, הקובע מחיר מופרז תוך ניצול הצורך של חבירו בשירות, חובה על מקבל השירות לכבד את מה שהוסכם ואינו יכול לטעון "משטה הייתי בך".

נקודה שלישית בה נחלקו ראשונים נוגעת לשאלה האם ניתן לומר "משטה הייתי בך" גם אם כבר היה מתן מעות או קניין. כלומר,אם הבורח, במקרה שברישא, כבר נתן לבעל המעבורת את הממון שזה דרש, האם הוא יכול לתובעו בחזרה.

הרא"ש (בתשובה כלל סד סי' ג) כותב שבמקרה שהיה קניין של ממש (ולא רק אמירה), אין יכולת למקבל השירות לומר לאחר מעשה "משטה הייתי בך", אפילו אם לנותן השירות אין שום הפסד בדבר.

לעומתו, רבינו יונתן (מובא בשטמ"ק שם) כותב שאף אם שילם כבר, אם היה הדבר מחוסר, ברירה, שלא הסכים בעל המעבורת להעבירו ללא מתן הדמים, יכול לומר "משטה הייתי בך" ולתבוע את כספו^[243] בחזרה^[244].

הרמב"ם כותב את דין "משטה אני בך" במקרה של הבורח המתחייב לתת סכום מופלג לבעל המעבורת כשהלה אינו מתבטל מלדוג כאשר הוא מעבירו, ובמקרה של הבא בחבית ריקה שמציל את דובשו של חבירו תמורת התחייבות לקבל ממנו חלק הרב על שכרו הראוי לו. בשני המקרים אין המתחייב צריך לכבד את התחייבותו. השו"ע (רס"ד ו-ז) כתב את הדין הבסיסי הנ"ל, ובסעיף ח הוסיף ופסק כשיטת הרא"ש, לפיו יכול לומר "משטה אני בך" רק כאשר עדיין לא נתן לו את הכסף בפועל.

המציל לעצמו ממון של כמה שותפים

הגמרא בבבא קמא (קטז:) מביאה ברייתא-

שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה, ועמד אחד מהן והציל - הציל לאמצע,

ואם אמר אני אציל לעצמי - הציל לעצמו

הברייתא מדברת על מקרה בו קבוצה של חמושים שדדו רכוש מבני שיירה, ואחד מבני השיירה הצליח לחלץ את הרכוש. הברייתא מחלקת בין מקרה בו לא אמר המציל דבר, בו הרכוש חוזר ומתחלק בין בעליו כפי שהיה קודם שנשדד, לבין מקרה בו המציל אומר "אני אציל לעצמי", בו הרכוש נשאר אצלו.

הגמרא תמהה על ההבדל בין הרישא לבין הסיפא, שהרי אם התייאשו בני השיירה מרכושם, יכול המציל לשומרו לעצמו אפילו אם לא אמר דבר (כמתבאר לעיל, פרק יא הלכה י). לחילופין, אם לא התייאשו, מה מועילה אמירתו? כך או כך חייב להשיב להם את רכושם!

האמוראים מציעים שלושה הסברים שונים-

אמר רמי בר חמא: הכא בשותפין עסקינן, וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו, אמר - פליג, לא אמר - לא פליג.

רבא אמר: הכא בפועלין עסקינן, וכרב, דאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, וכמה דלא הדר ביה כברשותיה דבעל הבית דמי, וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא, דכתיב: "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים.

רב אשי אמר: כשיכול להציל ע"י הדחק, גלי דעתיה - לעצמו, לא גלי דעתיה – לאמצע.

לדעת רמי בר חמא, מדובר בשותפים, שרכושם המשותף נלקח על ידי הגייס. אחד מהשותפים הציל חלק מהרכוש. אם לא הודיע מראש שהוא מציל לעצמו, אזי כיוון שעדיין כל חלק מהרכוש המשותף שייך לכל השותפים, נמצא שהציל לו ולאחרים, עפ"י יחס החלוקה ביניהם. לעומת זאת, אם הודיע שהוא מציל לעצמו, הרי באמירתו זו חלק לעצמו את חלקו בשותפות, ומה שהציל הוא חלקו, ומה שלא הציל הוא חלקם של שאר השותפים.

רבא מציע שמדובר בפועֵל המציל רכוש של בעל הבית במצב בו בעל הבית התייאש. כל עוד הוא עושה את מעשיו כפועל, מה שהציל שייך לבעל הבית מכוחו הוא בא. אמירתו "אני אציל לעצמי" משמעותה הפסקת הסכם השכירות (דבר שזכותו לעשות כיוון שכל פועל יכול לחזור בו בכל שלב), ומשאמר זאת, כל מה שמציל, מציל לעצמו.

רב אשי מתרץ שמדובר במצב ביניים בו ישנה אפשרות להציל אך אפשרות זו קלושה ודחוקה. אמירת "אני אציל לעצמי" היא אבן בוחן. אם בעלי הרכוש, לאחר ששמעו שהמציל רוצה את הרכוש לעצמו, לא אמרו דבר, ולא ניסו להציל בעצמם, משמע שהתייאשו, ובאמת מה שמציל מציל לעצמו^[245].

הראשונים חלקו באיזו מציאות מדובר במקרה של השותף שהציל (העמדתו של רמי בר חמא)-

הרשב"א מביא פירוש לפיו מדובר דווקא במקרה בו הם אינם יכולים להציל, אך אם יכולים הם להציל, אין רשות לשותף שהציל לחלוק ולומר שאת חלקו הציל, כיוון שחלוקה שכזו באה על חשבונם.

המאירי מביא שיטה הפוכה לפיה מדובר דווקא במקרה בו השותפים יכולים להציל, אך אם אין הם יכולים להציל ונתייאשו, אפילו אם לא אמר המציל דבר, הציל לעצמו, כיוון שזכה מן ההפקר, והרי דינו כמציל רכוש אחרים שנתייאשו ממנו.

רש"י כותב שמדובר בין במקרה בו חשבו השותפים שלא ניתן להציל והתייאשו ובין במקרה בו סברו שניתן להציל ולא התייאשו. כלומר, מחד, לשותף שמורה תמיד הזכות לחלוק, בכגון דא, שלא מדעת חבירו. ומאידך, אף אם נתייאשו השותפים, כיוון שחברם המציל לא התייאש, הרי שמה שמציל מציל לאמצע, אם לא פירק את השותפות.

הטור (קפא) כותב, שברור שאם הציל יותר מאשר היה בחלקו בשותפות, לוקח רק את חלקו^[246]. מאותה סיבה, אם הציל הכל, הציל לאמצע, בין אם אמר "לעצמי אני מציל" ופירק את השותפות בכך, ובין אם לא אמר. הטור מוסיף שחילוק ישנו בדין זה, בין מקרה בו השותפים יכלו להציל, בו הדין כפי שכתבנו, לבין מקרה בו השותפים לא יכלו להציל, בו אם אמר "לעצמי אני מציל" נוטל גם את חלקם שלהם.

הפוסקים כתבו ששלוש ההעמדות של האמוראים תקפות כולן להלכה, וכך פסק הרמב"ם והשו"ע (קפא). הרמ"א מביא את שיטת הטור לגבי שותפים.

חלוקת הנטל בשיירה המשלמת פדיון להינצל מגייס או שכר מורה דרך

הגמרא (בבא קמא קטז:) מביאה ברייתא-

שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה - מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות,

ואם שכרו תייר ההולך לפניהם - מחשבין אף לפי נפשות,

ולא ישנו ממנהג החמרין

ברישא מדובר בשיירה שעמד עליה גייס (חבורת חמושים) והסכים לקחת ממנה כסף ולעזבה לנפשה. הברייתא פוסקת שהכסף אמור להתחלק בין בני השיירה לפי כמות ממונם. כלומר, כיוון שאלמלא היו פודים את עצמם מיד הגייס, היה הגייס נוטל את כל ממונם, נמצא שכל אחד מבני השיירה נהנה בשיעור ממונו שנותר לו, ולכן עליו לתת ביחס לשיעור זה.

בסיפא מדובר על שכירה של "תייר", שהוא מורה דרך. במקרה זה פוסקת הברייתא, שיש לחלק את התשלום אף לפי נפשות, כלומר, בנוסף להתחשבות בכמות הממון של כל אחד מבני השיירה, יש לחלק אף לפי "גולגולת". הראשונים מסבירים שטעם הדבר משום שהצורך בתייר נוגע גם לנפשות, שאם לא ילך תייר לפניהם יגיעו למקום סכנת נפשות.

הברייתא מוסיפה עוד, שהדברים אמורים בברירת מחדל, אך אם יש מנהג ידוע אצל החמרים, הרי הוא המחייב.

בירושלמי (בבא מציעא פרק ו הלכה ד) מובאת הברייתא בשינוי-

...שלחו לפניהן תייר מחשבין לפי נפשות...

כלומר, לדברי הירושלמי, את דמי התייר משלמים רק לפי נפשות ולא אף לפי נפשות כגירסת הבבלי^[247].

לגבי הדרך בה יש לחלק את התשלומים כאשר מחלקים גם לפי ממון וגם לפי נפשות, מועלות הצעות שונות במפרשים-

הרמ"ה^[248] כותב שיש לבחון כמה היה נוטל התייר אילו לא היה לשיירה ממון כלל. שיעור זה מתחלק לפי נפשות, וההפרש בין שיעור זה לבין מה ששילמו בפועל, הרי הוא המוֹתר שנטל מורה הדרך מפני הסיכון המוגבר הכרוך בליווי שיירה שיש לה ממון, ולכן מתחלק הפרש זה לפי ממון.

הרא"ש (סי' כב) כותב שחצי משכר מורה הדרך מחלקים לפי ממון ואת החצי השני מחלקים לפי נפשות^[249].

השו"ע (רעב טו) כותב כפשט הברייתא שבבבלי, ואינו מתייחס לדרך בה מחלקים לפי ממון ונפשות כאחד.

אחריות ממון הדדית בין בני שיירה

בהמשך סוגיית הבבלי (שם) מובאת שאר הברייתא-

רשאין החמרין להתנות, שכל מי שיאבד לו חמורו יעמיד לו חמור אחר...

ואם אמר תנו לי ואני אשמור - אין שומעין לו.

הגמרא מבהירה שאותו אחד מבני שיירה שאבד לו חמור, מקבל חמור אחר רק אם את חמורו שלו איבד שלא בטובתו, אך אם פשע, אין מעמידים לו חמור אחר. עוד כותבת הגמרא, שאין נותנים לו דמים של חמור אחר אלא דוקא חמור ממש, הסיבה לכך נובעת מעצם הטעם שבגללו מעמידים לו חמור אחר- כל אחד מבני השיירה ששיש לו חמור, משתתף בשמירה של כל השיירה, ולכן יש אינטרס לכל בני השיירה, שלכל אחד מהם יהיה חמור שישתדל בשמירתו. הגמרא מוסיפה שאפילו אם היו לו שנים ונותר לו אחד, אין נותנים לו דמים של זה שאבד לו אלא חמור נוסף ממש, כיוון ששמירה על שני חמורים היא שמירה קפדנית יותר מאשר על חמור אחד.

התוספות מסבירים את החידוש העיקרי שבדברי הברייתא- החמרים יכולים, על סמך תנאי מוקדם שעשו ביניהם וכולם הסכימו לו, לכפות זה את זה להוציא ממון ולהעבירו לאחד מהם, על פי התנאי (אפילו אם לא עשו מעשה קניין, שטמ"ק).

השו"ע (רעב טז) פוסק כדברי הגמרא.

חלוקת ממון המוטל לים להציל ספינה

בסוגיית הגמרא הנ"ל מובאת ברייתא נוספת-

ספינה שהיתה מהלכת בים, עמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה - מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון, ולא ישנו ממנהג הספנים

כמו הברייתא שעסקה בחמרים בני השיירה, גם ברייתא זו פוסקת לגבי אופן חלוקת הנטל הכספי הנופל על כתפי הספנים בעת סערה. להבדיל מחלוקת הממון הנצרך כדי להציל מגייס או לשכור תייר, בו המפתח לחלוקה הוא הרווח שמקבל כל בן שיירה (שממונו ניצל או שנפשו ניצלת), כאן המפתח לחלוקה הוא המשקל של הסחורה שעם כל אחד מיורדי הספינה.

התוספות רי"ד מסביר שההבדל נעוץ בכך שכאן עצם הסכנה נובעת מכובד הסחורה. נמצא שכל אחד מיורדי הספינה מזיק לחביריו לפי השיעור היחסי של משקל סחורתו בתוך המשקל הכולל. לכן על כל אחד מהם מוטל להסיר את היזקו ולהשליך לים את המשקל היחסי הנדרש, בין אם מדובר בברזל ובין אם בזהב^[250].

אחריות ממון הדדית בין ספנים

עי' לעל בהלכות יב-יג.