פרק א

אין לוקים על גזל

בגמרא במכות (טו:) מוזכרת מחלוקת אמוראים בנוגע לשאלה מתי קיום מצוות עשה שהתורה הזכירה בצמוד למצוות לא תעשה ("לאו הניתק לעשה") פוטר ממלקות על עשיית ה"לא תעשה"-

רבי יוחנן סובר שבכדי להתחייב במלקות על לאו שכזה יש לבטל את האפשרות לקיים את העשה. דוגמה לדבר הוא האונס פנויה בו נאמר ש"לא יוכל לגרשה כל ימיו", ובכל זאת עבר וגרשה, שאינו לוקה על לאו זה, כיוון שיש מצוות עשה לשוב ולקחתה, וכל עוד לא ביטל בידיו את האפשרות לקיים מצוות עשה זו, אינו לוקה על הלאו, אפילו אם הוא ממאן לקיים את העשה (בדוגמה הנ"ל- לשוב ולשאת את האשה) ושוהה במיאונו זמן רב.

ריש לקיש חולק וסובר שבכדי שמצוות העשה תפטור ממלקות על ה"לא תעשה", צריך לקיימה בפועל, וכל עוד לא קיימה הרי הוא חייב מלקות. בדוגמה הנ"ל משמעות הדברים היא שבית דין מלקים את המגרש אנוסתו אם הוא ממאן לשוב ולשאתה.

הגמרא שם (טז:) ממשיכה ודנה בדין מלקות על לאו הניתק לעשה:

תנן התם הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה

אמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת [=שילוח הקן] ועוד אחרת... דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר...

והא איכא גזל! דרחמנא אמר "לא תגזול", "והשיב את הגזלה"...

התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה.

כלומר, הברייתא מביאה דוגמה אחת ללאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו היא קרי, שילוח הקן, שם הנוטל אם על הבנים, עובר משום "לא תיקח האם על הבנים", אך אינו לוקה משום שקיימת מצוות עשה לשלח את האם גם לאחר שלקחה. ר' יוחנן מוסיף שישנו עוד לאו אחד בו לא לוקים משום שניתק לעשה והוא הדוגמה שהוזכרה לעיל- האונס פנויה, בו נאמר ש"לו תהיה לאשה, לא יוכל לגרשה כל ימיו", ועבר וגירשה, שכיוון שיש לו מצוות עשה להחזירה אינו לוקה.

הגמרא שואלת מדוע איסור גזילה אינו נחשב גם כן כלאו הניתק לעשה, ומשיבה שבאיסור גזילה, "כיון דחייב בתשלומין אין לוקה".

הראשונים חלקו בהבנת תשובת הגמרא:

התוספות (טז. ד"ה "התם") מבארים, שאכן, הטעם שאין לוקים בגזילה הוא משום שמדובר בלאו הניתק לעשה. תשובת הגמרא באה רק לתרץ מדוע ר' יוחנן לא מנאו בכלל הנוטל אם על הבנים והמגרש אנוסתו ופירושה הוא שבניגוד למקרים אלו, בהם ניתן לבטל את העשה וללקות, כאן כיוון שתמיד תישאר חובת ממון, אי אפשר לבטל את העשה.

על פי דברי התוספות, הפטור הגורף מחיוב מלקות על גזל, אמור דווקא לדעת ר' יוחנן, הסובר שבכדי ללקות צריך העובר לבטל במעשיו את האפשרות לקיים את העשה, וכאן, כיוון שחובת התשלומים תמיד תהיה עליו, אפילו אם השמיד את החפץ שגזל, אינו יכול לבטל את העשה ולכן אינו לוקה. אמנם, לדעת ריש לקיש, הסובר שדי בכך שלא קיים את העשה בכדי שילקה, אף הגזלן שלא קיים מצוות השבה, לוקה.

הריטב"א מביא את שיטת ר' מאיר הלוי, שמפרש אחרת. לדעתו, טעם הפטור ממלקות אינו משום לאו הניתק לעשה, אלא מדובר בטעם אחר- שהמחוייב מלקות ותשלומים משלם בלבד ואינו לוקה. כלומר, אם שרף את הגזילה אכן ביטל את מצוות העשה להשיב את הגזילה, ומצד כללי לאו הניתק לעשה, היה ראוי לו שילקה (אפילו לשיטת רבי יוחנן), אלא שכיוון שחייב גם בתשלומים, אינו לוקה ומשלם אלא משלם בלבד^[1]. לשיטה זו, בין לרבי יוחנן (בסוגייתנו) ובין לריש לקיש, אין לוקים על גזל.

מלשון הרמב"ם שלפנינו ושבפירוש המשניות (מכות ג א) ניתן לדייק שאכן טעם הפטור בלאו שניתן לתשלומין אינו משום לאו הניתק לעשה, אלא מדובר בטעם עצמאי, כדברי ר' מאיר הלוי^[2].

איסור גזל פחות משוה פרוטה

הגמרא בסנהדרין (נז.) מביאה ברייתא העוסקת בעבירות רצח ועבירות רכוש המתבצעות בין ישראל לגוי ובין גוי לגוי אחר:

על שפיכות דמים- נכרי בנכרי ונכרי בישראל חייב ישראל בנכרי פטור.

על הגזל- גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן, נכרי בנכרי ונכרי בישראל אסור וישראל בנכרי מותר.

הגמרא מבררת למה מתייחסת לשון "וכן כיוצא בהן" שבסיפא, ממנה משמע שהכוונה לדבר שאינו גזל ממש, אך בכל זאת אסור. אחת ההצעות היא של רב פפא, שמדובר על גזל של פחות משווה פרוטה, שמצד אחד, אין זה גזל ממש כיוון שהנגזל מוחל על פחות משווה פרוטה, ואין חובת השבה. אמנם מצד שני זה בכל זאת אסור, כיוון שעדיין יש לנגזל צער.

הרמב"ם פוסק עפ"י זה, שאסור לגזול אפילו פחות משווה פרוטה מהתורה, ונראה שלדעתו גרימת הצער היא חלק מטעם האיסור מהתורה.

אחרת מפרש רש"י (שם ד"ה "צערא") הכותב שאיסור גזילת פחות משווה פרוטה אינו מהתורה, שכן הלאו של "לא תגזול" שייך רק במקום ששייך גם העשה של "והשיב את הגזילה".

המשנה בדמאי (ג, ב), מדברת על אדם המוריד עלים מתוך ירקות אותם הוא סוחב בכדי להקל ממשאו. הירושלמי מבאר ומוסיף שני מעשים:

כיצד הוא עושה נוטל מן העליון [=העלים] ומתקין ואינו אסור משום גזל.

כהדא רבי שמעון בר כהנא הוה מסמיך לרבי לעזר עברון על חד כרם אמר ליה אייתי לי חד קיס מיחצד שיניי חזר ואמר ליה לא תיתי לי כלום אמר דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזיל סייגא דגוברא.

רבי חגיי הוה מיסמך לרבי זעירא עבר חד טעין חד מיכל דקיסין אמר ליה אייתי לי חד קיס נחצי שיניי חזר ואמר ליה לא תיתי לי כלום דאין אתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזילא מיכלא דגוברא

כלומר, גם כאשר הירקות אינם של אותו אדם המוריד מהם עלים, אין נטילת העלים שאינם אכילים מהירק אסורה משום גזל, משום שהבעלים אינם מקפידים. בהקבלה מביאה הסוגיה מעשה באחד האמוראים שהיה מהלך עם תלמידו וביקש שיביא לו קיסם מגדר חיה שהיתה שם. אותו תלמיד סירב ואמר שאם כל אחד היה עושה זאת, לא היתה נשארת גדר כלל. מעשה דומה מובא בערימת קיסמים.

הרשב"א (ב"ק קה.) מסיק מהירושלמי, שמעיקר הדין מותר לקחת דבר מועט שבוודאי אין הבעלים מקפידים עליו. הרשב"א מוסיף שעדיין, ממידת חסידות ראוי שלא לקחת אף דבר שכזה, מהטעם המובא בירושלמי, שלו יעשו כך רבים ייגרם נזק לבעלים.

השו"ע (שנט א) פוסק שאסור לגזול אף פחות משווה פרוטה, ומוסיף את דברי הרשב"א לגבי דברים שאין הבעלים מקפיד עליהם.

איסור גזל הגוי

הגמרא בבבא קמא (קיג.) עוסקת ברשות להתחמק מהמכס, בין השאר כאשר מדובר במוכס גוי. כסיוע לאפשרות זו מובאת ברייתא:

ישראל וכנעני אנס שבאו לדין, אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו, בדיני כנענים זכהו ואמור לו כך דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם.

כלומר, לדעת רבי ישמעאל ניתן לרמות גוי אנס ("לבוא עליו בעקיפין") בכדי לגרום לכך שהיהודי יגבור עליו בדין. גם רבי עקיבא שאוסר משמע שאינו אוסר מעיקר הדין אלא מפני החשש לחילול ה'.

מאידך, מביאה הגמרא ברייתא ממנה משמע שגזל הגוי אסור מהתורה ממש

אמר רבי שמעון דבר זה דרש רבי עקיבא כשבא מזפירין: מנין לגזל כנעני שהוא אסור? תלמוד לומר "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" (ויקרא כ"ה)- שלא ימשכנו ויצא. יכול יגלום עליו? תלמוד לומר "וחשב עם קונהו" (ויקרא כ"ה)- ידקדק עם קונהו.

פירוש, כאשר פודים עבד עברי שנמכר לידי גוי (אפילו עובד ע"ז, כפי שמבואר בהמשך הגמרא) נלמד מפסוקי התורה שיש לחשב עימו הכסף כדין ואין לחטוף את העבד העברי ללא תשלום תמורתו. מכאן לומד רבי עקיבא, שגזל הגוי אסור.

רבא פותר (שם קיג:):

כאן בגזילו וכאן בהפקעת הלוואתו

רש"י מפרש, שבהפקעת הלוואתו של הגוי, כלומר, כאשר אין היהודי משיב לגוי כסף שהוא חייב לו, אין מדובר על גזל ממש, ולכן כאשר אין חשש לחילול ה' מותר. לעומת זאת, גזל גמור אסור.

עוד נפסק בגמרא:

אמר רב ביבי בר גידל אמר רבי שמעון חסידא גזל כנעני אסור אבידתו מותרת

רב הונא מביא עוד מקור (בנוסף לזה של רבי עקיבא שלעיל) לאיסור גזל מגוי-

מנין לגזל הכנעני שהוא אסור שנאמר "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך" (דברים ז') בזמן שהן מסורים בידך ולא בזמן שאינם מסורין בידך

לגבי אבידת הגוי נאמר בברייתא

רבי פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אפילו אבידתו אסור

לעומת הסוגיה בבבא קמא, ממנה משמע שגזל הגוי אסור, מהברייתא שהובאה בסוגיית הגמרא בסנהדרין (נז., עי' לעיל בדברינו על הלכה א) משמע, שגזל הגוי מותר, שכך נאמר שם

על הגזל...ישראל בנכרי מותר

רש"י (שם ד"ה "ישראל") מפרש שהסוגיות אינן חלוקות מכל וכל, אלא הברייתא בסנהדרין דיברה על איסור תורה, שאינו אמור בגזל הגוי, ולעומת זאת הסוגיה בבבא קמא אוסרת גזל הגוי מדרבנן.

לעומת רש"י שפירש שהאוסר גזל הגוי אוסר זאת מדרבנן, מהתוספות (בבא מציעא פז: ד"ה "אלא") משמע שהלימוד מהפסוקים בסוגיה בבבא קמא מורה על כך שאיסור גזל הגוי הוא איסור תורה ממש^[3]. כך כותב גם הגר"א (חו"מ שמח ח).

כך גם משמע מהסמ"ג (לאוין קנב) שכתב שהתורה הקפידה על הגזל באופן כללי, שהרי על כך לקו דור המבול, ואף המתיר בגמרא גזל הגוי לא התיר אלא במקום בו הגוי מצערו ולא רק כי הוא גוי.

לגבי מצוות ההשבה לגוי, נאמר בתוספתא (בבא קמא י ח):

הגוזל את הגוי חייב להחזיר לגוי.

חמור גזל הגוי מגזל ישראל מפני חילול השם

עפ"י הדברים האלה פסק הרמב"ם שהגוזל את הגוי חייב להשיב לו.

מלשון השו"ע (שנט א) ניתן לדייק שהוא פוסק שגזל הגוי אסור מדאורייתא, כמו גזל ישראל. לעומת זאת, הרמ"א פוסק (אה"ע כח א), שהמקדש בגזל עכו"ם מקודשת, שכן אין חייב להחזיר אלא מצד קידוש ה' בלבד. ומשמע שדעתו שגזל הגוי אסור מדרבנן בלבד.

הגדרת גזילה לעומת גניבה

הגמרא בבבא קמא (עט:) אגב עיסוקה בגדר משיכת הגניבה המגדירה גנב, מביאה את דברי ר' אלעזר (לגופם של דבריו, עי' במה שנבאר בעז"ה בהלכות גניבה ב, יז):

אמר ר' אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין^[4] וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה

הגמרא מסבירה שלמרות שגנב הוא זה שעושה מעשיו בהיחבא ואילו כאן עשה מעשיו במקום גלוי כך שראוהו העדים, בכל זאת כיוון שניסה להיחבא, נחשב הוא כגנב ולא כגזלן.

לגבי הגדרת הגזלן חלקו האמוראים-

ר' אבהו אומר שגזלן הוא העושה מעשה הדומה לגזילת החנית ע"י בניהו בן יהוידע עליו נאמר "וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ" (שמואל ב כג כא).

ר' יוחנן אומר שגזלן הוא העושה מעשה הדומה למה שמסופר בבעלי שכם (שופטים ט כה) "וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים וַיִּגְזְלוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ"

הגמרא מסבירה שר' אבהו לא רצה ללמוד מהפסוק שמביא ר' יוחנן, משום ששם התחבאו הגזלנים במארב. לעומתו מסביר ר' יוחנן שאותה התחבאות לא היתה מפני הבריות, כדרך הגנבים, אלא היתה בכדי שלא יראו אותם הנגזלים מבעוד מועד ויברחו, ולכן הם בכל זאת גזלנים ולא גנבים.

הגמרא ממשיכה ומביאה מספר ברייתות המסבירות שהחמירה תורה בעונשו של הגנב (המשלם כפל) יותר מאשר בעונשו של הגזלן משום שהגנב מראה שהוא חושש מבשר ודם ומה' אינו חושש.

רש"י (ד"ה "וכיוון") מסביר שהגזלן הוא זה שאינו חושש לעשות את מעשהו לנגד עיני הבעלים. מדבריו משמע שמי שנוטל דבר לעיני כל העם אך חושש לנוטלו לעיני הבעלים הרי הוא גנב ולא גזלן^[5].

לעומת זאת, מהמאירי ומהרשב"א משמע שהגנב הוא זה המנסה להיחבא מעיני כל, אך זה שעושה בגלוי ולא איכפת לו שמישהו רואה אותו הוא גזלן.

בגמרא בבבא קמא (נז.) מועלית מחלוקת בין האמוראים האם ליסטים מזויין (כלומר, שודד שלא ניתן להתנגד לו כיוון שהוא מאיים בנשק) הוא גנב, כיוון שהוא מתחבא מאנשים, או גזלן^[6].

הרמב"ם פוסק (כאן ובהלכות גניבה א, ג) שגזלן הוא העושה מעשיו בפרהסיה ובחוזק יד, ומביא את הפסוק של ר' אבהו. לגבי הגדרת הגנב כותב הרמב"ם (שם) שהגנב הוא הלוקח ממון כשאין הבעלים יודעים. אמנם בהמשך פוסק הרמב"ם שליסטים מזויין נחשב כגנב^[7] אף על פי שגונב מדעת הבעלים.

המגיד משנה מסביר שליסטים מזויין הנחשב כגנב הוא דווקא כזה שמנסה שלא יראוהו הבעלים, אך אם אינו מסתתר מהבעלים, אפילו אם הוא מסתתר מאחרים, הרי הוא גזלן, בדומה לבעלי שכם.

הגדרת גזילה לעומת עושק

הסוגיה בבבא מציעא (קיא:) דנה באיסור הלנת שכר שכיר, ומביאה ברייתא הלומדת מהפסוק

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר (ויקרא יט יג)

שהמלין שכר שכיר עובר, בין השאר על איסור גזל ואיסור עושק.

הגמרא ממשיכה ומנסה לברר מה ההבדל בין גזל לבין עושק. בעניין זה הועלו מספר הצעות:

אמר רב חסדא לך ושוב לך ושוב (משלי ג') זה הוא עושק יש לך בידי ואיני נותן לך זה הוא גזל...

אמר רב ששת נתתיו לך זהו עושק יש לך בידי ואיני נותן לך זה הוא גזל ...

אלא אמר אביי לא שכרתיך מעולם זה הוא עושק נתתיו לך זה הוא גזל...

רבא אמר זה הוא עושק זהו גזל ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין.

בשטמ"ק מובא בשם "גיליון" (וכן גם מבאר הגר"א, שנט ס"ק י), שאין כוונת הגמרא הנ"ל להגדיר גזל בלעדי במובן הכללי, שהרי כל לקיחת חפץ בחזקה ובגלוי מידי הבעלים נחשבת גזל. כוונת האמוראים היא לפרש באיזה אופן עוברים על גזל בהלנת שכר שכיר.

רש"י מסביר שכל האפשרויות המועלות על ידי האמוראים השונים מכוונות לכך שפירוש המילה "גזל" הוא שלקח את ממון חבירו באופן בוטה וישיר יותר מאשר ב"עושק"^[8].

הספרא על פרשת קדושים (פרשה ב) כותב על איסור עושק:

מה הגזל מיוחד שהוא של ממון אף עושק דבר של ממון, ואיזה זה הכובש שכר שכיר

מתוך הנחת הגמרא לגבי משמעות הלשונות "גזל" ו"עושק", ומתוך דברי הספרא^[9], מסביר הרמב"ם לפנינו את ההבדל בין איסור הגזל לבין איסור העושק, שהראשון הוא לקיחת הממון בפועל, ואילו האחרון הוא סירוב לשלם ממון שבא לידיו של העושק באופן חוקי. כך כותב גם הטור (שנט).

מפשט דברי הרמב"ם ומדבריו בספר המצוות (לא תעשה רמה, רמז) משמע שמדובר בשני איסורים שונים שהמתחייב באחד אינו מתחייב בשני.

לעומת זאת, ההגהות מימוניות פוסק, על פי דברי רבא בסוגייה הנ"ל ("זה הוא עושק זהו גזל"), שגזל ועושק הם מצות לא תעשה אחת שעוברים עליה בשני לאוים^[10].

השו"ע (שנט ז-ח) העתיק את דברי הרמב"ם.

יסודות דין השבת הגזילה

כפי שהתבאר לעיל בהלכה א, הגמרא בכמה מקומות מציגה את איסור הגזל כלאו הניתק לעשה, כשמצוות העשה מקורה בנאמר באשם גזילות (ויקרא ה כא-כד):

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ:

אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה:

וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:

אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ

אכן, הרמב"ם (ספר המצוות עשה קצד) ומוני מצוות נוספים מונים את מצוות השבת הגזלה כאחת מרמ"ח מצוות העשה.

מקור חובת ההשבה לאחר שנשתנית הגזילה נידונה בפרק 'מרובה' (בבא קמא סו.)

אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא. כתיבא: 'והשיב את הגזלה אשר גזל' (ויקרא ה) מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי...

כלומר, כאשר החפץ הנגזל קיים או לכל הפחות זהותו כפי שהיתה בשעת הגזילה, שייכת בו לשון "אשר גזל", וחייב הגזלן להשיבו בעינו, מה שאין כן אם נגנב החפץ, אבד או נשתנה, שאז משיב הגזלן את דמיו. להלן בסוף פרק ב ובתחילת פרק ג, נידונות בהרחבה ההלכות הקשורות לשינוי הגזילה.

תקנת השבים

המשנה בגיטין (נה.) מביאה כמה הלכות משום רבי יוחנן בן גודגדא:

העיד רבי יוחנן בן גודגדא... ועל המריש הגזול שבנאו בבירה - שיטול את דמיו, מפני תקנת השבים

רש"י מסביר, על פי הגמרא בבבא קמא (צה.), שמדובר במי שגזל קורה והשתמש בה בכדי לבנות בית. מעיקר הדין, כיוון שהקורה בעינה, יכול הנגזל לדרוש את פירוק הבית בכדי להשיב לו את קורתו. אמנם כיוון שפירוק הבית יגרום להפסד גדול לגזלן, מעבר לערך הקורה, חששו חכמים שימנע הגזלן מלעשות תשובה, ולכן איפשרו לו להשיב רק את ערכה של הקורה, במקום את הקורה עצמה.

בעקבות הדין הנ"ל, קובע רבינא (סוכה לא.)-

האי כשורא דמטללתא דגזולה, עבדי ליה רבנן תקנתא משום תקנת מריש

כלומר, קורה גזולה, שהשתמש בה הגזלן לבניית סוכתו, אין הוא צריך להשיבה, אלא די שישיב את דמיה, כיוון שהרס סוכתו בתוך ימי המועד נחשב כהפסד גדול. הגמרא מעירה, שהכוונה להשבה בתוך שבעת ימי החג, אך בהשבה לאחר ימי החג אין הפסד לגזלן, מאחר הוא מפרק את הסוכה בלאו הכי ולכן צריך להחזיר את הקורה עצמה. עם זאת, הגמרא ממשיכה וקובעת, שאם חיבר הגזלן את הקורה בטין, חיבור של קבע, גם לאחר החג מחזיר את דמיה בלבד.

הרמב"ם פוסק עפ"י המשנה והגמרא הנ"ל, והשו"ע (שס א) מעתיק את דבריו להלכה.

השבה בפחות משווה פרוטה

נאמר במשנה בבבא קמא (קג.)

הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי...

המשנה אמנם מדברת על חיוב השבה מיוחד שיש למי שכפר ממון ונשבע לשקר, אך הראשונים לומדים שגם בגזלן שלא נשבע לשקר, חיוב ההשבה הוא רק ביותר מפרוטה.

בגמרא (קה.) מברר רבא מה הדין בהשבת פחות משווה פרוטה כאשר בשעת הגזילה היה שווי של פרוטה:

אמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת

כלומר, מדובר על גזלן שגזל שלושה חפצים שכל אחד מהם שווה פרוטה. לאחר מכן הוזלו כך שכל אחד מהם אינו שווה אלא שני שלישי הפרוטה, והשיב הגזלן שנים מהם כך שנשאר בידו השלישי. רבא פוסק שלמרות שאותו שלישי אינו שווה פרוטה, עדיין יש להשיבו או להשיב את דמיו. רבא מוכיח את דבריו מכך שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח, מחזיר את החמץ לבעליו, למרות שכעת הוא אסור בהנאה ואינו שווה כלום. ומשמע, שאם החמץ כבר אינו בנמצא, מחזיר את דמיו כפי שהיו בשעת הגזילה. כלומר, כיוון שבשעת הגזילה היה החמץ בעל שווי, חייבים להחזירו גם כאשר הוא כבר אינו שווה אפילו פרוטה, וכמו בחמץ, אם הגזילה כבר אינה בנמצא, יש לשלם את דמיה כפי שהיתה שווה בשעת הגזילה.

מכאן עובר רבא לשאלה קשה יותר-

בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו?

מי אמרינן השתא ליכא גזילה או דלמא הא לא הדר גזילה דהואי גביה

כלומר, כאן גזל בסך הכל פרוטה, אך השיב רק חלק מהגזילה. נשאלת השאלה האם חייב להחזיר את השאר. להבדיל מהמקרה הראשון, כאן השארית שעדיין לא השיב לא היתה שווה פרוטה מעולם. מצד אחד, ניתן לומר, שאין עתה גזילה בשווה פרוטה תחת ידיו. אמנם מצד שני, בסך הכל גזל שווה פרוטה (שתי אגודות), ועדיין לא קיים מצוות השבה בשווה פרוטה.

למסקנתו של רבא,

אף על פי שגזילה אין כאן, מצות השבה אין כאן.

כלומר, הגם שאין גזילה תחת ידו של הגזלן, עדיין אין הדבר נחשב שקיים את מצוות השבת הגזילה, כיוון שמצוות ההשבה אינה רק הוצאת הגזילה מתחת ידי הגזלן, אלא השבה של רכוש ממשי לנגזל^[11].

רוב הראשונים מפרשים, שכוונת הדברים היא, שבכדי לצאת ידי שמים, צריך הגזלן להשיב את הנותר, אף שהוא פחות משווה פרוטה. לדעת אותם ראשונים הפירוש של "מצות השבה אין כאן" הוא שאין כבר יכולת לקיים השבה, ולכן אין בית הדין יכול לחייב את הגזלן להשיב.

הטור (שס) מביא בשם הרמ"ה דעה נוספת והיא שבית הדין כופים את הגזלן להשיב, אך לא מטעם ממון, אלא מדין כפייה לקיים מצוות עשה. לפי דעה זו כוונת המשפט "אף על פי שגזילה אין כאן, מצות השבה אין כאן" לומר שאף על פי שאין גזילה ממשית בידיו של הגזלן עדיין לא קיים הגזלן מצוות השבה עד שישיב את הגזילה.

השו"ע (שס ב-ד) משנה מעט מלשון הרמב"ם וכותב בדומה ללשון הגמרא:

גזל שתים שוות פרוטה, והחזיר אחת, אף על פי שגזילה אין כאן, מצות השבת גזילה אין כאן.

הסמ"ע (ס"ק ט) לומד (כנראה מלשון "אף על פי") שדעת השו"ע כדעת הרמ"ה, שלמרות שאין גזילה בידו, עדיין חייב לקיים מצוות השבה במה שבידו.

השבת הגזילה במדבר ובישוב

במשנה (ב"ק קיח.)

הגוזל את חבירו או שהלוה הימנו או שהפקיד לו בישוב לא יחזיר לו במדבר,

על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר

כלומר, אם הגזל היה בישוב, לא ישיב הגזלן את הגזילה במדבר, שכן במדבר יכולתו של הנגזל לשמור על החפץ קטנה יותר. עוד משמע מהרישא של המשנה, שאם הגזילה היתה במדבר, יכול להחזיר לו במדבר.

הגמרא מקשה על המשנה מתוך ברייתא:

מלוה משתלמת בכל מקום אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן

ממנה משמע שניתן להשיב לפחות את המלווה, בכל מקום, כולל במדבר.

אביי עונה על ידי ביאור הברייתא:

אמר אביי ה"ק מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום...

כלומר, המלווה יכול לתבוע את הלווה לשלם לו, בכל מקום בו הם נמצאים, אך אין זה סותר את המשנה שם הלווה רוצה להחזיר במדבר והמלווה רשאי לסרב לקבל. מהברייתא משמע שאם המלווה (ומן הסתם אף הגזלן) חפץ לקבל את החוב (או את הגזילה) במדבר, יכול חבירו לתת לו במדבר ולהיפטר.

יידוע הנגזל בהשבת הגזילה

המשנה (ב"ק קיח.) עוסקת בגדר מעשה ההשבה המוציא את הגניבה מכלל אחריותו של הגנב:

הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו

לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו את הצאן ושלימה היא פטור

כלומר, לעיתים הגנב אינו נפטר מאחריות על הגניבה למרות שהחזיר אותה למקומה, עד שיודיע לבעלים שהחזיר. גם במקרה בו אין צורך בהודעה פורמלית, מצריכה המשנה שימנה בעל הצאן את צאנו וימצא שאינו חסר, בכדי שתחול השבתו של הגנב.

האמוראים חלקו בהבנת ההבדל בין הרישא לסיפא:

רב פירש ש"לדעת- צריך דעת. שלא לדעת- מנין פוטר". כלומר, אם ידע בעל הבית מהגניבה, אין נפטר הגנב עד שיחזירו לו ויודיעו בפירוש. על מקרה שכזה מדברת הרישא. לעומת זאת, אם לא ידע בעל הבית מהגניבה די שימנה את הצאן וימצא שאינו חסר. על מקרה זה דיברה הסיפא.

שמואל חולק ואומר ש"בין לדעת בין שלא לדעת, מנין פוטר". כלומר, לעולם אם השיב הגנב ולאחר מכן מנה בעל הצאן את צאנו ומצאו שלם, נפטר הגנב מאחריות, בין אם ידע בעל הבית בגניבה ובין אם לא ידע. קביעת המשנה בסיפא, כי מניית הצאן פוטרת את הגנב, מתפרשת כאמורה כלפי כל המשנה.

ר' יוחנן מקל עוד יותר ואומר ש"לדעת- מנין פוטר. שלא לדעת- אפילו מנין נמי לא צריך". כלומר, לא רק שמניית הצאן על ידי הבעלים לאחר ההחזרה שקולה להודעה מפורשת שהגניבה הוחזרה, אלא שאם כלל לא ידע הבעלים מהגניבה ניתן להסתפק בהחזרה בלבד, ללא מנייה כלל, וכבר הגנב נפטר מאחריות, שהרי החזיר למקום ממנו נטל, והבעלים לא ידעו כלל שנטל^[12].

ר' חסדא אומר דברי הפוכים לדברי שמואל: "לדעת- מנין פוטר. שלא לדעת- צריך דעת". כלומר, דווקא כאשר לא היה בעל הבית מודע לגניבה, יש יותר צורך להודיעו על ההשבה באופן מפורש. בהמשך (קיח:) מסבירה הגמרא שדברי ר' חסדא מוגבלים לגניבת חיות, שכיוון שהגנב לימדן דרך השונה מכל הצאן, יש להן נטיה גדולה יותר לברוח מעתה, ולכן יש ליידע את בעל הבית בכך בכדי שייזהר לשומרן זהירות יתרה.

הרשב"א (קיח. ד"ה "אלא") דן בשאלה העקרונית מה טעם הדרישה ליידע את בעל הבית בהשבת הגזילה, והרי משהשיב את הגזילה למקומה הראשון קיים מצוות השבה. הרשב"א מסביר ש"ידיעת" הבעלים הכוונה שראה במפורש את הגנב בפעולה כך שזהותו ידועה לו. במקרה כזה יש סברה להודיע בפירוש עם השבת הגזילה בכדי שיחדל בעה"ב לחשוד את הגנב. לעומת זאת, המקרה בו "לא ידעו הבעלים בגניבתו" הוא שגילו את הגניבה בספירה^[13].

הגמרא מנסה להראות שמחלוקת רב מול שמואל ור' יוחנן היא מחלוקת תנאים, ומביאה שתי ברייתות. הברייתות מדברות על מקרה של אדם שגזל את חבירו, ולימים רצה להשיב לו את המעות אך התבייש ולכן כשקנה ממנו דבר מה הוסיף לו את מעות הגזילה על סכום המיקח. לפי אחת הברייתות יצא הגזלן ידי השבה ולפי השניה לא יצא עד שיודיע לנגזל בפירוש שהשיב לו את הגזילה. הגמרא מניחה שכולם מסכימים שאדם עשוי למנות את הכסף שבכיסו בכל עת, ולכן המחלוקת היא האם די שיווכח הנגזל שכספו הושב לו בעזרת מנייתו, או שיש ליידעו בפירוש, וזו הלא מחלוקת רב מול שמואל ור' יוחנן האם מנייה שקולה ליידוע.

הגמרא דוחה ומסבירה שניתן לפרש ששתי הברייתות סוברות שדי במנייה (כשמואל), וכל מחלוקת הברייתות נסובה על השאלה האם יש להניח שהנגזל מנה את הכסף שבכיסו.

הגמרא מעלה עוד כמה אפשרויות להסביר שהברייתות בעצם לא חולקות זו על זו אלא מדברות על מקרים שונים:

הא דמני ורמא ליה בכיסיה [מונה ומניח לו בכיסו] והא דמני ורמא לידיה [מונה ומניח לו בידו]

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] אידי ואידי דמני ורמא בכיסיה הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה [בזה מדובר שיש לו כסף אחר בכיסו] הא דלית ליה זוזי אחריני בכיסיה [ובזה מדובר שאין לו כסף אחר בכיסו]

הראשונים חלקו בהבנת שתי הצעות אלה.

לגבי החילוק הראשון, מבאר רש"י שאם מנה הגזלן את המעות לתוך ידו של הנגזל, לא יצא ידי חובת השבה, כיוון שיש אפשרות שיניחם הנגזל בתוך תיבה ושם לא ימנם, ולא ידע שהשיב לו. מה שאין כן כאשר שם לו בכיסו בו הוא משתמש תדיר ומונה את מה שבו. כך גם מסביר הרא"ש (סימן לג).

הרשב"א מסביר באופן דומה אלא שלדעתו אם מונה לו לתוך ידו, מיד משתמש הנגזל בכסף ואינו סופר אותו כלל.

לעומת דעות אלה, המאירי מסביר הפוך- שהמונה ליד חברו, בוודאי שסופרו לעיניו תוך כדי מניין, מה שאין כן אם נותנו לתוך כיס, שלעיתים לא ימנה בעל הכיס את המעות שבכיס מעצמו.

לגבי החילוק השני מפרש רש"י שאם נתן לתוך כיס וישנם מטבעות אחרים בתוך הכיס, לא ידע הנגזל כמה מטבעות כבר היו שם לפני שנתן שם הגזלן את הכסף, ולכן לא ידע לייחס את הסכום העודף להחזרת הגזילה ולא יצא הגזלן ידי חובת השבה. לעומת זאת, אם בכיס לא היה כסף קודם לכן, ימנה הנגזל את המעות וידע שהשיב לו מעותיו. כך גם מפרשים הרא"ש (שם) והמאירי.

הרי"ף והרמב"ם מפרשים הפוך. לדעתם אם היה הכיס ריק לא יצא ידי חובת השבה, כיוון שאין מקבל המעות משתמש בכיס זה ולא ימנה אותן. לעומת זאת, אם היה בכיס כסף הרי שמדובר בכיס שמשתמשים בו תדיר, ולכן ימנה בעל המעות את הכסף וידע שהושבה לו הגזילה.

להלכה, פוסק הרמב"ם כרבי יוחנן, ולכן הוא כותב בהלכות גניבה (פרק ד הלכה יא), ש"אם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו אפילו מנין אינו צריך אלא כיון שהחזירו למקומו נפטר מאחריותו"^[14]. וכן פוסק השו"ע (שנה א).

כמו כן מזכיר הרמב"ם בעניין השבה ע"י הוספת דמי הגזילה על סכום המיקח רק את החילוק האחרון, בין כיס מלא לבין כיס ריק, ולא את החילוק שבין המונה לבין הנותן לתוך כיס, ומשמע מדבריו שבין במונה מול הנגזל ובין בנותן לתוך כיס כך שהנגזל ימנה בעצמו, יצא המשיב ידי חובה.

השו"ע (שם) הזכיר אף הוא רק את החילוק הנ"ל, בין כיס מלא לבין כיס ריק, וכך היא לשונו:

גנב לו מעות והבליע לו בחשבון ונתנם לתוך כיסו, אם יודע מנין המעות שלו, יצא, שאדם עשוי למשמש בו בכל שעה והרי מצא שהחזיר לו בכלל מעותיו. אבל אם זרקן לכיסו שאין בו כלום, לא יצא, וחייב באחריות הגזלה עד שיודיענו שהחזיר לכיס פלוני

הגר"א מעיר שבדבריו מאחד השו"ע את סברותיהם של רש"י ושל הרמב"ם, שהרי הוא כותב שיצא הגזלן ידי השבה אם נתן לתוך כיס בו יודע הנגזל את מניין המעות (סברת רש"י) ושדרכו למשמש בו כי יש בו כבר כסף (סברת הרמב"ם).

הגדרת איסור "לא תחמוד"

הגמרא בבבא מציעא (ה:) דנה בשבועה שמשביעים שומר הטוען שהפיקדון אינו ברשותו, במקרה בו הוא ממילא חייב לשלם עליו. הגמרא מקשה- הרי אותו שומר חשוד שעבר על "לא תחמוד" (כלומר, שיקר ואמר שהפיקדון אבד בכדי שיוכל לשלם את תמורתו ולהשאירו אצלו), ולכן כיוון שחשוד על כך יש לחושדו שגם נשבע לשקר. הגמרא מתרצת שאנשים, ובכללם אותו שומר, סבורים שעוברים על "לא תחמוד" רק אם לוקחים דבר מה ולא משלמים עליו, אך כאן, כיוון שהשומר יודע שישלם על הפיקדון שהוא אינו מחזיר, חושב הוא שאין עוון "לא תחמוד" בידו אם הוא משקר שהפיקדון אינו ברשותו, ולכן אין לחושדו שנשבע לשקר.

מגמרא זו לומדים הרמב"ם והראב"ד, שהמאפיין את איסור לא תחמוד והמבדילו מגזל רגיל הוא שה"נגזל" מקבל את דמי החפץ מהחומד.

התוספות (סנהדרין כה: בתירוץ הראשון) מביעים דעה שונה. התוספות תמהים מדוע מדוע חמסנים, דהיינו אנשים הלוקחים בכח ונותנים את תמורת מה שלקחו, אינם פסולים לעדות מדאורייתא אלא רק מדרבנן, והרי הם עוברים על לא תחמוד! התוספות מתרצים, שכיוון שנתן החמסן דמים, אין כאן לאו דלא תחמוד כלל^[15].

גם בקרב הפוסקים המסכימים שאיסור לא תחמוד עוסק בכגון שהחומד נתן דמים עבור החפץ, עדיין קיימת מחלוקת מהותית בהבנת איסור "לא תחמוד":

הרמב"ם פוסק, שהחומד הוא אדם המשכנע את חברו למכור לו דבר מה, אף שחברו התרצה לו לבסוף והסכים למכור לו^[16].

לעומתו, הראב"ד מבין שדווקא אם לא התרצה בעל החפץ עוברים על לא תחמוד. כלומר, לא תחמוד זהה, עקרונית, לאיסור גזילה, אלא שהגזלן נותן דמים על החפץ שלקח בכח.

בעקבות שיטתו, מסביר הרמב"ם שאיסור לא תחמוד הוא לאו שאין בו מעשה, שהרי הלאו הוא ההתאמצות לשכנע את החבר למכור לו חפץ שאין רצונו למכור. המעשה של לקיחת החפץ כבר נעשה בהיתר, שהרי אמר המוכר "רוצה אני". הראב"ד, לטעמו, חולק על קביעה זו ואומר שלא תחמוד הוא לאו שיש בו מעשה בדיוק כמו לא תגזול, והוא- לקיחת החפץ.

ראיה מסויימת לשיטת הרמב"ם ניתן למצוא בדברי המכילתא דרשב"י (פרק כ), שהם המקור לדברי הרמב"ם בהלכה יא:

מנין התאוה אדם סופו לחמוד שנאמר לא תתאוה ולא תחמוד. מנין חמד אדם סופו לגזול שנאמר "וחמדו שדות וגזלו" (מיכה ב ב)

על פי הרמב"ם מתפרשת המכילתא באדם אחד שהתאווה לחפץ מסויים, ולאחר מכן חמדו (כלומר, ניסה להפציר בבעלים שימכור לו, ולא הסכימו), ולבסוף גזלו. לעומתו, הראב"ד אינו יכול לפרש שמדובר על אותו חפץ שהרי לא ניתן לחמוד דבר לפי הראב"ד ואז לגוזלו, כיוון שהחומד כבר לקח את החפץ והשאיר דמים תמורתו. לפי הראב"ד יש לדחוק מעט את דברי המכילתא ולהעמידם באדם הרגיל לחמוד דברים רבים, ומתוך כך גם מגיע לגזול (דברים אחרים).

השו"ע (שנט י-יב) מעתיק את לשון הרמב"ם להלכה.

לא תחמוד מול לא תתאווה

נאמר במכילתא דרשב"י (שם בהמשך):

איזו היא תאוה? האומר לויי [=הלוואי] ש... . חמדה- הכובש כבושין ליטלן

מדברים אלה למד הרמב"ם, שאיסור לא תתאווה הוא במחשבה בלבד, לעומת לא תחמוד שהוא יישום של המחשבה. בעקבות כך מונה הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת רסה-רסו) את מצות "לא תחמוד" ו"לא תתאווה" כשתי מצוות ל"ת שונות.

אחרת כותב היראים (קטו). לדעתו לא תחמוד ולא תתאווה הם שני שמות למעשה אחד וללאו אחד.

השו"ע (שם) פוסק כרמב"ם.

חומרת איסור הגזל

בגמרא (ב"ק קיט.) מדבר ר' יוחנן בחומרת איסור הגזל

אמר ר' יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח" (משלי א יט),

ואומר "ואכל קצירך ולחמך, [יאכלו] בניך ובנותיך" (ירמיהו ה יז),

ואומר "[מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה] מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם" (יואל ד יט),

ואומר "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים" (שמואל ב' כא א).

הגמרא מסבירה שהפסוק מירמיהו מלמד שהגוזל את חבירו לא רק שדומה כאילו נוטל נפשו, אלא כאילו נוטל את נפש בניו ובנותיו (שאין לו במה לפרנסם). הפסוק מיואל מלמד שאפילו אם נותן הגזלן דמים והרי הוא חמסן, גם כן נחשב כשופך דמים. הפסוק משמואל ב' מלמד שנחשב הגזלן כנוטל נפשות אפילו אם הגזל נגרם בגרמא^[17].

הרמב"ם מביא רק את דרשתו הראשונה של ר' יוחנן.

קבלת דמי הגזילה מהגזלן

הגמרא (ב"ק צד:) מביאה ברייתא המיוחסת לתקופת רבי:

מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה. אמרה לו אשתו ריקה, אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה.

באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו.

כלומר, בכדי להקל על גזלנים לחזור בתשובה תקנו שאין מקבלים מהם את הגזילה.

בהמשך מובאים דברי רב נחמן, המפרש שתקנתו של רבי היתה רק על גזילה שכבר אינה קיימת בעינה, אך אם הגזילה עדיין קיימת ביד הגזלן, מקבלים אותה הימנו (אלא אם כן יש קושי מיוחד בהשבתה, כפי שמבואר לעיל בהלכה ו' לגבי "תקנת השבים").

רש"י (ד"ה "אין רוח חכמים") מפרש, שהמקבל מהגזלן "אין רוח חכמה וחסידות בקרבו". מביטוי זה משמע שלדעתו זוהי מידת חסידות שלא לקבל מגזלן המשיב את הגזילה, ומעיקר הדין מותר לקבל ממנו.

הראשונים חלקו לגבי פשר הלשון "אין מקבלים מהם", ולגבי גדר תקנתו של רבי-

רבינו תם (תוד"ה "בימי") תוהה כיצד עומדת תקנת רבי מול הידוע לנו שבתי דין בכל הזמנים וגם לאחר רבי היו דנים בדיני גזילות וגובים מגזלנים. מתוך כך מסביר רבינו תם שהתקנה היתה תקנה זמנית שיועדה רק לזמנו של רבי.

הר"י (שם בתוספות) שותף לתמיהתו של רבינו תם, ומסביר שהתקנה היא אכן לדורות, אך היא תוקנה רק לגבי אנשים שרוב עסקיהם בגזל ובריבית, שכן רק אנשים כאלה יצטרכו להחזיר את כל רכושם כשיבואו לעשות תשובה.

הרא"ש (סימן ב) בתירוצו הראשון מסביר שהתקנה אמורה רק לגבי גזלנים שבאים מאליהם ורוצים לעשות תשובה, אך אם הגזלן עומד במרדו והנגזל תובעו בבית דין, אין נמנעים מלכוף את הגזלן לשלם. כך גם משמע מלשון הרמב"ם שלפנינו^[18]. בתירוצו השני כותב הרא"ש כדברי הר"י.

השו"ע (שסו א) מצרף את דעת הרי"ף עם דעתם של הרמב"ם והרא"ש, וכותב שאין מקבלים מהגזלן דווקא אם בא מאליו ודווקא שמדובר באדם שהוא גזלן מפורסם שרוב עסקיו בגזל. עוד פוסק השו"ע שאם התעקש הגזלן להחזיר כדי לצאת ידי שמים, אין מוחין ביד הנגזל מלקבלו^[19].